איתמר הפנה אותי לסדנא שארגן המכון הישראלי לדמוקרטיה בנושא דו-לאומיות בישראל. עצם קיומו של הכנס הפתיע אותי לטובה – לאחרונה טענתי בגנות המיינסטרים האקדמי בישראל שאינו מוכן אפילו לשמוע על הרעיון הזה, ולכן עצם קיום הכנס זה צעד אחד קדימה. עם זאת, יש לזכור שעדיין מדובר בגטו – הדו-לאומיות נידונה במנותק מדיון באלטרנטיבות, אלא בפני עצמה, כך שיש עוד כברת דרך לצעוד.

חשוב מכך, מדובר בגטו עויין מאוד. לא הזדמן לי, מטעמי פערי שעות, לצפות במרבית הסדנא, אבל הצלחתי לראות את הפאנל המסכם, ולתפוס שם גם שברי דברים שנאמרו בפאנלים שקדמו לו. המסגור של הדיון בפאנל הזה, בדומה למסגור שלו בשיח הישראלי הכללי, היה כשל איום שיש להתמודד איתו. אמנם, לכנס הוזמנו לפחות שני דוברים (מירון בנבנישתי ושרה אוסצקי-לזר) שתומכים בפתרון דו-לאומי, אבל מארגני הכנס עצמם נקטו בעמדה מאוד חריפה כנגדו. כמובן, כאקדמאים וכאינדיבידואלים, יש להם זכות מלאה להתנגד לרעיון ולהביע את עמדותיהם. כמו כן, אין להתפלא שעמדת מיעוט כמו הדו-לאומיות זוכה להתנגדות נחרצת מצד רוב משתתפי הפאנל, ואין בכך כל בעיה. אבל יש בעיה כאשר ראש הפאנל ואחת ממארגני הכנס, פרופ’ אניטה שפירא, פותחת את דבריה בפאנל המסכם באמירה כי רעיון הדו-לאומיות “משוטט בקמפוסים באמריקה כאילו יש לו שורשים במציאות”. יש בעיה כאשר נתונים אלמנטריים לא הובאו בפני משתתפי הכנס. כאשר אותה יושבת ראש אומרת שהדיון הינו ותמיד היה פנים יהודי, כי אצל הפלסטינים אין שום תמיכה במדינה דו-לאומית, אין לי אלא להשתומם אל מול הדברים. כפי שכבר ציינתי בעבר, אצל הפלסטינים בגדה נרשם אחוז הולך וגובר של תמיכה בדו-לאומיות, מנהיג מפלגת בל”ד כיום, ח”כ ג’מאל זחאלקה הביע תמיכה במדינה דו-לאומית, מסמכי החזון של ערביי ישראל הביעו תמיכה במדינה דו-לאומית (בפורמט בעייתי אמנם). אם יש ציבור שבו הסבירות לתמיכה במדינה דו-לאומית היא גבוהה יחסית, זהו בדיוק הציבור הפלסטיני (כפי שהעיר בצדק פרופ’ סמי סמוחה), בדיוק משום שהם נטולי כוח. דווקא היהודים, שידרשו לוותר על כוח כדי להקים מדינה שכזו, לא יסכימו למהלך כזה (וזו הסיבה שסמוחה מתנגד למדינה דו-לאומית – הוא לא חושב שהיא אפשרית מבחינה פרקטית).

באופן כללי, הדיון התאפיין בזלזול (לעיתים ממש בצחקוקים) כלפי הטיעונים הדו-לאומיים, ולא ברצינות האקדמית שהייתי מצפה מפאנל כה מכובד (מלבד אסא כשר, ממנו אני כבר לא מצפה לכלום – וזה בדיוק מה שקיבלתי ממנו). אותה פרופ’ שפירא, למשל, הצהירה בתגובה על האמירה שיש קשר בלתי ניתן לניתוק בין מדינת ישראל גופא לבין השטחים הכבושים על-ידי, שהיא כבר שלושים שנה לא עברה את הקו הירוק – ולכן, כביכול, אפשר לדמיין ניתוק מוחלט בין הצדדים. ונכון ענתה לה ד”ר אוסצקי-לזר כשאמרה שהעובדה שהיא לא ביקרה מעבר לקו הירוק זו בדיוק חלק מהבעיה, שכן היא מאפשרת לנו לדמיין חלוקה שאינה מתקיימת במציאות, ולראות את הקו הירוק כאילו היה גבול של ממש, כשאין הוא כזה כלל. ואני הייתי מוסיף שיש הרבה יותר ישראלים שיכולים להגיד שכבר שנים שלא היו בנגב (למעט, אולי, אילת והכביש המוביל אליה) מאשר כאלו שיכולים להגיד ששנים לא היו מעבר לקו הירוק – האם זה הופך את הנגב לאזור שמנותק משאר המדינה?

במהלך הדיון עלו גם שברי דברים מפאנלים קודמים, במיוחד דברים שלכאורה אמרה רות גביזון, שרק חיזקו את התיאור שאחזתי לגביה כמי שאיבדה לחלוטין כל עניין בזכויות אדם והפכה לתומכת בזכויות היהודי בלבד. גביזון, על פי המשתתפים בפאנל, טענה בזכות שיפור הסטטוס קוו, וטענה כי האמירה כי הזמן פועל לרעתנו פוגעת באינטרס היהודי, ושצריך להשריש את הגישה שהזמן דווקא פועל לטובתנו. באמת שאין לי מושג מה אפשר לעשות מול אדם שתומך באמירה שכזו בתנאים הקיימים.

צריך לשבח את המכון הישראלי לדמוקרטיה על נכונותו לעמוד מול טיעוניהם של הדו-לאומיים, אבל בה בעת יש לנזוף במארגני הכנס על כי העמידו צד אחד של השיח לא סתם בעמדת מגננה, אלא ממש במטווח ברווזים, מבלי ליצור את הסביבה הנדרשת לדיון רציני ואמיתי ברעיונות הללו.

