בשיעורי האזרחות בתיכון למדתי שישראל היא דמוקרטיה מתגוננת – משמע, דמוקרטיה שהיסודות הדמוקרטיים שלה נמצאים תחת מתקפה על ידי גורמים מבפנים, ועל כן עליה להגביל את זכויות האדם במידה מסויימת כדי להבטיח את המכלול הדמוקרטי. אף פעם לא אהבתי את הרעיון הזה. הוא תמיד נשמע לי מסריח קצת, אבל עברו הרבה שנים עד שהצלחתי לנסח לעצמי בדיוק למה.

יש בדיוק שתי מדינות שהרעיון של “דמוקרטיה מתגוננת” הוא חלק מהאתוס הדמוקרטי שלהן: ישראל וגרמניה. ((קבלו תיקון: הערך העילג של וויקיפדיה באנגלית מוסר שגם בדרום קוריאה, שביססה את החוקה שלה על זו של מערב גרמניה, אימצו את המושג.)) בגרמניה המושג אומץ על תקן לסגור את האורווה אחרי שהסוסים כבר ברחו, כתגובה לזוועות להן גרמה עליית הנאציזם. ספק, עם זאת, אם היה באמת צורך אי פעם בדמוקרטיה המתגוננת הגרמנית כדי למנוע עליה-מחדש של הנאצים או גורמים אנטי-דמוקרטיים אחרים בגרמניה של אחרי מלחמת העולם השניה. על פניו, אם תוצאות המלחמה ההיא לא מספיקות לעם הגרמני כדי לברוח מכל מי שמציע להם משהו דומה שוב, לא ברור למה כמה סעיפים חוקתיים כן יעזרו.

כי הנאצים לא עלו לשלטון בגרמניה בזכות הדמוקרטיה. להפך: הם עלו לשלטון משום שהדמוקרטיה בגרמניה של וואימר הייתה דמוקרטיה על הנייר בלבד. וואימר היא יום הדין של המוסדתנות הישנה בדיוק משום שמי שיצר אותה האמין שניתן להנדס את הדמוקרטיה המושלמת באמצעות כתיבת החוקה המושלמת. ואכן: חוקת וואימר הייתה פאר היצירה, תוצר של מאות שנות מחשבה ליברלית ודמוקרטית. אבל, אם להשתמש בשפה ציורית, חסרה לה הנפש הדמוקרטית. לגרמנים של בין שתי מלחמות העולם חסר המרכיב הקריטי ביותר להצלחתו של כל תהליך דמוקרטיזציה: נאמנות ודבקות ברעיון הדמוקרטי – ומכאן, לגיטימציה לשלטון הדמוקרטי.

המשטר הדמוקרטי הוא מיוחד בין כל שיטות המשטר מכיוון שהוא המשטר היחיד שלא ניתן לשאת אותו על כידונים. אם האזרחים אינם מעוניינים בדמוקרטיה, אין דבר שהמשטר יוכל לעשות כדי למנוע את החלפתה במשהו אחר. ואם האליטה אינה מעוניינת בדמוקרטיה והאזרחים אפאתיים כלפיה, גם אז הדמוקרטיה תיפול, או ליתר דיוק – תשקע לאיטה ותתחלף כמעט מבלי משים במשהו שהוא לגמרי לא דמוקרטיה. ועד שהאזרחים יגלו ששמטו להם את הקרקע מתחת לרגליים, כבר לא יהיו להם הזכויות הדמוקרטיות שמאפשרות להם להלחם כנגד אותן אליטות.

(יש ספר נפלא של כריסטופר בוהם, Hierarchy in the Forest, עליו ביססתי עבודת סמינר בעייתית משהו בתואר הראשון, שמנסה להסביר כיצד התפיסה שלנו את המערכת החברתית האנושית כהיררכית בהכרח למעשה מבוססת על תפיסה שגויה של הפרה-היסטוריה האנושית. לטענתו, בגלל היכולת לתקשר וליצור קנוניות, מערכות אנושיות קדומות היו הרבה יותר שיוויונית מאשר אלו המאוחרות יותר, והשלטון הקבוצתי בהן במידה שהוא קיים, מבוסס על לגיטימציה של השלטון על בסיס עקרונות ערכיים. רק התפתחויות טכנולוגיות כמו פיתוח החקלאות, נתנו כוח בידי פרטים מסויימים להפעיל דיכוי כנגד חברים אחרים בקבוצה וליצור חברה היררכית. הטענה שניסיתי לקדם, בצורה גמלונית עד כדי שעשוע במבט לאחור, באותה עבודת סמינר שלי היא שניתן להתבסס על אותו ניתוח כדי להסביר כיצד החברה המודרנית הצליחה להחזיר את המטוטלת לכיוון שיטה אגליטרית יותר באמצעות התפתחויות טכנולוגיות נוספות שאפשרו לנו לחזור לחברה שהשליטה בה מבוססת, במידה מסויימת לפחות, על לגיטימציה ולא על כוח.)

הגרמנים של אחרי מלחמת העולם השניה – לפחות אלו של מערב גרמניה, פיתחו על מהרה דבקות אמיתית בעקרונות הדמוקרטיים, ולו משום שהם נחשפו לחלופה בצורתה הקיצונית ביותר. אבל גם הסביבה הבינלאומית בה התפתחה מערב גרמניה הייתה חשובה כאן, והתבונה העילאית שהפגינו ארה”ב, בריטניה וצרפת בכך שנמנעו מנקמנות כנגד העם הגרמני, וויתרו עד מהרה על תהליך הדה-נאציפיקציה ההרסני. תחת זאת, הבינו בעלות הברית שבניית הלגיטימציה הדמוקרטית בקרב הגרמנים היא היא הערובה הטובה ביותר למניעת לוחמנות נוספת מצד גרמניה.

מה שחשוב לזכור לגבי הדמוקרטיה המתגוננת בגרמניה היא שמי שמתגונן בה היא הדמוקרטיה עצמה. האמירה הזו אינה נכונה לגבי הדמוקרטיה המתגוננת בישראל. בישראל, בעיקר בהשפעת כתיבתו ופסיקתו של השופט יואל זוסמן, המשמעות של הדמוקרטיה המתגוננת עוברת טרנספוזיציה עדינה: מי שמתגונן עכשיו היא המדינה (שהיא דמוקרטית). ההבדל הזה הוא משמעותי מכיוון שעכשיו המטרה היא כבר לא להגביל את הדמוקרטיה כדי לשמור על הדמוקרטיה, אלא להגביל את הדמוקרטיה כדי לשמור על המדינה. פתאום עקרונות הדמוקרטיה המתגוננת רלוונטיים לא רק כנגד ארגונים שרוצים לנצל את הדמוקרטיה כדי לבטל את אופיה הדמוקרטי של המדינה, אלא גם נגד אלו שסתם רוצים לפגוע במדינה. הגדילו ועשו הורוביץ וליסק כאשר הגדירו את הדמוקרטיה המתגוננת בספרם החשוב “צרות באוטופיה”, ככזו שמתגוננת מפני ארגונים שמבקשים לסכן את המדינה, את משטרה ואף את הקונצנזוס הלאומי שלה.

בכך הצדיקו (בדיעבד) הורוביץ וליסק את התיקון לחוק יסוד: הכנסת שהתיר פסילת מפלגות השוללות לא רק את אופיה הדמוקרטי של המדינה, אלא גם כאלו השוללות את עובדת היות המדינה מדינתו של העם היהודי. בכך בעצם רוקן המושג “דמוקרטיה מתגוננת” כמעט מכל תוכנו, והפך ליופימיזם ל”בטחון לאומי”. שהרי חקיקה ופסיקה כנגד מי ש”מסכן את המדינה” ניתן להצדיק באותה מידה על-ידי פנייה לצורך בסדר ציבורי ובבטחון לאומי. אבל הצמדת ההצדקה הזו למילה “דמוקרטיה” הוסיפה נופך של לגיטימציה מוסרית שאפשר פגיעה רחבה הרבה יותר בזכויות יסוד דמוקרטיות.

אין לי הוכחה לכך (ואולי זה משהו שאנסה לעשות במסגרת התזה שלי), אבל הניחוש שלי הוא שבין שנות ה-60, אז ניסח השופט זוסמן את משנתו בנושא הדמוקרטיה המתגוננת, ועד עליית כהנא באמצע השנות ה-80, חלה ירידה משמעותית בשימוש במושג דמוקרטיה מתגוננת, במקביל לירידה המתמשכת בבולטות הפן הבטחוני ביחסים בין המדינה לבין ערביי ישראל. גם עם חזרתו של הביטוי למרכז הבמה הדיסקורסיבית, הדבר היה בעיקר בהקשר המקורי של המונח – הגנה מפני גורמים שמבקשים לערער על המשטר הדמוקרטי – ולא בהקשר המורחב כפי שניסחו אותו זוסמן והורוביץ וליסק.

אך מאז סוף שנות ה-90, וביתר שאת בכמה שנים האחרונות, עשתה הדמוקרטיה המתגוננת קאמבק מלא. כך, יכול שר החוץ של ישראל להצהיר כי “אנחנו דמוקרטיה מתגוננת נגד ניסיונות דה-לגיטימציה במישור הבינלאומי”. ((כפי שהערתי כבר בגוגל+, אפשר לעשות משחק שתיה על בסיס השימוש של ליברמן בביטוי “דה-לגיטימציה”. הוא גם התלונן שעושים דה-לגיטימציה ליוזמת ועדת החקירה של המפלגה שלו — הנה עוד ביטוי שעשה דרך חתחתים וכיום מצליח איכשהו להיות רלוונטי לכל דבר. אני לא מתנגד למדיניות של ליברמן, אני “עושה דה-לגיטימציה למדיניות שלו”. הבחורה שניסית להתחיל איתה לא שלחה אותך לחפש את החברים שלך, היא “עשתה לך דה-לגיטימציה”. המרצה לא נתן לך ציון נמוך, הוא “עשה דה-לגיטימציה למבחן” שלך. נסו ותהנו!)) שימו לב שעכשיו הדמוקרטיה המתגוננת אפילו לא מתגוננת מפני גורמים פנימיים בהכרח. הו אירוניה נפלאה – בעת שהדמוקרטיה הגרמנית המתגוננת נסמכה על הקהילה הבינלאומית הפרו-דמוקרטית, הדמוקרטיה הישראלית משום מה צריכה להתגונן מפני אותן דמוקרטיות מערביות שרוצות, משום מה, להזיק לה. מעולם המילה “דמוקרטיה” ב”דמוקרטיה מתגוננת” לא הפכה לכל כך חסרת משמעות. המעגל הושלם: מדמוקרטיה שמתגוננת מפני מי שרוצה להזיק לדמוקרטיה, המושג הפך למדינה שמתגוננת מפני מי שרוצה להזיק למדינה או למשטר שלה, ומשם הפך עכשיו למדינה שמתגוננת מפני הדמוקרטיה שלה.

