קודם לדברים החשובים באמת: פתחתי בלוג חדש.

The pogg blog הוא בלוג באנגלית שיכיל תרגומים של פוסטים שלי מכאן שאני חושב שיכולים לעניין גם קוראים מחוץ לקבוצת קוראי העברית, ועם הזמן יכיל גם פוסטים מקוריים משלו בנושאי קנדה והדוקטורט שלי. חלק מהרציונל שלי לפתיחת בלוג באנגלית היא שבלוג כזה ייתן לי, בשאיפה, חשיפה רחבה יותר שעשויה לקדם אותי מבחינה מקצועית. כמה סיבות למה סטודנטים לתארים מתקדמים צריכים לפתוח בלוג נמצאות כאן. נראה לי שהן נכונות יותר לבלוגים באנגלית מאשר בלוגים כמו הבלוג בו אתם קוראים עכשיו.

אז אם במקרה אתם מכירים אנשים שאינם דוברי עברית ושתמיד רציתם לשלוח אותם לבלוג שלי ולא יכולתם (ואני בטוח שכולכם חיכיתם רק לרגע שבו תוכלו לשלוח את המוני מכריכם מחו”ל לבלוג שלי!), עכשיו אתם יכולים לעשות זאת.

—

כפי שסיפרתי בעבר, אני נהנה לפעמים לענות את עצמי באמצעות קריאה בעיתון הישראלי המקומי, שלום טורונטו. היום בעת שעיינתי בעיתון נתקלתי בכתבה על משלחת שנור שהגיעה לקנדה מטעם הארגון בעל השם האירוני “הקרן לעצמאות ישראל” (עצמאות כלכלית כנראה לא על סדר היום שלהם). הארגון, מעין “אם תרצו” עם פחות יחסי ציבור, דואג מאוד לעתיד הציונות ומבקש לקדם ולממן ארגונים ציוניים טובים. מי בין מקבלי התשורות של הארגון הציוני הנפלא? המכינה הקדם-צבאים ארזי הלבנון, שיושבת במעלה אפרים ובראשה עומד האיש הטוב הזה (תקציר מנהלים: “חייל שהורג אזרחים במלחמה לא צריך לעמוד לדין, אזרחי אויב הם אויב”; אגב, המכינה נמצאת גם בסכסוך משפטי בן מספר שנים עם החברה להגנת הטבע ועושה רושם שאין לה ממש את הרשיונות הדרושים כדי לפעול איפה שהיא פועלת כיום); “בית מבראשית”, בראשות הרב מרדכי אלון; כמו גם ארגונים שנראים קצת יותר שפירים, כמו עמותת מורשת הגליל העליון. וגם עוד שני ארגונים, שאחד מהם הוא מה שהקפיץ אותי, והשני, נו, אותו דבר.

הארגון שהקפיץ אותי, שנציגו התלווה לנציג הקרן בביקורו בקנדה, הוא “השומר החדש“. השני הוא “משמרת יש”ע” (באתר של הקרן כתוב “Yesh”, אבל הלוגו בפירוש כולל גם את ה-ע’ של עזה). בשני המקרים, מדובר בארגוני וויג’ילנטים: אזרחים שמנדבים עצמם למשימות שמירה. בשני המקרים הארגונים גם מייחסים לעצמם סדר יום ערכי – השומר החדש מדבר על חיזוק ערכים ציוניים, בעוד משמרת יש”ע, מהקטע הקצר שמופיע עליה באתר הקרן, עוסקת גם בפעולות חינוכיות, ב”גאולת קרקעות”, ואף מתחזקת קרן לסיוע משפטי — מעניין בשביל מה. אני לא יודע מספיק על ה”משמרת”, אז בואו נדבר על השומר החדש במקום.

Modern Zionism appeared on the world scene approximately 150 years ago in order to restore the Jewish people to their ancient homeland—Israel. Threatened with physical extinction whether through persecution, physical annihilation or cultural assimilation, the Zionist mission then and now continues to be the preservation of the Jewish people and the State of Israel.

הרבה יש בפסקה הקצרה הזו, שמופיעה באתר הקרן לתיאור הארגון. קשה להבין מתוכה מה עושה הארגון – אפשר לראות כאן מידה לא קטנה של היסטריה: רדיפה, השמדה, הטמעות תרבותית, שימור העם היהודי. וכל זה בשביל מה? בשביל ארגון שקם כדי לשמור על שטחים חקלאיים בנגב ובגליל מפני האיום הבדואי. גם באתר הבית של הארגון וגם בידיעה בשלום טורונטו מצויין כי הארגון פועל בשיתוף פעולה עם המשרד לבטחון פנים, ואני רק יכול לתהות איך בדיוק ריבונותה של המדינה מתחזקת (בהתאם לאחת המטרות שמציינים לעצמם חברי הארגון על פי אותו אתר) כאשר במקום שרשויות החוק תגנה על בעלי קרקעות מפני פשיעה, מועבר המונופול על שימוש באלימות לידי ארגונים אזרחיים. גם הארגון הזה, כמו משמרת יש”ע, פועל גם במישור החינוכי והערכי, לקידום “ערכים המרכיבים את זהותנו: ציונים, יהודיים, דמוקרטים.”

—

יש איזושהי תנועה בציבוריות הישראלית כיום לכיוון רומנטיציזם של התקופה החלוצית. ארגונים כמו הקרן לעצמאות ישראל והשומר החדש, כמו גם “אם תרצו”, מתאפיינים באיזו ערגה לחזרה לימים הפשוטים יותר של טרום קום המדינה, כשהיהודים היו מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים, טובים מול רעים. כמו כל רומנטיציזם, יש פה כמיהה לעבר שלא באמת התקיים, לטוהר שהוא מדומיין ומשווק יותר משהוא היסטורי ועובדתי. הייתי רוצה להגיד שמדובר בשירת הברבור של הלאומנות היהודית, שהפרץ הזה הוא ריאקציה לשינוי שמתרגש ובא, ושהניאו-ציונות הזו לא תוכל לגלי ההיסטוריה. אבל אני לא אדם מספיק אופטימי. כן, זו ריאקציה, אבל זו ריאקציה של תפיסה הגמונית כנגד אויב חלש, שולי, שהאיום שהוא מהווה על ההגמוניה הוא בעיקרו מדומה. גרוע מכך – זו ריאקציה שמנצלת את פחדיו וחולשתו של המיינסטרים כדי למשוך אותו חזק ימינה, וזו ריאקציה שמצליחה להשיג את מטרותיה.

