עבר
כשסטיבן מופאט אמר שהוא מתייחס לעונה החדשה של דוקטור הו כעונה הראשונה, או כעונה 31, אבל בשום מקרה לא כעונה מספר חמש, היו שצחקו עליו, או שהתלוננו על ההיבריס שבגישה שלו. האמת היא שיש הרבה הגיון בדברים. ארבע העונות הקודמות של הדוקטור היו במידה מסויימת אנומליה. התוכנית אמנם התנהגה כהמשך של הסדרה הישנה, אבל בהרבה דברים היא הרגישה כמו רימייק, או אפילו ספין-אוף על הסדרה המקורית. היו לכך סיבות לגיטימיות לחלוטין. ראסל ט’ דיוויס רצה לעשות תוכנית עבור הדור שלא ידע את ד”ר יוסף, לא תוכנית עבור המעריצים השרופים מלפני עשרים שנה – הם יצפו (ויתלוננו) בכל מקרה. לשם כך התוכנית הייתה חייבת להיות מנותקת במידה רבה מההיסטוריה שלה, לפחות בתחילת הדרך. לאט לאט, על פני ארבע עונות וחצי, הוסיף דיוויס עוד ועוד אלמנטים מתוך הסדרה הישנה כדי לחבר את הצופים להיסטוריה שלה בלי להדיר את אלו מהם שלא רוצים להשקיע את הזמן הדרוש כדי להכיר את המיתולוגיה המסועפת של התוכנית. אין זה פלא שאקורד הסיום של דיוויס היה החזרתם – ולו רק לרגע – של אדוני הזמן עצמם, על תלבושותיהם המופרכות. אדוני הזמן היו, כנראה, אחד האלמנטים היותר מטופשים בסדרה המקורית, ומעטים הפרקים המוצלחים שהם מופיעים בהם. ((אנשי דוקטור הו מעולם לא היו מוצלחים בבריאת תרבויות. בגלל זה אולי, טוב שהם דבקים בכדור הארץ כרקע לרוב הרפתקאותיו של הדוקטור.)) אם אינני טועה, הפעם הראשונה שהדוקטורים הישנים הופיעו בסדרה החדשה הייתה באיורים שהדוקטור בדמותו האנושית צייר מתוך זכרונו המתעתע בפרק “טבע האדם”.
השוו את הבנייה האיטית והמחושבת הזו לסרט הטלוויזיה שאמור היה לשמש כפיילוט לחזרת הסדרה ב-1996: הסרט התחיל עם דמותו של הדוקטור השביעי, שכרבע שעה לתוך הסרט עבר רגנרציה לדוקטור השמיני, שלא כל כך זכר מי הוא (שזה יופי, כי גם הצופים לא). כבר עם פתיחת הסרט נחשפו הצופים לאזכור מרומז של הדאלקים ולעיסוק אינטנסיבי במאסטר, כמו גם התייחסות לאדוני הזמן עצמם. חלקים קריטיים בפרק התרחשו בתוך מעמקי הטארדיס – דבר שאפילו בסדרה עצמה כמעט אף פעם לא קרה. הסרט הזה היה כולו מחווה (לא ממש מוצלחת) למעריצי הסדרה. מי שלא ראה לפחות כמה עונות טובות של הדוקטור (הישן) לא יבין כלום ממה שהולך שם. אם מסתכלים על זה לעומת “רוז”, הפרק הראשון של הסדרה המחודשת, מבינים למה אז זה לא הצליח, אבל הפעם כן.
אבל אחרי האנומליה הארוכה הזו, ובסיועו של דיוויס, מופאט יכול עכשיו לחבר מחדש את הסדרה לשורשים שלה באופן ישיר. לא ברמיזות, אלא בישירות כמעט בוטה: הדוקטור העשירי נפרד בסוף הפרק האחרון שלו מכל המלווים בארבע העונות שלו וסתם את הגולל על בועת הזמן שאפיינה את כהונתו (כמו גם את תקופתו הקצרה של הדוקטור התשיעי – לצורך העניין אפשר להתייחס אל שניהם כאל תקופה אחת רציפה למדי); לעומתו, לקראת סוף הפרק הראשון של הדוקטור האחד-עשר, מופיעים עשרת הדוקטורים הקודמים על המסך בזה אחר זה, ומתוך התמונה בוקע מאט סמית’ ומכריז: “אני הדוקטור”. כולם הם הדוקטור, ומופאט, דרך סמית’, מודיע לצופים שגמרנו לשחק. דוקטור הו מעכשיו היא לא סתם סדרה עם הרבה היסטוריה. דוקטור הו היא ההמשך הישיר של ההיסטוריה הזו.