אגב, על פי האתר של הסדנא, שידורי הוידאו של הכנס יעלו בקרוב. אני אשתדל לצפות בהם בהקדם, ואם יהיו לי הערות נוספות, אני מבטיח לספר לכם.

—

בטח לא ידעתם, אבל ראש ממשלת אונטריו, דלטון מקגינטי, מבקר בימים אלו בארץ. קראתי אתמול כתבה משעשעת משהו על הביקור שלו במכון ויצמן במהלכו שיבח את הרעיון הישראלי של מדען ראשי והודיע שהחליט לאמץ את הרעיון רק למחוז אונטריו. במעין-שיחה שנוצרה בעקבות זאת בנאומיהם של נציגי משרד התמ”ת ושל נציגי האקדמיה במקום, נוצר מצב משעשע שהדוברים לכאורה פונים למקגינטי, אך למעשה מדברים מעל לראשו אחד אל השני, והם לא אמרו דברים נעימים במיוחד. אני ממליץ לכם לקרוא.

בשבוע שעבר ביליתי מספר ימים בכנס השנתי של האגודה ללימודי ישראל (Association for Israel Studies). זה היה כנס מעניין, בחלקו לפחות – למשל ההרצאה שנשאה נעמי חזן ובה התייחסה באופן ישיר לפרשת “אם תרצו” ולמה שהיא מכנה הדה-דמוקרטיזציה של הציבוריות בישראל – שהיווה גם את טבילת האש שלי בעולם הצגת המאמרים, אז באמת לא יפה להתלונן. ובכל זאת.

—

הפאנל הראשון שהשתתפתי בו עסק ביחסי מדינה-מיעוטים בישראל. בפאנל הזה השתתף אחד משני הערבים היחידים שהרצה בכנס, אמאל ג’מאל מאוניברסיטת תל-אביב. בעוד שהמשתתפים היהודים למיניהם יכלו להרשות לעצמם רוב הזמן גישה סטרילית ונטולת אמוציות, ג’מאל ידע שעצם ההשתתפות שלו בכנס היא מעשה פוליטי, והקדיש חלק נרחב מחמש-עשרה הדקות שלו לדיון במשמעות של העובדה המוזרה הזו, שכשאזרח ישראלי ומרצה בכיר באוניברסיטה ישראלית משתתף בכנס של האגודה ללימודי ישראל, יש לכך משמעות פוליטית. הוא סיפר על פניות שקיבל מאנשים ששמעו שהוא משתתף בכנס וניסו להניא אותו מכך. את הדברים הללו קשר למחקר שלו עצמו שעוסק בשינויים בתפיסת האזרחות של מיעוטים בישראל לאורך השנים – מתפיסת האזרחות כצורך קיומי בסיסי כדי שיורשו להשאר בתחומי הארץ, עבור בליברליזציה הסלקטיבית של שנות ה-80 וה-90 ותפיסת האזרחות כהזדמנות, ועד לשנים האחרונות בהן חל כרסום וריקון האזרחות מתוכן, מה שהוביל לפוליטיקה של הסתגרות.

ג’מאל טען שהקונפליקט הוא לא קונפליקט של אי-הבנה (“אם רק היינו מכירים את הצד השני טוב יותר ולהפך, היינו יכולים להשיג שלום”), אלא דווקא קונפליקט של הבנה – דווקא בגלל ששני הצדדים מבינים היטב את רצונותיו של הצד השני, נוצר קונפליקט שקשה מאוד לפתור.

הדברים הובילו לשיח בין ג’מאל לבין משתתפי הפאנל האחרים, כמו גם אנשים בקהל, בשאלת ההבנה ההדדית של שני הצדדים, במהלכה עלו טענות לגבי ה”מונוליתיות” של התפיסה ההדדית: עבור הישראלי היהודי, כל הערבים אותו הדבר, ועבור הפלסטיני, כל היהודים אותו הדבר. אך כפי שהעיר אחד המשתתפים, דווקא משום שערביי-ישראל באים במגע כל הזמן עם יהודים, הם אוחזים בתפיסה המציאותית והמדוייקת ביותר של הצד השני, על כל הניואנסים שבמציאות הזו.

שאר הכנס, במידה רבה, היה עבורי בסימן אותו דיון.

כי אם היינו רוצים לחשוב שהתפיסה המונוליתית הזו של הצד השני היא נחלתו של האדם הלא מתוחכם, של הבורים וההדיוטות, באה רות גביזון והוכיחה אותי על טעותי. “הערבים,” היא אמרה בהרצאה שנשאה באחד הפאנלים, “כולם, או לפחות רובם, חושבים אותו הדבר. אצל היהודים יש דעות שונות.” כך ממש, בלי למצמץ. ואיש לא התווכח איתה. מצד שני, גם אני לא. אני מיהרתי אחרי הפאנל הזה לפאנל שבו אני עצמי הרציתי על המחשבה הדו-לאומית בישראל, אבל הדברים של גביזון לא הרפו ממני.

במיוחד לאור העובדה שהפאנל אליו עשיתי את דרכי היה תחת הכותרת “ישראל מעבר למיינסטרים”. איתי בפאנל: מאמר על טלי פחימה מצד אחד, ומן העבר השני מאמר על פונדמנטליסטים יהודים ושאלת הפרה האדומה. מה אני אגיד? ממש הרגשתי בבית. וזה לא שהמאמרים לא היו טובים ומעניינים – במיוחד זה על הפרה האדומה. אבל, כמו שאמרתי בפתח דברי, בכנס שבו יש לפחות איזה ארבעה-חמישה פאנלים על גורלו של פתרון שתי המדינות, איך אפשר להציל את פתרון שתי המדינות, מה עושים עם פתרון שתי המדינות וכן הלאה, די מדהים שאף אחד מראשי הפאנלים לא מצא לנכון לשבץ פנימה מאמר שעוסק בחלופה המרכזית לפתרון הזה, או לפחות לחלופה שמהווה פן חשוב מהשיח סביב פתרון שתי המדינות (וראו מאמרי לדיון על נושא זה ממש). הדבר, בסך הכל, מאשש את הטענה שלי שהמיינסטרים אפילו לא מוכן להתייצב אל מול הדעות הללו, והן מהוות מעין נוכחות-נפקדות בשיח סביב פתרון הסכסוך: אפשר לאיים בכך שאם מאן דהו לא יעשה כך וכך, הוא יביא להיווצרותה של מדינה דו-לאומית, אבל חס וחלילה לדון ממש ברעיון של מדינה שכזו.

