פעם הייתה לי קטגוריה של “קצרצרים” כשהיה לי משהו להגיד שלא הצריך אלפיים מילה, אבל בעת האחרונה, יותר מדי מהקצרצרים האלו מגיעים לפייסבוק ונותרים שם, בעוד שהבלוג נותר בודד ושומם. אז היום החלטתי להציל קצרצר אחד ראוי מהגורל הזה, והנה הוא גם פה בבלוג.

נרג ביקשו לחשב כמה יעלו לנו הגזרות החדשות והגיעו לממוצע 780 ש”ח בחודש. בואו נפרק את זה קצת. מה זה ממוצע? ובכן, קודם כל מסתבר שנרג אימצו את ההגדרות של שר האוצר. התיאור שהם נותנים הוא של ריקי כהן: זוג עם שלושה ילדים שמרוויחים 20,000 ברוטו ומוציא 15.8 אלף ש”ח בחודש. או, כמו שקוראים להם בלמ”ס: עשירון שביעי. אבל יאללה, נרוץ עם זה.
קריאה מרפרפת על רשימת העלויות הקפיצה אותי (טוב, למעשה היא הקפיצה את נדב, אבל אל תהיו קטנוניים): ייקור הסיגריות והמשקאות האלכוהוליים בעשרה אחוז צפוי להעלות את ההוצאה החודשית שלהם ב-120 ש”ח. תנו רבנן: וואט דה פאק? 1,200 ש”ח לחודש על סיגריות ואלכוהול? בממוצע? כשרק כרבע מהאוכלוסיה בכלל מעשנת, על פי נתוני משרד הבריאות? המשמעות היא שהמעשן הממוצע צריך להוציא בערך 2,400 ש”ח לחודש רק על סיגריות, ומשפחה עם שני מעשנים תגיעה קרוב ל-5,000 ש”ח לחודש רק על מקלות הסרחון האלו. שזה אחלה, אני בעד, אבל לא נשמע לי ריאלי.
אז שאלתי את ידידי הטוב הלמ”ס מה עמדתו בנושא, והוא אמר לי שההוצאה הממוצעת בכלל האוכלוסיה הישראלית על סיגריות ואלכוהול בחודש עומדת על כ-160 ש”ח לחודש. בעשירון השביעי קצת יותר: כ-196 ש”ח לחודש, או עליה של קצת פחות מעשרים ש”ח בהוצאות משק הבית כתוצאה מהעליה.

אין לי כוח לבדוק את שאר הנתונים, אבל מכיוון ש-120 ש”ח הם לבדם שישית מכלל הסכום שמעריב נוקבים בו, הרשו לי לא לתת יותר מדי אמון בנתונים הללו.

אז זה לא שאני תומך בקיצוצים המוצעים או משהו, אבל ראבק – קצת יותר קרבה למציאות יהיה נחמד.

“זו לא השיטה, טמבל,” עינת וילף (עם צבי ביסק), 2013, הוצאת טפר. 167 עמ’.

קוראי הבלוג יודעים שאני לא מחסידי שינוי שיטת הממשל, בלשון המעטה. אבל אל מול מתקפה מתמשכת של הצעות ושיטות — מתקפה שימיה לפחות כימי המדינה עצמה — לא רבים הם הטיעונים המסודרים כנגד עצם העיקרון של שינוי שיטת הממשל בישראל. לכן שמחתי מאוד על יציאתו של הספר “זו לא השיטה, טמבל” שכתבה ד”ר (וח”כ לשעבר) עינת וילף. ((ושמחתי עוד יותר כשאחד מקוראי הבלוג הציע לרכוש אותו עבורי בתמורה לסקירה של הספר. נסו גם אתם ותהנו!)) הספר אינו כתוב כטקסט אקדמי (אין בו מראי מקום או מחקר מקורי, למשל) אלא כטקסט פולמוסי שמטרתו להציג את הכשלים שברעיונות המנחים את מנסחי הצעות השינוי לשיטת הממשל בישראל. תרומתו המרכזית של הספר לדיון אינה בטיעונים החדשים שהוא מציג אלא בעצם העובדה שהוא מרכז אותם בצורה מסודרת, נגישה וקריאה להפליא. ב-167 עמודיו הקצרים של הספר מציגה וילף טיעון רהוט, פשוט ומשכנע (לעניות דעתי המשוכנעת מראש, לפחות).

