מכיוון שאני עוסק בימינו הרבה במתודולוגיה ובניית שיטת המחקר עבור הצעת התזה שלי, אני אציק לכם בשבועות הקרובים עם הגיגים מיותרים לגמרי שלי על מתודולוגיה. ((למעשה, ההיסטוריה מראה שאין דרך טובה יותר להבטיח שאני לא אשוב לעסוק בנושא מסויים, מאשר שאני אבטיח לדבר עליו הרבה, כך שהאמירה הזו היא לא הבטחה, אלא יותר תעודת ביטוח מפני חזרה לנושא המשמים הזה.))
מכיוון שכיוון המחקר שבחרתי לעצמי הוא איכותני, אני משתתף בימינו בקורס על שיטות איכותניות, ונתקל מחדש בכל אותם חוליים שגרמו לי לא לאהוב את השיטות הללו מלכתחילה. זה לא כל כך שיש לי משהו כנגד השיטות עצמן, כשהן מיושמות היטב, אלא נגד זה שהרבה אנשים פונים לשיטות הללו מתוך הנחה שלא צריך שום שיטה כדי לחקור את המציאות, ותחת המטריה של שיטות איכותניות הם יכולים להתעלם ממתודות שיטתיות ולהחליפן ב”מה שבא לי”.
למקרה שאין לכם השכלה במדעי החברה, שיטות מחקר בתחומים הללו מתחלקות לכמותניות ואיכותניות. השיטות הכמותניות מנסות עד כמה שאפשר לדבוק בשיטה המדעית כפי שהיא מוגדרת על-ידי מדעי הטבע: לבחור משתנים שניתנים לכימות, ניסיון ליצור תיאוריות “חסכוניות” בהן מספר קטן של משתנים מסביר מספר גדול של תצפיות, מחקרים עם מספר מקרי מחקר (n) גבוה וכן הלאה. הבעיה היא שהמציאות החברתית אינה בהכרח ניתנת לספירה. לא כל תחום של החוויה האנושית ניתן לכימות, ובין כה וכה רבים מנושאי המחקר שאנחנו מעוניינים בהם במדעי החברה אינם בנמצא בכמות כזו שמאפשרת לנו מחקרים עם n גדול. יתר על כן, המציאות האנושית היא מורכבת מאוד: אין שום סיבה להניח שמספר קטן של משתנים יכול בכלל להסביר תופעות מורכבות כמו “מלחמה”, “פערי שכר” או “לאומנות”. יותר הגיוני שהמציאות מאופיינת לא רק בהסברים מורכבים בפני עצמם, אלא שלכל אחד מהמקרים של התופעות הללו יש מספר נתיבים שיכולים להוביל אליהם – אין שום סיבה להניח שיש רק הסבר אחד ויחיד שיכול להסביר את כל המלחמות בהיסטוריה. לבסוף, וגרוע מכל, פרוטונים וגרביטונים לא יכולים לקרוא מה שפיזיקאים כותבים עליהם ולשנות את ההתנהגות שלהם בהתאם. בני אדם יכולים ואף לעיתים קרובות קוראים את מה שמדעני חברה כותבים (או גלגול של דברים שכתבו מדעני חברה), ומשנים את ההתנהגות שלהם בהתאם. למשל, אנשים עשויים לשנות צורת התנהגות מסוימת אם יספרו להם שהיא מובילה לתוצאות שליליות; או שהם עשויים לסגל לעצמם צורת חשיבה ספציפית אם אם יאמינו שזו צורת החשיבה האופטימלית. ((סטודנטים לכלכלה נוטים לסגל לעצמם חשיבה שתואמת את הרציונל של תורת הבחירה הרציונלית, אף כי אנשים רגילים אינם נוטים לפעול בצורה כזו בתנאים נורמליים.))