ואחת הסיבות המרכזיות לכך היא בדיוק המונוליתיות הזאת של תפיסת הצד השני בשיח הישראלי. רות גביזון לא לבד, ואף התייחסתי לדבריה בתוספת אגבית להרצאה שלי כאשר ציטטתי מספרו האחרון של בני מוריס, שם כתב שאל-חוסייני, ערפאת וחמאס, כולם חשבו תמיד אותו הדבר, ועמדו לפניהם אותן המטרות ואותם היעדים.

—

הפאנל האחרון שראיתי עסק בשאלות של מדינה, אדמה ומיעוטים. בראש הפאנל עמד מסעוד אגברייה, ממכללת בית ברל. בסוף הפאנל הוא אמר – ושוב אנחנו רואים את אותה פוליטיות בלתי נמנעת של השתתפותו של ערבי-ישראלי בכנס שכזה – שחרף כל הבעיות שהוצגו במאמרים השונים, מרגש אותו לראות חוקרים יהודים צעירים שעוסקים באפליית הערבים בישראלי ונישולם מאדמותיהם ומגישה לאדמה. אבל קשה לי להאמין שאגברייה לא היה מודע לקיומו של גוף מחקרי שכזה בישראל. הבעיה המרכזית היא דווקא בכיוון ההפוך – בהיכרות של היהודים בישראל עם מגוון הדעות והעמדות בקרב ערביי ישראל, כמו גם בקרב הפלסטינים בשטחים. ((וכאן המקום להזכיר שוב את הנטייה של התקשורת הישראלית לדבר על “המפלגות הערביות” בהצגת תוצאות סקרי בחירות, חרף ההבדלים המשמעותיים בין המפלגות השונות.))

זה לא שהכנס היה מאכזב (למרות שכמה מהפאנלים היו הרבה פחות מוצלחים מאחרים, מה שלא מפתיע). אבל הוא היה מאכזב במידת המיינסטרימיות של העמדות שהובעו מתוך שיבוץ המאמרים לפאנלים, והגדרות הפאנלים עצמן. דווקא מהאקדמיה הייתי מצפה ליותר, והכנס הזה מעורר מידה של פכחון לגבי יכולתה של האקדמיה הישראלית להוביל לשינוי ותיקון חברתי. “אם תרצו” ומדד הציונות שלהם מיותרים לחלוטין: האקדמיה בישראל מפחדת להתרחק מהמיינסטרים, גם אם בכסות השמאל-ציונית שלו.

—

לפני זמן מה צייצתי שסיימתי לקרוא את מניפסט ה”שמאל הלאומי” של הספרי ויניב, ושאין עוגה ( ). אני מקווה להתפנות בקרוב לכתוב ביקורת קצת יותר משמעותית של הטקסט הבעייתי הזה, בן-לוויה נאות לרוח הציבורית של “אם תרצו”. בינתיים, אבל, נסתפק בדברים הללו.

ידיד הבלוג יהונתן דחוח-הלוי, עורך העיתון הישראלי-קנדי “שלום טורונטו”, פרסם טור (PDF, עמוד 9. בעוד מספר ימים העותק הזה יפסיק להיות שם, אז שמרתי עותק כאן) שבו הוא מצטט מתוך אחד הפוסטים שלי על דו-לאומיות (בלי לתת לינק! מה, הוא לא יודע שלא חשוב מה כתבו עליך, העיקר שאייתו את ה-URL שלך נכון?!). בעבר ביקרתי את דחוח-הלוי על מה שנראה לי כנטיות ימניות מעבר לגבול הסביר של העיתון בעריכתו, ולזכותו יאמר שנראית מגמת התמתנות בעיתון: הוא עדיין ימני, אבל זה לגיטימי לגמרי. כיום, עם זאת, רואים פחות השתלחויות כנגד השמאל ונדמה לי שגם המקום שמוקצה לדיווחים על פועלה של הליגה להגנה יהודית ((ארגון שהוקם על-ידי מאיר כהנא.)) צומצם בעת האחרונה. כיום, אם כן, דחוח-הלוי מקפיד לדגול בחופש הביטוי ובסובלנות כלפי מגוון רחב של דעות. למרבה הצער, הוא עושה זאת בעיקר על-ידי אזכור ידידים שלו שאוחזים בעמדות קיצוניות. כך, למשל, הוא מצטט השבוע דוא”ל שקיבל שתוקף את הקרן החדשה לישראל ש”חצתה את הקווים” וש”צעדים חמורים צריכים להינקט נגדה”.

אם הייתי איש ציני וחסר אמון באחי בני האדם, הייתי אומר שהידיד הזה אינו אלא אמצעי רטורי שמטרתו להוציא את דחוח-הלוי כגדול נפש. אבל אני לא. אני דווקא מעריך את הנכונות של דחוח-הלוי לנהל דיון נעים וענייני עם מי שבבירור אוחז בעמדה שהיא נתעבת בעיניו. לצערי, במקום להתמודד עם הטענות באופן רציני הוא פוטר אותן בלא כלום, ונותן להן יחס לא כאל טענות שראויות לבירור, אלא את אותו ניד ראש שנותנים לילד קטן שאומר איזו שטות משעשעת:

אלה המאמינים בכל ליבם ברעיון של מדינה אחת יכולים למלא את תפקיד החלוצים של ראשית הציונות, לרדת עזתה, להתיישב בפלסטין של חמאס ולהוכיח, כי דו הקיום עם האסלאם הפונדמטליסטי [כך] מבית האחים המוסלמים, חמאס ואל-קאעידה אכן אפשרי. הצלחה, אני משוכנע, תעלה את שיעור התמיכה בציבור הישראלי ברעיון.