הספר אינו מציג לעצמו למטרה לשיר שירי הלל על השיטה הקיימת; הוא מכיר בחסרונותיה וחולשותיה של השיטה הקיימת. תחת זאת, הוא מציע שלושה מסרים מרכזיים לגבי שינוי שיטת הממשל. ראשית, וילף מצביעה ומזהירה מפני ההטייה הקיימת אצל כולנו לראות את כשליו של המצב הנוכחי כמכלול, אבל לבחון רק את יתרונותיה של החלופה המוצעת, מבלי לבדוק את מכלול ההקשר החברתי בו השיטה תאלץ לפעול, והאופן שבו ההקשר הזה עלול לחתור תחת כוונותיה של השיטה המוצעת. לנטייה הזו קוראת וילף “הטיית האופטימיות”. במילים אחרות, בעוד שאנו רואים כל פגם קטן בביצועה הלכה למעשה של השיטה הקיימת, מציעי החלופות נוטים לחשוב רק על התסריט הטוב ביותר עבור ישומה של השיטה שלהם ומתעלמים מכך שהמציאות לעולם אינה כה נקייה. כך, למשל, אלו שאישרו את המעבר לשיטת הבחירה הישירה בישראל חשבו-קיוו שהבוחר הישראלי יבין שאם יחליש את המפלגות הגדולות, הדבר יפגע בראש הממשלה הנבחר שלו, ולכן ההצבעה לראש ממשלה דווקא תעודד הצבעה גם למפלגה ממנה הגיע. המציאות, כידוע, הייתה שונה בעליל: המצביע ניצל את ההזדמנות שניתנה לו כדי להרחיב את טווח הדעות שהוא יכול להביע באמצעות הצבעה בבחירות, ופיצל את הצבעתו. התוצאה הייתה פגיעה אנושה במפלגות הגדולות והתפוררותה של המערכת המפלגתית בישראל.

בהקשר זה סוקרת וילף שיטות הקיימות במדינות אחרות ואת יחסו של הציבור באותן מדינות לשיטת הממשל שלו, ומתריעה בפני הקורא כי “אי שביעות רצון היא, כנראה, נורמה אוניברסאלית בקרב המשטרים הדמוקרטיים” (עמ’ 23). “חוסר שביעות הרצון [הזה] משקף תודעה דמוקרטית בריאה. זהו דבר חיובי, [אך] דווקא החיפוש אחר קיצורי דרך, ובמיוחד החיפוש אחר שלמות, הם המסוכנים” (עמ’ 62). “תומכי שינוי השיטה משתמשים בחוסר שביעות הרצון של אזרחי ישראל ממוסדות השלטון כהצדקה לצורך בשינוי. אבל באותה מידה, אם לא יותר, אפשר לטעון שחוסר שביעות רצון זה משקף את עוצמתה הגוברת של החברה האזרחית בישראל, ואת ביטחונם של האזרחים בשימוש בזכות המחאה, ובכך מהווה דווקא אות כבוד לשיטה הפוליטית בישראל” (עמ’ 66).

