אתר סלונה מקדם היום את מה שהם מכנים “מחאת הבלוגרים” כנגד התיקון המוצע לחוק איסור לשון הרע. כפי שכבר כתבתי, אותי קצת פחות מעניין התיקון – שפגיעתו רעה בעיקר בכלי התקשורת הממוסדים, ולא בבלוגרים, כפי שדן בכך יפה חיים הר-זהב – ויותר מעניין לדון בחוק שכבר קיים, בפגיעתו הרעה, ובעיקר באיך אפשר לתקן את המצב.

הבעיה העיקרית עבור בלוגרים בחוק איסור לשון הרע, כידוע, היא האפקט המצנן שלו על כתיבה פומבית. הבעיה אינה בכך שאנשים ימנעו מלכתוב דברים שקריים – בכך אין כל רע – אלא בכך שהם ימנעו מלכתוב דברים בכלל, מתוך חשש שהם יתבעו ויאלצו לממן את ההגנה הלא פשוטה במשפט דיבה. המצב נעשה חמור עוד יותר לאור האבטלה הלא-כל-כך-סמויה של עורכי דין רבים, שדירדרה רבים מהם להציע למי שמגיע אליהם עסקה נאה: ייצוג משפטי בתמורה לאחוזים מתוך הסכום שיפסק לתובע. לתובע כאן כמעט אין סיכון: למעט אגרות שונות שעליו לממן, הוא לא ידרש להוצאות, ואילו עורך הדין, שבין כה וכה יושב מובטל במשרדו, יקבל סיכוי להשלים הכנסה. ((יש שיאמרו שאני מוציא כאן את דיבתם של עורכי הדין בישראל רעה. לשמחתי, החוק אינו מאפשר לציבור שהוגדר באופן כללי לתבוע דיבה, ולכן, לפחות בנושא הזה, אני מוגן.)) עם ההבטחה הזו, יכול התובע ללכת בשקט אל הנתבע הפוטנציאלי ולהגיד לו שאין לו שום סיבה לא לתבוע אותו. פתאום עומד לרשותו כלי עוצמתי מאוד – הוא יכול לתבוע כמעט בלי סיכון, בעוד שהסיכון על הנתבע, גם אם הוא בטוח לגמרי בצדקתו, גדול מאוד – לא רק 50,000 ש”ח פלוס הוצאות משפט, אלא גם, ובעיקר, מימון ההגנה המשפטית שלו עצמו.

 

לפיכך, יש הכרח לאזן במעט את החוק הקיים, ולמנוע שימוש לרעה במנגנון (החשוב, לכשעצמו) של תביעת לשון הרע. דוגמא לפתרון אפשרי ניתן למצוא בהצעת החוק של שלי יחימוביץ’, ניצן הורוביץ ואורי אורבך – לא במקרה, שלושה עיתונאים לשעבר – למניעת שימוש לרעה בהליך משפטי. ההצעה מציעה מנגנון לפיו נתבע שמאמין כי התביעה נועדה למנוע השתתפות ב”תהליך הדמוקרטי” יוכל להגיש בקשה לדחייה על הסף של התביעה, ואף לדרוש פיצוי של עד 50,000 ש”ח מהתובע במקרה שהבקשה תתקבל. לא ברור מדוע דווקא ה”תהליך הדמוקרטי” זוכה כאן להגנה, ולא כל פרסום שיש בו עניין לציבור, אבל ניחא. אפשרות אחרת, אולי פשוטה יותר, היא לקבוע כי כאשר מוגשת תביעה בגין לשון הרע יראה זאת בית המשפט כאילו הוגשה במקביל תביעת נגד על-ידי הנתבע על אותו הסכום בגין תביעת שווא. והיה ומצא בית המשפט כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, מתוך רצון למנוע פרסום של דבר אמת בעל עניין ציבורי, יפסוק בית המשפט כנגד התובע את אותו הסכום שביקש לזכות בו בזכות התביעה.

למהלך כזה תהיינה מספר השלכות חיוביות. ראשית – האיומים ירדו מהאולימפוס של עשרות (או מאות) אלפי שקלים לתחומים שבהם גם לתובע הממוצע יהיה קל יותר להתמודד איתם, וכך יורידו במעט מהאיום על הנתבע. שנית, מספר האיומים עצמו יפחת באופן מהותי, מכיוון שיהיה ברור לשני הצדדים שלתובע יש מה להפסיד מתביעה. שלישית, גם במקרים בהם ימומש האיום ותוגש תביעה, הרי שנתבע שבטוח בחפותו יוכל ביתר קלות למצוא עורך-דין שייצג אותו כיאות באותו הסדר שיכול להשיג התובע – כלומר, תמורת אחוזים מהסכום שיפסק. בכך יוחזר האיזון למערכת שעוותה.

הצעת חוק שכזו גם תחשוף את הצביעות של מגישי הצעות החוק הנוכחיות לחיזוק חוק איסור לשון הרע. הטיעון המרכזי של התומכים בהצעות, הרי, הוא ש”מי שלא משקר, לא צריך לפחד”. אותו הטיעון בדיוק צריך לפעול גם לזכות הצעות החוק המאזנות: מי שלא תובע כדי להשתיק אלא מכיוון שהוצאה דיבתו רעה, אין לו מה לפחד מהחוק הזה. התנגדות לו כמוה כאמירה שמקובל על המחוקק שחוק איסור לשון הרע ישמש ככלי נשק בידיהם של בעלי הון, קטנים כגדולים, כנגד אזרחים המנסים לפרסם דבר אמת שיש בו משום עניין ציבורי. העובדה שהחוק של יחימוביץ, הורוביץ ואורבך תקוע בוועדה מאז אמצע 2010 מוכיחה מעל לכל ספק שתומכי החקיקה המחמירה דואגים לא לאמת אלא לבעלי הכח והממון בחברה, ושופכת אור נוסף על הדיון הדו-פרצופי סביב החקיקה העומדת על הפרק כיום.

כן, זה חוק רע. דבילי. מושחת. שפגיעתו רעה. אבל זו לא המלחמה הנכונה עכשיו. אם החוק יעבור, הוא ישיג את מטרתו המוצהרת: צמצום טווח החופש של כלי התקשורת הגדולים לפרסם דברים שעשויים להביא עליהם תביעת דיבה מצד בעלי הון ושררה. כן, זה רע מאוד, ובבוא היום, אין ספק שנפעל לביטול החוק הזה.

אבל הרבה לפני שהוא עבר, הוא השיג שתי מטרות הרבה יותר משמעותיות עבורנו: 1. הוא גילה לרבים מאיתנו שיש חוק במדינת ישראל ששמו “חוק איזור לשון הרע”, שמקנה לכל מי שמתחשק לו אפשרות לתבוע אותנו דיבה ולזכות לסכום של עד 50,000 ש”ח (ללא הוכחת נזק), אם אנחנו, הצד הנתבע, לא נוכיח ש-(א’) אמרנו אמת, (ב’) נהגנו בתום לב ו-(ג’) יש בדברים עניין ציבורי. לא יודע לגבי שאר הבלוגרים בישראל, אבל לי אין 50,000 ש”ח בדיוק כמו שאין לי 300,000 ש”ח, כך שהחוק החדש לא ממש משנה לי משהו מבחינת מערכת השיקולים שלי. אני מנחש שזה נכון לגבי רוב הבלוגרים האחרים גם כן. ויותר מכך – אין לי את הסכומים הנכבדים הנדרשים כדי לממן את ההגנה המשפטית במשפט דיבה — אפילו אם אצא זכאי.