הבלוג החדש שלי קרוי על שם ראשי התבות של הגדרת מטרת השלטון ע”פ החוקה הקנדית: שלום, סדר וממשל טוב. הניאו-ציונות, אף כי היא מגדירה את עצמה כתומכת במדינה, למעשה חותרת תחת השלטון בהגדרתו הזו. היא דורשת מהמדינה לוותר על כל שאיפה לשלום או לסדר או לממשל תקין, ולהתמסר כליל ללאום, אותו יציר אמוציות – היא דורשת לשחרר את גלעד שליט בכל מחיר, כולל שחרור מחבלים, ובד בבד קוראת לריסוק האוכלוסיה האזרחית בעזה; היא קוראת למתן יד חופשית לכוחות הבטחון מחד, ולשחרורן של מיליציות אזרחיות לשם “הגנה” על האזרחים (בני הלאום הנכון) מאידך; היא מתהדרת בנוצות הדמוקרטיה, אבל קוראת לסתום פיות, לפטר מרצים בעלי הדעות הלא נכונות ולשלול אזרחות ממי שאינו עומד בהגדרות שלה ל”נאמנות” מספקת למדינה.

אני רואה הרבה ביקורות שמדברות על התפוררותה של הדמוקרטיה הישראלית. אפשר להיות אופטימיים ולקוות לגאולה דרך הביבים, אבל כרגע נראה הרבה יותר סביר שהלאומנות היהודית החדשה פשוט הולכת להטביע את ישראל בחרא.

יובל רויטמן ((שאם זה אותו אחד, אז היה לי הכבוד להכיר אותו בנערותי.)) כותב בקצרה על הידיעה שפורסמה בטמקא כלי המדידה שמשמשים את המשטרה כדי להעריך שוטרים, והתוצאה הבלתי רצויה של השימוש בכלים הללו, היינו לחץ על שוטרים לפברק תיקים כדי להוכיח הצלחה.

יש שתי דרכים הגיוניות להלחם בתופעה הזו – האחת היא להפוך את הענישה על גילוי של פברוק תיק לכל כך קשה, ואת האכיפה על ידי מח”ש למדוקדקת מספיק, עד ששוטרים יחליטו שפשוט לא כדאי להם לקחת את הסיכון. ((במערכות רכבת תחתית יש שתי אפשרויות לצמצום תופעת המתפלחים: או להקים מערך שיקשה מאוד על אנשים להכנס לרציף בלי לשלם (גדרות, תחנות תשלום אלקטרוניות עם שער וכיו”ב) ולהטיל קנס יחסית קטן על עבריינים, או לאיים בקנס גדול מאוד (פי כמה עשרות ממחיר כרטיס נסיעה) עם אכיפה דקדקנית למדי באמצעות כרטיסנים. אני לא חושב שיש מערכת בעולם שמפעילה את שתי השיטות במקביל.))

השניה היא לנסח את כלי המדידה באופן כזה שלא יוביל לניסיון ניפוח. איך אפשר לעשות את זה, למשל? דברים כאלו תמיד מזכירים לי את הסיפור על הרופאים הסיניים (או מה שזה לא היה) שהלקוחות שלהם שילמו להם כשהם היו בריאים, לא כשהם היו חולים. יש לי תחושה שמדובר פה באגדה, ולו משום שהרציונל שמוצע כאן קפיטליסטי מדי עבור חברה מסורתית. אבל זה לא חשוב. נדמה לי שכשמדובר על מדיניות ציבורית, אפשר לבנות על בסיס הרציונל הזה.

למשל, במקום לקבוע שמפקדים יקודמו אם יהיו הרבה הרשעות בתיקים שלהם, לקבוע שהם יקודמו אם לא ידווחו הרבה פשעים בתחום עליו הם מופקדים באזור שלהם. אפשר לשלב את זה יחד עם אלמנטים מהתוכנית הקיימת ואז ליצור איזון – מצד אחד השוטרים רוצים להגדיל את מספר ההרשעות שלהם, מצד שני המפקדים לא יאפשרו להם לפברק תיקים כי יפגע להם בקידום שלהם.

גם כאן, כמובן, יש מקום לעיוותים – יכול להיווצר לחץ על היומנאי שלא לרשום תלונות כדי ליצור מצג שווא של ירידה בכמות הפשיעה באזור, אבל נראה לי שעם זה קצת יותר קל למח”ש להתמודד.

דיסקליימר: הכותב לא באמת מבין משהו במדיניות ציבורית, ומזמין את הקוראים להסביר לו למה הרעיון שלו דבילי מן היסוד. לא שזה לא נכון גם כשאני כותב על נושאים שאני כן מתיימר להבין בהם.

ערן צייץ על הכתבה הזו בהארץ, שמספרת על הצעת חוק חדשה שעברה את משוכת ועדת השרים לחקיקה, לפיה מפלגות שיעברו את הרף של 35% אחוז נשים בסיעה, יזכו לתוספת לתקציב מימון המפלגות שלהן. המטרה, כמובן, היא לעודד מפלגות להגדיל את ייצוג הנשים בהן.

השאלה היא למה דווקא 35%? מדובר במספר די מוזר, כשחושבים עליו. שבע חלקי עשרים. מה המשמעות שלו? למה לא לבחור במספר “עגול” יותר, כמו שליש?

אני אתן לכם רמז. מפלגה בת שלושה חברים תצטרך לכלול שני-שליש נשים כדי לזכות בתוספת. מפלגה בת ארבעה חברים, חמישים אחוז. מפלגה בת חמישה חברים, 40%. שישה – 50%. שבעה – 42%. רק מפלגה בת שמונה חברים תתקרב לאחוז הרלוונטי כמינימום הנדרש – 37.5 אחוז (אבל בתשעה חברים חוזרים ל-44%). המפלגה הראשונה שתזדקק בדיוק ל-35% נשים כדי להיות זכאית למימון היא מפלגה בת 20 חברים.

לעומת זאת, אם היו בוחרים במספר הפשוט יותר שליש, לא רק ששתי מפלגות כבר היו עומדות בו כיום (ישראל ביתנו ובל”ד), אלא שמפלגות קטנות היו מגלות שהרבה יותר קל להן להשיג את המימון העודף. הרבה יותר קל למפלגה בת שלושה חברים לכלול אישה אחת מאשר למפלגה בת 21 חברים לכלול שבע נשים, אבל הרבה יותר קל למפלגה בת 20 חברים לכלול שבע נשים מאשר למפלגה בת שלושה חברים לכלול שתי נשים.