המסר המרכזי השני הוא שלעצם החלפת השיטה יש עלויות, שאנחנו נוטים להתעלם מהן בדיון על שינוי שיטת הממשל. פוליטיקה היא מקצוע וחלק מהידע המקצועי שצובר פוליטיקאי הוא כיצד לפעול בתוך השיטה הקיימת. כאשר משנים את שיטת הממשל, המשמעות היא שגם הציבור וגם הפוליטיקאים נכנסים לתקופת הסתגלות שיכולה להמשך גם עשור שלם. לאורך התקופה הזו, כל הפוליטיקאים הם בעצם טירונים פוליטיים, והמשמעות היא שלפחות לטווח הקצר כל אותם מאפיינים שתומכי שינוי השיטה רוצים לשנות – חיזוק היציבות, המשילות, האחריותיות וההגינות, והחלשת השחיתות והבינוניות – כולם נפגעים. על כן שינוי שיטת הממשל אינו יכול להיות דבר שמתבצע כלאחר יד, או כתגובה לארוע מקומי או לתנאים זמניים. אבל בישראל השיטות המוצעות תמיד נלחמות את המלחמה שעברה, פותרות (במקרה הטוב) בעיה אחת שהטרידה את המציעים במערכת הפוליטית של השנים שקדמו להן ויוצרות אינספור בעיות חדשות שאיש לא דמיין קודם לכן.

אפשר, במאמר מוסגר, להחיל את אותו העקרון גם על הפריימריס. אחד המאפיינים המטרידים של אימוץ הבחירות המקדימות בישראל הוא חוסר היציבות המוסדית של שיטות הבחירות הללו. מדי מערכת בחירות מוחלפת או מתוקנת השיטה – בליכוד באמצעות העברת הבחירות מהמרכז למתפקדים ובחזרה, כמו גם באמצעות מנגנונים כמו שביעיות ושריונים אזוריים שמשתנים תכופות; ובעבודה באמצעות שינוי בשיטת ההצבעה, באופן פיזור או קיום השריונים השונים ובאמצעות אי יציבותה של תקופת האכשרה הנדרשת להתמודדות ולהשתתפות. ((כשהתמודדתי בפריימריס בעבודה נאמר לי שוב ושוב שאם יוקדמו הבחירות, תוותר המפלגה על לפחות חלק מדרישת תקופת האכשרה למתפקדים חדשים. בסופו של דבר מתפקדים חדשים לא הורשו להצביע, בניגוד לסבבים קודמים, בעוד שמתמודדים חדשים הורשו להצטרף למרוץ בו ביום שהתפקדו למפלגה.)) השינויים התכופים הללו הם מחויבי המציאות, הן בגלל שינויים פנימיים והן בגלל שינויים חיצוניים (כמו מספר המנדטים הריאליים שהמפלגה מצפה להם), כמו גם כדי לתקן ליקויים שממשיכים להתגלות בשיטה ככל שהפוליטיקאים מנסים להתאים את התנהגותם אליה. אך השינויים הללו גורמים לכך שכל המתמודדים במפלגות הופכים במידה מסוימת לטירונים פוליטיים. כך, במקום שהשיטה תסנן ותרומם רק את אלו שהוכיחו יכולות גבוהות בפוליטיקה, היא הופכת במקום זה למדד לאינספור תכונות אחרות, שלאו דווקא יִתרגמו לכישורים פוליטיים גבוהים. את התוצאות אנחנו רואים כבר 20 שנה בהתדרדרות המתמשכת של איכות הפוליטיקאים, ובמשבר המנהיגותי הקשה ממנו סובלות מפלגות רבות, כולל מפלגת העבודה, שחסרות עתודה מנהיגותית צעירה שיכולה להציב אלטרנטיבה אמיתית לפוליטיקאים שהוכשרו בתקופה קודמת.