קוראים נאמנים של הבלוג שיעיינו בהיסטוריה שלו יגלו שפוסט אחד מהתקופה האחרונה נעלם כלא היה. מדוע? משום שהוא גרם לנשוא אותו פוסט לאיים עלי, בלא-כל-כך-מרומז, בתביעת דיבה. אני יודע לבחור את המלחמות שלי, ולכן לא אמרתי לו ללכת לחפש את עוכרי-הדין שלו, למרות שאין לי ספק שהייתי מנצח במשפט (גם אמרתי אמת, גם יש עניין ציבורי, עד כמה שאני מבין את המושג, ואפילו הסכמתי לאפשר לו לפרסם תגובה – דבר שהוא סרב לו). זה לא היה פוסט פוליטי. זה היה פוסט צרכני פשוט, שהתריע בפני הקוראים על עסק מסויים שנהג בצורה שאני חשתי שהיא אינה הגונה, והמליץ להם (לכם) לא להכנס לשם. ופה עיקר האיום של החוק הנוכחי (איום שמחמיר רק במעט עם התיקון המוצע) – בהתנהלות היומיומית שלנו כאזרחים, כצרכנים, כבני-אדם, שלפתע מצריכה ייעוץ משפטי צמוד.

אז עצם החשיפה שקיבל חוק איסור לשון הרע הקיים בזכות הצעת החוק, גם בלי שיעבור התיקון המוצע, יש בה כדי להשיג את אותו אפקט מצנן עליו מתריעים בלוגרים רבים. היחידים שהתיקון המוצע עשוי להזיז להם הם כלי התקשורת הגדולים, שיכולים להתמודד עם הוצאות משפט בקלות יחסית, ואינם מתרגשים מ-50,000 ש”ח פה ושם.

2. הדבר השני שהדיון סביב החוק (הזה, וזה שקדם לו) השיג, הוא הסטת הדיון הציבורי מצדק חברתי חזרה אל “השמאלנים הבוגדים האלו”. ופה כבר מדובר בנזק שהרבה יותר קשה לתקן. כבר כתבו לפני על התגובה האינסטינקטיבית של אומת האינטרנט השמאלני, על הנביחות הללו ששוב מציבות אותנו מעברו השני של מתרס שמאחוריו עומד רוב הציבור ולא ממש מבין מה אנחנו רוצים. כן, זו פגיעה בעקרון ליברלי מקודש. אבל רוב הציבור לא מתעניין בעקרונות ליברליים. כן, אי אפשר להשיג צדק חברתי בלי שמירה על העקרונות הדמוקרטיים הליברליים. אני מבין את זה, אתם מבינים את זה, אבל רוב הציבור שתומך ברעיון של “צדק חברתי” לא מבין את זה. מה שהמחאה של הקיץ התחילה לעשות זה לגבש בקרב ציבור גדול יותר את הרעיון ש”דמוקרטיה” זה לא משהו שצריך לעניין רק שמאלנים, שזכויות אדם זה משהו שמגן על כולנו, לא רק על פלסטינים ואנרכיסטים, ושהיריב האידאולוגי האמיתי של רוב הציבור נמצא בקריית הממשלה, לא בשייח ג’ראח. אבל המחאה רק התחילה בכך, והיה זה מתפקידנו להמשיך ולטפח את הקואליציה החדשה הזו, לעודד אותה ולהפוך אותה, לאט לאט, לכח אלקטורלי שיתנגד לממשלה המכהנת.

מה שפרץ החוקים החדש שהופיע עם חזרתה של הכנסת מהפגרה עשה זה להחזיר אותנו למשבצת של “השמאלנים”, וזו משבצת שממנה קל מאוד לרוב הציבור להסתכל עלינו בפרצוף חמוץ, לזלזל בנו, להתעלם מאיתנו. אם אנחנו רוצים לתקן את הדמוקרטיה בישראל, אסור לנו להשאיר אותה לבד. אנחנו חייבים לבנות ולטפח את הקואליציה של תומכי הדמוקרטיה הליברלית עם תומכי ה”צדק החברתי”. לא כולם ישרדו את התהליך – רבים יעדיפו לוותר על שני העקרונות כדי לדבוק בעקרונות שהם רואים כחשובים יותר (ארץ ישראל השלמה? שנאת ערבים? לא יודע). אבל גורלנו תלוי ביכולת ליצור זיקה בין שני הרעיונות – של צדק חברתי ושל ליברליזם. ואת הקשר הזה לא נצליח ליצור אם כל פעם שהממשלה תצלצל בפעמון הקטן שלה אנחנו נרוץ כמו כלבים פבלוביים להפגין כנגד “הימין” ונשכח להסביר לציבור למה זה פוגע לא רק בנו, אלא בהם.

מה שמחזיר אותי לנקודה הקודמת – איך זה שבכל הדיון סביב החוק הזה הסכמנו לכלל שהנושא הוא פוליטי? עיקר הפגיעה היא בכלל לא פוליטית. הפגיעה הישירה ביותר היא פגיעה צרכנית. כשאני, כצרכן, כותב פוסט שלילי על בית עסק, ובכך מסתכן בתביעת דיבה ובתשלום של אלוהים יודע כמה מאות אלפי שקלים – זו פגיעה חמורה ביכולת שלנו להשיג הישגים כמו אלו של מחאת הקוטג’. תחשבו מה היה קורה אם תנובה הייתה תובעת את מארגני החרם בתביעת דיבה. תחשבו מה היו סיכוייה של ההתארגנות הבאה להתגבש. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, אם אנחנו בכלל רוצים לפעול פומבית כנגד החוק הזה. לא להגיד למה הוא רע לנו, אלא למה הוא רע להם, אלו שכרגע לא מעניין אותם כל הסיפור הזה, ומאמינים, באמת ובתמים, שכל עוד אתה לא מוציא את דיבתו של איש רעה, אין לך ממה לדאוג. אלו שמאמינים שהם לא הוציאו דיבה כנגד איש — אבל קריאה מרפרפת של עמוד הפייסבוק שלהם תעלה אינספור הערות שיכולות להפוך לתביעות דיבה כנגדם. בכל דבר שאנחנו עושים אנחנו חייבים לקשור את הנושאים הנוגעים לזכויות אדם ולעקרונות הליברליים חזרה לשאלות החברתיות של צדק חברתי, של המאבק הצרכני, של יוקר המחיה ושל שלטון ההון.

כי אם יש סיכוי כלשהו שהמחאה לא תלך לאיבוד, הרי הוא רק בכך שאנחנו נדאג להשאיר אותה רלוונטית לכל מה שקורה.

דפקו את הרופאים, אין מה להגיד. מכל המקצועות העולם, רק הרופא מקבל על עצמו עם קבלתו לחוג הרופאים מחוייבות אתית חברתית שאין להתפשר עליה. לחברי כנסת ולשרים, למשל, אין מחוייבות אתית לשמור על שלום הציבור ועל שלום החברה שבחרה אותם לתפקידם. הם בסך הכל צריכים להתחייב לשמור אמונים למדינה ולחוקיה – דבר שנדרש, כמדומני, מכל אזרח שמעוניין לשמור מרחק מבתי הכלא של המדינה. חברי הכנסת והשרים יכולים לזרוק זין על כולנו, להגיד לעובדי הקבלן שהם יכולים לחפש את החברים שאין להם, להגיד לכבאים שילכו לחפש אותם בסופרטנקר, להגיד ל-80% מהציבור שהמחאה שהם תומכים בה מעניינת את עכוזה של סבתא שלהם, ולהגיד לרופאים שאם לא נאה להם להיות רופאים בתנאים שהמדינה מציעה להם אז יש להם בעיה, כי אסור להם להתפטר אז נה-נה-בננה. כל זה – זה בגדר התנהגות אתית, מסתבר, של חברי הכנסת והשרים שלנו.

