באחד השיעורים הראשונים שלי כדוקטורנט במחלקה שאל המרצה בקורס היסוד בפוליטיקה השוואתית “מי יודע מה זה קוורטי?”. אבל לא הבנתי את המילה – בכל זאת, יש הרבה מילים באנגלית שאני פשוט לא מכיר, וגם כאלו שאני מכיר, לפעמים אני לא שומע אותן נכון בדיבור. אז לא הרמתי את היד. גם אף אחד אחר לא הרים את היד, אז המרצה התחיל להסביר שקוורטי זה סידור האותיות על המקלדת. רק אז עשיתי את הקישור המנטלי בין רצף ההברות “קוורטי” לבין QWERTY, ואז נהיה לי מוזר פתאום שאף אחד אחר לא ידע מה זה. הסיפור של QWERTY הוא דוגמא כל כך מוכרת כבר של התקבעות של סטנדרט טכנולוגי הרבה אחרי שהוא מאבד את הפונקציונליות שלו, עד שתמיד מפתיע אותי שיש אנשים שלא מכירים אותו.
אז היום דורון פישלר סיפר אותו שוב בנענע. אם גם אתם באנשים שלא מכירים את הסיפור, הנה הוא בקצרה: פעם היו מכונות כתיבה. מכונות כתיבה היו נתקעות אם המקליד הקליד שתי אותיות קרובות מדי אחת אחרי השניה, אז מתכנני המקלדת דאגו להפריד זוגות אותיות שבאות בסמיכות זו לזו לעיתים קרובות אחת מהשניה. שנים חלפו, מכונות הכתיבה הוחלפו בטכנולוגיות אחרות, אבל בגלל שאנשים התרגלו לסידור המקשים הזו, אף אחד כמעט לא אימץ את החלופות היעילות יותר שהוצעו עם השנים, ונשארנו תקועים עם סידור אותיות במקלדת שתוכנן להאט את קצב ההקלדה שלנו.
הסיפור הזה הוא שם דבר בלימודי כלכלה, מדע המדינה וסוציולוגיה כדוגמא לתופעה שזוכה בכל דיסציפלינה למושג אחר – במדע המדינה, המושג הנפוץ ביותר הוא path dependence; בכלכלה נהוג לדבר על sunk costs. לפעמים קוראים לזה “דטרמיניזם טכנולוגי”. הפואנטה היא שברגע שיותר מדי אנשים מושקעים במוסד חברתי מסויים (ולצורך העניין, תקבלו את זה שסידור האותיות הוא סוג של “מוסד חברתי”), יהיה מאוד מאוד קשה לשנות כיוון. מה שחשוב כאן הוא לא הצד הטכנולוגי – את זה קל למדי לעקוף, למשל באמצעות כפילות בתקופת המעבר, כמו המעבר מעכברי PS/2 לעכברי USB, שבין השאר התאפשר באמצעות מתאמים וכפילות-תוכנה בעכברים עצמה. מה שחשוב הוא שלבני-אדם קשה מאוד ללמוד מחדש התנהגות, ולעיתים קרובות אנחנו פשוט לא טורחים לעשות את זה, גם אם לכאורה זה שווה את ההשקעה. זו הסיבה שאנחנו ממעטים להחליף מערכות הפעלה (א-הם), וזו הסיבה שהתלונה העיקרית של כל מי שעובר מתוכנה אחת למתחרה שלה היא תמיד “אבל בתוכנה הקודמת יכולתי לעשות X ככה!”.