אם מישהו רוצה לאתר את שורשיו של הגל האנטי-דמוקרטי העכור ששוטף את ישראל כבר כמה שנים, הרי שהוא שם, באימוץ המושג “דמוקרטיה מתגוננת” ובעיוות המתמשך שלו לכיוונים אפילו יותר בעיתיים מהמקור. דמוקרטיה אינה יכולה להתגונן מפני אלו המבקשים את נפשה באמצעות החלשתה היא. דמוקרטיה יכולה להתגונן רק באמצעות חיזוק הבסיס החברתי והמוסרי שלה, באמצעות ביסוס המחוייבות לדמוקרטיה בקרב האזרחים והמנהיגים כאחד. זה התפקיד של החברה האזרחית בישראל היום, ובכך תלוי גורלנו.

—

ברשומה שלי על חוק החרם שכחתי לכלול פרק קצר שעוסק באותם רבים וטובים שמתנגדים לחוק הזה בשל מחוייבותם הכנה לדמוקרטיה, אך בו בזמן אינם תומכים בחרם על התנחלויות או אף אחד אחר. מדברי השתמע כאילו להם אין מקום במחאה, ואני מודה למגיב הפלוני שהזכיר לי שאסור להדיר אותם מהמאבק.

כן, גם אם לא בא לכם להחרים, גם אם אתם תומכים במפעל ההתנחלויות, עדיין יש לכם מקום במאבק כנגד חוק החרם, כי השאלה כאן אינה כן כיבוש לא כיבוש, אלא שאלה הרבה יותר בסיסית: כן דמוקרטיה או לא דמוקרטיה. חובה עלינו להשאיר מקום מרכזי במאבק שלנו גם לאלו שאינם רוצים להחרים. המאבק הוא שלהם לא פחות משהוא שלנו. למעשה, הם כנראה חשובים יותר מאיתנו – אלו הם אותם מתי מעט שרואים כי גם אם כיום הם אינם נפגעים ישירות מהחוק, הרי שהנתיב שהוא מתווה יפגע גם בהם בעתיד. חשוב להפריד בין מחאה בדמות התנגדות אזרחית לחוק ע”י הפרתו, לבין מחאות שיכולות להכיל גם את מי שאינו מעוניין להפר את החוק פשוט משום שהוא אינו מעוניין להחרים התנחלויות.

אין לי חלק, כיום, בהתארגנויות מחאה שונות, אבל כולי תקווה שאלו שמארגנים מחאות כאלו ידאגו לשמור מקום למתנגדי החוק מימין. מי שיודע על אפשרויות נוספות לאנשי ימין להתנגד לחוק מבלי ממש לקרוא לחרם, מוזמן לשתף אותן כאן בתגובות.

ועכשיו ברצינות.

זה הפך כבר לריטואל. מישהו מציע חוק חדש שעושה צחוק מהדמוקרטיה, השמאל גונח, כל הבלוגרים עושים תחרות של מי יהיה יותר חד לשון, החוק עובר, ואנחנו עוברים להפסיד בקרב הבא. מקסימום מישהו מגיש איזו עתירה לבג”צ שבמקרה הטוב תתברר עוד עשור, ובזה נגמר העסק.

אבל הפעם זה צריך להיות שונה. עד היום החוקים היו די אבסטרקטיים – היה אפשר למחות עליהם, אבל הם לא השפיעו על רובנו באופן ישיר. הפעם החוק הוא כזה שאנחנו יכולים לעבור עליו פשוט בכך שנמשיך לעשות משהו שעשינו עד היום. לא צריך לנסוע לבילעין כדי לעבור על החוק. צריך רק לשבת בבית מול המחשב או לעמוד בחוץ עם שלט, ולקרוא לחרם על ההתנחלויות.

כאן אנחנו, השמאל, תומכי הדמוקרטיה, נמדד. דווקא כאשר אנחנו מאויימים באופן הישיר ביותר. גורביץ כתב שהאיום שבכמה ימים בכלא הוא משהו שרבים מוכנים להתמודד איתו בשביל האידיאלים, אבל חוק החרם מאיים במשהו הרבה יותר גרוע: בטרטור אינסופי למשפטים אזרחיים, ואולי ברישוש מוחלט באמצעות תביעות חוזרות ונשנות וחוזרות ופיצויים ללא צורך להוכחת נזק. והוא צודק: זה מפחיד. אבל כאן יום הדין שלנו. פה אנחנו חייבים לשים את הגבול ולהגיד שלא ניסוג ממנו.

גורביץ גם צודק שצריך להפסיק עם הפניה האוטומטית לבג”צ בכל פעם שהכנסת מחרבנת עלינו עוד קצת. הטקס הקבוע הזה רק הולך ומדרדר את ישראל עוד ועוד לתהומות האנטי-דמוקרטיים, כי בג”צ מתמודד מול חרב פיפיות: אם יאשר את החוק, הוא חותם על בקע נוסף בבסיס הדמוקרטי של ישראל; אבל אם יבטל את החוק, הרי שהוא מערער את עצם יסודותיו שלו – והנה, כבר קפץ מי שחוזר להצעות לפוליטיזציה של בחירת השופטים בישראל.

אבל התופעה הזו היא אשמת אותם אלו שהטילו את מלוא יהבם בבית המשפט העליון, שהגנו על האקטיביזם השיפוטי וראו בו כלי יומיומי לפיקוח על הכנסת. בגליון האחרון של כתב העת המוביל במדע המדינה, ה-American Political Science Review הופיע מאמר מאת פוקס וסטיבנסון ((Fox, Justin, and Matthew C. Stephenson. 2011. Judicial Review as a Response to Political Posturing. American Political Science Review 105, no. 02 (May 27): 397-414. )) בו הם בוחנים את ההשפעה של ביקורת שיפוטית על התנהגותם של מחוקקים. המודל שלהם מצביע על תהליך שיוצר שיווי משקל: “תעודת הביטוח” שנותנת הביקורת השיפוטית מאפשרת למחוקקים לחוקק חוקים פופוליסטיים שאינם עומדים בתנאי הסף החוקתיים, תוך ידיעה שהם יפלו בין כה וכה בבית המשפט, אך מאידך, פסילת חוקים על-ידי בית המשפט תיידע את המצביעים על ההתנהגות משולחת הרסן של המחוקקים. כתוצאה, על פי המודל, שני הצדדים ירסנו את עצמם ושיווי המשקל יהיה כזה שבו חוקים פופוליסטיים יהיו, אבל בתכיפות נמוכה, ומצד שני גם בית המשפט יעדיף לא להתערב ברוב המקרים, כל עוד ברור שמדובר בארוע נדיר.

המודל הזה, אם מנסים ליישם אותו לגבי ישראל, תופס לגבי התנהגות בית המשפט: בג”צ הפעיל את הסמכות שהעניק לעצמו לבטל חוקים במספר מאוד מצומצם של מקרים, והסתמך רוב הזמן על אפקט הצינון של חוות דעת משפטיות לפיהן חוק כזה או אחר “לא יעמוד בבג”צ”. אבל הכנסת הנוכחית חשפה את הבלוף הזה, ואגב כך גם את הכשל של פוקס וסטיבנסון: הנחת היסוד שלהם היא שהציבור ניצב לצד בית המשפט. אבל אין שום סיבה להניח זאת. הסיבה שהחוקים הפופוליסטיים הם פופוליסטיים היא שהציבור אוהב אותם. אבל אם בארה”ב עוד יש להם נאמנות כמעט דתית לחוקה, וזכותו של בית המשפט להתערב מעוגנת אצלם היטב בתודעה, הרי שלישראל אין חוקה כלל, וזכותו של בית המשפט להתערב היא מפוקפקת למדי. לבית המשפט אפילו לא עומדת הלגיטימציה החוקית! איך תעמוד לו לגיטימציה ציבורית?

וכך היה שההתבססות הזו על בג”צ כגננת לכנסת גרמה לאינפנטיליזציה של המחוקקים, ועכשיו כולם מופתעים שכשהילדים גילו שבעצם למבוגר האחראי אין שום כוח עליהם, ישראל הופכת לאדפטציה גרוטסקית של בעל זבוב.

החוקים נגד ערביי ישראל, כמו חוק הנאמנות, היו לא יותר מבלון ניסוי. ומרגע שהניסוי הצליח פנתה הכנסת הימנית ביותר בתולדות ישראל – זו, כפי שטרח לציין ראש ממשלתנו הנערץ, בה יש לימין רוב מוחץ – להבטיח את המשך הרוב שלה באמצעות פגיעה באיום האמיתי על הרוב הזה: השמאל. כי קל ללעוג לשמאל הזערורי בישראל, אבל לשמאל היהודי לפחות יש את היתרון שיש לו את הדם הנכון, ולכן הוא יכול באמת לנסות ולשכנע ולפעול כדי להפוך ממיעוט לרוב, דבר מה שנמנע מערביי ישראל. ולכן סדרת החוקים הנוכחית נועדה למחוק אחת אחת את האפשרויות הפתוחות בפני השמאל היהודי בישראל לפעול כדי לשכנע את האזרחים.

האירוניה, כמובן, היא שמזמן כבר ויתרנו בעצמנו על רוב הכלים הללו. וכאן אנחנו חוזרים לטעות של גורביץ. נכון, לא צריך לפנות לבג”צ בעקבות חוק החרם. אבל זו תהיה טעות באותה מידה להכנע לאינסטינקט הפבלובי השני של השמאל – פניה לעולם, לאיחוד האירופי, לאו”ם.

הגיעה העת להקריב. אם חפצי חיים ודמוקרטיה אנחנו, עלינו לפעול כנגד החוק הזה וחוקים דומים לו באמצעות הפרתו בראש חוצות ונכונות להתמודד עם התוצאות. צריך לקרוא לחרם תחת כל עץ רענן, באופן ישיר ובלי התחכמויות. לא להגיד “אנחנו לא קוראים לחרם, אבל הנה רשימה של מוצרים שמיוצרים בהתנחלויות, נאדג’ נאדג’, ווינק ווינק”. לא להגיד “יינות רמת הגולן לא טעימים, אל תקנו אותם.” להגיד בגאווה ובמופגן: אני מחרים מוצרים שמיוצרים בהתנחלויות כי אני מתנגד למפעל ההתנחלויות, וגם אתם צריכים לנהוג כך. צריך לפעול בכל הכלים הדמוקרטיים – גם הכלי שנאסר עלינו כעת להשתמש בו – כדי לשכנע את הציבור בצדקת דרכנו, בחשיבותה של הדמוקרטיה להמשך קיומנו כמדינה וכפרטים עצמאיים. עם קצת מזל, אולי בתי המשפט יקרסו תחת התביעות האזרחיות. אבל אולי לא. אולי נצטרך לסבול תקופה של אי נוחות ואפילו פגיעה כלכלית. אולי זו גם לא תהיה תקופה קצרה. אולי מדינות העולם תראינה אותנה בסבלנו ותפעלנה בכלים שלהן כדי ללחוץ על הממשלה לחזור לדרך המוטב. אולי לא. אבל אסור לנו לוותר פה. חברי הכנסת גילו שאין להם בעיה לקפל את בית המשפט, אסור שיגלו גם שהיריבים הפוליטיים שלהם אינם מוכנים להגן על זכויותיהם הבסיסיות, כי אחרת זה לא יגמר באיסור חרמות. אחר כך תאסר כל ביקורת על המדינה, והבעת תמיכה במפלגות שאינן מצדיעות לדגל כל בוקר. ועד שנתעורר כבר לא יהיה את מי לשכנע כי הילדים שלנו כבר עברו כולם שטיפת מוח לאומנית.