שני המסרים הראשונים הם טכניים ופרקטיים במהותם. המסר השלישי של הספר הוא עקרוני יותר: הטענה כאילו יכול להיות פתרון פשוט ומהיר לבעיות יסוד של המדינה היא מצג שווא ואחיזת עיניים, והיא מסוכנת. “קבוצות מיעוט אינן נעלמות כשמשנים את השיטה,” מזהירה וילף (עמ’ 112), ועוד היא קובעת כי “לישראל יש בעיות יסוד עמוקות ואמיתיות, אבל בעיות אלה אינן תוצאה של בחירה מוטעית של שיטת ממשל, אלא של בחירות היסטוריות שהיו מייצרות אתגרים אדירים בכל שיטת ממשל שהיא” (עמ’ 127). בדומה, בדיון על הקריאה לכתיבת חוקה לישראל כמוצא לבעיותיה, אומרת וילף כי “חוקתיות היא תפיסת עולם. היא אינה מסמך” (עמ’ 120), ושהמטרה “צריכה להיות לקדם כל העת חברה אזרחית בריאה ולא שינויים טכניים של כתיבת חוקה” (עמ’ 123). “הדרך היחידה קדימה היא להבטיח שהחוקים שלנו, בתי המשפט, הכללים והנוהגים בחברה הישראלית יתקרבו צעד ועוד צעד לעבר האידיאלים המצויים במגילת העצמאות. זהו הליך פחות הרואי ומרשים מכתיבת חוקה, אבל זו משימתם של דורות שלא זכו להיות שם ברגע יצירת האומה” (עמ’ 124).

הטענה הבסיסית הזו עוברת כחוט השני לאורך כל הנושאים הנידונים בספר: פתרונות טכניים פותרים בעיות טכניות. בעיות מהותיות לא תפתרנה באופן זה. “אזרחים בדמוקרטיות צריכים להיזהר מגישות שיש בהן שאיפה אוטופית להנדס התנהגות אנושית ולשלוט בתוצאות” (עמ’ 127), כותבת וילף. לבעיות המהותיות תהיה נטייה לצוץ ולעלות בדרכים חדשות אם ננסה להסתיר אותן באמצעות תיקון השיטה. כך, למשל, מדמה וילף את קולם של המיעוטים בחברה לזרימה של מים. אם נחסום אותם בדרך אחת, הם ימצאו דרך אחרת, או שיכרסמו במחסום עד שיקרוס. הניסיון של המרכז הישראלי למנוע מהציבור החרדי או המתנחלי גישה לכוח, או לסכור את פיו של המיעוט הערבי ולתעל את הפוליטיקה שלו דרך המפלגות הציוניות, בהכרח יכשל. בהקשר זה מזכירה וילף שאף מיעוט לא יצליח להשיג את מטרותיו אם אין לפחות תמיכה חלקית במטרות הללו בציבור. הרצון של חלקים במרכז ובשמאל הישראלי להאמין שהמתנחלים השיגו את כל שהשיגו בתחבולות ותוך התעלמות מרצונו של רוב הציבור היא היא העלמת העין הכך שרבים מההישגים של המתנחלים זוכים לתמיכה, גם אם מסוייגת, מצד רוב הציבור בישראל. השאיפות שלהם להן מתנגד נחרצות הציבור בישראל מעולם לא השיגו הצלחה משמעותית. כך הוא גם בנוגע לחרדים ומקומם בחברה הישראלית (דברים דומים כתבתי גם אני לאחרונה).

—

הספר מורכב מארבעה חלקים: ראשית, ניתוח הטיעונים כנגד שיטת הממשל בישראל, בו מראה וילף כי השד לא נורא כל כך, ובין כה וכה המצב אינו טוב יותר במדינות אחרות. כך, למשל, בדיון על משילות מדגישה וילף כי שיטות דמוקרטיות נבנו בכוונה כדי להגביל את המשילות, ובכך כוחן. היא מראה באמצעות בחינה אנקדוטלית של חודש אחד ב-2004 (השנה הראשונה לגבי יש נתונים זמינים בקלות) כי כמעט כל החלטות הממשלה מבוצעות, גם אם הדבר דורש לעיתים מספר שנים. יחד עם זאת היא מדגישה שטוב הדבר שרפורמות גדולות יותר אינן מתבצעות כלאחר יד רק משום שהממשלה החליטה על כך, אלא נאלצות לעבור מסכת ארוכה של בחינה ציבורית ומשפטית קודם שתיושמנה בשטח. החולשה הזו של הממשלה היא מקור כוחה של הדמוקרטיה. בלעדיה, הדמוקרטיה אינה אלא עריצות הרוב ותו לא. לא רק זאת אלא שמבין הדמוקרטיות הקיימות, השיטה הנהוגה בישראל יוצרת משילות חזקה משמעותית מאשר במדינות רבות אחרות (ובראשן, כמובן, ארה”ב, שהאשליה הנפוצה לגבי המשילות בה מובילה רבים לתמוך בשיטה הנשיאותית עבור ישראל – נושא שזוכה לדיון רחב גם אצל וילף בחלקו השני של הספר).