המשמעות של כל זה היא שהכלים הכמותניים פשוט אינם רלוונטיים עבור חלקים נכבדים מתחומי המחקר של מדעי החברה. לשם כך פותחו שיטות מחקר איכותניות, שמנסות להפיק את אותו סוג של מסקנות והיסקים מתוך כמות מקרים קטנה יותר, וזאת באמצעות איסוף מידע מעמיק הרבה יותר על מספר מקרים קטן (לעיתים קרובות, מדובר במקרה בודד). הקיצוניים שבהם, שנציגם הבולט הוא קליפורד גירץ, ויתרו לגמרי על הניסיון לפתח הכללות מתוך המחקר שלהם, ומצהירים שמטרתם היא פרשנית: הם רוצים להבין את המקרה שהם חוקרים כמטרה בפני עצמה, לא ככלי ליצירת הכללות וניבויים על מקרים אחרים.
אך, כאמור, לעיתים קרובות מדי חוקרים צעירים שעומדים בפני הבחירה בין שיטות כמותניות לאיכותניות בוחרים באחרונות לא בגלל שהן רלוונטיות יותר לנושא המחקר המועדף עליהם, אלא מתוך דחייה פוסטמודרנית של העקרון המדעי בכללותו. מבלי לדעת, הם דוחים גם את העקרונות שבבסיס השיטות האיכותניות, בו בזמן שהם מאמצים אותן לליבם כשיטות שלכאורה אינן נטועות ב”שיח המדעי-מערבי הדכאני”. המציאות היא ששיטות איכותניות הן חלק מהמערך הכללי של המחקר המדעי במדעי החברה, שהן היו שם מאז ומתמיד, גם אם באופן פחות פורמלי מאשר השיטות הכמותניות; ושמי שרוצה לערוך “מחקרים” בלי להתייחס לעקרונות הבסיסיים של חשיבה מדעית אינו יכול לקרוא לעצמו מדען חברה. חוקרת שכזו יכולה לקרוא לעצמה “תיאורטיקנית של החברה”, או “מספרת סיפורים של החברה”, אבל לא “מדענית חברה”.
אחד הספרים החשובים בנושא מתודולוגיה איכותנית, לפחות במדע המדינה, הוא ספרם של קינג, כהן ו-ורבה (King, Keohane and Verba, להלן KKV), תחת הכותרת Designing Social Inquiry. אחת הביקורות החוזרות והנשנות על הספר הזה היא שבעוד שהכותבים טוענים שהם אינם מבדילים בין שיטות איכותניות לכמותניות מבחינה ערכית, הרי שלמעשה הם מכפיפים את השיטות האיכותניות לרציונל של שיטות כמותניות. הביקורת הזו יכולה לבוא רק ממי שמבקש להוציא את השיטות האיכותניות אל מחוץ למעגל המחקר המדעי – והרי זה בדיוק מה ש-KKV מנסים למנוע. השלושה אינם מכפיפים את השיטות האיכותניות לרציונל של שיטות כמותניות, אלא לרציונל של מחקר מדעי. בה במידה, יש בספר ביקורת (אם כי עקיפה, שכן אין זה נושא הספר) גם על כמה משיטות המחקר הכמותניות שנעשו נפוצות עם הזמן, ואינן עומדות בסטנדרטים מדעיים.
הבעיה המרכזית של מחקר מדעי, מבחינת KKV, היא שאי אפשר לבחון תאוריה באמצעות אותו המידע שבאמצעותו פיתחנו אותה. כלומר, כדי לפתח תיאוריה כלשהו, נדרש לנו איזשהו ידע על העולם. איננו יכולים לשער השערות לגבי מה גורם למה אם אין לנו לפחות איזושהי דוגמא אנקדוטלית כדי להתחיל לחשוב מתוכה. אם איננו יודעים שום דבר על מלחמות או אפילו קונפליקטים פעוטים יותר בין בני אדם, נתקשה לחשוב על הסבר כלשהו לתופעה הזו. זו הסיבה ששיטות איכותניות היו חלק ממדעי החברה מאז ומתמיד, גם אם לא באופן פורמלי: ה”מחקר” האיכותני היה הניסיון האישי של אותם חוקרים עם העולם, המידע שהם אספו בצורה לא שיטתית, ואפילו לא מכוונת, על אותם נושאים. אילולא המידע הזה, לא היו יכולים אותם מדעים לנסח שאלות מחקר רלוונטיות ולשער תאוריות בעלות משמעות. בהקשר זה טוב לזכור את אותה אמירה של המתמטיקאי ג’ון פון-ניומן שמעטרת את הבלוג של גדי אלכסנדרוביץ’: אין שום טעם לדייק אם אין לנו מושג על מה אנחנו מדברים. ההתפתחות של שיטות איכותניות שיטתיות יותר, לפיכך, יכולה להעשיר את המחקר במדעי החברה, והן אף עושות זאת לעיתים קרובות.