אבל לרופאים? לרופאים אסור לשבות, ואסור להם להתפטר, ואסור להם להכריז שבתנאים הקיימים, הם לא ממשיכים לעבוד. מעשים כאלו, מספר לנו רן רזניק בישראל היום ((להגנתי: אני לא קראתי בעיתון, רק ראיתי את ההפניה לטור שלו בעמוד הראשי של העיתון של האיש שישב מולי ברכבת.)) הם “ביזיון של האתיקה הרפואית”; הם הוכחה ש”הרופאים שוכחים שהם בחרו במקצוע עם מחויבות אנושית, מקצועית ואתית בצידו”, טוענת נעמה כרמי.

כי הרופאים לא בסדר כאן, כמובן. הם אינם אלא חבורה של רודפי בצע שגילו שהטריק המוצלח ביותר להפוך לעשיר מופלג הוא להקדיש את חלק הארי של עשור כדי ללמוד מקצוע, שאחרי השלמתו הם ידרשו לעבוד שנים ארוכות בעבודה שאין בה לילה ואין בה יום, בתשלום נמוך, בינות אנשים שבשעתם הקשה לעיתים קרובות משתלחים באנשים המטפלים בהם ולפעמים אף נוקטים אלימות פיזית ממש – וכל זה, הו הו, כדי שאחרי שיהפכו למומחים מדופלמים, יוכלו להמשיך לשרת את הציבור בבתי החולים הציבוריים, ועוד יעזו להקים קליניקה פרטית כדי שיוכלו גם לחיות חיי רווחה בזעת אפיהם. כי זאת יש לדעת – בישראל, הרעיון שכל ההשקעה הזו בהון אנושי גם צריכה להקנות לאדם בעשור החמישי לחייו מקום בעשירון העליון של ההכנסות, זו גסות ורעות רוח. מה פתאום? הם צריכים להרוויח גרושים ועוד להגיד לנו תודה שאנחנו מוכנים להפקיד את גופנו ובריאותנו בידיהם העניות כדי שיוכלו למלא את ההתחייבות האתית שנטלו על עצמם.

If I do not violate this oath, may I enjoy life and art, respected while I live and remembered with affection thereafter.
(מתוך השבועה ההיפוקרטית בנוסח האנגלי המודרני)

הקלף המופרך החדש של מתנגדי הרופאים הוא הטענה שהצטרפותם של הרופאים המומחים למחאה והבעת התמיכה בה היא רק הוכחה לכך שכל הסיפור הזה הוא בסך הכל דרך לזרז את הפרטת הרפואה הציבורית – שזו, בעצם, משאת נפשם של הרופאים כולם. מצחיק: הרופאים הבכירים מביעים סולידריות עם המתמחים, ומכך מסיקים המבקרים שבעצם זו הכל מזימה של הבכירים, והמתמחים רק משרתים את האינטרסים שלהם. מסתבר שכן, הערבות ההדדית כן פסה מן העולם.

אבל הנה העניין: רוב הרופאים רוצים לעבוד ברפואה. הם רוצים לעבוד בבתי החולים הציבוריים. הם רוצים לטפל באנשים. אבל כן, הם גם רוצים תמורה לכל ההשקעה שהם השקיעו בהפיכתם לרופאים מומחים ובעלי שם. יש שתי דרכים לאפשר להם לעשות זאת: או שימשיכו לשלם להם גרושים ברפואה הציבורית ויאפשרו להם לעבוד גם ברפואה פרטית כדי “להשלים הכנסה”, או שישלמו להם כראוי במסגרת הרפואה הציבורית. רובם המוחלט של הרופאים, ואני מוכן להתחייב לנכונות המשפט הזה, יעדיפו לבלות את כל חייהם במסגרת הרפואה הציבורית אם המשכורת שיקבלו שם תהיה מכובדת כבר משלב מוקדם יחסית בקריירה — לא משהו שיהפוך אותם לעשירים מופלגים, אפילו לא בהכרח משכורת של ח”כ (33 אלף ש”ח לחודש, בלי מחוייבות משמעותית לאתיקה מקצועית כלשהי), אבל משכורת שתשקף באופן נאות את ההשקעה הדרושה, ואת מספר שעות העבודה החודשיות של רופא מתמחה.

I will remember that I remain a member of society, with special obligations to all my fellow human beings, those sound of mind and body as well as the infirm.
(מתוך השבועה ההיפוקרטית בנוסח האנגלי המודרני)

אבל צריך לזכור שחלק גדול מהדרישות של המתמחים הן כלל לא בנושאי שכר. הם מבקשים להשוות את חוקי שעות העבודה והמנוחה שלהם לנהגי משאיות. הם מבקשים להקצות תקנים (באמת, לא בהבטחות) בכל רחבי הארץ. וגם הדרישה לשיפור תנאי המתמחים היא הכרחית כדי שמקצוע הרפואה ימשיך למשוך אנשים איכותיים גם בעתיד. הצעירים, בסופו של דבר, אינם מטומטמים. והם אפילו אינם מחוייבים בשבועה ההיפוקרטית, אז מבחינתם שירקבו כל הזקנים במסדרונות וכל הילדים הקודחים – למה להם להכניס את הראש שלהם למיטה החולה הזו וללכת ללמוד רפואה, אם המדינה עצמה חושבת שכל הרופאים הללו אינם שווים משכורת נאותה? אם הרופאים הם באמת כאלו רודפי בצע כפי שמציגים אותם, הרי שאדם משכיל ובר-מוח יכול להשיג כסף בדרכים הרבה יותר זריזות במקצועות אחרים. ואם הם לא כאלו, אולי בכל זאת כדאי להקשיב להם?

קשה לי לנסח במילים כמה אני כועס על החלטת ועדת השרים לחקיקה אתמול על הצעות החוק שנועדו למנוע מימון מארגוני חברה אזרחית, ספציפית – אלו מהשמאל.

כשלומדים על התפתחות המפלגות בשנה א’ של מדע המדינה, לומדים איך מפלגות התחילו כארגונים אליטיסטיים, התפתחו לארגונים המוניים עם עליית מפלגות הפועלים, ואז החלו תהליך של שחיקה והדלדלות לכדי מפלגות שלד. הבעיה של מפלגות שלד, כאלו שפועלות בציבור רק סביב מערכות בחירות ושאר הזמן רדומות, היא שקשה להן למצוא מימון. כדי להתמודד עם הבעיה הזו התפתחו המפלגות למה שמכונה "מודל מפלגת הקרטל". למעשה, יותר משמדובר על מודל של מפלגה ספציפית, מדובר על מודל של מערכת מפלגתית בה המפלגות עושות יד אחד כדי לשמור על חוזקן – הן הופכות תלויות במדינה למימונן, ויוצרות מכשולים חדשים בדרכן של התארגנויות חדשות שמנסות להתמודד על מקום בפרלמנט.

בישראל אנחנו רואים משהו חדש מתרחש: ממשלת קרטל. ממשלה שמנצלת את כוחה כדי למנוע מצב שבו יהיה עליה איום אלקטורלי כלשהו, שדוחקת את מפלגות האופוזיציה ליישר איתה קו או שגם הן וארגונים הקשורים בהן יינזקו. למעשה, הממשלה אומרת שמי שאינו משרת את האינטרס של הממשלה או של בעלי ההון, אינו יכול להתקיים כלכלית. זה נכון בחוק איסור התרומות לארגונים, וזה נכון בחוק החרם.