בדיון על יציבות מזכירה לנו וילף שאי-יציבות עומדת בליבו של העקרון הדמוקרטי: כדי לדאוג ליציבותו של המשטר הדמוקרטי עצמו, הפרלמנט בנוי כגוף בלתי יציב מטבעו (שהן הוא מתחלף מדי ארבע שנים), ואילו הממשלה יציבה עוד פחות כעניין של הכרח. הדבר נכון גם לגבי ההצעות העומדות על הפרק כיום – הצעות שבשם השמירה על יציבות הממשלה מאיימות דווקא לערער על יציבות הכנסת, משום שהן תהפוכנה את ההליכה לבחירות חדשות למוצא היחיד של רוב בכנסת שאינו יכול להפיל ממשלת מיעוט.

חלקו השני של הספר עובר על כמה מהפתרונות הבולטים שהועלו בדיונים בשנים האחרונות (משטר נשיאותי, בחירות אזוריות, העלאת אחוז החסימה וכתיבת חוקה) ומראה מדוע הפתרונות הללו לא יפתרו את הבעיות המהותיות של ישראל, וברוב המקרים יחריפו בדיוק את אותן הבעיות שבאו לפתור. אחד הטיעונים החזקים שמצאתי כאן נוגע לכך שמי שיעביר את התיקון הם הפוליטיקאים עצמם, ולכן אפשר לסמוך עליהם שהם יפעלו כדי לעוות את השיטה המוצעת באופן שישרת את האינטרסים שלהם. וילף מעלה את הטיעון הזה בסוגית חלוקת האזורים השונים בשיטה אזורית, אבל הדבר נכון באותה מידה לגבי כל פתרון מוצע. רוב הפתרונות בנויים כמערכת מורכבת של סעיפים התלויים אלו באלו. גם הבחירה הישירה לא הייתה אלא סעיף אחד מתוך מספר חלקים בתוכנית של “חוקה לישראל” – אך זה היה הסעיף ששירת את האינטרסים של אותה קואליציה מקרית של תומכים שהעבירה את החקיקה בסופו של דבר בכנסת, ולכן הוא עבר בעוד האחרים נזנחו. התוצאות לכך ידועות לכולם. מצב דומה קיים כיום עם ההצעה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שרואה בעיניים כלות כיצד רק חלקים מהתוכנית המוצעת שלו עוברים לחקיקה, בעוד שסעיפים אחרים, שהמערכת כולה תלויה בכך שגם הם ייושמו (למשל, קביעה כי המפלגה הגדולה ביותר היא שתרכיב את הממשלה – סעיף הכרחי כדי לעודד מצביעים להתכנס למפלגות הגדולות ולא למפלגות בינוניות) נזנחים לצד הדרך. ((יצוין שגם אם ייושם הסעיף הזה, לדעתי המערכת המוצעת לא תשיג את מטרותיה, ושוב הציבור הישראלי והפוליטיקאים הישראלים יוכיחו שהם חכמים יותר ממהנדסי ההצבעה, ושאין מערכת מחוכמת ככל שתהיה שמסוגלת להסתיר את ריבוי העמדות והזהויות בחברה הישראלית.))