בבית הספר היסודי היינו אומרים אחד לשני “לך לעזה”. רק שנים מאוחר יותר עלה בדעתי כמה משמעות פוליטית יש בכך ש”עזה” שימשה אותנו כתחליף נאות ל”עזאזל”. בכל מקרה, זה מה שדחוח-הלוי אומר לי, פחות או יותר. אני אתן לו להנות מהספק ואניח שהוא לא התמוגג יותר מדי מההתחכמות הנפלאה הזו. מה שכן, אני חושב שהיא חושפת בדיוק את הבעיה של רבים מאזרחי ישראל היהודים: דחוח-הלוי עוסק בדמוניזציה של הפלסטינים. כולם חיות תאוות דם שלא יצליחו לעמוד בפני ההזדמנות לרצוח יהודי שנקלע ברוב תמימותו לקרבם. הוא שוכח שיש אנשים, עמירה הס, ספציפית, שדווקא מתגוררים בתוככי שטחי A בלי יותר מדי בעיות. ב-2008 הס אפילו הצליחה להסתנן לעזה, והספיקה לפרסם כתבה ביקורתית על שלטון החמאס לפני ש(… חכו לזה:) נתפסה על-ידי החמאס וגורשה מהרצועה. מזעזע.

זה לא שאני לא חושב שיש הרבה שנאה לישראל וליהודים בעזה, אבל התפיסה כאילו (א) כל פלסטין היא החמאס, (ב) החמאס אינם מסוגלים לדבר פרט לאלימות, ו-(ג) שום דבר לא ישנה את זה אף פעם כי ככה זה ערבים, היא כל כך פשטנית שמפתיע לשמוע אותה מצד עמית מחקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדיניות, ומשליכה על האמון שניתן לתת במחקרים שיוצאים מהמכון הזה. אני אעיז ואומר שאני מאמין שאוכל, בתנאים מתאימים, להכנס לחברון או לרמאללה ולהתקיים במידה סבירה של בטחון שם, חרף היותי יהודי (זה שאני לא דובר ערבית יכול להוות בעיה. לעזה, אגב, כנראה לא ממש יתנו לי להכנס גם אם הייתי רוצה). ((יום אחד אני אספר פה על הביקור שלי לפני כעשור באום אל-פאחם ואיך הוא שינה את התפיסה שלי את ערביי ישראל.))

אבל כל זה לא משנה. הרי איש מתומכי הפתרון הדו-לאומי (ואין זה נכון לכנותו סתם “פתרון המדינה האחת” כי זה בכל זאת קצת יותר מורכב מזה) לא חושב שמחר נוכל, אנחנו והפלסטינים, ליפול זה על צווארו של זה כאחים. דווקא החשיבה הדו-לאומית היא זו שמודעת לחשיבותו של תהליך ארוך ומורכב של פיוס בין העמים כדי לאפשר חיים פה – זו, הרי, בדיוק הביקורת שלנו על פתרון שתי המדינות, שהוא פשטני מדי ומתבסס על שינוי מוסדי בלבד בלי להתייחס לעניינים העקרוניים באמת. ((שימו לב שאפילו נושאים שהוגדרו כ”נושאי הליבה” של תהליך השלום הם טכניים ומוסדיים בעיקרם, ואינם מתייחסים כלל למקורות הסכסוך האמיתיים.))

צודק דחוח-הלוי כשהוא כותב שהיסודות הדתיים הקיצוניים מזינים את המאבק נגד המערב. הוא צודק כשהוא מתאר כיצד מנהיגים פונדמנטליסטים מביאים אסמכתאות מתוך הקוראן והמסורת האסלאמית לצדקת דרך הטרור. אבל הוא צריך היה רק לדפדף לעמוד 34 בעיתונו כדי לראות תמונה של קבוצת נטורי קרתא (בכתבה על מותו של אחד ממנהיגיהם, משה הירש), כשהם נושאים שלט שקובע כי ההלכה היהודית אוסרת על קיומה של מדינה יהודית. הדת היא דבר גמיש למדי, וכשם שיש הוכחות לכך שהמדינה היהודית היא תועבה בעיני יהוה, כך ניתן למצוא הוכחות שהטרור מקודש בעיני אללה. אבל פרשני הדת יכולים למצוא גם פרשנויות אחרות, והם אכן מצאו כאלו. השאלה היא רק איך דואגים שיותר מוסלמים יקבלו את הפרשנות המתונה על פני זו הקיצונית. ישראל, לדידי, אינה תורמת לקידום המטרה הזו, ואילו תהליך הפיוס שמקדמים הדו-לאומיים, דווקא יכול לעשות כן.

“צריך להקשיב להם היטב, ללמוד את שפתם, דרך חשיבתם ועמדותיהם. זה הצעד הראשון המתחייב כדי להטיב להתמודד עימם כדי לסכל פיגועי תופת.” זוהי חשיבה שבהחלט מתאימה לקצין מודיעין. אבל זוהי חשיבה גרועה למי שמתיימר להשפיע על הפוליטיקה. זוהי חשיבה שמניחה שהצד השני הוא נתון והמקסימום שאפשר לעשות הוא “להתמודד” איתו. הפוליטיקאי, לעומת זאת, יודע שהכל נתון לדיון, ואפשר, באמצעות מהלכים של הצד שלך, להשפיע על עמדותיו של הצד השני. אפשר להתמודד עם הבעיה שגורמת לאיבה, במקום להתמודד עם האויב עצמו. אפשר – צריך – להקשיב לצד השני היטב, ללמוד את שפתו, את דרך חשיבתו ואת עמדותיו. ואז צריך לדבר איתו, ולנסות להניע תהליך של פיוס. וזאת יש לזכור: תהליך אוסלו לא היה תהליך של פיוס. לא הייתה שיחה, אלא משא ומתן, מקח וממכר. משחק סכום אפס. החשיבה הדו-לאומית רוצה להגיע למשחק עם סכום חיובי: לא חלוקה של הארץ, אלא ריבונות של שני הצדדים גם יחד עם כל השטח. יש, ללא ספק, מידה של אוטופיזם בשאיפה הזו, אבל לא הטמטום האינפנטילי שדחוח-הלוי מייחס לי ולשכמותי, אלא אוטופיזם קונסטרוקטיבי ופרקטי, כזה שמסמן מטרה גבוהה אבל מודע בכל עת למה שנמצא ממש מולו ומתמודד איתו באופן ישיר.