זהו הקרב האחרון. אם אנחנו מפסידים פה, ישאר לשוחרי הדמוקרטיה בישראל רק כיוון אחד: החוצה.

—

אני מחרים מוצרים המיוצרים בהתנחלויות בגדה המערבית, וקורא לאחרים לנהוג כמותי.

 

מדינת ישראל ממשיכה להשאיר את הדמוקרטיה מאחוריה ולדמיין שהבעיה שלה היא שלשמאלנים בישראל יש יותר מדי כח. יש אנשים שאומרים דברים נכוחה. יש כאלו עם הצעות פרקטיות. אני? אני רק מראה שאפשר.

(התנצלותי ליוסף אל-דרור.)

לפני שנה וקצת גוגל שחרורו לאוויר העולם – או שמא מוטב לומר, השליכו על המשתמשים שלהם – את נסיון הנפל לרשת חברתית שהוא “גוגל באז”. אני לא חושב שגוגל סבלה בהיסטוריה שלה מאסון יח”צ גרוע יותר מאשר באז, שגרר תגובות נזעמות מצד אנשים שגילו שגוגל החליטה שכל מי שאי פעם שלחתי לו דוא”ל הוא בעצם “חבר” שלי, ואני רוצה לשתף אותו בכל מיני פרטים אישיים, כמו למשל השמות של כל שאר האנשים שאי פעם שלחתי להם דוא”ל. גם גוגל גל היה כשלון, אבל זה היה כשלון שרק משתמשים נלהבים כמוני שממש ניסו אותו היו מודעים לו – כשלון שאפשר לפחות לייחס אותו לחדשנות-יתר, לא לכשל בסיסי בהבנת קהל היעד שלהם.

בראשי אני מדמיין את אותה ישיבה בה התחילו לגבש את הרעיון למה שהיום הוא “גוגל+”. המנהלים השונים ישבו ובהו בביקורות שהצטברו על באז, ושאלו את עצמם – איך נדאג שהביקורות הללו לא תחזורנה על עצמן? אני ברצינות מאמין שאף שאלה לא נחשבה כה קריטית בעת פיתוח ג+ מאשר השאלה הזו: כי מרגע שמצאו את התשובה המתבקשת לשאלה הזו, כל שאר הממשק נבנה סביב התשובה הזו.

המעגלים החברתיים שלנו – מטאפורה שקיבלה משמעות מאוד מילולית בפלוס – עומדים במרכז הממשק של הפלוס. כדי לכלול אדם בקבוצת החברים שלנו, צריך לסווג אותו לתוך מעגל כלשהו: חברים, משפחה, עבודה, לימודים, או מה שבא לכם. ממשק החלוקה הוא אינטואיטיבי למדי ((אם כי ההפרדה בין מי שנמצא בפלוס ומי שלא היא פחות מברורה במבט ראשון. גוגל מנסים כאן, ככל הנראה, ליצור מראית עין של רשת חברתית הרבה יותר גדולה משהיא באמת באמצעות אפשרות להכליל במעגלים השונים של המשתמש גם אנשים שלא פתחו חשבון ברשת, עם שימושיות מוגבלת יותר עבור משתמשים כאלו — הם יקבלו הודעות בדוא”ל על שיתופים חדשים שנשלחו למעגל שהם נכללים בו, ונגישות לעמוד סטטי עם החומר ששותף. אגב, בחלק מהביקורת הממשק תואר ככיפי, אבל אני חושב שזו קצת הפרזה – הוא פחות מעיק מהממשק המקביל בפייסבוק.)), וחשוב מכל: הוא לא סימטרי. כלומר, זה שאני מגדיר מישהו כחבר שלי לא אומר שהוא צריך להגדיר אותי כחבר שלו. העניין הוא שמשתמשים אחרים אמנם לא יכולים לדעת באיזה מעגל כללתי אותם, אבל הם יודעים אם כללתי אותם במעגל כלשהו. אחת ההערות שכבר הועלו בשעות המעטות שהשירות קיים היא שחסרה אופציה של “נודניק”: יצירת מעגל של “נודניקים” שיסונן החוצה מזרם העדכונים הרגיל, אבל בלי לפגוע ברגשות שלהם. מה שאופצייה ה”החבאה” עושה בפייסבוק.

השימוש של הסיווג הזה, כמובן, הוא היכולת להפנות עדכונים מסויימים לאנשים מסויימים. לפעמים אני מפרסם קישורים בנושאי כתיבת דוקטורט שמעניינים רק את החברים הדוקטורנטים שלי; לפעמים אני מפרסם עדכונים בנושאי ישראל שמעניינים רק את החברים הישראלים שלי. אין כאן עניין של “הרשאות”, אלא פעולה הרבה יותר בסיסית – באיזה מעגל חברתי אני מספר סיפור מסויים? הפונקציה הזו היא לב ליבו של הפלוס.

עד כאן הכל נורמלי והגיוני. מכאן והלאה המתכננים של גוגל לקחו את הרעיון הזה ורצו איתו לכל מיני כיוונים שנשמעים מגניבים, אולי, אבל אני בספק אם יהיו שימושיים למשתמש הממוצע. כוונתי בעיקר ((אני חושב שזה נכון גם לחלק מהפיצ’רים הסלולריים, אבל אני אין לי סמארטפון אפילו, אז מה אני מבין.)) לפיצ’ר ה”זולה” (hangout) – האפשרות לפתוח חדר צ’ט וידאו שיהיה חשוף בפני מעגלים מסויימים בלבד. המטאפורה היא של משתמש ש”נזרק” באיזה חדר במקום ציבורי, או בבית קפה במיקום מרכזי, והחברים שעוברים בסביבה עוצרים ומקשקשים איתו. בסרטון השיווקי של גוגל רואים חבורת צעירים מגניבים עושים צחוקים ושיגועים מול מצלמות הרשת שלהם. הפער בין הדימוי הזה לבין המציאות של רוב המשתמשים הפוטנציאליים כל כך זועק לשמיים, שהוא כמעט מעצבן. זה לא שאין כאן שימושים פוטנציאליים מצויינים: קבוצות לימוד וירטואליות, למשל; אבל הסרטון השיווקי הוא כל כולו פתרון שמחפש בעיה לא קיימת. זה נראה כאילו גוגל ניסו ליצור צ’ט רולט מינוס איברי המין.

אבל אולי זה רק שאני אנטי-סוציאלי.

מה שחסר לגוגל+, ומה שאולי ימנע מהרשת הזו להשיג את המטרות הנשגבות שגוגל הציבה לעצמה, היא שחסר לה עוגן ברור. כל רשת חברתית צריכה עוגן שיגרום למסה קריטית של אנשים להצטרף אליה. אחרי שתושג המסה הקריטית הזו, הגידול כבר יהיה פחות או יותר אורגני. לפייסבוק היו הסטודנטים ((עוגן מצויין – כי כשסטודנטים מסיימים את התואר, הם יוצאים לעולם ומפיצים את שמעה של הרשת החברתית בקרב עוד אנשים, בו בזמן שסטודנטים חדשים מצטרפים לחגיגה.)). כשמייספייס ראו שהם הולכים להמחק הם ניסו לעגן את עצמם במה שהם תפסו כצד החזק שלהם – מוזיקאים. ללינקדאין היה קהל טבעי של אנשי מחשבים שכל הזמן נמצאים בחיפוש אחרי המשרה הבאה. אקדמיה.אדו מנסה (לא בהצלחה אדירה) לעגן את עצמו בקהילה האקדמית. גם מנדליי.קום מתמודדים על אותו קהל, כשלהם יש יתרון בשירות שהם נותנים לאקדמים ((כן, יש לי הרבה פרופילים בהרבה רשתות חברתיות.)). אין לי מושג מה העוגן של טוויטר, אבל היי, זה עובד. לפעמים עוגנים נוצרים במקרה, כמו ההצלחה התמוהה של אורקוט, מיזם חברתי קודם של גוגל, בדרום אמריקה, או הפופולריות של לייבג’ורנל ברוסיה.

לגוגל+ אין עוגן ברור. בהנחה שהם לא יצליחו (וגם לא רוצים) לייצר הצלחה באיזורים גיאוגרפיים ספצפיים של העולם, לא ברור מי קהל היעד הראשוני של גוגל – זה שעשוי לייצר את המסה הקריטית. נראה כאילו הקהל הזה הוא “אנשים שמשתמשים בשירותים של גוגל”, ואולי אפילו “מתלהבים שינסו כל דבר שגוגל ישימו על הרשת” (אהם). אבל הקהל הזה, כפי שגוגל גילו במקרה של גוגלגל, הוא הפכפך ומאבד עניין מהר, במיוחד אם אף אחד אחר לא מצטרף. למעשה, הצרכים המאוד ספציפיים של הקהל הזה, והפידבק הספציפי שהוא נותן, עשויים להיות חרב פיפיות שינעלו את השירות במקום שממנו קשה לו מאוד להתפתח הלאה.

העובדה היא שרוב האנשים שרוצים להיות ברשת חברתית, כבר נמצאים בפייסבוק (ורוב האנשים שפייסבוק יותר מדי מיינסטרים בשביל נמצאים בטוויטר). צריך הרבה יותר מאשר ממשק קצת יותר אינטואיטיבי כדי לגרום להם לעבור, ואני ממש לא בטוח שלגוגל+ יש את המשהו הזה. אני יכול להגיד כבר עכשיו שהייתי מעדיף את גוגל+ על פני פייסבוק, אם רק היו שם אותם אנשים. אבל אני לא דוגמא – אני ניסיתי להשתמש בגוגלגל יותר משעתיים לפני שהתייאשתי.

רציתי לתת לפוסט הזה את הכותרת “האוטופיה הנורווגית”, אבל מטעמי SEO שיוסברו להלן, העדפתי לבחור כותרת אינפורמטיבית יותר. אז תדמיינו שקוראים לו “האוטופיה הנורווגית”.