לא שיש משהו רע בלשאוף לייצוג שוויוני מלא של נשים בכנסת, אבל יש משהו לא הוגן לבנות את התמריצים ככה שרק למפלגות הגדולות יהיה סיכוי סביר להנות מהם.

אני מסיים כעת את קריאתו של הספר Security as Practice של לין הנסן (Lene Hansen). הספר מציג מסגרת מתודולוגית לחקר שיח פוסט-סטרוקטורליסטי. ((אני תאורטיקן קטן מאוד, ואם תשאלו אותי מה זה פוסט-סטרוקטורליזם, לא הייתי יכול לענות לכם. למעשה, לא הייתי יודע שהגישה שלה היא פוסט-סטרוקטורליסטית אם היא לא הייתה אומרת בעצמה. הספר עצמו ממעט מאוד בז’רגון וכמעט שלא מרפרר לכל מיני צרפתים כמו דרידה ופוקו ואנשים אחרים שכתבו ספרים שאני לא מסוגל לקרוא, וגם כשהנסן מרפררת אליהם, היא מסבירה בדיוק למה היא מתכוונת כך שגם אהבלים כמוני מבינים.)) אני חייב להודות שהספר הזה גרם לי להתרגשות ניכרת, עד כמה שאפשר לדבר על מתודולוגיה במונחים כמו “ריגוש”, ואני שוקל ברצינות לערוך שינויים (מינוריים, יש להודות על האמת) במטרות המוצהרות של המחקר שלי כדי שאני אוכל להסתמך על וריאציה על השיטה שהיא מציעה.

בכל אופן, כדי שהמתודולוגיה לא תרחף לגמרי באוויר, כל החצי השני של הספר הוא יישום של מערך המחקר שהיא תיארה על המקרה של השיח המערבי סביב המלחמה בבוסניה בחצי הראשון של שנות ה-90′. בסיכומו של הניתוח הזה, שגם סוקר שום את יתרונות ומגבלות שיטת המחקר, הופיע משפט שסימנתי לעצמי כמעניין במיוחד, לא משום שהוא רלוונטי למחקר שלי, אלא משום שהייתה לי תחושה שהוא אומר משהו משמעותי מאוד לגבי המצב כיום בעזה, המשט, וכל השיח ושיח-הנגד סביב שאלת המצור. הבעיה היא שאני לא לגמרי מצליח לנסח לעצמי מהו הדבר הזה. הפוסט הזה לא הולך להיות קוהרנטי במיוחד.

The Discourse of ‘humanitarian responsibility’ “constituted a ‘civilian victim’ to whom humanitarian responsibility was extended, but this subject was only ethically privileged insofar as it maintained a separation from the realm of political and military agency. ‘Innocence’ in turn was depoliticized and dehistoricized”. ((Lene Hansen, Security as Practice: Discourse Analysis and the Bosnian War (New-York: Routledge, 2006), 212.))

אני חושב שאפשר לראות הקבלה בין המצב שמתארת הנסן לבין המצב בעזה, לפחות בכל הנוגע להתנגדות מצד השיח הישראלי המרכזי לרעיון של סיוע הומניטרי לעזה. ראוי, בהקשר זה, לחשוב על הקריאות כנגד המשט על כך שהם לא באמת רוצים להביא סיוע הומניטרי לעזה, אלא שזו פעולה פוליטית. שוב, כמו בבוסניה, ההומניטריות נתפסת כרלוונטית רק אם היא מנותקת מהפוליטיקה, והשתיים לא יכולים לדור בכפיפה אחת. לא יכולה להיות פעולה פוליטית של מתן סיוע הומניטרי, מכיוון ששני הדברים מנוגדים זה לזה.

באופן דומה, כאשר באו לדון בשאלת ההצדקה למתן סיוע הומניטרי לתושבי עזה, השוללים הזכירו מיד כי הפלסטינים בעזה הצביעו לחמאס, (ומכאן שאיבדו את זכותם לתנאי קיום בסיסיים, אם כך מחליטה ישראל שעליה לנהוג כדי לשמור על האינטרסים שלה). עצם הפיכתם של הפלסטינאים לאובייקט פוליטי, לסוכנים ((סוכן (agent) הוא מי שביכולתו לפעול באופן עצמאי ולא דטרמיניסטי או הסתברותי, או באופן אחר תלוי בלעדית בגורמים חיצוניים. מי שיש לו רצון חופשי ויכולת לפעול על פיו.)) פוליטיים, שוללת מהם את הזכות לתנאי קיום בסיסיים. אפשר לראות בשיח הזה תפיסה כמעט הובסיאנית של פעולת ההצבעה – בכך שבחרו בחמאס, הפלסטינים לא רק נתנו את קולם למפלגה הזו בבחירות תחומות בזמן ובמקום, אלא הם הפקידו את עצמיותם ממש בידי החמאס כך שכל פעולה של החמאס היא בגדר פעולתם שלהם עצמם. מעניין גם לזכור, כמובן, שהישראלים, אפילו תומכי הממשלה ביניהם, לא מייחסים לפעולת ההצבעה שלהם אותה תכונה מיסטית כמעט של הפקדת כל עצמיותם בידי הממשלה הנבחרת, ומספיק לחשוב, בעניין זה, על התגובות לביטולי ההופעות בישראל בעת האחרונה, שאפשר לקרוא אותן לפעמים כמעין פארסה על הביקורת כנגד המצור על עזה.

הטענה שלי, אני רוצה להדגיש, אינה דומה לטענות כנגד ענישה קולקטיבית, או הצהרות על כך שהמצור אינו מבדיל בין תומכי החמאס למתנגדיו (והמהדרין יוסיפו שהוא מחזק את הראשונים ומחליש את האחרונים ולא להפך) – אף כי אני נוהג להשתמש בטיעונים כאלו בדיוק בעצמי, בדיון הנוכחי צריך להבהיר שהטענות הללו נופלות בדיוק באותו השיח של הסיוע ההומניטרי שהגדירה הנסן: מגיע להם סיוע הומניטרי, כי הם לא כולם סוכנים פוליטיים, כי הם קורבנות תמימים, ולא חלק מהגורם הפוליטי, האלים.