הווה
דוקטור הו התחילה את דרכה כסדרת ילדים, והמשיכה להיות כזו בכל התקופה הראשונה שלה. תחת דיוויס, עם זאת, היא הפכה להיות יותר סדרת נוער. העובדה שהבי.בי.סי. מצאו לנכון להפיק ספין-אוף לילדים על בסיס דמותה של שרה ג’יין סמית’ היא רק עוד הוכחה לכך. הדוקטור תחת דיוויס מזמז את המלוות שלו לעיתים מזומנות, ובאופן כללי מערכת היחסים בין הדוקטור למלווה הייתה של בני זוג (או, במקרה של דונה נובל, זוג נשוי).
אבל מופאט לא רוצה לכתוב לבני נוער. מופאט אוהב במיוחד לכתוב לילדים – ולא במובן של שרה ג’יין סמית’, שם הכתיבה היא לילדים משום שהיא מגוננת עליהם ודואגת לא להפחיד אותם יותר מדי. להיפך: אצל מופאט הכתיבה היא לילדים כי ילדים יודעים לפחד יותר טוב מכל אחד אחר, והם נהנים מזה. מופאט יודע שילדים לא מפחדים מדברים אמורפיים, מרעיונות, או מכל מיני דברים בשמיים. הם אוהבים מפלצות ושיניים חדות. כשקופסא כחולה נופלת מהשמיים הם לא בורחים באימה – הם הולכים לראות מה זה. מה שהם באמת מפחדים ממנו הם דברים שמעוגנים ביומיום: פסלים שזזים כשלא מסתכלים עליהם, צללים שלא אמורים להיות שם, דלת הארון שנפתחת לספינת חלל מלאה ברובוטים רצחניים, סדקים בקיר שמאחוריהם חיזרים מאיימים, וכל אותם דברים שאנחנו יודעים שנמצאים שם – אנחנו יכולים לראות אותם בזווית העין! – אבל כשמישירים מבט, הם מתחבאים. מופאט אוהב לנגן על הפחדים הללו. כמה ילדים בילו את היומיים האחרונים כשהם מנסים להסתכל על פיסת קיר בביתם מזווית העין, כדי לראות אם אולי מתחבאת שם דלת שלא ראו מעולם? כמה הצמידו אוזן לסדק בקיר? מופאט מחזיר את הסדרה לימים בהם היא הייתה ידועה כסדרה שצופים בה ממאחורי הספה. אבל הדבר הכי טוב בכתיבה של מופאט הוא שהיא לא רק מדברת לילדים שצופים, אלא גם לילד שבתוך כל מבוגר שצופה.
מופאט לועג למבוגרים, ומציב את עצמו כשותף-סוד לילדים. “את מכירה את זה שמבוגרים אומרים שהכל יהיה בסדר אבל את חושבת שהם משקרים רק כדי לגרום לך להרגיש יותר טוב? הכל יהיה בסדר.” אמיליה פונד – שם כמו מתוך אגדה – יושבת לגמרי לבדה בבית. אין מבוגרים בחיים שלה. היא יודעת לבשל בעצמה (“את סקוטית, תטגני משהו!”), וכשהיא צריכה עזרה היא מתפללת לסנטה, אפילו שעכשיו פסחא. הדוקטור לא סתם נטש אותה לשתיים-עשרה שנה, הוא הקפיא אותה לשתיים-עשרה שנה. וכשהוא חוזר אליה אחרי כל אותן שנים, חרף כל מחאותיה, היא לא התבגרה מאז. אולי אפילו הייתי מרחיק לכת ואומר שהבחירה המקצועית שלה היא עוד עקיצה קטנה של מופאט לכיוון דיוויס: זה שאתה מתחיל להתנהג בצורה מינית לא הופך אותך לבוגר. בפנים, איימי פונד היא עדיין אמיליה הקטנה. “את לא רוצה להתבגר,” אומר הדוקטור לאיימי, ומתכוון לזה.