—

בדיון באייל הקורא הפנה אפופידס לרשומה בבלוג של יהודה בלו, רשימות מן התיבה הלבנה, תחת הכותרת המבטיחה “המוסלמים ממשיכים לאנוס בתולות נורבגיות ללא הפוגה“. בפוסט מספר בלו על דו”ח של משטרת נורווגיה, שלטענתו קובע כי כל מקרי האונס של נערות נורווגיות אתנית בנורווגיה בחמש השנים האחרונות בוצעו על-ידי מוסלמים (תחת מילת הקוד “לא-מערביים” – כאן בלו מתעלם מהעובדה שהקבוצה הזו כוללת גם אפריקאים ואסיאתים, כמובן). בדיון באייל נטען שהפוסט טוען שכל מקרי האונס בנורווגיה בוצעו על-ידי מוסלמים, אך זו טעות בקריאה – בלו מייחס את הנתון רק לנערות מתחת לגיל 16.

בלו נתן קישור לדו”ח אחד, שעוסק אך ורק באוסלו. הדו”ח, כמובן, כתוב בנורווגית. למזלי, יש לי ידידה נורווגית ושאלתי אותה מה נאמר בדו”ח בסוגיה. כפי שהיא הסבירה לי, הדו”ח מצביע על כך שבשנת 2010 כל מקרי ה”אונס בתקיפה” (כלומר, אונס על-ידי זר – לא כולל “אונס דייט”, אונס של קבוצות סיכון כמו זונות, אונס במשפחה וכן הלאה) באוסלו אכן בוצעו על-ידי לא-מערביים, אלא שמדובר בשישה מקרי אונס שבוצעו על ידי חמישה פרטים, בעוד שבסוגי האונס האחרים נורווגים, כמו גם לבנים אחרים, מהווים את רוב האנסים. ((לקבוצת ה”לא-מערביים” יש ייצוג יתר, ללא ספק, בנתונים הללו.))

בלו, שכמובן עומד מאחורי דבריו, אינו מאפשר תגובות בבלוג שלו. לכן נאלצתי לפנות אליו דרך טופס יצירת הקשר בבלוג שלו, והוא הגיב לדברי והדגיש שהוא דיבר על כלל מקרי האונס במדינה, אבל רק של נערות ממוצא נורווגי, ושכולם בוצעו על-ידי לא-מערביים. כשביקשתי ממנו להפנות אותי לעמוד בדו”ח שמציג את הנתון הזה, בלו טען שהוא אינו מוכן לדבר עם מי שאינו דובר נורווגית, ודרש לשוחח ישירות עם ידידתי הנורווגית. הסברתי לו שאני בר הפלוגתא שלו, ושהיא סתם סייעה לי כמתורגמנית ואין לה כל רצון או צורך לדבר איתו על הנושא, אך הוא סירב. הסברתי לו שאין כל הגיון לסרב לדבר עם דוברי עברית כאשר את הפוסט המקורי שלו הוא עצמו פרסם לקהל קוראי העברית – שברובו הגדול, אני יכול רק לשער, אינו דובר נורווגית, אך ללא הועיל. הוא גם סירב לבקשתי לפרסם את דבריו בפומבי. כשביקשתי ממנו תגובה רשמית לשאלה איפה הדו”ח אומר את מה שהוא אומר שהוא אומר, הוא מסר את הדברים הבאים:

אני שומר לעצמי את הזכות לפרסם את המקור בתרגום משובח לעברית אחרי שתטען כי אין מקור כזה. לדעתי, הדבר עשוי להיות משעשע, אם כי אשתדל לא להיראות נלהב מדי. בכל זאת, מדובר במעשי אונס חמורים.

כמובן, אני מעולם לא טענתי שאין מקור כזה, רק שאני לא יכול לבקש מהידידה שלי לקרוא את כל הדו”ח בשביל הויכוח הקטן שלי, וביקשתי הפניה לעמוד הרלוונטי. אבל בלו מסרב להתדיין עם אנשים בזויים שאינם דוברים נורווגית.

—

שמתי את הסיפור הזה כאן בגלל שכאמור, בלו אינו מאפשר פרסום תגובות בבלוג שלו, ורציתי שיהיה לפחות מקום אחד באינטרנט שגוגל יוביל אליו אנשים שיחפשו מידע שידגיש את הפרטים הבעיתיים בפוסט של בלו, כמו גם את חוסר נכונותו לתת מידע מלא תוך כדי ניצול יתרונו בהכרת השפה הנורווגית.

המעניין בנושא הזה הוא שבלו לא ממש מתעניין במנהגיהם המיניים של המוסלמים – מבחינתו זה שהם כולם חיות אדם ופדופילים זה כנראה הנחת יסוד ולא משהו שצריך להוכיח באותות ובמופתים. הסיבה שבלו פרסם את הרשומה שלו היא דווקא כדי להלעיז על הנורווגים עצמם. לטענתו, הנורווגים (שהם, לטענתו, נאצים ברובם — לא ניאו-נאצים, נאצים ממשאנטישמים שרואים בכל היהודים עלי אדמות סחי רע ותו לא!) ((את הטענה שהם נאצים ממש ולא סתם ניאו נאצים שמר בלו לשוודים דווקא. סליחה על הטעות, תודה לבלה לה על התיקון.)) כל כך אכולים שנאה ליהודים, עד כי ממשלתם הסתירה מהציבור הנורווגי מידע שלילי על מוסלמים רק כדי שלא יעצרו רגע לחשוב שאולי המוסלמים הרעים, ומכאן עוד יגיעו למסקנה שאם המוסלמים הם הרעים, סימן שהיהודים הם דווקא בסדר, ועוד יהפכו, רחמנא ליצלן, לציונים.

כי כל המוסלמים (ובטח שכל הערבים) הם אותו הדבר. כי כל העולם סובב אך ורק סביב שאלת היהודים, ואין לממשלת נורווגיה שום דבר לעשות חוץ מלדאוג שאזרחיה ישנאו יהודים – והיא אף תקריב את בטיחותם ואת טובתם כדי לשמור על השנאה הזו. אין לי מושג מה עשו הנורווגים לבלו, מה מקור הפסיכוזה הנוירוטית הזו שלו. אני מקווה שזה היה משהו ממש נורא, שיצדיק את השנאה היוקדת הזו. ((בלו נראה בעיני כתמונת ראי של דינה ביכל שונרא, למי שמכיר את הרטוריקה האנטי-ישראלית שלה.))

—

אחרי שכתבתי את הפוסט הזה, התחלתי לתהות איך זה שבקריאה הראשונה לא הבחנתי בעניין ה”נערות עד גיל 16″ הזה. ובכן, מסתבר שלמרות שמר בלו האשים אותי בליקוי בהבנת הנקרא, האשם לא לגמרי בי. מר בלו שינה את הרשומה שלו בעקבות התכתובת עימי. חלילה לי מלהתלונן על אדם שמקבל ביקורת ומתקן את הראוי תיקון, אך בלו לא ציין בשום הזדמנות במהלך התכתובת עימי שהוא תיקן את הרשומה, אלא ניסה לתת את הרושם שהכל היה בסדר מלכתחילה ורק אני לא קראתי נכון את הדברים.

אבל בדיקה של המטמון של גוגל העלתה שינויים משמעותיים בין הנוסח המקורי לנוכחי. לעיונכם, הנה שתי הגרסאות, זו לצד זו. הדגשתי את הביטויים שנוספו או נעלמו בין שתי הגרסאות:

גרסה מקורית:

לפני ימים אחדים פרסמה משטרת נורבגיה דו”ח העוסק בפשיעה המינית (קובץ PDF בן 88 עמודים, ולנחפזים – כתבה אחת מיני רבות העוסקת בו) ובו נחשפו הפרטים המלאים אודות מעשי האונס שבוצעו במדינה בחמש השנים האחרונות, וביניהם רבים המהווים עדות לתאווה החולנית כלפי נערות צעירות (ניתן לשער כי אלפי מעשי אונס נוספים לא דווחו כלל לרשויות, כדרכן של קרבנות התקיפה המינית לנצור בליבן הקרוע את הסוד הכואב). כל מאות מעשי האונס שנכפו על הנערות הנורבגיות – כולם [הדגשה במקור] – בוצעו על ידי ערבים ושאר מוסלמים מאפריקה ומאסיה. במילים מכובסות הם קרויים בפי הממשלה הנורבגית “לא-מערביים”, “בני דת אחרת”, “גברים עם חזות כהה”, “בעלי רקע מזרח-תיכוני”, “דוברי שפה לא אירופית”, ושאר כינויים משונים, אך הכוונה אליהם היא ברורה, מפני שהם רוב רובם המכריע של המהגרים – וכל האנסים יצאו מתוכם. כותרת ההפגנות בכיכרות היא אחת: ערבים החוצה!

גרסה מעודכנת:

בחודש האחרון פרסמה משטרת נורבגיה מספר דו”חות העוסקים בפשיעה המינית שבשטח פיקוחה (לדוגמא, קובץ PDF בן 88 עמודים הדן באוסלו בלבד מתוך 11 קבצים הדנים גם בשאר המחוזות, ולנחפזים – כתבה אחת מיני רבות העוסקת בו). בדו”חות נחשפו הפרטים המלאים אודות מאות מעשי האונס שבוצעו במדינה בחמש השנים האחרונות, בכללם מעשים שבוצעו בנשים בוגרות, אך ביניהם גם רבים המהווים עדות לתאווה החולנית כלפי נערות צעירות (ניתן לשער כי אלפי מעשי אונס נוספים לא דווחו כלל לרשויות, כדרכן של קרבנות התקיפה המינית לנצור בליבן הקרוע את הסוד הכואב). כל מעשי האונס שנכפו על הנערות הנורבגיות הנוצריות (מתחת לגיל 16) – כולם [הדגשה במקור] – בוצעו על ידי ערבים ושאר מוסלמים מאפריקה ומאסיה, ומיעוט שבמיעוט שזהותו טרם נתבררה. במילים מכובסות הם קרויים בפי הממשלה הנורבגית “לא-מערביים”, “בני דת אחרת”, “גברים עם חזות כהה”, “בעלי רקע מזרח-תיכוני”, “דוברי שפה לא אירופית”, ושאר כינויים משונים, אך הכוונה אליהם היא ברורה, מפני שהם רוב רובם המכריע של המהגרים – וכל האנסים יצאו מתוכם. כותרת ההפגנות בכיכרות היא אחת: ערבים החוצה!

שימו לב במיוחד לנשירת המילה “מאות” בין הגרסה המקורית לחדשה. להכרעתכם כמה אמון אתם רוצים לתת באדם שכזה. ומר בלו, אם אתה קורא: הייתי מסתפק בהתנצלות, באמת.