יש לי תחושה, שאין לה גיבוי בספר של הנסן ולכן אני אשאיר אותה בגדר תחושה בלבד בשלב זה, שיש קשר בין השיח הזה של סיוע הומניטרי נטול-פוליטיקה, לבין הרעיון של “טרור”. אמנות ז’נבה לדורותיהן עסקו, בעיקר, בשאלה כיצד יש לנהוג באופן הומניטרי בחיילי האויב. למעשה, כל הרעיון של “הומניטריות” התחיל מהרעיון המופרע לפיו גם לחיילים בשדה הקרב מגיע לקבל טיפול רפואי, ולא רק על ידי רופאיו של הצד שלהם. השיח ההומניטרי, אם כן, לא עשה בראשיתו הבדלה בין ההומניטריזם לבין הפוליטיקה. מי אם לא החייל מייצג את המדינה בשדה הקרב? אבל אפילו הוא ראוי לסיוע רפואי ולזכויות בסיסיות ברגע שמתעורר הצורך בכך. אם נשליך את העקרון הזה על עזה, לישראל יש זכות מלאה להטיל מצור על עזה אם היא תופסת את כל השוהים בה כחיילי אויב (ולא אדון כעת בשאלה אם התפיסה הזו מוצדקת או לא), אבל היא מחוייבת לספק לאותם “חיילים שבויים” את כל צרכיהם.

השיח ההומניטרי החדש, זה שהנסן זיהתה בבוסניה ואני טוען שקיים גם במקרה של עזה, שולל את האפשרות של שני המושגים לדור בכפיפה אחת – מי שהוא סוכן פוליטי אינו יכול להיות זכאי לסיוע הומניטרי. אפשר לשער שני מסלולים לא-סותרים שהובילו לשינוי הזה. האחד, כאמור, הוא הטרור. הפיכת הלחימה לא-סימטרית בעשורים האחרונים נטלה את העוקץ מאמנות ז’נבה – ואם הצד השני אינו מחוייב להן, מובן שגם הצד שלנו אינו מחוייב להן. אם החמאס אינו מחוייב לתת לצלב האדום לפגוש את גלעד שליט, ישראל לא מחוייבת לאפשר לצלב האדום, או כל ארגון הומניטרי אחר – לא כל שכן ארגונים פוליטיים! – להכנס לעזה. כל הסכמה של ישראל להעביר סיוע הומניטרי לתוך עזה היא, לפיכך, לפנים משורת הדין, ולכן ישראל רשאית להטיל אלו מגבלות שתחפוץ על הסיוע הזה מבלי לפגוע בעקרון ההומניטרי בנוסחו החדש.

המסלול השני נוגע להרחבה של רעיון ההומניטריות הרחק מעבר לסיוע לחיילים בשדה הקרב. באופן אירוני, הרחבת הרעיון של סיוע הומניטרי ליותר ויותר קבוצות אוכלוסיה שזקוקות לעזרה (להבדיל, למשל, מפיתוח עקרון אחר, נפרד מההומניטריזם, שיצדיק סיוע כזה – למשל פיתוח של עקרון הצדקה), הביא בסופו של דבר להוצאת קבוצת הלוחמים מגדר הרעיון ההומניטרי. איך אפשר, הרי, לכלול ילדים מזי רעב באותה קבוצה עם לוחמים חמושים מכף רגל ועד ראש, ולדרוש עבור שניהם עקרון שווה?

איזו מסקנה אפשר להסיק מכך? אחת המגבלות האינהרנטיות של המסגרת של הנסן, שהיא מכירה בה (ואף טוענת שהיא בלתי נמנעת, משום שהיא נגזרת מתוך עצם התפיסה הפוסט-סטרוקטורליסטית, שכאמור אין לי מושג מהי), היא שאי אפשר להסיק מסקנות אופרטיביות מתוך ניתוח שיח. הניתוח הזה מאפשר לנו להבין מצבים, אבל לא לנתח השתלשלות ארועים כשרשרת סיבתית. מכאן שאין אפשרות לנסח מדיניות או הצעות לפעולה באופן ישיר מתוך הניתוח הזה.

אני מרגיש עצמי פחות מחויב לתפיסת המציאות של הנסן, ולכן אני אניח שדווקא כן אפשר להסיק מסקנות – לגבי האמצעים הנכונים לערעור השיח הקיים, לגבי הדרכים הטובות ביותר להתנגד למדיניות שנגזרת מתוך השיח הזה, ולגבי המדיניות העדיפה בהנתן המצב הקיים. אני מאמין שאפשר להסיק מסקנות, אבל אני עדיין לא יודע מה הן.

לכבוד כבוד השר בנימין בגין,

הנדון: בקשה לדיון בועדה המורחבת לדין ממשלות

מר בגין, קראתי היום בעניין את דבריך בנוגע לוועדת החקירה בנושא המשט. הבנתי מהדברים שאתה חושב שמי שראוי לדון בנושא אינה איזו ועדה מורמת מעם כי אם העם עצמו, שהוא, לדבריך הוועדה הרלוונטית לדיון בנושאים ממין זה. שמחתי, כמו כן, להבין מהדברים שאתה מייחס לי ולשאר ציבור הבוחרים בישראל סמכויות של ועדת חקירה, שהרי לא יעלה על הדעת שנדרש להכריע בנושאים כה חשובים מבלי שתנתן לנו גישה לכל המסמכים ולכל המעורבים בקבלת ההחלטות בנוגע לנושא זה או כל נושא אחר שיכול להשפיע על הכרעתנו ביום הבחירות.

לא ברור לי על איזה בסיס ניצבת ה”הסכמה הרחבה” שאתה מזכיר בדבריך בדבר ההתנגדות להקמת ועדת חקירה – אינני שולל את העובדה שאכן יש הסכמה כזו בקרב רבים בציבור הישראלי, אך מכיוון שההסכמה עצמה מתבססת על בורות בפרטים, שכן אלו טרם נחשפו בפנינו, אי אפשר להתייחס אליה ברצינות. אתה עצמך מעיר כנגד הדוגלים בוועדת חקירה שהם כבר החליטו מה התוצאה הראויה, ואין הדבר ראוי. באותה מידה, אין זה ראוי שהציבור שהכריע כבר שאין מה לחקור ימנע ועדת חקירה רק משום שהוא בחר להכריע על סמך משובות ליבו וללא גישה למידע המדויק.

לאור כל זאת ובכפוף לסמכות שהאצלת על הבוחרים בישראל, אני מבקש גישה מלאה לכל הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה שנגעו למבצע כנגד המשט, וכן אבקש לזמן לשיחה את השר יעלון, שמילא את מקום ראש הממשלה בעת שהותו של זה בקנדה, כמו גם את ראש הממשלה עצמו, את שר הבטחון, וכל שר אחר שהיה מעורב במישרין בקבלת ההחלטות בנושא זה.