החלק השלישי דן בבעיות היסוד של ישראל, ומבסס את הביקורות שהועלו בשני החלקים הראשונים. כאן מראה וילף את החיכוכים והסתירות ההכרחיים בקיומה של מדינת ישראל, שבגינם שום מערכת ממשל לא תוכל למגר את בעיותיה של ישראל. כדי למגר את הבעיות הללו, טוענת וילף, ישראל תאלץ לוותר על הדמוקרטיה, על הציונות, ועל חלקה בעולם הגלובלי. כל עוד אנו רוצים לשמר איזה מהרכיבים הללו, בעיות היסוד של ישראל תוותרנה על כנן. “הרעון הנשגב של הדמוקרטיה אינו מלבב במימושו כענין של הכרח. זה לא יכול להיות אחרת” (עמ’ 129).

לבסוף, בחלק הרביעי מציעה וילף פתרונות אפשריים. זהו הפרק החלש ביותר בספר, אך החולשה הזו גם חלק מהטיעון. אם בעיות היסוד של ישראל אינן פתירות, ואין אנו באמת רוצים לפתור אותן – למשל, כי חלק מה”בעיות” הללו הן מאבני היסוד של הדמוקרטיה – הרי שאין מה לעשות אלא לשפר בשוליים. “שיפורים לאיכות חייו של האזרח יבואו משינויים שאינם קשורים לשיטת הממשל והם קשים הרבה יותר לתכנון ולביצוע” (עמ’ 157-158). וילף מתמקדת במגזר הציבורי ובצורף לבצע רפורמות שתחזקנה אותו ותהפוך אותו לידידותי ושימושי יותר עבור אזרחי המדינה. היא קוראת לשפר את מערכת היחסים בין השלטון המקומי לממשלה כדי שהרשויות המקומיות תוכלנה לתת שירות טוב יותר לאזרח ותהיינה אוטונומיות יותר ליזום שיתופי פעולה אזוריים. במקום אחר בספר מציינת וילף כי דווקא הלהיטות הישראלית למגר כל מראית עין של שחיתות לפעמים פוגעת בתפקוד השיטה הקיימת, למשל במניעת מינויים פוליטיים, שמאפשרים לשר להתגבר על המנגנון המקצועי שירש וליישם את המדיניות לשמה מונה לתפקיד.

שינויים קטנים כאלו נוגעים להתנהלות הפוליטיקה עצמה ונועדו להסיר חסמים קיימים על פעולתם של הפוליטיקאים ברמות השונות. הם לא מנסים להנדס את השיטה כדי להשיג תוצאות הרצויות למהנדסים, אלא סומכים על המערכת הדמוקרטית עצמה להשיג תוצאות ראויות ופועלת כדי לאפשר להן להגיע לידי ביטוי, תוך שהן עוברות דרך מלוא התהליך הארוך והמייגע-במכוון שהדמוקרטיה מצריכה כדי להבטיח את חוקתיות המשטר ואת ההגנה על זכויות הפרט.

—

ספרה של וילף הוא קריא, ענייני ונגיש לכל. למעט ניסיונות בודדים פה ושם להתנחמד אל הקורא כדי לשבור את אווירת ההרצאה (כך, למשל, וילף מספרת לנו שלראשונה נתקלה ברעיון שהנשיאות האמריקאית היא חלשה יחסית לראשי רשות מבצעת אחרים בעולם, בקורס שלימד איש ממשל באוניברסיטת הארוורד. כמדען מדינה מטריד אותי שהיא הייתה צריכה להגיע עד לדוקטורט כדי לגלות פרט בסיסי שכזה, אבל ניחא), ((טעות שלי, הארוורד היה התואר הראשון שלה. עדיין הניסוח שם מעצבן קצת.)) הוא ישיר, פשוט ומכבד את קוראיו. וילף אינה גוערת בקוראים ואינה מסתפקת בנפנופי ידיים, בו בזמן שהיא אינה טובעת באקדמיות מיותרת ובמסמוך של טענותיה.