פתרון דו-לאומי לא יחסל סופית ולחלוטין את האלימות הקיצונית. הוא לא מתיימר לעשות כן – בוודאי ובוודאי שאיש לא חושב שפתרון דו-לאומי בישראל יפתור את בעיית הטרור העולמי. קיצוניים הם קיצוניים וישארו כאלה, ובוודאי שקיצוניים דתיים שמאמינים שצדקת האל עימם יכולים לנקוט בצעדים אלימים. אבל אלו יהיו בשוליים. הדרך הטובה ביותר עבורנו להלחם כנגדם היא על-ידי הגדלת מספר המתונים ורודפי השלום בשני הצדדים, על-ידי יצירת אינטרסים משותפים ומערכת שיתופית ושיוויונית.

—

מדי פעם אני צריך להזכיר לעצמי שדברים נדירים הם נדירים. כאיש מדעי החברה אני כל הזמן מחפש את הארועים הנדירים, כי הם בודקים את הגבולות של ההבנה שלנו את החברה. אבל הארועים הללו, כאמור, הם נדירים. הסיבה שחוק דיברז’ה נקרא “חוק”, היא שמקרים שאינם מתאימים לו הם נדירים מאוד. הגורמים השיטתיים שמאחוריו פעלו את פעולתם גם במערכת הבחירות הנוכחית בבריטניה, והשמרנים זכו בלמעלה מ-300 מושבים בפרלמנט. לא מספיק כדי להוות רוב, אבל עדיין הרבה. חשוב מכך, חרף כל הסקרים שקדמו לבחירות ונבאו לליברלים הדמוקרטים זינוק משמעותי ואולי אף את המקום השני במניין הקולות, בתוצאה הסופית הם זכו לעלייה קלה של אחוז בודד ומיותם באחוז הבוחרים שלהם – זאת לעומת נפילה של כשישה אחוזים אצל הלייבור ועלייה של כמעט ארבעה אחוזים של השמרנים. כלומר, רוב אלו שנטשו של הלייבור דילגו מעל הליברלים הישר את השמרנים (שמצידם הפסידו שני אחוזים לטובת מפלגות הימין הקיצוני UKIP ו-BNP).

מה שמעלה את התהייה כמה מערכות בחירות כאלו היו בעבר – שהסקרים בהם ניבאו הצלחה חריגה למפלגה השלישית, אבל התוצאה הסופית הייתה הרבה פחות דרמטית. אין לי נגישות לנתונים בנושא, אבל דווקא יהיה מעניין לראות מחקר שיבחן את הנושא לאורך זמן. האם בחירות נוטות להראות דרמטיות יותר בימים שקודמים להצבעה כי אנחנו משווים את תוצאות הסקרים לתוצאות הבחירות הקודמות, בלי לזכור את תוצאות הסקרים שקדמו לבחירות הקודמות, ומופתעים כל פעם מחדש כששום דבר מעניין לא קורה?

“שפל חסר תקדים!” בישרה הכותרת בעיתון הארץ – מספר החברים במפלגת העבודה הוא הנמוך ביותר אי פעם, ועומד על כ-30,000, לעומת 70,000 בזמן הבחירות האחרונות, ו-160 אלף ערב בחירתו של אהוד ברק לראשות הממשלה ב-1999. מגוון מרואיינים בכתבה מדגישים עד כמה המצב קשה ומקשרים את השפל הנוכחי לבעיות במנגנון המפלגתי.

הרבה מסקנות יש בכתבה הזו, אבל מעט מאוד בחינה שקולה של הנתונים. זו נראית כמו משימה ל…פוליסיימן! ((מדה”מ-מן?))

התגובה הראשונה שלי לכתבה, כפי שציינתי בעמוד המשותפים שלי ברידר, הייתה “לא התרשמתי. היחס בין מספר החברים למספר המצביעים אינו קטן באופן משמעותי מהמספרים המקבילים בליכוד ובקדימה.” בואו נבחן את זה בצורה קצת יותר פורמלית. מתוך הכתבה ידועים לנו הנתונים לגבי מספר חברי העבודה כיום, וערב מערכות הבחירות ב-1999, 2003, 2006 ו-2009. כן ידועים לנו מספר חברי המפלגה כיום בליכוד ובקדימה (ולגבי שניהם נטען כי המספרים גדלים, כלומר – הם גדולים יותר מאשר ביום הבחירות). נבחן, אם כן, את יחס המצביעים לחברים לגבי כל המקרים הללו:

• עבודה כיום: 11.17
• עבודה 2009: 4.79
• עבודה 2006: 3.93
• עבודה 2003: 3.79
• עבודה 1999: 4.19
• ליכוד כיום: 7.29
• קדימה כיום: 9.48

(היחס “כיום” חושב על בסיס מספר המצביעים בבחירות 2009. מספר המצביעים לכל מפלגה בכל מערכת בחירות מתוך וויקיפדיה.)

הערה צדדית — הכתבה מתייחסת למצב ערב בחירות 1999 כאיזשהו מצב אופטימלי. מהנתונים שלעיל אפשר לראות שהיחס מצביעים/חברים בתקופה ההיא היה הגרוע ביותר בשלוש המערכות מ-99′ עד 2006. אם כי, כמובן, ההפרשים הם קטנים מכדי לייחס לכך חשיבות גדולה.