ברור לי כי כל האנשים האמורים הם אנשים עסוקים וטרודים בענייני ניהול המדינה, ולכן אאפשר להם לבחור את הזמן הנוח ביותר עבורם. אבקש, אם זאת, וכדי למנוע מראית עין של התחמקות, לקיים את הראיונות עימם לא יאוחר מ-60 יום ממתן הודעה זו.

במידה ודרישה זו אינה נראית לך סבירה, אסכים, לחלופין, לקבל דו”ח מלא בנושא זה מוועדה שתמנה ממשלת ישראל לחקירת הליך קבלת ההחלטות בנושא המשט. אפשר לקרוא לה “ועדת חקירה”.

בברכה,

דובי קננגיסר

חבר הוועדה למינוי ממשלת ישראל

השטות החדשה של אם תרצו היא המחקר פורץ הדרך שלהם (ב”ליווי” של ד”ר אודי לבל כמו גם ד”ר רן ברץ, שעושה רושם שידו ממש הייתה בשרץ הזה) לפיו 80% מהחומר הנלמד במחלקות למדע המדינה נופל תחת ההגדרה של אם תרצו ל”פוסט-ציונות” או “אנטי-ציונות”, ורק 20% מהחומר הוא חומר ציוני טוב ונקי.

יש הרבה דברים שאפשר להגיד על המחקר הזה, שלמיטב ידיעתי אי אפשר לקבל מאף אחד את הנתונים המלאים שלו (מה שיש אפשר לקרוא כאן). אם לדבר על המדעיות המפוקפקת שלו, על המתודולוגיה המצחיקה שלו (בכל תחום נבחרו 3-4 חוקרים מייצגים, ואז נספרו מספר המופעים של טקסטים מאת החוקרים הללו בכלל הקורסים, בלי לנתח אפילו איזה טקסט הוצג, שלא לדבר על בחינה של טקסטים אחרים מאת חוקרים שאינם נמנים על החוקרים ה”מייצגים”), שלא לדבר על ההגדרות חסרות השחר שאם תרצו השתמשו בהן כדי לסווג את הטקסטים השונים (ספרו הקלאסי של ג’ון רולס, תאורייה של צדק, סווג כאנטי-ציוני — כי הוא מניח מדינה ליברלית אמיתית, מה שבישראל מכונה “מדינת כל אזרחיה”. למעשה, כאמור, אם תרצו לא סיווגו טקסטים אלא חוקרים – כי למה לעזאזל שיאלצו ממש לקרוא משהו כחלק מה”עבודה המאומצת” של “צוות המחקר המיוחד”, אם אפשר במקום זה לרפרף על סילבוסים של שישה-שבעה קורסי מבוא מכל אוניברסיטה?). אבל אני לא רוצה לדבר על זה. אני מוכן לקבל לצורך הדיון שכל הצד המחקרי של הדו”ח הזה מדוייק לחלוטין, ולשאול שאלה פשוטה אחת: מה ציפיתם?

האקדמיה צריכה ללמד מחשבה ביקורתית. היא צריכה ללמד אנשים להסתכל על נושאי הלימוד שלהם מזווית חדשה. מרבית הסטודנטים מגיעים לאקדמיה בישראל אחרי 12 שנים של טחינת הנרטיב הציוני, פלוס עוד שנתיים-שלוש לפחות של אינדוקטרינציה בצבא. הם מכירים את העקרונות הציוניים והלאומיים, הם יודעים לדקלם את כל הסיבות למה הציונות צודקת ולמה ערבי טוב זה ערבי מת. 20% של טקסטים ציוניים על פי ההגדרה של אם תרצו?! זה בערך 20% יותר מדי.

כשסטודנט מגיע לפקולטה למדעי החברה, בדרך כלל הוא זקוק לניעור רציני — ואני לא מוציא את עצמי מן הכלל הזה — כדי שישיל מעליו את כל אותן שנים של קבלת הנרטיב הציוני כמובן מאליו. המטרה היא לא לייצר אנטי-ציונים או פוסט-ציונים, אלא לייצר אנשים חושבים, ואנשים חושבים אפשר לייצר רק באמצעות אתגור הנחות היסוד שלהם, על ידי ערעור עליהן. זו לא חוכמה להיות ציוני אם כל מה שאתה מכיר זה מה שמשרד החינוך מצא לנכון ללמד אותך על ההיסטוריה של ישראל. ציוני אמיתי הוא זה שהתעמת עם העובדות לאשורן, עם רעיונות פילוסופיים שמתנגדים לעקרון הלאומיות או מציבים לו סייגים – מי שעמד מול אלו ומצא דרך ליישב את הציונות שלו עימם, הוא ציוני אמיתי. מי שרק סותם את אוזניו וצועק “לה לה לה!” הוא לא ציוני טוב, הוא אספסוף. ומי שרוצה שהאקדמיה בישראל תלמד רק מה שקיבל חותמת הכשר של אם תרצו, רוצה לשים סוף למדינת ישראל הדמוקרטית – לא בגלל שבדמוקרטיה צריך לקיים חופש אקדמי מקסימלי (למרות שגם זה נכון), אלא בגלל שמדינה דמוקרטית לא יכולה להתקיים לאורך זמן בלי אנשים שמסוגלים לחשוב באופן עצמאי ולאתגר את הקונצנזוס.

כן, גם אנשים כמוני.

מדי פעם מתעורר הישראלי לשמע גינוי כלשהו מהקהילה האירופית, או האו”ם, או ה-G8, ומיד עולה בו התהיה – הכיצד זה שמכל מדינות העולם, דווקא אנחנו הקטנים זוכים לכל כך הרבה תשומת לב כל הזמן? הכיצד יתכן שכל פעולה קטנה שלנו זוכה לבדיקה בזכוכית מגדלת? אולי, מתקצף הישראלי, זה בגלל שהם כולם אנטישמים?!

לא, זה לא בגלל זה. להפך. זה בגלל שהעולם מאמין למה שאנחנו מספרים לו כבר 60 שנה – שישראל היא דמוקרטיה ליברלית מערבית ומתקדמת. בניגוד למה שמשרד ההסברה מספר לכם, אנשים בחו”ל דווקא לא חושבים שאנחנו רוכבים על גמלים. הם מודעים היטב לכך שישראל היא מדינה מערבית (אמנם בזנב של המערביות, אבל עדיין) עם כלכלה מתקדמת ותעשיה מתוחכמת. כל אדם שמספיק מעורב כדי שתהיה לו דעה – מקושקשת ככל שתהיה – על הקונפליקט ידע בקלות להבחין בין שתי תמונות איזו מהן תמונה של ישראל ואיזו תמונה של בנגלדש. ודווקא בגלל שהם מאמינים לנו, הם מצפים מאיתנו להתנהג כמו דמוקרטיה מערבית. אבל ישראל היא עוף מוזר, אולי יחודי: ישראל היא כנראה המדינה היחידה בעולם שמנסה לשחק בו בזמן גם על הקלף של הדמוקרטיה המערבית, וגם על הקלף של המדינה המשוגעת.