דמוקרטיה היא מערכת שמתבססת על לגיטימיות. הלגיטימיות במערכת הדמוקרטית נובעת מההכרה בכך שהשיטה הוגנת, שהמיעוט יכול להפוך לרוב באמצעות כח השכנוע. זו, הרי, בדיוק המגבלה של אזרחי ישראל הערבים: הם לעולם לא יוכלו להפוך לרוב, ולכן כל עוד השיטה מבדילה בינם לבין היהודים על פי מוצאם, השיטה אינה יכולה לזכות ללגיטימציה מהם.

אבל עם חקיקת החוקים החדשים, מנוטרלת עוד קבוצה בדמוקרטיה הישראלית. עכשיו גם ארגוני זכויות אדם אינם רשאים לנסות ולשכנע את הציבור בעקרונותיהם. נאסר עליהם, אפקטיבית, לדבר על ליבו של הציבור, לחשוף את המציאות כפי שהם מבינים אותה, ולנסות להפוך לרוב שיתקן את המדיניות הציבורית בתחומים היקרים להם. אם בערב ישראל הייתה דמוקרטית ליהודייה ויהודית לערבייה, עכשיו היא אפילו לא זה. עכשיו היא יהודית לערבייה וימנית ליהודייה. מדינת כל ימנייה.

 

לא מדובשה ולא מעוקצה

מדינות אירופה וארה"ב צריכות להגיב בחריפות על החלטה כזו של המדינה. הן צריכות להודיע לישראל שאם הכסף שלהן מסריח בעיני ממשלת נתניהו כשהוא ניתן לארגוני חברה אזרחית, אז הוא מסריח גם כשהוא ניתן למדינה עצמה ולעסקים בה. כל סיוע כלכלי שניתן לישראל צריך להיות מושעה מיידית. הסכמי הסחר יושעו גם הם. מקומה של ישראל ב-OECD צריך להשלל ממנה. סנקציות יוטלו על מתן תרומות על-ידי גופים ואנשים פרטיים לארגונים במדינה – כך לפחות יהיה שיוויון בין ארגוני הימין לארגוני השמאל. לא מדובשה ולא מעוקצה,  יאמר העולם לישראל.

אם ישראל מחרימה את כספו של העולם, העולם צריך להחרים את ישראל. פשוט וקל. אי אפשר לשחק עוד במשחק הזה של כן-דמוקרטיה-לא-דמוקרטיה. אם ממשלת הקרטל שוללת מהאופוזיציה את הכלים הבסיסיים ביותר שיאפשרו לה להלחם על עקרונותיה באופן חוקי, לא נותרת חלופה אלא להלחם באופן בלתי חוקי. Bring it on.

—

(לא, לא באלימות.)

אתמול התחלתי להרצות בפני בני נוער במסגרת היחידה לנוער שוחר מדע של אוניברסיטת תל-אביב. להרצות בפני ילדים צעירים כל כך ((בקנדה תרגלתי בפני ילדים בני 17, שזה לא הרבה יותר מגילם של הילדים בשיעורים עכשיו, אבל גם ההקשר השונה – סטודנטים לעומת תלמידי בית ספר שמקבלים שיעורי העשרה – וגם ההבדל בין תרגול לבין הרצאה של ממש, הופכים את כל העסק לשונה מאוד. למרות שכמובן אני מייבא חלק מהדברים שלמדתי כמתרגל גם להרצאות שלי.)) זה אתגר מעניין ומשמח כאחד. יש לי הזדמנות לנסות לעצב במידת מה את תפיסת העולם הפוליטית שלהם לפני שהיא מתגבשת. לכן בניתי את הקורס כמעין בחינה השוואתית של משטר מדינת ישראל. השיעור הראשון שם דגש על השוני בין המשטר בישראל לבין זה האמריקאי, ועד כמה נסיונות להשוות ביניהם או לשאוב השראה מהמערכת האמריקאית הם מוטעים. בשיעורים הבאים אני אשאף לחשוף את התלמידים למערכות אחרות בהקשרים השונים שיעלו בשיעורים השונים (כמו גם מבוא למתודולוגיה של מדעי החברה – שזה בכלל צריך להיות מאתגר). לא נושאים חריגים עבור מי שקורא את הבלוג הזה בקביעות.

אם גם אתם הייתם רוצים לשמוע אותי מרצה, ובהנחה שאתם לא תלמידי תיכון, יש לי חדשות טובות: ביום שני בשבוע הבא אני ארצה במסגרת ארוע לרגל יום הסטטיסטיקה הבינ”ל (שחל לפני חודש…) וסדרת הרצאות “ספקנים בפאב”, בפאב “גורדו” שחוף גורדון בטיילת בת”א. הארוע יחל בשעה שמונה וחצי, ויכלול עוד אנשים מעניינים (אפילו יותר ממני!) שירצו במגוון נושאים. דמי הכניסה הם 10 ש”ח לכיסוי הוצאות. לפרטים נוספים ראו כאן.

אה, ואם במקרה יש לכם קשר לחטיבת-ביניים/תיכון והייתם רוצים לחשוף עוד ילדים לעמדות הנלוזות שלי, נוער שוחר מדע גם מארגנים הרצאות חד-פעמיות (להבדיל מהקורס המלא). שכנעו את התיכון הקרוב למקום מגוריכם ליצור עימם קשר ולדרוש(!) הרצאה שלי בנושאי משטר מדינת ישראל, שיטות בחירות ומשטר או תקשורת פוליטית.

אז רענן שקד כתב טור על איך שבלוגרים זה רע כי הם לוקחים לנו את העבודה ובועלים לנו את הנשים ואיך אתה היית מרגיש אם איזה בלוגר היה גונב לך את העבודה ומזיין את אחותך או משהו, ((לא, ברצינות, מישהו צריך לעשות השוואה ספרותית בין ז’אנר ה”בלוגים זה רע” לבין השיח סביב מהגרי עבודה ו/או שב”חים.)) וכל מיני אנשים נכנסו לויבראציות. אבל מה שתפס לי את העין הוא דווקא פוסט של פחדן אנונימי אצל עידוק.

פחדן אנונימי מבכה על מותו של העיתונאי האמיתי, שמת הרבה לפני שכל הבלוגרים באו. ((אל תעשו פלטפורמות פרסום נוחות באינטרנט, כל הבלוגרים יבואו? די, די, הטוויטר הזה יהרוג אותי בסוף.)) ומיהו אותו עיתונאי?

עיתונאי נבדל מאיש תוכן בזה שהוא סקרן, חריף, והמניע שלו אידאליסטי: הוא רוצה לתפוס את הבני זונות. […] עיתונאי הוא אדם לא שקט: הוא תמיד מחפש לדחוף, לחטט, להזיז, לשנות, לדעת עוד. […] עיתונאי הוא מניאק בתשלום. […] עיתונאי רוצה לשנות את העולם.

הוא רוצה לתפוס את הבני זונות. זהו המניע של העיתונאי, אליבא דפחדן אנונימי. לא, חלילה, ליידע את הציבור, לספק לו מידע חשוב על אופן התנהלות המדינה בה הוא חי, על עמדותיהם של הפוליטיקאים ביניהם הוא יידרש לבחור עוד כך וכך שנים. לא, כמובן, לתת לו תמונה מהימנה של מצב הכלכלה ושל האלטרנטיבות השונות לתיקון הבעיות. לא. עיתונאי הוא מניאק, ועוד בתשלום.

אם תשאלו אותי (ולמרבית ההפתעה, מישהו שאל אותי, ואפילו ישלמו לי כדי לספר את זה לילדים זבי חוטם!) אם אנחנו רוצים למצוא את המקור הראשוני לבעיות של הדמוקרטיה בת זמננו, הוא נמצא כאן, בפסקה הזו של הפחדן האנונימי: בתפיסה הצינית הזו של הפוליטיקה, שהופכת לתפיסה צינית של תפקיד העיתונאי, שהופכת לציניות טוטאלית של כלל הציבור כלפי הפוליטיקאים.