ניתן לראות כי היחס מצביעים/חברים בעבודה גדול יותר מאשר בשתי המפלגות האחרות, אבל לא במידה קיצונית. עם מספר כל כך קטן של נתונים אי אפשר ממש לדבר על סטיית תקן, אבל בגדול, לא נראה לי שהמספר הזה בלתי סביר. לכך צריך להוסיף שני נתונים חשובים: (1) מספר החברים של הליכוד ושל קדימה, לכאורה, עלה מאז הבחירות – כלומר, יש סבירות טובה שבזמן הבחירות היחס היה הרבה יותר גבוה עבור שתי המפלגות. (2) מספר המצביעים של העבודה, בסבירות גבוהה, ירד בצורה קיצונית. הסקר הכי עדכני שהצלחתי למצוא, מלפני כחצי שנה, מדבר על שישה מנדטים לעבודה – כלומר, פחות ממחצית ממה שקיבלו ב-2009. אם נחשב את יחס המצביעים לחברים על בסיס הערכה של כ-150 אלף מצביעים (לעומת 335 אלף בבחירות 2009), יעמוד היחס על כ-5 – פחות או יותר מה שהיה ערב בחירות 2009, והרבה יותר טוב מהמתחרים. ((סקר עדכני יותר מנבא 32 מנדטים לקדימה ו-29 לליכוד, כלומר עלייה לעומת הבחירות הקודמות. לצערי, בכתבה שמצאתי עליו לא מצויין מספר המנדטים המנובא עבור העבודה. אם למישהו יש את הסקר המלא, אשמח לעדכונים.))

בדיונון סביב השיתוף שלי ברידר של הכתבה המקורית בהארץ, אמר ידידי אורי כי “יש לקרוא את המאמר כ’שלב נוסף בהשתלטות ברק על מפלגת העבודה – צמצום מספר החברים’, ולא כ-‘הדרדרות יוצאת דופן במצבה של מפלגת העבודה’” הערתי לאורי שאם הניתוח שלי את הנתונים מוצדק, הרי שיש עוד פחות יסוד להאשים מישהו בכוונת מכוון. בתגובה ענה “אותה כוונת מכוון קיימת גם בליכוד ובקדימה.
מפלגה עם מספר חברים גדול היא מפלגה שאי אפשר לשלוט בה שלטון יחיד. קדימה נבנתה כך מראש, והליכוד עכשיו עבר לשלטון יחיד של ביבי.”

כאן אנחנו נכנסים לספקולציות (שלא לומר קונספירציות) שקצת קשה יותר להביא נתונים מוחלטים לגביהן. הנטייה הטבעית שלי היא לא לייחס לרוע מה שאפשר לייחס לטמטום. במקרה הזה אפילו הטמטום אינו דרוש – אפשר לייחס את הירידה במספר החברים לתהליכים נורמליים לחלוטין שמתרחשים בחברות דמוקרטיות מערביות כיום. במאמר (PDF) של פיטר מאייר ואינגריד ואן ביזן הם מראים נתונים די מדהימים על הירידה האחידה במידה מפתיעה במדינות מערביות בחברות במפלגות משנות ה-80′ ועד סוף האלף. הנתונים שהם מציגים הם עבור כלל המערכת המפלגתית, ובכל זאת – הממוצע במדינות האירופאיות שנבדקו בסוף האלף הקודם עמד על 5 אחוזי חברות מתוך כלל ציבור המצביעים. כלומר, יחס של 1:20. אם קדימה, הליכוד והעבודה משקפים את המצב בקרב כלל המערכת הפוליטית בישראל (וסביר להניח שהם לא, אגב), הרי שישראל ניצבת בגאון במקום השני, אחרי אוסטריה שמציגה יחס חריג של קצת פחות משישה מצביעים על כל חבר מפלגה. אם נשווה את הנתונים לנתונים בישראל ב-1999 (בהתבסס על המקרה הבודד של העבודה בשנה זו – מדגם בעייתי), ישראל הייתה ניצבת במקום הראשון במחקר של מאייר ו-ואן ביזן.

בחיפוש זריז לא מצאתי מחקרים עדכניים יותר, אבל אין שום סיבה להניח שהמגמה שאיתרו מאייר ו-ואן ביזן לא נמשכה גם אחרי שנת 2000. אלא אם נניח שכל המפלגות הללו רוצות בכוונה לצמצם את מספר החברים שלהן (כולל, למשל, מפלגת הלייבור הבריטית שצמצום מספר החברים שלה בשנים האחרונות הציב אותה במצב פיננסי בעייתי מאוד ((אפרופו – שימו לב למספר החברים: כ-177 אלף, לא הרבה יותר ממה שהיה לעבודה בשנת 99′, וזה למפלגה שבבחירות האחרונות זכתה בפי 14 יותר קולות ממה שזכתה העבודה בבחירות 99′.))), אין שום סיבה להניח שדווקא בארץ הייתה כוונת מכוון זדונית.

תחת זאת, יש הסברים הרבה יותר מוצלחים לירידה במספר החברים במפלגות: הירידה במעמדו של חבר המפלגה כבעל השפעה על מקבלי ההחלטות (זה קשור במידה מסויימת לתהליכים שדומים למה שאורי דיבר עליו, אבל בלי הזדון); העדפה גוברת של אזרחים לאקטיביזם פוליטי דרך החברה האזרחית במקום דרך המערכת הפוליטית; העדפה של בני הדור הצעיר לאקטיביזם פוליטי פחות פורמלי מחברות במפלגה (או אפילו בארגונים), ואפשר להעלות על הדעת עוד הסברים.

כל ההסברים הללו מציגים את הכתבה ב”הארץ” ואת המגיבים השונים המצוטטים בה באור די נלעג. אין שום שינוי ארגוני במפלגה שיגדיל את מספר החברים בה. מספר החברים בה מייצג נאמנה את מספר המצביעים הפוטנציאליים של המפלגה, בשילוב עם דחייה הולכת וגוברת מצד הציבור מפעילות פוליטית דרך המערכת המפלגתית. זה לא שמפלגת העבודה לא נמצאת בשפל חסר תקדים – אבל לדבר על השפל חסר התקדים במספר החברים במפלגה, במקום במספר המצביעים הפוטנציאליים שלה, זה קצת כמו לדבר על כך שהכבד הפסיק לתפקד אצל מישהו אחרי שהוכרז מוות מוחי.