הבעיה היא שזה לא ממש עובד ביחד. כי כשרוצים לחשוב על מדינה שהיא “דמוקרטיה ליברלית מערבית”, חושבים על נורבגיה או שוודיה, וכשרוצים לחשוב על מדינה משוגעת, חושבים על צפון קוריאה או לוב. וכשרוצים לחשוב על דמוקרטיה ליברלית מערבית ומשוגעת, מקבלים נקע במוח. ואז צריך להחליט – לאיזה צד אנחנו מאמינים, ליד של ממשלת ישראל שאומרת שזו דמוקרטיה ליברלית מערבית, או ליד שאומרת שזו מדינה משוגעת שלא כדאי לכם להתעסק איתה?

קל לראות למה לישראלים קל יותר לקבל את הטענה הראשונה: הם נמצאים בפנים, הם לא רואים בעצמם משוגעים, הם חושבים שהם מאויימים מבחוץ (פראנויה?) והם פועלים כדי להגן על עצמם. קל גם לראות למה לאנשים מבחוץ קל יותר לראות את ישראל כמדינה משוגעת: היא מאיימת על כל מי שלא מוצא חן בעיניה, וכשאתה לא בטוח אם מישהו משוגע או לא, ולא מספיק אכפת לך ממנו, יותר בטוח להניח שהוא משוגע וזהו.

אבל מה מקור השגעון הזה? אני חושב שאפשר אולי לקשר אותו לשינוי שעבר מושג ההרתעה בשיח הישראלי. עד מלחמת יום כיפור, תפיסת ההרתעה של ישראל הייתה מבוססת על יצירת תחושה של כשלון מובטח אצל היריב. מלחמת ששת הימים, ללא ספק, ניצבת בראש כהצלחה הרתעתית מדרגה ראשונה: ישראל הראתה שכוחה עדיף עשרות מונים על הכוחות של המדינות השכנות, וכי ניסיון לתקוף אותה יסתיים במפלה מבישה. (מלחמת ששת הימים הייתה גם הוכחה לכוח ההרתעה של ישראל מעצם העובדה שישראל תקפה ראשונה בעוד שהסורים היססו). מלחמת יום כיפור, לעומת זאת, היא סיפור אחר. בסופו של דבר, וזאת נוטים לשכוח, מבחינה צבאית מלחמת יום כיפור הייתה הצלחה לא קטנה – בוודאי בחזית הסורית, אבל גם בחזית המצרית. חרף הערכות שגויות, חרף ניצול של נקודת תורפה על-ידי הצבאות הערבים, ישראל הצליחה להדוף את התקיפה ובמקרים מסויימים להביס לחלוטין את התוקפים, וזאת מעמדת נחיתות. אבל במקום למנף את מה שהיה בסך הכל נצחון לחיזוק ההרתעה, ישראל שקעה לתוך מרה שחורה – כח ההרתעה, כך סיפרה לעצמה ישראל, אבד.

תזכורת: אף צבא ערבי לא תקף את ישראל מאז 1973 (בהנחה שלא סופרים את מלחמת המפרץ). ההרתעה דווקא עובדת יופי.

בתגובה ישראל פיתחה לעצמה משמעות אחרת להרתעה – הרתעה באמצעות התחרפנות. או, במילים אחרות, דוקטרינת המדינה המשוגעת. ((ישנן הקבלות רבות בין ההתפתחות הזו להתפתחות של המושג המקביל בארה”ב. אינני היסטוריון צבאי, ויתכן שמי שבקיא יותר בדברים יוכל לסתור את דברי בקלות, אבל התחושה שלי היא שההתפתחות הזו הייתה עצמאית בשתי המדינות, ולא הגררות של מדינה אחת אחרי השניה.)) הנה כך מוסבר מונח ההרתעה בבטחון חיל האוויר מ-2001 (הציטוט מתוך וויקיפדיה):

פעולה או תהליך של איום המונעים מן האויב נקיטת פעולה בשל חשש מפני תוצאותיה. ההרתעה יוצרת הלך-רוח בדבר קיומו של איום אמין, שאין פעולת נגד סבירה נגדו, לדעת מקבלי ההחלטות של האויב. מימוש האיום כרוך להערכתם בתוצאות שאין הם יכולים או רוצים לעמוד בהן.

שימו לב לחסרון הבולט של המילה “תבוסה”. לפי חיל האוויר אחת המטרות המרכזיות שצה”ל רואה לעצמו – הרתעה – אינה כוללת כלל את עניין הבסת האוייב. תחת זאת, היא כוללת החדרת פחד בלבבות האוייב שישראל תעשה להם משהו ש”אין הם יכולים או רוצים לעמוד” בו. או, במילים אחרות, ישראל רוצה שהערבים יחשבו שאם הם יעצבנו אותנו, אנחנו נתחרע על התחת שלהם.

ממדינה עם צבא שכוחו התרעתו, הפכנו למדינה ערסית, שמרתיעה אחרים לאו דווקא בגלל שהיא יותר חזקה מהם (למרות שהיא כן), אלא בגלל שהיא דפוקה בשכל ומי צריך את השטויות האלו. להווי ידוע שערסים הולכים מכות באחת משתי סיטואציות: כשנקרה לדרכם מישהו תמים ברגע הלא נכון, או כשהם נתקלים בערסים אחרים. המשט הציב בפני צבא ישראל את שתי הסיטואציות גם יחד: אל מול החננות של חמש הספינות האחרות, ישראל הפעילה אלימות כמעט אגבית. אבל כשגילתה שעל המאבי מרמרה יש ערסים אחרים, התחילו המכות הרציניות.

מסתבר, אם כן, שלא צריך השכלה נרחבת בתורת המלחמה כדי לנתח את פעולותיה של ישראל בימים האחרונים – מספיקה בהחלט השכלה שכונתית אלמנטרית.