(יצויין גם שהדו”ח על אוסלו, לכל הפחות, אינו מדבר כלל על דת אלא על מדינת/אזור מוצא, כך שקשה לטעון שמדובר על “מוסלמי מאפריקה ומאסיה” – יש מספיק אסיאתים ואפריקאים בנורווגיה שאינם מוסלמים.)

מעריב מדווח היום ((ותודה ליוסי גורביץ על ההפנייה.)) שיו”ר ועדת עליה וקליטה, ח”כ דני דנון, דרש “להפסיק את התקציב הממשלתי לפרוייקטים ‘תגלית’ ו’מסע’ אם חניכיהם לא יסיירו ביהודה ושומרון”. מסתבר שהצעירים היהודים שבאים לישראל כדי למצוא זיון כשרלתור את הארץ ולשקול עליה, לא ממש רוצים להכיר את האזורים שישראל כובשת באופן בלתי חוקי כבר כמעט 45 שנה. גם התורמים היהודים לסוכנות היהודים, אנטישמים שכמותם, מסרבים שכספיהם ישמשו להגדלת ישובי יהודה ושומרון המנוגדת למדיניות ממשלתם. (יש לי זכרון עמום שישנן גם מגבלות שקשורות במדיניות המס האמריקאית לגבי היכולת של הסוכנות לפעול בשטחים, אבל הספר שבו קראתי על זה לא ברשותי כרגע, ואני מעדיף לא לספר לכם שטויות כעובדות. אולי אם יצא לי לבדוק ביום שני אני אדווח כאן.)

התשובה, כאמור, היא משהו בסגנון “לכי-יא-מכוערת-מי-רוצה-אותך-בכלל?” כי מדינת ישראל, מסתבר, היא כיום “מדינת הימין”, וחוק השבות, כך עולה מדרישותיו של דנון, בכלל קובע כי “כל יהודי שתומך בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל השלמה זכאי לעלות לישראל”. אותו הגיון שהופעל עד כה לגבי ערביי ישראל מופעל עכשיו גם כלפי השמאלנים: אלה שפה יורשו להשאר (אבל נעודד אותם להגר החוצה), ובטח שלא נרשה לאף אחד מהם שנמצא בחוץ להכנס לארץ.

יש פה איזה היפוך טראגי של העקרון הבסיסי ביותר של הציונות – זה של קיבוץ הגלויות. בשם הציונות המעוותת של דנון וחבריו, הוא מוכן לחתור תחת הדרישה הבסיסית הזו של התנועה הציונית, לעודד כל יהודי בעולם לעלות לישראל ולהשתקע בה. מסתבר שעליה זה טוב לנאו-ציונים רק בתנאי שזו עליה ימנית, שלא רק תסכים אלא תחפוץ להשתקע באותם אזורים תחת שלטון ישראלי שאינם, טכנית, חלק מהמדינה עצמה.

—

הסיפור הזה גם מדגיש עד כמה התיאור “סיפוח זוחל” הוא כבר מזמן לא רלוונטי – הסיפוח לא זוחל לשום מקום, הוא כאן וזהו. חלקים נכבדים מממשלת ישראל, וכמובן שגם מהציבור הישראלי, כבר מזמן הפסיק להתייחס לשטחים כאל משהו שהוא לא חלק ממדינת ישראל פרופר. הקו הירוק נמחה ממזמן. ההבדל היחיד בין המצב כיום לבין סיפוח מלא הוא מתן אזרחות לפלסטינים בשטחים – וזו, כנראה, הסיבה היחידה שישראל לא הלכה על המהלך הזה עדיין.

אבל אי אפשר להשאיר את הסיפור הזה ברמה של “כן שטחים לא שטחים”. מדובר בהרבה יותר מזה. מדובר בהמשך של המהלך המתמשך לחיסול הדמוקרטיה הישראלית, משום שהיא מפריעה ללאומנות היהודית בצורותיה הדוחות ביותר.

אסביר למה אני מתכוון: לפני כשנתיים התראיין דן מרידור להארץ, ואמר שם, פחות או יותר, שישראל חייבת לפעול להשארת פתרון שתי המדינות “על השולחן” משום שהחלופה היחידה לשיח הזה היא שיח של מדינה אחת, ומדינה אחת לשיטתו של מרידור היא בהכרח “רודזיה” (הכוונה היא, למעשה, למדינת האפארטהייד של דרום אפריקה). שימו לב: מרידור לא קרא כאן ליישום פתרון שתי המדינות, אלא לעשות בו מעשה שמיר ולגרור את הדיונים בו אד-אינפיניטום.

יאיר וולך הגיב על הדברים בזמנו כך:

אם חלוקה היא עניין אפשרי (וצריך להדגיש שאני כופר בכך) ואם האינטרס העליון הוא לשמור על מדינה דמוקרטית עם רוב יהודי, אז כל הדברים האחרים משניים .כולל גוש עציון. כולל הר הבית. וכולל אפילו ה”אתוס ההיסטורי הציוני”.

בכך איתר וולך את הפגם המהותי בטענה כאילו עצם הדיבור על מדינה דו-לאומית הוא רעיון טוב, מכיוון שהוא ידרבן את הממשלה לכיוון פתרון שתי המדינות. שהרי אם באמת זו החלופה היחידה, היינו מצפים כבר מזמן לויתור על כל מה שלא נמצא בגבולות המינימליים הללו של רוב יהודי בגבולות 67′. למעשה, יש חלופה אחרת: במקום לוותר על ארץ ישראל השלמה, אפשר לוותר על הדמוקרטיה. וכך אכן קרה וקורה. כי אם היינו מוותרים על השטחים, ברור שלא היינו מעלים על דעתנו לוותר על היהודים שיכולים להשתכן בארץ – היינו עושים כל שביכולתנו כדי להעביר את המתנחלים לגבולות ישראל החדשים, והיינו ממשיכים ביתר מרץ לגייס עולים חדשים מהגולה. אבל אם מוותרים על הדמוקרטיה, אז הרוב היהודי הוא כבר לא קריטי בכל מקרה, ואפשר לוותר על אותם יהודים שעשויים לדרוש דמוקרטיה ושוויון – או לפחות את אותו הויתור שכדי להמנע ממנו ויתרנו על הדמוקרטיה עצמה.

מסתבר כי הדיון אינו עוד בין “יהודית” ל”דמוקרטית” כפי שאנחנו נוטים לחשוב מאז הופיע הביטוי הזה לראשונה בחיינו. הדיון הוא בין “דמוקרטית” ל”שלמה”. וכאן אולי נעוץ הסיכוי הזערורי של תומכי הפתרון הדו-לאומי – בכך שאנחנו מספקים גשר בין שתי האופציות הללו. הבעיה, כמובן, היא שלשם כך אנחנו דורשים משני הצדדים לוותר על מה שמקשר ביניהם – ה”יהודית”.

כדאי להזהר מפרשנויות פשטניות של המצב בישראל, כאלו שמציעות דיכוטומיות חדות בין שני פלגים בחברה הישראלית. המציאות הרבה יותר מורכבת, ויש מקום להרבה יותר קונסטלציות וקואליציות. מצד שני – יש במציאות המורכבת הזו הרבה יותר מקום לתקווה.

—

ממש בקצרה, כי זה נראה מאוד מטופש להתעסק בנושא הזה בקצה פוסט כזה: ארז רונן פרסם בחורימבה פוסט שטוען שהמחאה כנגד מנחם בן היא האכלת הטרול. יובל דרור טען שהקריאה הזו היא קריאה לפאסיביות. אני לא מסכים עם שניהם. אי האכלת טרולים היא כלל מוצלח, בסופו של דבר. אבל לא כל מי שמעצבן אותנו הוא טרול. מנחם בן אינו טרול. טרול הוא מי שמעצבן אותנו כדי לעצבן אותנו. הדברים שלו נכתבים לא כדי להשפיע על מישהו (כי טרולים אומרים דברים כל כך מופרכים שאיש אינו מסוגל לקבל אותם). אבל מנחם בן כן כותב כדי להשפיע. זה שאנחנו מתרגזים זו תופעת לוואי. העובדה היא שיש הרבה אנשים שחושבים שבן הוא אדם “חכם“. הדברים שהוא אומר משפיעים על אנשים רבים, ורבים מקבלים את הטיעונים שלו כאמת. נכון, מדובר בד”כ על אנשים שבין כה וכה לא ראו הומוסקסואליות בעין יפה גם לפני כן, ובכל זאת יש כאן נזק ממשי. ולכן אסור לשתוק, וחובה להשיב לו – או, חשוב מכך, לשכנע אנשים שהוא טועה, ושהוא ממש לא “אדם חכם”.

האם הקריאה לפיטוריו מוצדקת? אני לא בטוח. אני חושב שמחאה כנגד עצם הדברים היא דבר נכון. אני חושב שהחרמת העיתון בו הוא כותב היא דבר נכון. אבל קמפיין שקורא לפיטוריו נראה לי כצעד שגוי. מצד שני, בעולם נורמלי עיתון כמו רייטינג לא היה מעניק לבן במה כזו לאורך זמן. הבעיה, כרגיל, היא בכך שהרבה אנשים ממשיכים לצרוך את הזבל הזה. שהוא מספק להם, אהם, “רייטינג”. אני חושב שטוב שפיטרו את בן, ורע שקראו לפיטוריו. זה הופך אותי ללא-עקבי?

—

פולו-אפ: זוכרים את הסיפור ההוא על הקוטג’, ומה שכתבתי על הביקוש הקשיח בישראל? אז צדקתי.

שני חברי כנסת אמיצים החליטו לצאת לקרב כנגד הגורמים המאיימים יותר מכל על מדינת ישראל: ארגוני שמאל. ליתר דיוק, הם יצאו לקרב כנגד ארגונים שמקבלים תרומות מגופים ממשלתיים או בינלאומיים (אהם אהם). פאינה קירשנבאום, מיודעתנו, מציעה להטיל מס של 45% על תרומות מממשלות זרות. אופיר אקוניס מציע פשוט לאסור על תרומות של מעל ל-20 אלף ש”ח ל”עמותות פוליטיות” מממשלות זרות וארגונים בינלאומיים (זה כולל את הסוכנות? קק”ל? מה על ארגונים פוליטיים שהם בעצמם חלק מארגונים בינלאומיים, כמו אמנסטי ישראל?).

אני חושב שקשה למצוא ביקורת מוצלחת יותר על מקומה של הדמוקרטיה בשיח הפוליטי בישראל כיום מאשר בחוו”ד שניפק משרד החוץ לגבי הצעות אלו, “במסגרתה נקבע כי אישור חקיקה ברוח זו עלול לגרום לפגיעה בתדמיתה הדמוקרטית של ישראל”.