פעם היה טרנד קצר של אנשים ששאלו למה אין בעיתון מדור של חדשות טובות. למה תמיד רק חדשות רעות? הם שאלו. והתשובה הייתה ברורה מאליה – כי חדשות טובות הן לא חדשות בכלל. הן פרופגנדה. וזה נכון. אבל מה רע בקצת חדשות נייטרליות? איך אנחנו יכולים להתלונן על זה שהח”כים שלנו לא מופיעים לדיונים במליאת הכנסת או בועדות אם לאף אחד לא אכפת מה נאמר שם בכל מקרה? אני אספר לכם סוד: הדיונים במליאה לא משיגים כלום אם אף אחד לא יודע שום דבר עליהם. אין לכנסת שום כוח בפני עצמה, מכיוון שהיא אחוזה במלתעות הממשלה. באופן אירוני, הפעמים היחידות שבהן מראים לנו את מליאת הכנסת בטלוויזיה הן כשהיא ריקה, ומראים לנו אותה משום שהיא ריקה. אם היו מראים לנו אותה כשהיא מלאה – ולא על תקן של “חדשות טובות: מליאת הכנסת מלאה!”, אלא משום שמדווחים ברצינות על תוכן הדברים שנאמרו שם והנושאים שנידונו שם – אולי היא הייתה ריקה קצת פחות.

ואני לא מנסה לטעון שהתקשורת אשמה. התקשורת היא חלק מהמכלול כאן. כן, הם ויתרו על התפקיד האזרחי החשוב שלהם כדי לפנות יותר מקום לדברים “מעניינים” כמו תמונות של צעירות משכשכות בשדה חיטה או דיווחים מהחזית על הקניות האחרונות של איזו כוכבנית ריאליטי. אבל מצד שני אנחנו, הציבור, לא אמרנו כלום כשזה קרה. לא התלוננו בפני אף אחד שכבר לא נותנים לנו את הדבר שלשמו, בעצם, אנחנו קוראים עיתונים: ידע על העולם הסובב אותנו.

אבל מה כל זה שווה אם אפילו מי שנזעק להגנתו של העיתונאי האידאלי אוחז בתפיסות מעוותות כל כך, ציניות כל כך, של תפקידו האמיתי של העיתונאי. כן, העיתונאי צריך להפוך כל אבן כדי לחשוף את האמת. אבל מה זה שווה אם כאשר האמת פשוט עומדת בפני מליאת הכנסת ונואמת בפירוט את מהותה, העיתונאי מסב את ראשו והולך לחפש אמת מעניינת יותר במזנון הכנסת?

אני מאמין שכשנותנים באנשים אמון, רוב האנשים יוכיחו עצמם כראויים לאמון הזה. קרה לכם פעם שישבתם איפשהו והייתם צריכים ללכת לדקה, אז ביקשתם ממי שיושב לידכם שישים עין על התיק שלכם? חשבתם כמה שזו בקשה מופרכת, על פי התפיסה הנפוצה? הרי – כל אנחנו צריכים לחשוב – לו אני הייתי האיש, ברגע שהמבקש היה מסתלק הייתי מתחיל לחטט בתיק, ואם יש שם משהו בעל ערך, מיד הייתי לוקח אותו ומסתלק משם. אבל אנחנו לא חושבים ככה, כי ברור לנו שאם בן-אדם יושב לידנו בספריה או בבית קפה, הוא לא נמצא שם כדי לגנוב, ואם הוא לא נמצא שם כדי לגנוב, סביר להניח שהוא באמת לא יגנוב שום דבר. אנחנו נותנים אמון באנשים. וברובם המכריע של המקרים, הם מוכיחים שהאמון הזה היה מוצדק.

אבל בפוליטיקאים אנחנו לא נותנים אמון. הם כולם עצלנים, בטלנים, שקרנים ומושחתים. ((אני יושב עכשיו על פרוטוקולים של סיעת הליכוד בזמן ממשלת רבין השניה. מצחיק כמה שהם מנסים לגייס את הסיסמא “מושחתים נמאסתם” – הסיסמא שהפילה את הליכוד – כדי להפיל את ממשלת העבודה. הם פחות או יותר אומרים במפורש שמה שצריך להראות זה ש”גם המערך מושחתים”.)) תפקידם של העיתונאים, לפיכך, הוא לא לדווח לנו על מעשיהם של הפוליטיקאים באופן ענייני, אלא לגלות באיזה אופן הם רימו אותנו. ואם הם לא רימו אותנו? אז אל תגיד כלום. שלא תתפס בטעות במילה טובה (או נייטרלית) על פוליטיקאי, כי זה יחזור לנשוך אותך בתחת כש (לא “אם”) הוא ימצא אשם.

אז לא, פחדן אנונימי, תפקידו של העיתונאי הוא לא להיות מניאק בתשלום. תפקידו הוא לדווח לי על כל מה שחשוב. תפקידו אינו לחשוף עוולות אלא לתת לי מידע אמין – גם לחשוף עוולות, אבל גם לספר לי סתם דברים יומיומיים כמו החוקים שנחקקים במדינה וההתנגדויות שמעלים חברי הכנסת של האופוזיציה למדיניות הממשלה. אתה יודע, השטויות האלו שהופכות דמוקרטיה למשהו שיכול ממש לתפקד.

—

ואם אנחנו כבר בענייני תקשורת, קצת פרפראות, אבל ממש בקצרה: מורן שריר פרסם אתמול טור בו הוא מציע את רחמיו לכוכבות מעושרות.

“מעושרות” היא תוכנית נהדרת לצפייה בעיקר כי מודגש בה ממד אירוני שלא היה קיים בתוכניות קודמות מהסוג הזה. זה לא רומן משרתות שאמור להצית בנו קנאה. להן יש כסף אבל לנו יש מודעות וכבוד עצמי. “מעושרות” היא כמו תוכנית סאטירה על הפוליטיקאים שלנו. אנחנו בזים להם, לועגים להם והיינו רוצים להחליף אותם. אבל בשום אופן לא להתחלף איתם.

לא ראיתי דקה של התוכנית הזו ואין לי כוונה לשנות את המצב הזה, אבל נראה לי, אם לשפוט רק לפי מה שקראתי עד כה, ששריר פספס את המניפולציה המרכזית של התוכנית הזו: זו תוכנית שנועדה לגרום לו לבוז וללעוג לעשירים. היא נועדה לגרום לו להרגיש טוב עם עצמו. העשירים הללו – הם כל כך דפוקים! אומר לעצמו שריר. אני עני וטוב לי. לנו יש מודעות וכבוד עצמי, הוא אומר לעצמו, וטופח לעצמו על השכם. וה”לנו” הזה מבדיל בין העשירים לעניים (או לכל הפחות, למעמד הביניים), ובמרומז נותן לנו לחשוב שכל העשירים הם כאלו – טמבלים מביכים.

like a dog lying in the corner they will bite you and never warn you

ואם הם טמבלים מביכים, אז למה שיפריע לנו שהם שם? שימשיכו להיות עשירים ומביכים, ואנחנו נמשיך להיות עניים ומודעים לעצמנו, והכל טוב ובסדר. אם פעם היו משווקים לנו את החלום האמריקאי – שאם רק נשאף ונרצה ונעבוד קשה, בסוף אולי נוכל להיות כמו העשירים והנערצים – היום, כשברור לכולם שרובנו לעולם לא נגיע לאלפית ממה שיש לאנשים באלפיון העליון בלי קשר לכמה קשה נעבוד, המסר שמשווק לנו השתנה. עכשיו אומרים לנו “עזבו אתכם, באמ’שכם. בשביל מה לכם להיות כמוהם?” להם יש כסף – אבל לכם, לכם יש מודעות עצמית!