וזה, בעצם, מה שהופך מוסדות חברתיים למוסדות. מוסד, בספרות מדעי החברה, מוגדר כהתנהגות אנושית כלשהי שחוזרת על עצמה בלי צורך בלחץ חיצוני כדי להביא לחזרתה. או, בנוסח קצת שונה, מוסד הוא התנהגות חברתית שנובעת מתוך לגיטימציה פנימית. לדוגמא, מוסד הנישואין הוא מוסד משום שאנשים תופסים את אקט הנישואין כמשהו שעליהם לעשות מתוך לגיטימציה פנימית של המוסד, ולא בגלל לחץ חיצוני עליהם לנהוג כך. ואכן, ככל שיותר אנשים תופסים את הנישואין כמשהו שנכפה עליהם על-ידי החברה, כך אנו חוזים יותר ויותר בהתפוררותו של המוסד הזה, ובהיווצרותן של חלופות לגיטימיות. ואין לגיטימציה פנימית חזקה יותר מאשר “ככה אני רגיל”. לכן, מקלדות QWERTY עדיין קיימות איתנו. אף אחד לא צריך לכפות עלינו להשתמש במקלדות הללו. אנחנו עושים זאת כי ככה אנחנו רגילים, ואנחנו רגילים כי בזה משתמשים כולם סביבנו. וכולם משתמשים בזה סביבנו כי פעם המקלדות הללו שימשו במכונות כתיבה שנתקעו אם מישהו הקליד שתי אותיות סמוכות מהר מדי. דטרמיניזם טכנולוגי. ((דוגמא נוספת לטענה של דטרמיניזם טכנולוגי היא הטענה על השפעת תרבות הסמס על כתיב ואף על דפוסי דיבור של צעירים.))
ה”תלות מסלול” (path dependency) הזו גורמת לתופעות דיספונקציונליות, בדיוק כמו הדיספונקציונליות של מקלדת ה-QWERTY. אבל לעיתים קרובות מדי אנשים שחושבים על QWERTY חושבים שהדיספונקציונליות הזו היא בהכרח תוצאה של שינויים טכנולוגיים שמולבשים על התקבעות חברתית. מה שגיליתי בכתבה של פישלר, ולא ידעתי עליו לפני כן, הוא שתצורת המקלדת היא גם דוגמא מצויינת למקרה ההפוך. או, לפחות, תצורת המקלדת בעברית. על פי פישלר, תצורת המקלדת בעברית נקבעה כאשר השפה הנפוצה ביותר בקרב משתמשי כתב עברי על מקלדת הייתה יידיש, ובניגוד ל-QWERTY, היא דווקא תוכננה להקלדה מהירה ונוחה ככל האפשר. לכן, למשל, האות ע’ מקבלת מקום של כבוד במרכז המקלדת, וגם ה-י’, ה-ו’ וה-א’ – ארבע האותיות שמחליפות ביידיש את סימני הניקוד שבעברית. יהיה הדבר כאילו האותיות AEUIO באנגלית ירוכזו כולן במרכז המקלדת באנגלית, במקום להיות מפוזרות בפריפריה שלה.
אבל אז התרחש הטוויסט המעניין: במקום שהטכנולוגיה תשתנה בזמן שהתרבות נשארה מקובעת, דווקא התרבות השתנתה, ושפת הדיבור של רוב משתמשי המקלדות העבריות בעולם עברה מיידיש לעברית. אבל הטכנולוגיה לא השתנתה, ותקופת המעבר אופיינה בשימור התבנית שמתאימה לכתיבה ביידיש, במקום להתחלף במשהו שמתאים יותר לכתיבה בעברית. לא רק זאת, אלא שעד היום אין דרך נוחה באמת לנקד מילים בעברית. אפילו לשים דגש זו עבודה קשה יחסית לכל דבר אחר שאנחנו עשויים לעשות במקלדת שלנו. התופעה הזו לא קיימת בשפות לטיניות, למשל: לכל שפה יש תבנית מקלדת משלה (למרות שרובן מאוד דומות ל-QWERTY). אפילו לבריטים יש תבנית מקלדת נפרדת משלהם, מסיבה שטרם הובררה דיה.
התוצאה היא מקלדת דיספונקציונלית שאינה מוסברת על-ידי פונקציה טכנולוגית שדעכה, אלא פונקציה חברתית שדעכה.