כי עושה רושם שלאף אחד בממשלה ובפקידות הבכירה לא אכפת מהדמוקרטיה בישראל, אבל לכולם מאוד חשוב שכולם יחשבו שאנחנו דמוקרטיים. אקוניס וקירשנבאום, הרי, לא מפחדים שמישהו בישראל ישתכנע משוברים שתיקה או בצלם – את זה כבר מנענו באמצעות חיסול לימודי האזרחות והפיכתם לעוד ענף של לימודי הלאומנות הישראלית. מדוע, הרי, צריך לחסום את המימון הזר לארגונים הללו? משום שהנחת היסוד היא שישראלים אמיתיים לא יממנו אותם בכל מקרה. השמאל, כידוע, הוא כיום שבריר אחוז מאוכלוסיית ישראל. אז אם לא יקבלו כספים מחו”ל, הארגונים הללו ימותו תוך זמן קצר מיובש.

לא, אקוניס וקירשנבאום מפחדים ממה שהארגונים הללו יספרו לעולם החיצון. אבל רגע, הרי ידוע לכל שהעולם החיצון מורכב כולו מאנטישמים ואוהבי ערבים, לא? נכון, ולכן החשש אינו שהעולם ישתכנע מהארגונים הללו, אלא שהעולם יקבל מהם נשק נוסף במלחמה נגד ישראל. ולמה זקוק העולם, שבין כה וכה שונא אותנו ((כל כך שונאים אותנו, יש שמאמינים, עד שהם יסתירו מאזרחיהם שלהם סטטיסטיקות שליליות לגבי מוסלמים, כדי שלא יחשבו לרגע שאולי בעצם ישראל היא הצד הטוב. להווי ידוע, הרי, שיהודים הם האנטי-חומר של ערבים, ואם אתה לא אוהב את האחד, חובה עליך מיד להתחיל לאהוב את האחר.)) לנשק כנגדנו? אמממ… שאלה טובה.

וכך נוצר לו הריקוד המצחיק הזה, שבו כדי לשמור על התדמית הדמוקרטית של ישראל מפני אנשים שרוצים לחשוף את האמת הבלתי-דמוקרטית של הכיבוש בשטחים ושל היחס לערביי ישראל, מציעים חברי כנסת שונים לפעול בדרכים בלתי דמוקרטיות כנגד אותם אנשים, אך משרד החוץ מתריע שפעולה בלתי דמוקרטית כזו תביא לפגיעה בתדמית הדמוקרטית של המדינה. הפתרון, כמובן, הוא לוודא שאף אחד לא ידע שפגענו בזכויות הדמוקרטיות של ארגוני השמאל, וכך לא תפגע התדמית הדמוקרטית שלנו.

כי ככה זה כשהתדמית הופכת לחזות הכל. כמו אותו בית ספר שביקש ללמד ילדים להיות זוכי פרס נובל, במקום ללמד אותם לאהוב את המחקר המדעי בשל עצם חדוות הגילוי, וכך להציבם בעמדה טובה הרבה יותר לזכות בפרס הנובל עצמו (ואם לא, סתם לתרום לאנושות); כמו אותו עובד שמגלה שהוא יכול לתחמן את מערך הביקורת ולקבל בונוסים על-ידי העלאת המדדים הנבדקים בלי ממש לבצע את המשימות המהותיות אותן המדדים אמורים למדוד באמת; כך גם מדינת ישראל עצמה הגיעה למסקנה שאין בצע לה במשטר הדמוקרטי, פרט ליתרונות שהדימוי הדמוקרטי שלה נותן לה בקרב הקהילה הבינלאומית. כל המהות, לפיכך, מרוקנת מהמשטר הדמוקרטי. להפך: במידה שהדמוקרטיות המהותית עלולה לפגוע בתדמית הדמוקרטית בטווח הקצר, הרי שזו הראשונה היא זו שתפגע. המדינה, לפיכך, מתחילה לרוץ סביב עצמה בניסיון להסתיר את הפגיעה בדמוקרטיה שלה על ידי פגיעות נוספות בדמוקרטיה. ואף אחד לא עוצר לשאול – רגע, אולי פשוט נחזור להיות מדינה דמוקרטית באמת וזהו? אי אפשר לזייף דמוקרטיות, כשם שאי אפשר באמת לזייף בטחון עצמי. הדרך הטובה ביותר לבסס את התדמית הדמוקרטית של ישראל היא לשאוף שישראל תהיה מדינה דמוקרטית באמת, מתוך רצון אמיתי של אזרחיה ושל המדינה, ומתוך קבלה אמיתית של העקרונות הדמוקרטיים.

השאלה היא אם עוד לא מאוחר מדי.

יש משהו מוזר בכך שאדם כמוני, שנוטה לראות בחינוך את אחת מאבני היסוד לפתרון חלק גדול מהבעיות החברתיות שלנו, חושב שידע ונתונים הם חסרי ערך לקידום רפורמות פרוגרסיביות. אבל האמת היא שכשאנשים מסבירים שאנשים אחרים מביעים העדפות פוליטיות מסויימות בגלל שהם לא מיודעים מספיק לגבי העובדות – שאם רק היו יודעים את האמת, לא היו מחליטים מה שהחליטו אלא מה שהמסביר חושב שנכון להחליט – זה תמיד נראה לי כמו תרוץ. כשם שרעיון ה”תודעה הכוזבת” הוא תרוץ עלוב לכך שבני המעמד הנמוך לא אימצו את הערכים שהמרקסיסטים הטיפו להם, כך הרעיון שאנשים פשוט לא יודעים את העובדות מפספס את תהליך קבלת ההחלטות של האדם הממוצע. אנשים באמת לא מתבלבלים מעובדות, כי עובדות הן נייטרליות מבחינה נורמטיבית. אפשר לקרוא אותן במספר דרכים, ובדיונים על נושאים מורכבים – ונושאים חברתיים הם תמיד מורכבים – בהכרח תהיינה פרשנויות לגיטימיות לכאן ולכאן.

כך קורה שאנשים מסוגלים לטעון ברצינות שהסיבה לירידה בתמיכה ברפורמה אלקטורלית בין תחילת הקמפיין לסופו היא שאנשים לא הבינו את השיטה (ומכאן נובע שהם כן הבינו אותה לפני תחילת הקמפיין?). הטענה היא שהאזרחים נחשפו לטענות מטעות לגבי משמעות הרפורמה. אבל זו טענה מוזרה, משום שבאותה מידה, הם גם נחשפו לטענות אמיתיות (לכאורה) לגבי משמעות הרפורמה. האם כולם כה טפשים עד כי בחרו להאמין דווקא לשקרים? גם הטענה כי הנטייה האוטומטית היא שמרנות סותרת את העובדה הפשוטה שהתמיכה בתחילת התהליך הייתה גבוהה יותר מאשר בסופו.

התשובה לא יכולה להיות נעוצה בזמינותן של עובדות, אלא בפרשנות עליהן. כמו בפרסום, יש חשיבות גבוהה מאוד לערך הרגשי שמוצמד לעמדות השונות, ופחות לעובדות שמשמשות כדי לאשש אותן.

דוגמא נוספת התפרסמה אתמול באתר YouGov. ג’ון סיידז, מדען מדינה מאוניברסיטת ג’ורג’ וושינגטון, ((וגם ממייסדי כלוב הקופים.)) שיתף פעולה עם האתר בביצוע ניסוי ברעיון שמוצע לפרקים של פרסום “קבלות מס” לאזרחים. קבלת מס היא פירוק של סכום המס ששילם נישום בשנת מס לגורמים על פי החלק ששולם לסעיפי התקציב השונים. במילים אחרות, במקום להגיד לאזרחים שעשרים אחוז מהכנסות המדינה שימשו לתקציב הבטחון ((תודה למעין על תיקון הטעות המביכה.)), אומרים לאזרח ששילם עשרת-אלפים דולר מס שאלפיים מתוכם עברו לתקציב הבטחון. הטענה בקרב התומכים בפרסום קבלות מס שכאלו היא שהן תעזורנה לאזרחים להבין לאשורו את תקציב המדינה, ואיך סעיפים שונים בתקציב משפיעים על סך המס שהם משלמים, משום שרוב האזרחים מעריכים לא נכון את חלקם של סעיפים מעוררי מחלוקת בסך הוצאות המדינה.

לי זה נראה תרגיל בהסחת דעת. הנטייה שלנו היא לזלזל במספרים קטנים מאוד, ולכן כשנגלה שרק 55 דולר מהמס ששילמנו בשנה הועברו, למשל, לסיוע חוץ, אולי נגיע למסקנה שבעצם, אין לסיוע החוץ של ארה”ב השפעה אמיתית על משלם המיסים האמריקאי, ואפשר להפסיק לדרוש לצמצם את הסיוע הזה. אבל הפרשנות הזו היא לא פחות מגמתית מהפרשנות ההפוכה שרואה בהוצאה של 45 מיליארד דולר כנטל מיותר על משלמי המיסים האמריקאים, ושהיה אפשר להשתמש בכסף הזה למטרות טובות יותר, או להחזיר אותו למשלם המיסים. באותה מידה אפשר לתהות האם תקציב הכנסת הוא בזבוז אדיר של למעלה מ-500 מיליון ש”ח, או סכום זניח של פחות מ-0.15% מכלל תקציב המדינה. הפרשנות חשובה יותר מהעובדות.

הניסוי של סיידז חילק משיבים שהסכימו לדווח על סכום המס ששילמו בשנה האחרונה לשתי קבוצות: קבוצה אחת שקיבלה “קבלת מס” על בסיס הדיווח שלה, וקבוצה שניה שלא קיבלה אותה. שתי הקבוצות נשאלו שאלות לגבי ההצדקה לכמות המס שהם משלמים, ועד כמה מאמינים שהממשלה “מבזבזת” את הכסף שלהם או מוציאה אותו בצורה מושכלת. בנוסף נשאלו המשיבים לגבי הצעות ספציפיות לקיצוצים בסעיפי תקציב מסויימים.

התוצאה הבולטת של הניסוי היא שאין שום השפעה לקבלת המס על ההעדפות הפוליטיות של המשיבים. שום הבדל משמעותי לא נצפה בין שתי הקבוצות בניסוי. תוספת הידע ממנה נהנו קבוצת מקבלי הקבלה לא גררה שינוי בעמדות שלהם. סיידז מסביר, ובצדק לדעתי, שכל אחד רואה בנתונים אישוש לעמדות שהיו לו בכל מקרה.

