קשה לעמוד בקצב הארועים. ועדת טירקל היא כבר היסטוריה. ובכל זאת.
התגובה הראשונה שלי לפרסום הדו”ח של ועדת טירקל הייתה הציוץ הזה: “אם הייתי ציוני הייתי אומר לעצמי הפוסט-ציוני ‘עכשיו אתה יודע איך אנחנו הרגשנו אחרי ועדת גולדסטון’.”
יש הרבה דמיון בין שתי הוועדות. בוועדת גולדסטון היו חברים אנשים שהודיעו מראש שהם רואים בישראל אשמה בארועי המשט [תיקון: פשעי מלחמה]. בוועדת טירקל, כפי שהראה תום, היו חברים אנשים שנקודת המוצא שלהם הייתה נקיון כפיה של ישראל. שתי הוועדות נתפסו מראשית דרכן ככאלו שעניינן אינו בהכרח גילוי האמת, אלא אישוש האמת שהייתה ידועה מראש לאלו שמינו אותן. כלומר, הוועדות לא נועדו לחשוף משהו שלא היה ידוע, אלא לתת גושפנקא לטענותיהם של אלו שמינו אותן. ולבסוף, הוועדות נדרשו לתת חוות דעת כמו-משפטית – האם בוצעה עבירה על החוק הבינלאומי אם לאו.
התגובות, בהתאם, היו דומות: אלו שביקרו את הוועדות מלכתחילה מצאו פגמים מהותיים במסקנותיהן, ואלו שתמכו בוועדות, היללו את הדיוק ושום השכל שבמסקנות. נעמה כרמי כבר כתבה על התגובה האוטומטית הזו, וביקרה את הדבקות באמות מידה משפטיות. אינני בטוח שאני מסכים עם כל דבריה – המשפט הבינלאומי אמור להציב מינימום של התנהגות של מדינות: פעולה של מדינה יכולה להיות בלתי ראויה גם אם היא אינה עוברת על החוק הבינלאומי, קל וחומר אם היא כן. יש לנו עניין לבחון האם פעולה מסויימת מהווה עבירה על החוק הבינלאומי, אבל השגיאה היא לסיים את הבחינה שם.
אך עם עיקר דבריה אני מסכים. הפיכת הוועדות לגופים כמו-משפטיים הופכת את המסקנות שלהן לגורם מקטב במקום נקודת מוצא לדיון הציבורי על אשמה ואחריות. לוועדות, בעצם, יש רק שלוש אלטרנטיבות – ללכת עד הסוף עם נקודת המוצא של ממניהן (זיכוי/הרשעה מלאים), ללכת עד הסוף נגד נקודת המוצא של הממנים (כדי להוכיח את עצמאותן), או ללכת עם נקודת המוצא של הממנים אבל לזרות קמצוץ של העמדה הנגדית בתוך המסקנות כדי לצמצם את הביקורת נגדן (כפי שקרה במידה מסויימת עם דו”ח גולדסטון, דבר שלא השפיע במאום על תפיסת הדו”ח בשני הצדדים. במקרה של דו”ח טירקל, אפשר היה למצוא איזה ש”ג ולהקריבו לעולה על מזבח ה”איזון”).
ועדות החקירה צריכות לתפקד יותר כמו משטרה ופחות כמו פרקליטות – יותר לחקור את הארועים שקרו ופחות להחליט האם יש בסיס לכתב אישום. אפשר לתת המלצות, אך ההמלצות הללו צריכות להיות בשולי הדברים ולא במרכזם. במידה לא קטנה, כמובן, זה בדיוק מה שנעשה, אלא שבעלי אינטרסים, כמו גם כלי התקשורת, מתמקדים בשורה התחתונה. כאן נכנס המשפוט עליו דיברה כרמי: במקום לנהל דיון ציבורי על האם הדברים היו ראויים או לא, הדיון מתמצה בשאלה האם הם היו חוקיים או לא. “כשר אבל מסריח”, מבחינת הדיון הציבורי בישראל, מצטמצם לסתם “כשר”.
והדבר נכון משני הצדדים – מבקרי טירקל יצאו כנגד ההכרעה הכמו-משפטית, ולא כנגד ההכרעה המוסרית על הסרחון הנודף מהארועים. מבקרי גולדסטון לא ניסו כלל לבקר את הדיוק ההיסטורי שבתיאור הארועים בדו”ח, אלא יצאו כנגד המסקנות המשפטיות, כנגד הטלת האשמה, ולא כנגד קביעת העובדה. אם גולדסטון היה קובע שנעשו מעשים מחרידים אבל כולם בגדר החוק הבינלאומי, הלאומיסטים בישראל לא היו מתלוננים. “א לה גר קום א לה גר”, היו אלו מכריזים, ובזה היה נגמר הדיון מבחינתם – ולצד השני לא היה נותר מה לאמר, כי גם הם תלו את כל יהבם במשפט הבינלאומי.
אבל ארועים כמו אלו של עופרת יצוקה או המשט לעזה אינם צריכים להיות מוכרעים בבתי משפט. במדינות דמוקרטיות, הם צריכים להיות מוכרעים במשפט ציבורי. ובמשפט ציבורי כולנו צריכים להיות שופטים, ולכן כולנו צריכים להכיר את העובדות, ולא את גזר הדין. את גזר הדין נקבע אנחנו. תפקידן של הוועדות, לפיכך, צריך להיות לספק לנו את העובדות לאשורן. תפקידנו שלנו (ותפקידה של התקשורה) הוא להכיר את העובדות כמיטב יכולתנו ולהחליט לא רק האם המעשים כשרים, אלא אם אנחנו רוצים אנשים שסרחון עולה מהם כמנהיגינו.