הייתי שמח אם יאיר לפיד, ממובילי הקריאה הנוכחית לשינוי שיטת הממשל, היה מקדיש מעט מזמנו (המועט בימינו, ללא ספק – אבל ערב או שניים יספיקו לקריאה מעמיקה של הספר כולו) כדי ללמוד את הטיעונים הללו ולנסות להסביר לעצמו איך והאם ההצעות שלו עומדות במבחנים שמציעה וילף. אבל אם לא יאיר לפיד, אני ממליץ לכם – תומכי שינויים כמתנגדים – לקרוא את הספר. לכל הפחות, הוא יעשה לכם סדר בהרבה נושאים חשובים שעומדים על הפרק.

—

הערה אדמיניסטרטיבית: מלבד התרומה לרכישת ספרה של וילף, התקבלה תרומה נוספת לאחרונה לקרן מלגת המחיה שלי. אני מודה לשני התורמים.

בתקופה האחרונה זכינו כמעט מדי יום לשורה של טענות מטענות שונות לגבי מרכיבי ועקרונות הממשלה המתגבשת. בתחילה עוד הגבתי לדברים עם פרסומם (בעיקר בפייסבוק), אך ככל שהסתבר שאין קשר בין הפרסומים המודלפים להסכמים המתגבשים, החלטתי לנצור את לשוני עד שהתמונה תתבהר לאשורה. כעת, עם חתימת ההסכמים הקואליציוניים, ואחרי שרפרפתי עליהם בזריזות (יש עתיד; הבית היהודי), אפשר להגיד כמה דברים.

ראשית, כאמור, רבים מהפרסומים בימים האחרונים היו שגויים, שלא לומר שקריים. הביקורת שלי על הדברים, לפיכך, הייתה נמהרת, ועל כך עלי להתנצל. (אם כי יאמר לזכותי שבשלב מסוים התחלתי לסייג את הדברים ב”אם זה נכון”, אבל בכל זאת).

צריך להוריד את הכובע בפני יאיר לפיד, ואולי אפילו להניח אותו על צלחת ולפזר קצת פרמז’ן מלמעלה. שיתוף הפעולה שלו עם נפתלי בנט הוכיח את עצמו כיציב יותר ממה שציניקנים כמוני העלו על דעתם, ובזכותו הצליח לפיד להשיג מעל ומעבר למצופה, לפחות בשלב המו”מ הקואליציוני. כמובן, נראה כי הבית היהודי הרוויחו עוד יותר משיתוף הפעולה הזה, ובכל זאת מרשים לראות שלפיד התעקש על עמדותיו גם בשלב שבו פוליטיקאים משופשפים יותר היו אומרים לעצמם שמספיק. בהקשר זה, כמובן, זה פחות משנה אם העמדות האלו היו חשובות או לא – ההבדל בין ממשלה של 20 שרים לממשלה של 24 שרים הוא לא מהותי כפי שניסו לצייר זאת; אם כבר, הבעיה היא במפתח השרים השערורייתי שניסה להעביר נתניהו עבור מפלגתו, ובהבטחת הרוב בממשלה לליכוד-ביתנו, דבר שנשאר על כנו, עד כמה שהצלחתי להבין – או אם אני מסכים עם העמדות הללו או לא. מה שחשוב כעת הוא שמדובר בנושאים שעמדו בחזית קמפיין הבחירות של לפיד. כמו שהעיר ידיד שלי, מה שהכי מדאיג ביאיר לפיד זה שעושה רושם שהוא מתכוון לנסות ולקיים את הבטחות הבחירות שלו.