האם משמעות הדבר שאנשים יסרבו לעד לשנות את דעותיהם? כמובן שלא. אבל המשמעות היא שאל לנו להניח שאנשים לא מסכימים איתנו פשוט בגלל שהם לא יודעים את העובדות. עצם ידיעת העובדות לא משנה כלום, וקמפיינים שנועדו רק לקדוח לאנשים בראש את הנתונים בנושא מסויים לא ישיגו את המטרה. המטרה צריכה להיות שינוי המסגרת הרעיונית באמצעותה מנתחים אנשים את הידע שכן נופל לידיהם, הפילטרים שדרכם עובר המידע בדרכו להחלטות הפוליטיות של הפרט. ואת זה אי אפשר לשנות באמצעות קמפיינים פשטניים, אלא באמצעות הרבה עבודה קשה, קשר בלתי אמצעי עם אנשים, ושכנוע על פני זמן. בדיוק העבודה שמפלגות האופוזיציה היו אמורות לעשות בין מערכת בחירות אחת לאחרת, במקום להתעורר שלושה חודשים לפני הבחירות ולבכות שאף אחד לא מצביע להן. אם יש דבר אחר שיכול להסביר את ההצלחה של הימין ואת נפילת השמאל, זה זה: פעולה מתמשכת לקידום הרעיונות שבבסיס העמדה המפלגתית. כי העובדות אף פעם לא מדברות בשם עצמן.

אני חש צורך להכות על חטא. כשהתחילה מחאת הקוטג’, לא הבנתי מה בדיוק הסיפור: יקר לכם מדי? אל תקנו. קוטג’ זה לא מוצר יסוד בשום הגדרה של המילה. אם המחירים ממשיכים לעלות, סימן שאנשים ממשיכים לקנות, וזה אומר שהמוצר עדיין שווה להם את הכסף. אז הם עושים את ההחלטה הצרכנית שלהם, ומחליטים לוותר על משהו אחר (או להכנס יותר לחובות), כדי להמשיך לצרוך את המוצר המדובר.

אבל טעיתי. ההגיון הצרכני הפשוט הזה לא עובד בישראל, משום מה. ולא, זה לא קשור לגודל השוק, וזה לא קשור לתחרות המצומצמת. אני אפילו לא חושב שזה קשור לעצלנות של הצרכנים שלא משווים מחירים. אז מה יכול להסביר עליה מתמשכת של מחירים, במיוחד אל מול ירידה בכוח הקנייה של הצרכנים?

—

לפני הרבה שנים שמעתי שני אנשים מדברים ביניהם. אחת רכשה לאחרונה בית, והם התדיינו על הריהוט המינימלי שעליה לקנות כדי לקיים חיים נורמליים, לנוכח המשכנתא הלוחצת. המשפט שתפס לי את האוזן נאמר על ידי האדם השני, שהצהיר בבטחון שהיא “חייבת” לקנות “פלזמה 40 אינץ’”, כי אי אפשר לחיות בלי זה היום.

—

הסיפור הזה הוא קיצוני, אבל הוא אנקדוטה נאה כדי להדגים את מה שאני חושב שניצב בלב הסוגיה: בישראל נוצרה תרבות של ביקושים קשיחים. או, בביטוי הנפוץ יותר, תרבות של מגיע לי. ברגע שאדם מתרגל לרמת חיים כלשהי, או לצריכת מוצר כלשהו, הויתור על המוצר הזה אינו סתם כורח בלתי נעים, אלא פגיעה מהותית בכבודו ובזכויותיו של אותו אדם. כמו אותם סיפורים על נשים שדרשו להמשיך לקיים את סגנון החיים הראוותני שלהן אחרי גירושין מבעל עשיר, כך גם הצרכן הישראלי חושב שזה שהתנאים השתנו לא צריך לגרום לשינוי באורח החיים שלו.

ואני אינני מוציא עצמי מהקבוצה הזו. בקנדה, בשר עוף יקר בהרבה מבשר בקר (שלא לדבר על חזיר), אבל המשכנו לקנות עוף, כי ככה אנחנו רגילים. ירקות יקרים פי כמה וכמה מאשר בארץ, ובכל זאת המשכנו לקנות ירקות משל היינו חיים באיזו ארץ סאב-טרופית. מחירי התפוחים נעים להנאתם בין 69 סנט לפאונד ועד שניים וחצי דולר לפאונד ואף יותר, ובכל זאת, אינני מפחית את צריכת התפוחים האובססיבית שלי אף פעם.

תרבות האוברדרפט שפושה בקרב חלקים מסויימים באוכלוסיה נכנסת לאותה קטגוריה. כך גם מחירי הדירות המאמירים והאנשים שמוכנים להכנס לחובות אסטרונומיים כדי לרכוש דירה, כי אי אפשר בלי. אינני יודע מה הסיבות לתרבות הזו, ועד כמה היא באמת יחודית לישראל (אני מניח שלא ממש). אבל המצב הוא שאנשים מתייחסים לכל מוצר שהם רגילים לצרוך כאל מוצר שהערך שלו עבורם גבוה מאוד, מבחינת המחיר שהם מוכנים לשלם עבורו.

מכאן שגם אם אנשים חושבים שמחירו של מוצר הוא “גבוה מדי”, הם לא יפסיקו לצרוך אותו, משום שעבורם הוא עדיין שווה את זה. מן הראוי שהמחיר ירד, כמובן, אבל כאן נכנסת בעיית הפעולה הקולקטיבית: עקומת ההיצע והביקוש מניחה שאנשים יפסיקו לקנות כשהמחיר “גבוה מדי”, וכך המחיר יתייצב על משהו שנראה סביר למספיק אנשים כדי שהמוצר יהיה רווחי ליצרן. אין שום דבר בתיאור הזה לגבי המחיר ה”ראוי”, ואין שום מקום לפעולה של אנשים כנגד מחיר לא ראוי. אנשים לא מפסיקים לקנות מוצר במחאה על המחיר שלו, אלא סתם, כי הוא יקר מדי עבורם.

כאשר הביקוש למוצר קשיח – כלומר, כאשר העלאת המחיר אינה גורמת לירידה במכירות – השימוש באופציית ה”יציאה”, ((ראו בספרו הסמינלי של אלברטו הירשמן: Hirschman, A. O. (1970). Exit, Voice, and Loyalty: Responses to Decline in Firms, Organizations, and States. Harvard University Press. לתקצירון בעברית ראו פוסט ישן שלי, ותתעלמו מזה שהבטחתי שהוא יהיה ראשון בסדרה.)) כלומר להפסיק לקנות את המוצר חסום (פרקטית או פסיכולוגית). לאפשרות הזו קיימות שתי אלטרנטיבות: קול, או נאמנות. נאמנות משמעה להמשיך לצרוך את המוצר כי אין באמת אופציה אחרת טובה יותר. זה מה שקורה בארץ בד”כ, ומחרפן את המבקרים למיניהם. קול, משמעו שימוש באמצעי הבעה שונים כדי ליידע את היצרן על חוסר שביעות רצון, תוך כדי המשך צריכת המוצר. אליבא דהירשמן, קול הוא אמצעי חסר תועלת מול חברות מסחריות. לא אכפת להן אם אנחנו אוהבים את המוצר שלהן או לא, כל עוד אנחנו ממשיכים לקנות אותו. הן תלחמנה בחירוף נפש כנגד ביקורת פומבית על המוצר, אבל לא בגלל שהן רוצות לקוחות מרוצים (למעשה, המלחמה שלהן לעיתים תכלול את רדיפתו של הצרכן המבקר, ולאו דווקא את ריצויו), אלא בגלל שהן לא רוצות להרחיק לקוחות פוטנציאליים. חברות הסלולרי, לדוגמא. לחברות מסחריות אכפת רק מהשורה התחתונה, ולכן כל עוד אין פגיעה בשורה התחתונה, אי אפשר לצפות לשינוי בהתנהגות שלהן. יתר על כן, גם שינוי בשורה התחתונה לא יביא בהכרח לתיקון המצב, אם אפשר להתעמר באותו חלק מהציבור שהביקוש שלו קשיח יותר (חברות סלולרי, כן?) ולהשיג את אותה תוצאה.

קול שימושי כנגד בעיות בשירותים ממשלתיים, שם דווקא ה”יציאה” אינה משפיעה על השירות. אם פחות אנשים משתמשים במוצר אותו מספקת המדינה, לא רק שהדבר אינו מפריע למדינה, לעיתים קרובות זה אפילו יחשב דבר טוב, משום שהמדינה נוטה לסבסד את המוצרים שהיא מספקת. לעומת זאת, מחאה קולנית כנגד שירות ציבורי מסויים עלולה לסכן את כסאותיהם של נבחרי ציבור מסוימים, ולכן יש לה סיכוי רב יותר להצליח מאשר נשירה שקטה של צרכנים.

הכלכלן אלברטו הירשמן, שניסח לראשונה את הטיפולוגיה הזו, זיהה את החרם כבן-כלאיים של קול ויציאה, כזה שיש בו נזק לשני הצדדים: היצרן ניזוק משום שהוא מפסיד מכירות פוטנציאליות, והצרכן ניזוק משום שהוא נאלץ לוותר על מוצר שהוא זקוק לו. ההזדקקות הזו היא תנאי הכרחי לחרם, משום שאם הצרכן אינו זקוק למוצר, אין צורך ללוות את היציאה בקול – אפשר פשוט לוותר על המוצר וזהו. אבל החרם אצל הירשמן הוא חרם עד להשגת המטרה, ולא כמו במקרה הקוטג’, של חרם לפרק זמן קצר, תוך הבטחה לשוב ולצרוך את המוצר בעוד שבועיים או בעוד חודש. על פניו, אין ליצרנים ולמשווקים שום סיבה שלא לספוג את ההפסד המקומי הזה על פני מספר שבועות, במקום להכנע לדרישות המחרימים ולהוריד את המחיר לכלל הציבור לפרק זמן ארוך.

כמובן, מוקדם לדעת האם החרם ישיג את מטרותיו. אבל במקום להתייחס בזלזול לחרם המוזר הזה, אני רוצה להציע פרשנות אחרת לרציונל שמאחוריו, ולסיבה שבגינה היצרנים והמשווקים אולי בכל זאת יכנעו לו.

אתמול צייצה הגברת הראשונה של הטוויטר העברי, ג’ודי ניר שלום מוזס, “בוקר ראשון בלי קוטג’. לא קל.” לנש”מ לא באמת אכפת מהמחיר של הקוטג’, ואין שום סיבה לחשוב שברגע שההמולה הציבורית תפסיק לבדר אותה, היא לא תחזור לצרוך קוטג’. אבל הסנטימנט שהיא מביעה כאן, אפשר להניח, הוא משהו שרבים מהמשתתפים במחאה דווקא יזדהו איתו: קשה לוותר על משהו שהתרגלנו אליו. אבל המחאה המאורגנת מאפשרת לאנשים להתגבר על בעיית הפעולה הקולקטיבית. אנשים מרגישים חלק ממשהו גדול יותר, משהו שיש לו, לכאורה, סיכוי להיות בעל השפעה. זו לא החלטה אישית של אדם פרטי ומעוט יכולת להפסיק לצרוך מוצר עד שיורידו מחירים – ומה כבר ההשפעה של אדם יחיד שכזה? – זו פעולה מאורגנת של הרבה אנשים, חלקם, אפילו, אנשי שם כמו ג’ודי נש”מ.