—

אגב, אתם עוקבים אחרי תוצאות הבחירות בבריטניה, נכון? בינתיים הליברלים מאכזבים לעומת הציפיות, ויש אפילו סיכוי שהשמרנים יתקרבו מספיק לרוב כדי להקים ממשלת מיעוט יציבה. אם יהיה לי משהו מעניין להגיד אולי אני אפרסם ניתוח מחר. בינתיים אפשר לעקוב אחרי הלייב בלוג של הלונדון סקול אוף איקונומיקס.

לרגל הפרסומים על זניחת הדיסקט (עכשיו באים?) ע”י סוני, נזכרתי בפוסט שפרסמתי בפעם הקודמת שדווח על מותו של הפורמט חסר התועלת הזה (המאנייק מסרב למות), בבלוג הישן שלי באנגלית:

ה-BBC מדווח על רשת קמעונאית גדולה שמפסיקה למכור דיסקטים. הם מציינים בסוף הידיעה שהסמליל לשמירה באופיס 2007 ממשיך להיות ציור של דיסקט ה-3.5 אינץ’. הדבר נכון לגבי הרבה תוכנות אחרות, למעשה. קשה לחשוב על סמל טוב יותר לשמירה שיהיה ברור יותר, למרות שרוב האנשים כיום לא רואים דיסקטים ביום-יום [ואפשר להוסיף – חלק הולך וגדל ממשתמשי המחשבים בימינו לא ראו דיסקט מימיהם]. האם ציור של דיסק יהיה ברור? כנראה שלו. לדיסקים יש יותר מדי שימושים אחרים, וחוץ מזה אני לא בטוח שאופיס יודע לשמור ישירות לדיסק [אולי אפשר לשים ציור של דיסק USB?].

מה שאנחנו רואים כאן זו הולדתו של מסמן סימבולי היכן שקודם לכן היה מסמל איקוני – כלומר, פעם סמל הדיסקט היה סימול ישיר של האובייקט ששימש לביצוע הפעולה אותה הוא סימן. אבל כיום, הסמליל הוא רק סימבולי, צילו של חפץ פיזי שאינו עוד. קצת כמו ציורי הרכבות על תמרורים [או מצלמות על תמרורי אזהרה מפני מצלמות משטרה] – הם לא דומים בכלום לרכבות בנות-ימינו, אבל אנחנו מזהים מיד שהם מסמלים רכבת [או מצלמה – למעשה, לקח לי זמן להבין מה הסמל הזה אמור להיות. אי אפשר לצייר מצלמה נורמלית?! מה אנחנו, במאה ה-19?].

—

אגב, אם יוצא לכם להיות בטורונטו ב-11 במאי, אני מציג בכנס של האגודה לחקר ישראל (AIS) כאן. אם לא יצא לכם, אתם מוזמנים לקרוא את הפייפר שאני אציג על דו-לאומיות בישראל. עותק אפשר למצוא כאן. תגובות תתקבלנה בשמחה.

—

ואם לא ראיתם, יש תמונה חדשה בראש הבלוג: פריחת הדובדבן בהיי פארק (צילום: אשתי). כנסו כנסו.

לאחרונה גיליתי דבר-מה מטריד. אני עמל בימינו על פייפר שאני אציג בכנס של ה-AIS כאן בטורונטו בנושא השיח סביב רעיון הדו-לאומיות בישראל. בשיטוטי בחיפוש אחר עוד נקודות מבט על דו-לאומיות בכלי תקשורת ישראליים הגעתי לראיון ב”הארץ” עם ג’מאל זחאלקה, זמן קצר לפני בחירתו לראשונה לכנסת. אני חייב להודות שקצת נדהמתי לקרוא את הדברים. זחאלקה, מי שהיה אז מספר שתיים של עזמי בשארה וכיום עומד בראש המפלגה, מדבר באופן גלוי על הצורך להקים מדינה דו-לאומית על כל השטח שבין הירדן לים, על הכרה הדדית מלאה בזכויות לאומיות ועל אוטונומיה תרבותית מלאה לשני הלאומים תחת מסגרת פדרטיבית או קונפדרטיבית. בקיצור, הוא מתאר פחות או יותר מה שאני דוגל בו כיום.

הדברים הללו, יש לציין, אינם לגמרי בהתאם לקו של המפלגה – על פי מצעה, בל”ד דוגלת בהקמת שתי מדינות לשני עמים, ובו בזמן דוגלת להקמת מדינת כל אזרחיה בגבולות הקו הירוק. זו גם העמדה בה נקטה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל כשניסחה את “החזון העתידי של הערבים הפלסטינים בישראל“: שתי מדינות, אחת פלסטינית ואחת דו-לאומית. במילים אחרות, מדובר פה על נוסחא של מדינה וחצי לפלסטינים, וחצי מדינה ליהודים. מבין כל הפתרונות שראיתי עד כה לסכסוך (אם נוציא מהרשימה פתרונות שכוללים טיהור אתני של צד זה או אחר בסכסוך, כמו גם את שימור הסטטוס קוו), זוהי ההצעה הכי פחות הוגנת. חשוב מכך – זוהי ההצעה הכי פחות הגונה מבחינה אינטלקטואלית גרידא. אינני רואה כל דרך להצדיק אותה באמצעות שיטה מוסרית עקבית.

אבל במסגרת השיח של בל”ד, ממה שקראתי ממנו בימים האחרונים, רעיון שתי המדינות לשני עמים מרגיש כמו נטע זר. כך כותבת גם אריז’ סבאע’-ח’ורי במאמר באתר בל”ד שקורא ליהודים להצביע לבל”ד:

דבקות של בל”ד ברעיון של שתי המדינות היא מוזרה, וניתן לפרשה אלא רק משום שהמצע של מדינה דו-לאומית לא יכול לעמוד במבחן ועדת הבחירות של הכנסת ובמבחן בג”ץ.