דיוויד טננט היה דומה מאוד לדוקטור החמישי, של פיטר דיוויסון – צעיר, מוקפד במראה שלו, מתוחכם אבל מאוד ידידותי. יותר מכל דוקטור אחר בסדרה הישנה, הדוקטור החמישי היה פחות דמות סמכותית עבור המלווים שלו, ויותר חבר ושותף לדרך. הדוקטור של טננט לקח את הרעיון הזה צעד אחד קדימה, והדוקטור הפך לבן-זוג של ממש, או לפחות מושא האהבה של המלוות. הדוקטור של סמית’ (באופן אירוני למדי, לאור גילו הצעיר) דומה יותר מכל דווקא לדוקטור השביעי, של סילבסטר מקקוי, ובעיקר לדמות האב שהוא היווה עבור אייס, המלווה שלו לאורך רוב שנותיו בתוכנית. גם אמיליה פונד בודדה ומנותקת בעיירה האנגלית אליה עברה עם דודתה ואחותה. מופאט הקפיד להבהיר עבור הצופים שאיימי מסתכלת על הדוקטור לא כמאהב פוטנציאלי – הוא מוזר מדי בשביל זה, פחות יפיוף ועם טעם מוזר בלבוש (“עניבות פרפר הן מגניבות!” “אתה מהפלנטה הזו?!” “לא”). אבל כשהיא מאבדת הכרה וחולמת על הדוקטור, היא חולמת את עצמה שוב כילדה קטנה, אוחזת בידו של הדוקטור המרופט. גם כשהיא חולמת בלילה על שובו של הדוקטור, היא חוזרת להיות הילדה הקטנה ההיא, עם שם של דמות מהאגדות, שיושבת בכותונת הלילה על המזוודה בגינה. מעולם לא היה הדוקטור קרוב כל-כך בגיל השחקן שמגלם אותו לגילה של המלווה שלו (שהיא, יש להודות על האמת, לא בדיוק מכוערת), אבל מופאט דאג לבנות כאן מערכת יחסים של אב ובת. כך, איימי תהווה נקודת אחיזה עבור ילדים צעירים, שיסתכלו על הדוקטור דרך עיניה, ופחות עבור נערות שיוכלו להתאהב בדוקטור יחד איתה.
גם הטארדיס החדשה כוללת אלמנטים שמזכירים את הטארדיס של הדוקטורים המאוחרים בסדרה הישנה, להבדיל מהעיצוב ששימש את שני הדוקטורים הקודמים (למרות שאין על חדר הבקרה המשני ששירת את הדוקטור הרביעי לאורך חלק נכבד מכהונתו, על לוח המחוונים עשוי העץ שלו) ((בפרקון המפגש בין הדוקטור העשירי לחמישי (שכתב מופאט) מביע החמישי את מורת רוחו מהעיצוב המחודש של חדר הבקרה – “You’ve changed the desktop theme! What’s this? Coral?”. בסדרה הישנה גם הוסבר כי קיימת פרוצדורה פשוטה יחסית לשינוי המראה והמבנה הפנימי של הטארדיס, והדוקטור אף השתמש בה במספר מקרים.)). אך מה שהיה פעם עיצוב “עתידני” הופך עכשיו לעיצוב רטרו-עתידני מודע לעצמו ויש שיאמרו מתחכם יתר על המידה.
עתיד
הרבה רמזים נשתלו בפרק הראשון של סמית’. למרבה הצער, מופאט ממשיך את החיבה של דיוויס לנבואות, שלא מסתדרות כל כך עם האופי השכלתני של הדוקטור. רמז (מה רמז? אמרו לנו בפרצוף) לסיפור המסגרת של העונה ניתן בדמות הסדקים ביקום שמקורם טרם נודע לנו. רמזים קצת יותר דקים ניתנו בדמות הלוגו של חברת “Myth” שהופיע במספר מקומות (הבולט יותר, כנראה, הוא על הלפטופ שהדוקטור השתמש בו) וכנראה יהווה חלק מהעלילה בשלב כזה או אחר.