האנלוגיה שנמתחת בדרך כלל מ-QWERTY למוסדות אחרים במדעי החברה היא של מוסד שנותר על כנו למרות שכל העולם סביבו משתנה. מוסדות וארגונים, על פי התפיסה הזו, נשארים יציבים מתוך אינרציה חברתית, והופכים לדיספונקציונליים. זו הביקורת שהפילה את הגישה הפונקציונליסטית במדעי החברה. הגישה הפונקציונליסטית ניסתה להסביר את קיומם של מוסדות מסויימים בכך שהם משרתים מטרה מסויימת. אבל בשלב מסויים ההסברים נעשו יותר ויותר מאולצים, והפכו מהסבר (החברה רצתה להשיג מטרה X, ולכן היא תכננה את מוסד Y שמשיג את המטרה הזו) לתיאור (מוסד Y מבצע X, ומכאן שהוא קיים כדי להשיג את X), והפכה את כיוון הסיבתיות של הגורם והתוצאה. תלות-מסלול הסבירה איך דיספונקציונליות מגיעה לעולם, ועל הדרך סיפחה גם את ההסבר האבולוציוני לחוסר האופטימליות של מבני המוסדות הקיימים. ((מכיוון שהאבולוציה יכולה לבנות רק על מה שכבר יש ולא ליצור יש מאין, הרבה מהפתרונות שהיא מוצאת לבעיות שונות – מרהיבים ומפתיעים ככל שיהיו- הם לכאורה מסובכים יתר על המידה ורחוקים מלהיות אופטמליים מבחינת ניצול משאבים. האופן שבו העין האנושית בנויה, למשל, עם שכבות על גבי שכבות של תיקונים שמתבצעים במוח משום שהעין שולחת מידע חלקי ומעוות, היא דוגמא טובה.))
אך דוגמת המקלדת העברית מציעה מסלול שונה של דיספונקציונליות יצירתית. דמיינו לעצמכם אדם שברשותו פטיש, משום שהוא אוהב להרוס דברים. יום אחד מחליט האדם שמעכשיו הוא רוצה ליצור אמנות ולא סתם להרוס דברים. אבל כל מה שיש לו זה פטיש – כדי להשיג את המטרה שלו, הוא צריך לחשוב באופן יצירתי כיצד פטיש יכול לשמש ליצירת חפצי אמנות. למשל, הוא יכול להתחיל ליצור פסלים, אולי פסלים ממתכת על ידי רקיעתה. דבר דומה יכול להיווצר ברמת הארגון, וברמת המוסד כולו: שינוי חברתי שמתבצע מתחת לארגון ובתוכו, יכול להוביל את מקבלי ההחלטות שלו לעשות שימוש במשאבי הארגון, שתוכננו למטרה אחת, כדי להשיג מטרה אחרת. אפשר לראות דוגמאות לכך במגוון מוסדות חברתיים ופוליטיים. לדוגמא: חוקת ארה”ב, שתוכננה למטרות מסויימות על רקע חברתי מסויים, משמשת מאז היווצרה כדי לקדם מגוון מטרות חברתיות שספק אם מנסחיה היו מוכנים לתת את ידם לקידומה. כל זאת, לא תוך כדי שינוי החוקה, אלא דווקא תוך כדי רתימת המשאבים שהיא מייצרת למטרות חדשות. בצורה דומה, חוקי הדת היהודית משמשים גורמים שונים כדי לחזק גישות שונות ולעיתים אף סותרות שהם אוחזים בהן – כך יש מי שמוצא בתורה כלי כדי לדרוש מהמדינה סיוע לפליטים שמגיעים לגבולה, בעוד שיש מי שמוצא בה כלי כדי לחייב את המדינה לגרש מתוכה את כל זריה.