אם ההסבר הזה נכון, יש כאן תוצאה אירונית משהו.

כל הגילויים הללו מטרידים אותי מאוד. התדמית של בל”ד, כפי ששאבתי אותה מהדיווחים בתקשורת, היא של מפלגה לאומנית – כך גם כתבתי בטיוטא מוקדמת של אותו הטקסט, שם התייחסתי בספק לתיוג של בל”ד כ”מפלגת שמאל”, והסברתי שהיא שמאלנית רק אם מגדירים שמאלניות ככזו שגוברת ככל שמוכנים לוותר על יותר שטחים לפלסטינאים. גם השם של בל”ד – הברית הלאומית הדמוקרטית – לא מבשר טובות. גם החשדות כנגד בשארה לא תרמו, כמובן, לתדמית של בל”ד כמפלגה שוחרת שלום ((כמובן, בשארה עצמו מכחיש את החשדות הללו, ולא ידוע לי על הוכחות כלשהן שהוצגו לטענות כנגדו. זה לא שאי אפשר להאמין שגופי הבטחון בישראל ישקרו בנושא כזה…)). בל”ד, בתפיסה שהונחלה לי, היא לא סתם “שמאל”, לא סתם “עוכרי ישראל” משועשע. בל”ד היא הדבר האמיתי – אנשים ששונאים אותנו, שמייחלים לסופה של מדינת ישראל ולהעלמותם של כל יהודיה. יש לי רתיעה ממשית מהרעיון שאני ובל”ד יושבים על אותם משבצת אידאולוגית – האם באמת נדדתי כל כך רחוק מהקונצנזוס, אל המקום בו אף מפלגה יהודית לא תעז להציב בו את דגלה? הרי עדיין מעצבן אותי לשמוע את הרדיקלים השמאלניים האלה, אוהבי הערבים ושונאי עצמם. איך יכול להיות שמעצבן אותי לשמוע אותם אם אני אחד מהם?

אני לא תמים – בהחלט יתכן שבל”ד מציגים צד אחד לציבור דובר העברית והאנגלית, וצד אחר לגמרי, אפל הרבה יותר, לציבור דובר הערבית. אם חד”ש עשו את זה (והם עשו את זה), אין שום סיבה שבל”ד לא תעשה את זה. אבל עד כמה שהצלחתי לקרוא, בסיוע תרגום גוגל, אין באתר שלהם בערבית דברים שחורגים ממה שכתוב באתר שלהם בעברית. וכמובן, אי אפשר להרשיע אותם בלי שום עדויות. אז אני עדיין על הגדר בשאלה עד כמה אפשר לסמוך עליהם, עד שמישהו דובר ערבית יספר לי שבל”ד בעברית ובל”ד בערבית חד הם. בואו נגיד את זה ככה: אם הבחירות היו כיום, לא הייתי מצביע לבל”ד.

אבל אולי, רק אולי, בכל זאת יש עם מי לדבר. אולי לא נכונה הטענה שתמיד נשמעת כנגד הדו-לאומיות שפשוט אין אף אחד שמעוניין בה. אולי יש מקום לחדש את “ברית השיוויון” – הארגון שהקים זחאלקה יחד עם בשארה אחרי שפרשו ממק”י, כארגון יהודי-ערבי לקידום רעיון המדינה הדו-לאומית. אולי יש מקום להקים מפלגה שתייצג את הצד היהודי של המשוואה של מדינה דו-לאומית (אני חושב שלפחות מסיבות אלקטורליות גרידא, מפלגה כזו תוכל למשוך אליה יותר קולות יהודיים משבל”ד תוכל למשוך – לא שאני משלה את עצמי לחשוב שהיא תעבור את אחוז החסימה בזמן הקרוב) ((צל”ש – המפלגה הציונית לשיוויון?)).

התמיכה שלי בעקרון המדינה הדו-לאומית נבנה על שתי רגליים – רגל אחת מוסרית ורגל אחת פרקטית. שתי הרגליים הללו נתונות למתקפה מתמדת על ידי הציונות המיינסטרימית. שתיהן, אני חושב, תוכלנה להרוויח יציבות מגילויו של כוח פוליטי בצד הפלסטיני שמסכים איתן.

אבל בל”ד?!

—

אגב, אם עוד לא שמעתם, האייל הקורא נסגר. כתבתי על זה כבר שני טורי פרידה – אחד באייל עצמו ואחד בטמקא – אז אני אחסוך לכם התגוללות שלישית, מה גם שכבר עצבנתי מספיק אנשים עם ההתנסחויות הקודמות שלי, וחבל להוסיף. אולי פוסט תובנות יתפרסם בעתיד. אולי.

רבים מהקוראים, ללא ספק, תוהים בינם לבין עצמם, בעת שהם מעיינים ברשימותי השונות – מה לעזאזל הוא מעשן, הבחור הזה? התשובה היא שאני לא מעשן (אם כי, יש להודות, צריכת האלכוהול שלי עלתה בעת האחרונה). אבל אם אתם רוצים לדעת מה אני קורא, פתחתי עמוד פומבי בשירות השימושי להפליא של Mendeley – תוכנה ביבליוגרפית חביבה מאוד, שלפחות בימים האחרונים שיפרה פלאים את הפרודוקטיביות שלי (ואף העמידה אותה על צידה). בימים (וחודשים) הקרובים, אני אוסיף לשם מאמרים שאני קורא, ואולי גם מאמרים שקראתי בעבר. בעתיד אולי גם אצור רשימות נושאיות במקום רשימה כללית.

עדיין צריך נגישות למחשב אוניברסיטאי כדי להוריד עותק מלא של הטקסט, אבל גם זה משהו. אם אתם מעוניינים, אפשר גם להרשם לפיד הרסס של העמוד.

אם אתם מעוניינים לדון איתי על אחד המאמרים הללו, אני אשמח לגירוי האינטלקטואלי. אפשר לעשות זאת כאן, או בדוא”ל (או להרשם למנדליי ולהוסיף אותי כחבר).