ואכן, זמן קצר אחרי ארועי אותו בוקר, כבר יצאו בכירים בצה”ל בהצהרות גאוותיות על כך ש”יצרנו הרתעה“. בויכוח בבלוג של טל גלילי טענתי שהאמירה הזו הופכת את הפעולה על המאבי מרמרה לפעולת טרור – שימוש באלימות כלפי אזרחים כדי לזרוע פחד לשם השגת מטרות פוליטיות – אבל בעצם אני לא בטוח שמגיע להתנהגות הזו לזכות בתואר של טרור. לא, זו סתם בריונות שכונתית אינפנטילית. ובהמשך לפרשנות כזו, איך נופתע שכשמגיעה המשטרה, מיד מתחילה ישראל לצעוק ש”זה הוא התחיל” ו”מה אתה רוצה ממני”?

—

הפרוייקט החדש (והמצויין) של “ההם”, הבלוג “המדרון החלקלק“, מרכז את העדויות היומיומיות להתפרקותה של הדמוקרטיה הישראלית. יוסי גורביץ הקדים אותם בכמה שנים בטורו “התפוררות הדמוקרטיה” בנענע. אבל התפוררותה של הדמוקרטיה הישראלית התחילה כשישראל החליטה שהדרך הטובה ביותר עבורה לשרוד היא באמצעות דוקטרינת המדינה המשוגעת. כי זאת יש לזכור: דוקטרינת המדינה המשוגעת מניחה שפעולה בלתי-רציונלית תגרום לתגובה הרציונלית הרצויה בצד השני. אם שני הצדדים נוקטים באותה דוקטרינה, או במילים אחרות, אם שני ערסים נפגשים, הקורבן הראשון היא הרציונליות. זו הסיבה שמדינות משוגעות הן אף פעם לא דמוקרטיות. כי כשאתה מתחיל להתנהג כמו ערס, עד מהרה כולם יחשבו שאתה ערס, ואם לא תפסיק מספיק מוקדם, בסוף באמת תהיה ערס.

זו הסיבה שהעולם כבר שנים מחכה שנחליט באיזה צד אנחנו עומדים – בצד של המדינה הדמוקרטית המערבית הליברלית, או בצד של המדינה המשוגעת. גם אני חושב שהגיע הזמן שנחליט. כי יותר משההרתעה הישראלית של ימינו מרתיעה את אויבינו ומבקרינו, היא מרתיעה אותי.

זאב גלילי (חבר ותיק של הבלוג) פרסם בבלוג שלו מאמר של בן-דרור ימיני שפורסם במקור במעריב, בו מצטט ימיני מתוך פוסט ישן של גלילי אודות מספר הפלסטינים שחיו בארץ ישראל לקראת סוף המאה ה-19. אינני היסטוריון, כך שקשה היה לי להתמודד עם הטענות של ימיני, אבל החלטתי בכל זאת ללכת לפוסט המקורי של גלילי — בכל זאת, יש לי ניסיון רע עם האופן שבו גלילי מפרש נתונים.

מדובר בפוסט מ-2004 שעוסק בגילוי של “אוצר” אצל “אספן מפות מרמת-גן”. מה במפה? רישום מדוקדק מסוף המאה ה-19 של כל הישובים בפלסטינה וגודלם. מדובר ללא ספק בממצא מעניין (אם כי, בכל זאת, יש לקרן לחקר פלסטינה אתר אינטרנט מזה שנים רבות – להציג את זה כגילוי חדשני זה קצת מגוחך), אבל צריך לשים לב לכמה פרטים חשובים בפוסט הזה שימיני קצת מסמס, ואם לומר את האמת, מוסמסו גם על-ידי גלילי עצמו. כי הפוסט, זאת צריך לדעת ולזכור, הוא חלק מהמערכה המתמשכת של גלילי להוכיח שהפלסטינים מעולם לא היו, ולכן גם לא נושלו מדבר על-ידי הקמת מדינת ישראל. מטרתו המרכזית היא להוכיח שכמעט שלא היו ערבים בישראל בעת ההיא, ומכאן שרובם היגרו לארץ בשנים שקדמו להקמת המדינה. בכך, הוא מאמין, הוא יוכל להפריך את טענת הפליטות של הפלסטינים ולפתור את הבעיה הפלסטינית בלי שישראל תאלץ לנקוף אצבע.

אז בואו נתחיל מהקשר בין המפה למספר הפליטים שגלילי נוקב בו (במספר עצמו נעסוק מיד): אין כזה. יתר על כן, גלילי אפילו לא טוען בשום מקום באופן ישיר שיש קשר שכזה. המפה, למרות שהיא לכאורה מרכזו של הפוסט, אינה אלא אילוסטרציה לטענה הכללית של גלילי ש”ארץ הייתה שוממה”. איך המפה עושה את זה? על-ידי הצגת הפיזור הגדול של הישובים הערבים המעטים (לכאורה) בתקופה ההיא, כמו גם גודלם המצומצם של הישובים המרכזיים. גלילי ספציפית מציין את חיפה כישוב שכל גודלו 440 מטר על 190 מטר, ויפו כישוב שגודלו 540 מטר על 240. ((הערה לגבי הדקדוק של גלילי בפרטים: בסוף המאמר של ימיני הוא מספר על מכתב ששלח אליו ימיני ובו סיפר לו על ויכוח שהיה לו עם אחד מקוראיו שטען שלא יתכן שיפו הייתה ישוב בגודל של 400 מטר על 190 מטר — זאת, למרות שגם גלילי וגם ימיני כתבו שהיא הייתה ישוב בגודל 540 על 240. ימיני כלל לא מבחין בשגיאה שלו, ומספר בסיפוק שמצא קטע מתוך המפה שבו מסומנת העיר יפו שמוכיח את טענתו. בעין בלתי מזויינת, אפשר להעריך בקלות את גודל העיר כמשהו שבהחלט תואם לכ-500 מטר על 250 מטר. אבל ימיני מתעקש דווקא ש”מתברר שלא רק שהיית מדויק, אולי קצת הגדלת את השטח.” גלילי עצמו, מיותר לציין, גם הוא לא הבחין בשגיאה הגסה. עוד פרט מעניין לגבי המפה שסיפק ימיני הוא שהיא מציינת את גודל העיר ב-1841, בעוד שהמפה שגלילי מדבר עליה הוכנה לאורך שנות ה-70 של המאה ה-19. לא ברור מה הקשר בין המפה שהביא ימיני למפה של גלילי.)) אולי אפשר לקבל מפה מושג לגבי מספר האנשים שחיו בארץ בזמן ההוא, אך חשוב לזכור שמשרטטי המפה לא ערכו מפקד ולא כללו כל מידע דמוגרפי בתוכה, וכן שגלילי עצמו לא ביצע כל עבודה שממנה ניתן להסיק במידה כזו או אחרת של בטחון את מספר התושבים על בסיס המידע שבמפה.