וזה שמורן שריר אפילו לא מספיק מודע לעצמו כדי לראות שעשו לו את המניפולציה הזו? זה מה זה פאתט.

הייתי בהפגנה היום – לא זו שבתל-אביב, אלא זו שבראשון לציון. חבל לי שפספסתי את החמישיה הקאמרית (איך היה?), אבל כשאני משווה בין התחושות שלי בהפגנת “המיליון” לבין ההפגנה היום, אני חושב שהרגשתי יותר משמעותי היום. לא בגלל שאחד ממאה זה יותר משמעותי מאשר אחד משלוש-מאות אלף, אלא בגלל שההפגנה שאני הייתי בה צעדה לאורך כמה קילומטרים של רחובות, ועברה לאלפי אנשים ליד הבית.

ההחלטה להתניע מחדש את המחאה באמצעות עוד הפגנה גדולה בתל-אביב, לדעתי, היא טעות. כן, היה סיכון מסויים בעצם האפשרות שיגיעו מעט מאוד אנשים, אבל זו לא הסיבה המרכזית לכך שאני רואה בהחלטה הזו שגיאה. החזרה להפגנה גדולה בתל-אביב בעצם הופכת את כלי התקשורת הממסדיים את הצינור המרכזי של המחאה. לאורך הקיץ, המאהלים שצצו ברחבי הארץ שימשו תזכורת יומיומית לתושבים בכל המדינה כי המחאה הזו אינה איזשהו סיפור מרוחק מהם, אלא משהו שנמצא אצלם בחצר האחורית. במצב הזה, ההפגנות הגדולות בסך הכל ריכזו את האנרגיות הללו.

אבל עכשיו כבר אין מאהלים בכל מקום, ויותר קל לאנשים לשכוח את מה שהיה כאן לפני חודש וחצי בלבד, ולחזור לראות בהפגנות משהו ששייך ל”מדינת תל-אביב”. ממשהו שרואים ברחוב כשיוצאים מהבית, המחאה הופכת למשהו שרואים בסלון, בטלוויזיה.

ועכשיו זה הזמן הגרוע ביותר להשאיר את המחאה לטלוויזיה בלבד. שלא יהיה לכם ספק: לכלי התקשורת יש אינטרס למעוך למחאה הזו את הצורה. לא בגלל איזו קונספירציה זדונית, אלא בגלל שככה מתפקדת התקשורת בכלל ובישראל בפרט: בונים אלילים ואז מנפצים אותם. למחאה עלול לקרות מה שקורה לכל סלבריטאי מתחיל – קודם מקלסים אותו ואז מקללים אותו. לתקשורת יש צרכים משלה, שאינם חופפים לצרכים של המחאה. התקשורת צריכה קליימקסים. עוד ועוד קליימקס. לפני שבוע הבאתם חמישים אלף? עכשיו תביאו מאה אלף. לפני חודש הבאתם שלוש-מאות אלף? עכשיו תביאו חצי מיליון. ואם לא תביאו אותם, אנחנו נציג את זה כדעיכה מבישה, כפילוג, כקריסה. כי ככה זה בדיווחים בתקשורת: לא יכולה להיות התקדמות או נסיגה – יש רק נסיקה או התרסקות. זה נכון לגבי שער הדולר או הבורסה, וזה נכון באותה מידה לגבי המחאה החברתית. מעין הפרעה בי-פולארית ביי פרוקסי.

וזו הסיבה שכל כך אהבתי לצעוד ברחובות ראשון לציון עם עוד מאה ומשהו אנשים, להניף שלטים ולצעוק סיסמאות, ((אם כי לא את כל הסיסמאות אהבתי במיוחד, והייתי מעדיף אם במקום פופוליזם זול – משהו על זה שהשרים נוסעים בוולוואים ומבזבזים כספי מיסים – היו פשוט קוראים לאנשים להצטרף אלינו.)) כי האנשים קמו מהכורסא בסלון ויצאו למרפסת — כי הם הפסיקו להסתכל על המחאה בטלוויזיה, ובאו להסתכל עליה מהחלון. ואם אנשים יראו את המחאה מהחלון כל כמה זמן, מתישהו אולי הם יחליטו להפסיק לצפות מהחלון – רבים מהם תוך שהם מצטרפים לסיסמאות המוכרות – ויחליטו להצטרף אלינו.

—

אם היו שואלים אותי, עיקר האנרגיה של המחאה היה צריך להיות מופנה עכשיו לשני ערוצים: הראשון, סבב הפגנות. לחלק את ערי הארץ לארבע עד שש קבוצות, ובכל שבוע לארגן הפגנות בקבוצה אחת, לפי הסדר. לא לרכז כוחות בתל-אביב, אלא להוציא כמה שיותר אנשים מהסלון למרפסת, ובשאיפה, בסופו של דבר, גם לרחוב.

הערוץ השני צריך להיות בארגון ארועים מקומיים-ארציים. המודל צריך להיות דומה לרעיון “אלף השולחנות” שכבר בוצע לפני כחודש, אבל בלי המיקוד בתל-אביב. תקראו לזה “יום עיון ארצי” — או אולי “יום דיון”. צריך לארגן את זה הרבה זמן מראש, להפיץ ולפרסם את זה עד כמה שאפשר, גם דרך ההפגנות. ביום הארוע, עשרות מומחים, מוחים וסתם אנשים שיש להם מה להגיד בנושאי צדק חברתי והמחאה, ידברו בפני קבוצות קטנות בכל רחבי הארץ, ויפתחו דיונים פומביים. השאיפה צריכה להיות שבכל עיר או מועצה מקומית יהיה “יום דיון” שכזה. המטרה אינה לרכז את תוצרי הדיון, אלא לייצר מעורבות, לאפשר התארגנויות מקומיות של אזרחים כדי לקחת את המחאה לכיוונים שהאנשים בכל מקום רוצים לקחת אותה, ובו בזמן לייצר עבורם רשת חברתית שתקשר אותם עם המרכז של המחאה ועם קבוצות מקומיות אחרות.

אם המחאה של הקיץ שינתה את התודעה הציבורית, עכשיו הגיע הזמן לשנות את ההוויה הציבורית. אני חושב שאפשר להגיד בבטחה שמהממשלה הנוכחית לא תצא הבשורה. המטרה, לפיכך, חייבת להיות יצירת אווירה ציבורית שתאפשר עליית כוחות חדשים, גם בדמות מפלגות חדשות וגם בדמות עליית מנהיגות חדשה במפלגות הנוכחיות. בדמיוני אני רואה את חברי מרכז הליכוד חוששים לכוחם ומעמידים בראש המפלגה מנהיגות חברתית אמיתית – או לכל הפחות כזו שתיתן לביבי פייט על המדיניות הכלכלית שלו.

אני לא נותן אמון עודף בהבטחות של האופוזיציה. לאופוזיציה — במיוחד אופוזיציה כמו קדימה — יש כל אינטרס לזרוק לציבור הבטחות חברתיות מפה עד הודעה חדשה. בימים האחרונים אני מעיין בפרוטוקולים של סיעת הליכוד משנות ממשלת רבין השניה, ולא תאמינו, אבל נתניהו עצמו מצוטט שם כשהוא קורא לתקוף את ממשלת רבין על המדיניות הכלכלית-חברתית שלה! קל להיות סוציאל-דמוקרט כשאתה באופוזיציה. יותר קשה לפעול כנגד בעלי ההון כשאתה מאחורי ההגה של הכלכלה הישראלית.