אבל אם המחקר האיכותני שערכנו שימש אותנו כדי לנסח תיאוריה שמציעה הסבר סיבתי לאירועים שתיארנו, אי אפשר לחזור ולהשתמש במידע שאספנו כדי להוכיח את התיאוריה שלנו. הסיבה היא שקל מאוד לפתח תיאוריה שתסביר את מה שכבר ידוע לנו – לכל רצף אירועים שנתאר אפשר לבנות עשרות תיאוריות שתסברנה במלואן את כל העובדות הידועות. הדרך היחידה לברור בין התיאוריות היא באמצעות גזירת היפותזות מתוך התיאוריות, וחיפוש מידע נוסף שיאשש או יפריך אותן. בדרך כלל כשאנו חושבים על היפותזות, אנחנו חושבים על ניבויים לגבי העתיד. אם חקרנו את הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה, אנחנו יכולים לפתח תיאוריה שתנבא באיזה נסיבות תפרוץ מלחמת עולם נוספת. ברור, עם זאת, שניבוי עתידי שכזה הוא דרך די מחורבנת לבחון תיאוריה לגבי הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה, גם בגלל שאם יתמזל מזלנו לעולם לא נוכל לבחון את התיאוריה באמצעי הזה, וגם, אם לא יתמזל מזלנו, בגלל שחלק מהפואנטה של מחקר על הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה היא שאנחנו רוצים לחשוב על דרכים למנוע את פרוץ מלחמת העולם השלישית. ((כידוע, אנחנו לא יודעים באילו כלים נלחם במלחמת העולם השלישית, אבל אפשר להיות די בטוחים שאת הרביעים נלחם במקלות ואבנים…))
אבל היפותזות יכולות לדבר גם על העבר. רק משום שכבר ערכנו מחקר איכותני על הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה לא אומר שגילינו כל מה שיש לדעת על המלחמה. לכן, אפשר לנסות ולגזור מהתיאוריה שלנו היפותזות הנוגעות לדברים שלא בחנו עדיין לגבי אותה המלחמה, ואז לבחון האם הם אכן התקיימו או לא. אם הצלחנו לנבא נכונה את קיומו של פריט מידע שלא היו בידינו בעת גזירת הניבוי, הרי שחיזקנו את התאוריה שלנו. הכלל הוא פשוט: כל אימת שאנחנו משנים את התאוריה שלנו על סמך המידע הקיים בידינו, חובה עלינו לנסות ולחפש מידע חדש – בין אם באמצעות איתור משתנים נוספים של המקרה הנוכחי או חיפוש אותם משתנים במקרים מקבילים – כדי לאשש אותה. אחרת אנחנו לא בונים תיאוריה מדעית ובוחנים אותה, אלא סתם מספרים סיפור, וכל הסיפורים שווים בערכם זה לזה.
ההחלטה לבחור בשיטה איכותנית, לפיכך, צריכה לנבוע לא מתפיסה אפיסטמולוגית, או מתוך ביקורת על השיטה המדעית – השיטות האיכותניות הן עדיין בתוך גדרי המסורת המדעית – היא צריכה לנבוע מתוך אופיו של נושא המחקר וההנחות הסבירות ביותר לגבי אופי הקשרים בין הגורמים השונים לבין התופעה שאנו מנסים להסביר. אין מדובר כאן בהתכופפות או בתסביך נחיתות אל מול מדעי הטבע: מדובר בשיטה אחת קוהרנטית שנכונה לגבי כל תחום לגביו אנו מאמינים שאפשר לדבר במונחים של עובדות והוכחות. וכל מה שמחוץ לגדר הזה, אינו אלא דת.
(*) פוסט זה מוקדש לנדב, שבטח תכף יקרע לי את הצורה בתגובות.