אבל אם הרעש סביב המחאה ימשיך, ומספיק אנשים יחשבו שיש בהשתתפות שלהם במחאה הזו חשיבות שחורגת מההשפעה האישית שלהם על התוצאות, אז אולי אנשים יתחילו להתרגל לחיים בלי קוטג’. אולי הם יגלו שבעצם, יש חלופות טובות יותר, או לפחות לא פחות טובות. אולי הם יגלו שאחרי שמתרגלים לא לאכול קוטג’ לארוחת בוקר, זה נעשה פחות חשוב לכלול דווקא את המוצר הזה בסל הקניות. אולי מתוך צרכנות בלתי-רציונלית של חרם קצר טווח, אנשים יגלו שהם יכולים להיות צרכנים רציונליים ולהגמיש את הביקוש שלהם למוצר הזה. כלומר, למגבלת הזמן של החרם יש כאן תפקיד חשוב, של הפיכת המשימה למשהו שנראה אפילו לחובב הקוטג’ המושבע כהקרבה שניתן לעמוד בה. כמו לקחת דוגמית של מוצר כלשהו לשבועיים ניסיון, מה שגורם לנו לרצות לקנות את המוצר בתום התקופה — אבל בהפוכה. אני לא בטוח, אבל לא יפתיע אותי אם מי שמטפל בגמילה מהתמכרויות משתמש גם בטריקים דומים של הצבת יעדים קלים להשגה שעוזרים מעצם השגתם להשגת היעד הסופי של הגמילה המוחלטת.

אז אולי מחאה בלתי רציונלית היא הפתרון הטוב ביותר להתנהגות הבלתי רציונלית של הצרכנים בישראל. ואולי – ופה אני כבר באמת מותח את החבל – הגילוי של הצרכן הישראלי שהוא מסוגל לחיות חודש בלי קוטג’, יגרום לו לשקול מחדש את התלות שלו באינספור מוצרים אחרים שפשוט אי אפשר לחיות בלעדיהם: כבלים, חבילת סלולרי מנופחת, מסעדות, ממתקים. אולי אפילו דירות. אמן.

—

עדכון: צדקתי.

—

קריאה לתרומות: ארגון כח לעובדים מסייע מאז האחד במאי לעובדי חיפה כימיקלים ששובתים כדי להשיג הסכם קיבוצי ולבטל את הסדרי דור א’ ודור ב’ כמו גם את ההעסקה בחוזים אישיים ודרך חברות קבלן. חיפה כימיקלים היא החברה הראשונה שהפעילה בישראל הסכם דור ב’ שמפצל את העובדים ומחליש את כולם. האיוולת שבהסכמה להסדר כזה מרוחה עכשיו לאורכה ולרוחבה של המדינה, ועובדי החברה נלחמים כעת כדי לתקן את המעוות.

לאחרונה הודיעה חיפה כימיקלים על שביתת מגן בעקבות כשלון המו”מ על ידי הצדדים, תוך שהיא מסתמכת על אורך הנשימה הארוך של הבעלים, לעומת הגב הכלכלי השברירי יותר של העובדים. בשל אי-התמיכה לה זכו מההסתדרות עברו העובדים לארגון כח לעובדים, וזה פונה כעת לציבור כדי לסייע לקרן כלכלית לסיוע לעובדים. מי שמסוגל לסייע מוזמן לתרום לארגון.

להתלונן על ארץ האמורי זה הכי פברואר 2011, אני יודע, ובכל זאת, הפוסט האחרון שם, שעוסק בהתברגנותם של ההומוסקסואלים, או אולי במיינסטרימיזציה של ההומוסקסואליות, או בעצם בסחיזציה של הקוויריות, העלה לי מחדש את הנרווים שתמיד מלווים כל דיון על הבלוג הזה, שתמיד נמצא שלושה צעדים שמאלה ממך.

בפוסט יוצא עפרי אילני כנגד הסירוב של הקהילה ההומוסקסואלית להגיד משהו מהותי על הומוסקסואלים, על מה הם רוצים. במקום זאת, השיח הקווירי לפי אילני מתרכז כל כולו בזכויות, בדיכויין של הזכויות, ובקטלוג עוד ועוד זהויות ותת-זהויות מסוגים שונים. אילני מתלונן שההומואים שנלחמו כנגד המהותנות של ההומוסקסואליות למעשה נטרלו את היכולת לדבר על ההומוסקסואל, ובכך עיקרו את התשוקה שבהומוסקסואליות.

כי אילני אינו רואה בהומוסקסואליות נטייה מינית. הומוסקסואליות עבורו היא אידאולוגיה. הוא מצטט את יותם ראובני מתוך ראיון שקיים איתו: “לא זו בלבד שאתם צריכים להניח לנו, אלא גם לנסות כמה שאפשר להיות כמונו. כי אם לא תעשו את זה מרצון לא יהיה כאן עוד מעט מה לאכול, ולא יהיה אוויר.” הומוסקסואליות כפתרון ירוק לבעיה המלתוסיאנית.

“ההומוסקסואליות חייבת להישאר בעיה” קובע אילני, משום שבלי ההמהפכנות שלכאורה נטועה בהומוסקסואליות (אם לא בהומוסקסואלים עצמם), אין לה קיום. בכך הופך אילני סיבה ומסובב. כמו אינספור מהפכנים-פרפטואליים שקדמו לו – כמו הקומוניסטים ברוסיה הסובייטית, כמו המפלגה המהפכנית הממוסדת במקסיקו – אילני המשיך לשאת את נס המרד הרבה אחרי שהושגה המטרה, ולפתע הביט סביבו וגילה שכל אחיו לנשק כבר מזמן פשטו מדים וחזרו לחייהם הנוחים יותר. כי ההומוסקסואלים נלחמו לא על הכרה במהות שלהם, אלא על התעלמות ממנה, והנשק הטוב ביותר למלחמה כזו הוא הכחשת המהות הזו. זו הסיבה להתרבות המתמשכת של הזהויות – כי ככל שמבהירים שבעצם אי אפשר לדבר על “סטרייט” מול “גיי”, כשם שאי אפשר לדבר על “גבר” מול “אשה”, במילים אחרות, ככל שמבטלים את התפיסה המהותנית של ההומוסקסואליות, כך מצטמצם המקום לאפליה ולדיכוי.

במילים אחרות, המאבק ההומוסקסואלי היה מאבק ליברלי קלאסי. ככזה, מעניין להשוות אותו למאבק הפמיניסטי, שגם הוא השיג את מטרותיו (וכמו המאבק ההומוסקסואלי, גם הוא השיג את המטרות שלו בעיקר עבור האליטות מהמעמד הבינוני-גבוה, ועל הזין של כולם השחורים/מזרחיים/היספנים/ערבים/עניים/דתיים שעדיין סובלים דיכוי אלים ומשפיל. אם הם לא חיים ב-LA או בת”א, הם לא מעניינים אותנו). וכאשר המהפכניות הפמיניסטיות גילו שעיקר הגייסות שלהן פרשו לעסוק בעריכת דין או ברפואה כי מספיק, הן הפכו את הכיוון של המהפכה והמשיכו בעיניים עצומות חזרה למקום ממנו ברחו – אל הרדיקליזציה של המהותנות. כך פתאום יש זרמים פמיניסטיים שמסבירים לנו שהמהות של האשה זה הרחם. וכך יש לנו עכשיו את עפרי אילני שמסביר לנו שהמהות של ההומוסקסואל היא התשוקה – כן, בדיוק הסטריאוטיפ ממנו מנסים ההומוסקסואלים לברוח כל כך הרבה שנים. כמו כל כך הרבה מהפכנים לפניו, אילני הופך בשם המהפכה התמידית לריאקציונר שמרן.

אך אילני אינו מסתפק בקביעה שהומוסקסואליות היא אידאולוגיה – גם ההטרוסקסואליות לשיטתו היא אידאולוגיה, והשתיים נתונות בקרב איתנים. לכן, אחרי שכולנו(?) קיבלנו כבר את ההנחה שהומוסקסואלים פשוט נולדו ככה, שזו לא בחירה, שזה נובע ממשהו שאין להם שליטה עליו ולא ניתן לשנות אותו, “השלב הבא הוא השלב המעשי, שבו יתחילו להשתמש בידע הזה כדי למחוק את ההומוסקסואליות מעל פני האדמה.” באותו אופן שבו השתמשנו בידע שלנו על הגנטיקה של הג’ינג’ים כדי למחוק אותם מעל פני האדמה, אני מניח.

אילני הופך סיבה ומסובב, משום שאין זאת שההומוסקסואלים נאבקו כדי ליצור קהילה – הם יצרו קהילה כדי להאבק. וכאשר בסופו של דבר באמת ינצחו בקרב, כאשר זהותו המינית של אדם כבר באמת לא תעניין אף אחד, הקהילה תתפרק לאטומים שהרכיבו אותה. ולא – הם לא “נוטשים את המחנה”, כפי שמתאר זאת אילני באופן מתמיה משהו ((הקורא הבלתי ערני עוד עשוי לחשוב שאילני טוען שעכשיו שהומוסקסואליות כבר לא מעניינת, כל מיני אנשים מפסיקים להיות הומואים…)) – הם עשו את מה שהם נלחמו כדי שיוכלו לעשות. הם הופכים לאטומים גאים.

ואין משמעות הדבר שהם הפכו לזהים לסטרייטים, בדיוק כשם שמאבקן של הנשים לא הושלם בכך שהן הפכו להיות “כמו גברים”. המאבק הוא לשיוויון, וכדי להשיג שיוויון אי אפשר רק לקרב צד אחד לצד השני, אלא שני הצדדים צריכים להתקרב. שיוויון כלכלי לא יושג על ידי הפיכת כולם לעשירים, אלא על ידי הפיכת כולם למעמד בינוני. שיוויון מגדרי לא יושג על ידי הפיכת כל הנשים לגברים, אלא על ידי התרת הרסן על נשים ועל גברים כאחד להיות מה שהם רוצים. ושיוויון מיני לא יושג ((וכמובן אסור לשכוח שהקרב הזה עוד רחוק מלהסתיים, למרבה הצער.)) על ידי הפיכת ההומואים ל”סטרייטים ששוכבים עם בני מינם”, אלא על ידי הפיכת הנטייה המינית של כל אדם לבלתי רלוונטית לכל דבר שאינו מערכת יחסים רומנטית. כך יוכל כל אדם, גיי, סטרייט או משהו אחר, להגדיר את המהות שלו בעצמו, בלי להיות תלוי באיזו הגדרה מכלילה שתסיק מהעדפותיו במיטה על שאר הווייתו.

ואילני יאלץ לחפש חיילים חדשים בשביל המהפכה שלו.