לכן המטרה חייבת להיות שינוי צורת ההתנהגות של המצביע הישראלי, כך שהאיום שהוא מציג בפני המנהיגות יהיה אמין. ואת זאת אפשר לעשות רק באמצעות התארגנויות מקומיות וממושכות. לא נוכל לעשות את זה כל עוד הציבור ממשיך לשבת על הכורסא בסלון, מול הטלוויזיה.

רק כדי לסגור את הסיפור, היום קיבלתי טלפון מנציג של חנות הרהיטים האנונימית, והוא הודיע לי שלמרות שהמפעל גובה ממנו מחיר מלא על היחידה, הוא לוקח אחריות על הטעות שקרתה, וידאג שישלחו וירכיבו לנו את השידה שהזמנו כפי שהזמנו אותה.

שזה, בעצם, כל מה שרצינו. חבל שלקח להם כל כך הרבה זמן להתעשת ולעשות את הדבר הנכון מבחינה שירותית. כן, יתכן שעכשיו החנות בעצם לא תרוויח כלום מההזמנה שלנו, אבל התחושה שלי היא שהיא הפסידה הרבה יותר מהפרסום השלילי שהיא קיבלה מהסיפור הזה – לא רק פה בבלוג, אלא גם דרך הרשתות החברתיות שלי ושל ההורים שלי, שגם הם גרים באזור. אנחנו חיים בעידן שבו סיפורים כאלו מופצים הרבה יותר מהר מאשר בעבר, ויש להם גם נטייה להשאר שם לדראון עולם.

זה מחזיר אותי לאותה בעיה כל-ישראלית: הרצון לא לצאת פראייר, ואחותה התאומה – הפראנויה שכולם מנסים להוציא אותך פראייר. הגישה הזו עומדת בניגוד מוחלט ליסוד המוחלט של תודעת שירות טובה: הלקוח תמיד צודק. המשפט הזה הפך לקלישאה, וכצפוי מחברה כמו החברה הישראלית, משמעותו עוותה עד כלות. עקרון “הלקוח תמיד צודק” אין משמעו כניעה אוטומטית לכל גחמה של הלקוח. היא אינה הוראה, אלא הנחת יסוד – אפשר לערער עליה, אבל צריך סיבה טובה לעשות כן. כלומר, כאשר לקוח בא לנותן שירות בתלונה, ההנחה הבסיסית צריכה להיות שהלקוח צודק. התשובה האוטומטית צריכה להיות “אני מצטער שנתקלת בקושי, תן לי לברר מה קרה פה ואני אחזור אליך עם פתרון.” ((ובאמת לחזור אל הלקוח תוך פרק זמן סביר!)) במקום זאת, התגובה שאני נתקל בה בדרך כלל בארץ היא רתיעה והתגוננות. ההנחה היא שהלקוח מנסה לדפוק אותך ולנצל אותך. זוהי הנחה הרסנית, משום שהיא מובילה לתגובות שרק מסלימות את העימות בין הלקוח לבין נותן השירות.

זה לא שאין לקוחות שינסו לנצל את בעל העסק. ישראלים שמגיעים לחו”ל ומתוודעים לקלות ההחזרה של מוצרים מיד מתחילים לתכנן תחמונים – לקנות מצלמה דיגיטלית יקרה לפני טיול ולהחזיר בסופו, לדוגמא. אבל אלו הם מקרי קיצון, ואני חושב שעד מהרה אפילו הישראלי הבלתי-נלאה ביותר יתעייף ופשוט יקנה את מה שהוא צריך וזהו. יש כאן מידה של ריגוש מהחידוש שבמדיניות החזרה ליברלית אמיתית.

הפתרון, אני חושב, הוא משהו שכבר כתבתי עליו פעם – להפסיק לפחד להיות פראיירים. לא בגלל שזה “לא נורא להיות פראייר”, אלא בגלל שהפחד הזה משתק אותנו, הוא גורם לנו להיות אגרסיביים, הוא הופך כל אינטראקציה עם אדם אחר להתנגשות. יש לנו הטייה מובנית לחשוב על כל סיטואציה במונחים של האפשרות הגרועה ביותר, ובמונחים של מימד אחד של הסיטואציה (מה שדניאל כהנמן כינה “הטיית המיקוד” או “אשליית המיקוד” – כאשר אנחנו מנסים לדמיין איך נרגיש אם נאבד את מאור עינינו, אנחנו חושבים אך ורק על כל הדברים שלא נוכל לעשות בלי לראות, ובתוך כך נוטים להתעלם מכל הדברים שכן נוכל לעשות שגורמים לנו אושר. התוצאה היא הערכת חסר של האושר שנוכל להשיג במצב המדומיין). אנחנו חושבים על אותם לקוחות שינסו לרמות אותנו, ומתעלמים מכל אותם לקוחות שיהיו כל כך מרוצים מאיתנו שהם יספרו עלינו לכל חבריהם ויחזרו אלינו שוב ושוב. אנחנו חושבים על כל הכסף שנפסיד כי היינו פראיירים, ומתעלמים מכל הכסף שאנחנו יכולים להפסיד אם יצא לנו שם של נותני שירות גרוע.

המוכר בחנות הרהיטים לא יצא פראייר כשהוא הסכים, בסופו של דבר, לספק לי את השידה שהזמנתי. אבל התגובה האינסטינקטיבית שלו להניח שאני מנסה לרמות אותו גרעה משמעותית מהסיכוי שלו להרוויח ממני בעתיד כשאחפש רהיטים נוספים לרכישה, או כשאמליץ למישהו על מקום לקנות בו רהיטים. התיקון שנעשה בדיעבד שיפר את המצב, אמנם, אבל רק במעט, ובהחלט לא הביא אותו לאותה רמה בה היה אילו הייתה זו התגובה שלו מהרגע הראשון.

—

פעם כשהייתי נוסע בכבישי ארצנו, הייתי לעיתים מנסה לעקוף מסלולים פקוקים, למשל בירידה למחלף, ולהדחף לקראת סופם. היה לי תירוץ לכך: כולם עושים את זה, ואני לא רוצה לצאת הפראייר שעומד בתור כשכולם נכנסים לפניו. אבל זה לא נכון. לא כולם עשו את זה – הרוב, הרי, עמדו בפקק והמתינו בזמן שאנשים כמוני ניצלו אותם והפכו אותם לפראיירים בעל כורחם. העובדה היא שרוב האנשים אינם מנסים לנצל אותנו או לדפוק אותנו. רוב האנשים אינם מנסים לעקוף בתור. רוב האנשים אינם מנסים לרמות חנויות. רוב הפוליטיקאים אינם בכנסת כדי לעשות לביתם. רוב הסטודנטים אינם מנסים לסחוט ציונים שלא מגיעים להם. רוב המובטלים אינם מנסים להשיג קצבאות במרמה. רוב המורות באמת מרגישות תחושת שליחות כאשר הן עומדות מול כיתה, ולא רק הגיעו למקצוע בגלל החופשים הארוכים. כאשר אנחנו מכוונים את כל פעולותינו כדי לתפוס את אותם מעטים שמנסים לדפוק את המערכת, במקום לרכז את מאמצינו לסיוע לאותם אלו שבאמת זקוקים לעזרתנו, אנחנו פוגעים בכולם.

אין משמעות הדבר שצריך לוותר לגמרי על הניסיון להמנע מניצול על-ידי רמאים, אלא שהמניעה הזו צריכה להיות משנית למטרות הראשיות של הפעולות שלנו או הארגון שלנו.