אבל, כאמור, גלילי בכלל לא מנסה לטעון שהוא הפיק מספר מתוך המפה. המפה אינה אלא אילוסטרציה בתחפושת של מרכז הפוסט. ובכל זאת, גלילי נוקב במספר – מספר שלאחר מכן ימיני נטל ושייך למפה עצמה. מהו המספר הזה? 100,000 איש. בואו נבחן כיצד הגיע גלילי למספר הזה:

ראשית, הוא מתחיל בכך שיש טווח רחב של הערכות לגבי מספר התושבים בעת ההיא, ומייחס את הטווח הזה ל”דמיון המזרחי ולפסבדו מדענים, המשרתים את בעלי הדמיון הזה.” אני אחסוך מכם את ההערה המובנת מאליה בהקשר של הציטוט הזה. ובכל זאת, אלו הערכות ישנן? בני מוריס, מספר גלילי, נוקב במספר ארבע-מאות אלף, בעקבות הגיאוגרף אלכסנדר שולץ. עוד הוא מזכיר את החוקר ג’סטין מקארתי שנקט במספרים 411 אלף ב-1860 ו-553 אלף ב-1890, ומעיר שלשני החוקרים גם יחד לא היו שום הוכחות לטענותיהם.

הוא ממשיך ומצטט גם ג’ואן פיטרס, עליה כבר דיברנו בהתקלות האחרונה שלנו עם מר גלילי, שנוקבת במספר 141 אלף ב-1882. על סמך מה? זה דווקא לא מפריע לגלילי. כשהמספר תואם את האידאולוגיה, אין סיבה להתווכח על מהימנותו. אבל זה לא מספיק לו – הוא ממשיך ומציין גם את משה מעוז, שהעריך את מספר תושבי הארץ הלא-יהודים כלא עולה על 100,000.

הוא מסכם את הקטע ואומר שאין אומדן מבוסס למספר תושבי הארץ בעת ההיא, ואז מפציץ אותנו באמירה המדהימה הבאה:

אם ההערכה הממעיטה נכונה, דהיינו שהיו בארץ בסביבות 100 אלף ערבים ב-1878 ( השנה בה נסתיים הסקר של המשלחת הבריטית) פרוש הדבר שבשבעים השנים שחלפו עד 1948 גדלה אוכלוסיית הערבים פי 12. אי אפשר להסביר עליה זו אלא בהגירה מאסיבית מן הארצות השכנות.

שוב פעם, עכשיו לאט – גלילי בוחר בכוונה את ההערכה הכי נמוכה שהוא יכל למצוא, ומגלה שאי אפשר ליישב את ההערכה הזו עם מספר הפלסטינים שחיו בארץ עם הקמת המדינה, ומכאן הוא מסיק, שימו לב, לא שההערכה היא כנראה הערכת חסר, אלא — ראו זה פלא! — שהנחת המוצא האידאולוגית שלו, לפיה הפלסטינים היגרו לארץ בראשית המאה ה-20 ולא ישבו בה לפני כן, היא בהכרח נכונה.

מחיאות כפיים.

פליק-פלאקים לוגיים כאלה לא ראיתי כבר הרבה זמן. חוסר הגינות מינימלי בכתיבת טקסט, כפי שאפשר לראות במהלך של גלילי כאן, הוא באמת יוצא דופן. מה שהוא עושה, אם לעשות פראפרזה על הגשש, זה להגיד ש”כמה שאתם רוצים” זה יותר מדי, אז הוא נותן “כמה שבא לו”.

אבל רגע, זה לא הכל. האם באמת אין שום דרך להעריך את מספר התושבים בפלסטינה בעת ההיא? התקשיתי להאמין. מכיוון שכבר ידעתי שה”אוצר הבלום” של גלילי היה מוכר וידוע לחוקרים בתחום מזה שנים רבות, החלטתי לחפש בגוגל מאמרים אקדמיים שמציינים את המפה הזו. אחת התוצאות הראשונות היא מאמר פרי עטו של פרד גוטהיל, תחת הכותרת “אוכלוסיית פלסטין, סביב שנת 1875“. בינגו.

גוטהיל אסף מספר נאה של מקורות מהתקופה הרלוונטית, כולל המפה המדוברת, והרכיב מהם מעשה פסיפס שנתן לו, בסופו של דבר, הערכה סבירה של מספר התושבים בעת ההיא. בואו נתחיל מניתוץ ההערכה של גלילי, ונעבור להערכה המלאה של גוטהיל.

בשנת 1886 ערכה הממשלה התורכית מפקד בשטחי ארץ ישראל כדי להטיל מס על תושבי השטח, לצורך שיפור תשתית הכבישים. אחד ג’ שומאכר הופקד על מחוז עכו, אבל הגדיל ראש וספר לא רק את הגברים בגיל העבודה אלא את כולם כולל כולם, נשים, זקנים וטף. המסמכים שהותיר אחריו לא משאירים מקום לספק: בגזרת עכו לבדה חיו כ-150,000 איש, כשליש מתוכם מרוכזים בשש ערים בנות 3,000 איש או יותר, והיתר מפוזרים בכפרים קטנים יותר, או נמנים על האוכלוסיה הבדואית. הנה נגוזה לה תזת ה-100,000 של גלילי. מסמך פשוט וברור מזה, דומני, הוא יתקשה למצוא.

השאר, כמובן, פחות ברור. ובכל זאת, גוטהיל, בתום עבודת חישוב ששיקללה מספר מקורות, הגיע להערכה לפיה חיו בארץ ישראל קצת למטה מחצי מיליון איש בתחילת הרבע האחרון של המאה ה-19. מספר זה, יש לציין, כולל גם את האוכלוסיה היהודית, שמנתה, אם נהיה נדיבים, כמה עשרות אלפים.

ולעשות את הדרך מכחצי מיליון לקצת יותר ממיליון בשלושת-רבעי המאה, זה כבר קצת פחות בלתי נתפס. אבל, מצד שני, זה לא ממש מסתדר עם האידאולוגיה של גלילי (ושל ימיני), אז לעזאזל העובדות.

ניבוי: גם גלילי וגם ימיני לא יודו בשגיאתם ו/או יתנצלו על פרסום הנתונים המטעים והשגויים.