אך המוסדות החברתיים הללו, כאמור, כלל לא תוכננו למטרות שלשמן הם משמשים כעת, ומכאן נובעת, בהכרח, מידה של דיספונקציה. יש מי שמצביע על הדיספונקציונליות הזו כעילה לזנוח את המוסדות החברתיים לחלוטין בבואנו לנסות לשנות את המציאות. אך המציאות היא שלא ניתן להחריב עולם ישן עדי יסוד. ההתפתחות האנושית היא בהכרח תלוית-מסלול, ולכן בבואנו לנסות לשנות את המציאות אסור לנו להתעלם מהמסלול, כי דרך זו בהכרח תכשל. במקום זאת עלינו לפרוץ מסלולים חדשים שפונים מתוך המסלול הנוכחי, מה שרוברט הנרי קוקס קרא לו “הבניית מסלול”. המשמעות היא הכרה בכך שאוטופיות הן, ובכן, אוטופיסטיות. הן “שום-מקום”. המשמעות היא הכרה בכך שהיעדים שלנו לעולם לא יושגו במלואם, ואין טעם לשאוף אליהם אם השאיפה גורמת לנו לוותר על פשרות תת-אופטימליות אפשריות.
כאן נעוץ היתרון הנצחי של הימין על השמאל: הימין רוצה לשמר את מה שכבר קיים, בעוד השמאל רוצה לנתץ את הקיים ולהחליפו במשהו אחר. הימין הוא ברירת המחדל של ההיסטוריה, והשמאל צריך לעבוד קשה מתוך ידיעה שלעולם לא יוכל להשיג את מטרותיו. לאורך ההיסטוריה השמאל ניצל מצבי הלם ומצוקה של מערכות קיימות כדי להחליפן במשהו אחר, ולעיתים קרובות נדמה כי השמאל כל כך התרגל למהלך הדברים הזה עד כי הוא מאמין כי זוהי הדרך הצודקת להשיג שינוי. מרקס עצמו כבר התנגד לפשרות שהנהיגו מנהיגי פועלים בזמנו משום שראה כיצד מדיניות רווחה תמנע את הפלת המוסד החברתי הקפיטליסטי ותסתפק בשינוי תת-אופטימלי שלו. אבל להתעלם מהמציאות לא יעזור לשמאל להשיג את השינוי הרצוי לו. שינוי ניתן להשיג רק באמצעות התמודדות עם המציאות הקיימת, רק באמצעות פריצת מסלולים חדשים מתוך זה שבו אנו צועדים. אי אפשר לסמוך על גורמים חיצוניים שיעשו עבורנו את העבודה. עלינו ליצור את השינוי התרבותי מתוך המוסדות הקיימים, ולא לקוות שיבוא היום שבו נצליח ליצור מוסדות חלופיים שייצרו את השינוי החברתי עבורנו.
הקדימה אותו בכמה שנים, הייתי גם מכתיר כמקורי להפליא. אני אוהב שמופאט יצר כאן דמות שתוכל ללוות את הדוקטור לאורך שנים רבות (אם כי, בשלב מסויים, אני מניח שהעובדה שאלכס קינגסטון אינה בנג’מין באטן יתחיל להפוך לבעיה). מעין אלטרנטיבה מודרנית לבריגדיר של הסדרה הישנה. סונג גם שימושית כדי להפיג חששות מתמשכים של מעריצים מסויימים – למרות הכל – שאיימי תהפוך למושא אהבתו של הדוקטור. וחייבים להודות על האמת – סונג הרבה יותר מתאימה לתפקיד מאיימי או רוז.
, כדי שיבין למה זה לא לגמרי נכון.)) ויש קסם שקוראים לו אבולוציה, שהופך דינוזאורים לציפורים וקופים לבני אדם. ויש קסם שקוראים לו המפץ הגדול. לא, הילד לא יכול להבין אף אחד מהתאוריות הללו, וההסבר תמיד נגמר ב”כי ככה זה”, אבל אני נותן לו בסיס הרבה יותר טוב להבין את העולם מאשר מי שמסביר אותו בקסמים שעשה אלוהים, ואחרי זה הילד שלו צריך להחליף את הרעיון הזה ברעיונות מדעיים, במקום רק להרחיב את ההבנה של הבסיס שכבר יש לו.