אבל אפשר ללמוד עוד דברים. הפתיח החדש, שדווקא זכה לביקורות פושרות, שימח אותי עד אין קץ. המנגינה הפחות פומפוזית ויותר אפלה מצביעה על הכיוון אליו הולך מופאט. הטארדיס המטלטלת אנה ואנה מחזירה את תחושת אין-האונים שליוותה את הדוקטור לאורך שנים רבות, בהן השליטה שלו בטארדיס הייתה הרבה פחות מדוייקת מכישורי הטיסה המרשימים שהפגין הדוקטור, למשל, ב”כלה הנמלטת”. הפספוס הניכר של הדוקטור האחד-עשר בחזרתו לאמיליה מחזיר אותנו באחת לתקופה שאת השריד האחרון שלה ראינו באותו הפרק בו הדוקטור מנסה להחזיר את רוז הביתה אבל מפספס בשנה שלמה. פרט לאותו פרק, הדוקטור מיעט לפספס והטארדיס עשתה פחות או יותר כל מה שהוא אמר לה לעשות, לעיתים קרובות חרף התנאים הבלתי-אפשריים.
מאט סמית’ הדאיג רבים שצפו בפרק הסיום של טננט ולא ממש התרשמו מההופעה שלו שם. ובצדק – יותר מכל הוא עשה רושם של מטורף מגושם. לא היה בו הקסם האוטומטי שבאותו “איפה היינו? אה! ברצלונה!” של טננט, וגם לא אותו החן של הדוקטור השביעי הליצני ברגעיו הראשונים. נראה לי שהדאגות הללו הוסרו לאור הפרק הראשון שלו. לאורך הפרק עובר הדוקטור של סמית’ מעבר ברור מחיקוי (לא מוצלח במיוחד) של טננט למשהו… אחר לגמרי. שוב, בדומה לדוקטור השביעי, ההתנהגות הליצנית של הדוקטור של סמית’ מסתירה צד אפל ומניפולטיבי.
הסיפור של הפרק הראשון של הדוקטור החדש הוא הצד החלש שלו. מדובר בסיפור בסיסי, בלי האימה האמיתית בפרקים הבאמת נפלאים של מופאט – הילד הריק, מצמוץ, שקט בספריה – אבל הסיפור פה הוא רק הרקע להתפתחות של שתי הדמויות שתלוונה אותנו בחודשים הקרובים (לפחות). מופאט עשה כל כך הרבה דברים בפרק האחד הזה, שלבקש ממנו גם סיפור מתוחכם, נראה לי, זה פשוט יותר מדי. נדמה שכל הסיפור נבנה רק כדי להגיע לאותה נקודה בה המפלצת שואבת מתוך איימי את תפיסת האני שלה ומציגה אותה בפני הדוקטור: ילדה קטנה, אוחזת בידו של הדוקטור המרופט. מופאט מבקש מאיתנו להיות הילדה הזאת, להצטרף אליו למסע עם התמימות, החדווה והאומץ שיש רק לילדים קטנים.
כל אימת שמשהו מוזר קרה אצל דיוויס, הדבר לווה באותה סצינה מטופשת של ההמונים מוכי ההלם והאימה ברחוב מצביעים על השמיים וצורחים מפחד. אצל מופאט זה לא קורה. כשהעולם כולו משדר מסר ל”אסיר אפס”, והשמש משנה את צבעה פתאום, אנשים לא מתחילים לצרוח מאימה: הם שולפים את הטלפון הסלולרי שלהם ומצלמים את זה. העולם של מופאט הרבה יותר ציני, הרבה יותר קהה חושים, מאשר העולם הצבעוני והרגיש של דיוויס. אבל הוא הרבה יותר קרוב לעולם האמיתי. וכדי שנוכל לחוות את העולם כפי שהדוקטור רואה אותו, אנחנו צריכים להפוך לאמיליה פונד.