ככל שיותר ישראלים יוותרו על הפחד הקמאי הזה מ”לצאת פראייר”, כן תשתפר האווירה הציבורית בישראל, וכן ישתפרו חיינו ויכולתנו לתפקד כחברה. אבל חשובה מכך היא ההבנה של כמה שיותר אנשים שבאמת רוב האנשים סביבם לא מנסים לדפוק אותם. שרוב האנשים בישראל הם הגונים, בלתי-אלימים ושוחרי שלום. (ואחרי שנצליח בכך, אולי גם נוכל להתחיל לשכנע אנשים שאותה תובנה בדיוק תופסת גם לגבי הפלסטינים, למרות הכל.)

—

בלי קשר: העבודה הארכיונית שלי בימינו לוקחת אותי לאמצע שנות ה-80, ימי ההמולה התקשורתית והפוליטית סביב תופעת כהנא ומפלגת כך. אולי אני עוד אכתוב משהו יותר מפורט בהזדמנות, אבל רציתי לחלוק אתכם מסקנה אחת שהגעתי אליה בינתיים. העיתונים בשנת 85 היו מלאים בכתבות על התפשטות הכהניזם. עשרות מאמרי דעה ביכו על מותה הקרב ובא של הדמוקרטיה הישראלית. ידיעות על מיליציות שמתארגנות כדי למנוע מהערבים “להסתובב בערים שלנו ולהטריד את הנשים שלנו”, התארגנויות למניעת התבוללות, להחרמת מעסיקי ערבים. ((בקרית ארבע אפילו הוחלט שכל העובדים הערבים יפוטרו לאלתר ורק יהודים יועסקו בבניית העיר ובשאר עבודות. אין לי מושג כמה זמן ההחלטה הזו שרדה לפני שהתרסקה על מצוקי המציאות.)) השוואות של ישראל לדרום אפריקה הופיעו כבר אז. האיום בהפיכת ישראל למדינה דו-לאומית היה לא פחות מאיים עבור רובו המוחלט של הציבור בישראל כבר אז. עדויות זוועה על התבטאויות גזעניות מחרידות של בני נוער עיטרו את עמודי המוספים, ואפילו כתבה על מורות שלא הסכימו ללמד את תוכנית החירום להנחלת ערכי הדמוקרטיה, כי “יש משהו במה שכהנא אומר” הגיעה אל עמודי החדשות.

בקיצור, שום דבר לא השתנה. כל הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן עכשיו, כל התפיסה שלנו של מצור על הדמוקרטיה מצד ציבור ימני מאין כמותו – הכל היה כבר אז, לפני 26 שנים. והנה שרדנו. הדמוקרטיה לא קרסה, ובכמה תחומים אפילו הצלחנו להשתפר מאז.

אז אני לא אומר שלא צריך להלחם כדי לשקם את הדמוקרטיה בישראל. אני לא אומר שלא צריך להתנגד בחריפות לגזענות ולשנאה. אני רק אומר שאין סיבה להתמלא יאוש. אפשר לשמור על תקווה.

שנה טובה.

—

רואים? הבטחתי לכם שאחזור להטפות מוסר!

שלשום האתר לא פעל במשך למעלה מ-24 שעות בגלל תקלה כלשהי באחד התוספים של וורדפרס. נדב, שמש העמים, צל הלאומים, ניסה לשכנע את החבר’ה בגו דדי שהכל טופל והם יכולים לחבר אותי חזרה למכשירים, אבל זה לקח יותר זמן מהמצופה. בלילה חלמתי חלום: בחלומי הייתי מושאו של ראיון במוסף של ידיעות אחרונות, ואלפי אנשים ניסו להכנס לבלוג שלי במהלך החג אבל לא הצליחו בגלל שהוא לא היה זמין. התעוררתי בסביבות שלוש בלילה, ולא הייתי בטוח האם היה ראיון או לא. ליתר בטחון קמתי למחשב כדי לבדוק אם האתר זמין ולראות אם במקרה היה זינוק משמעותי בסטטיסטיקות. האתר עלה, הסטטיסטיקות הראו תריסר כניסות מאז חצות. למחרת בבוקר עדיין הייתי חצי-משוכנע שהיה ראיון איתי בידיעות אחרונות.

סיפור אמיתי. ילדים: הזהרו מהתמכרות לסטטיסטיקות.

—

אחד הדברים המבאסים בלחזור לארץ הוא חוסר הזמינות של אמאזון. במהלך השהות בקנדה, אם רציתי ספר בדרך כלל לא הייתי חושב פעמיים – הייתי נכנס לאמאזון ומזמין את הספר, לפעמים זורק עוד אחד פנימה כדי לקבל משלוח חינם, וכעבור יומיים הספר היה אצלי. עכשיו פתאום יש חישובים של עלויות המשלוח, וגם אז מדובר על כמה שבועות עד שהספר יגיע, שזה – כאמור – מבאס לאללה. ((טוב, זה לא מדויק – בטורונטו יש גם את אחת הספריות האוניברסיטאיות הטובות בעולם. אם רציתי ספר בדרך כלל המקום הראשון שהייתי הולך אליו זה שם, וכמעט תמיד היה להם הספר שרציתי. אבל אם במקרה רציתי לרכוש ספר, מסיבה כזו או אחרת, אז הייתי יכול ללכת לאמאזון בלי להתלבט.))

אז החלטתי לנסות לפנות לטוב ליבם של קוראי הבלוג ולשכנע אתכם לתרום לקרן מלגה המחיה שלי (כפתור התרומה נמצא למעלה משמאל), בתמורה להבטחה: בכל רגע נתון אני אאסוף תרומות לרכישת ספר מסויים, ששמו יופיע מתחת לכפתור התרומות – כרגע מדובר בספרו החדש של פרנסיס פוקויאמה, The Origins of Political Order: From Prehuman Times to the French Revolution – ואני מבטיח לפרסם ביקורת על הספר חודשיים מרגע הגעתו למעוני. (למה חודשיים? ובכן, לפחות במקרה של הספר הזה, מדובר על למעלה מ-600 עמודים, אבל גם במקרים פחות קיצוניים, אני קורא די לאט.) ככה אני הורג שתי ציפורים במכה אחת – גם משיג ספרים שאני רוצה, וגם מכריח את עצמי לקרוא אותם, במקום לתת להם לשבת על המדף במשך שנים עד שאני נזכר בהם.

אם במקרה לא מעניין אתכם לקרוא מה יש לי להגיד על הספר הזה, אתם מוזמנים להכנס לרשימת המשאלות שלי באמאזון ולבדוק אם שם יש משהו שיעניין אתכם יותר. אם תקנו עבורי ספר כלשהו, אני מבטיח לסקור אותו. דיל?

אקיזמט ((תוסף לוורדפרס שמסנן תגובות זבל.)) מצא את הפנינה הבאה:

ווי קומען איר דאָנט האָבן דיין פּלאַץ וויעוואַבלע אין רירעוודיק פֿאָרמאַט? קען ניט זען עפּעס אין מיין נעטבאָאָק.

אני לא דובר יידיש, אבל גוגל מתרגם את זה כך:

How come you dont have your site vyevable in mobile format? Can not see anything in my netbook.

השאלה שעולה היא מה גרם לספאמר האוטומטי ששלח את המסר החשוב הזה (אליו צורפה, כמובן, כתובת של אתר כלשהו) לחשוב שהבלוג שלי הוא ביידיש, ולתרגם את המשפט דווקא לשפה זו. האם רק לפי סט האותיות? אני די בטוח שעברית יותר נפוצה מאשר יידיש ברשת, לא?