אני גם מכבד את לפיד על החלטתו – לא לגמרי מבחירה, כמובן – לקחת על עצמו את תיק האוצר. אין לי ספק שהוא יודע היטב מה הסכנות הגלומות בכך. בניגוד למה שהוא כתב בעמוד הפייסבוק שלו, עם זאת, כשלון שלו (מנקודת המבט של מצביעיו) אינו חייב להיות כשלון של נתניהו. מי שהצביע לנתניהו לא נרתע מהגזרות שברור היה לכולם שבוא יבואו. אבל לפיד רץ על מצע של הורדת יוקר המחיה וסיוע למעמד הביניים, ((אם כי, כמובן, לא בהכרח ברור שמה שציבור המצביעים שלו מגדיר כמעמד ביניים זה מה שלפיד חושב שהוא מעמד ביניים.)) ויישום המדיניות של נתניהו, הגם שהוא ככל הנראה תומך בה בעצמו, יציב אותו בעמדה בעייתית מול מצביעיו.

משרת שר האוצר עבור לפיד היא בחירה של הכל או כלום. זה יכול להיות התפקיד שיגמור אותו, מחד, אבל אם הוא יצליח לצלוח אותו פחות או יותר בהצלחה, אפשר להיות די בטוחים שהוא יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל. איש לא יוכל להאשים אותו בחוסר ניסיון אחרי ארבע שנים מוצלחות כשר אוצר, ושום נושא אחר, לא שיוויון בנטל ולא שינוי שיטת הממשל לא יזקף לגנותו אם לא יצא לפועל. זו, אגב, גם הסיבה שהוא לא היה יכול להסכין עם מינוי שר אוצר מקצועי והסתפקות במשרד זוטר יותר: במצב כזה, הוא היה מקבל אפס מהקרדיט במקרה של הצלחה, ומאה אחוז מהקרדיט במקרה של כשלון. לוז-לוז. כשזו החלופה, ההימור של לפיד נראה קצת יותר רציונלי.

בכל אופן, הצלחתו של יאיר לפיד (הצלחה מנקודת המבט שלנו כאזרחים, לא מנקודת מבטו) היא אינטרס של כולנו. מעולם לא הסתרתי את הסלידה שלי מלפיד ואת חוסר האמון שלי בו. אבל אני מאמין בכנות שלו. הוא מאמין שהוא רוצה לעשות טוב, גם אם אינני מסכים עם ניתוח המציאות שלו או עם נקודת המבט שלו. לפיכך אאחל לו בהצלחה, ואאחל לי שבעוד ארבע שנים אהפוך לתומך נלהב שלו.

—

הערות בקצרה על ההסכמים הקואליציוניים:

בהסכם הקואליציוני עם יש עתיד (וגם עם הבית היהודי) מסונדל נושא “השיוויון בנטל” להעברת התקציב. לא ניתן יהיה להגיש את הצעת התקציב לשנת 2013 לכנסת לפני שהממשלה אישרה הצעת חוק בנושא והעבירה אותה לכנסת. הדבר מעיד על מידה לא קטנה של חשדנות כלפי נתניהו, וחשש שהדברים ימוסמסו וימרחו. בפרסומים בתקשורת (שכאמור, אינני יודע עד כמה הם מהימנים) נטען שחלק מההסכם כולל קיצור שירות החובה לגברים לשנתיים. אם אכן כך יהיה, לפחות משהו טוב אחד יצא מכל הקשקוש הזה של השיוויון בנטל. לגבי היתר, אני אמשיך להיות סקפטי.

ואם כבר דיברנו על הבטחות בחירות, שימו לב לסעיף הזה שקיים הן בהסכם עם יש עתיד והן בזה עם הבית היהודי:

יו”ר רשות מקרקעי ישראל יהיה מר משה כחלון, והצדדים מתחייבים להעביר בכנסת את שינויי החקיקה הנדרשים לשם הצבת מר כחלון בתפקיד זה.

בסוגיה המדינית, אגב, בעוד שאצל יש עתיד כתוב שנציג הסיעה בוועדת השרים לענין תהליך השלום “ימונה על ידי יו”ר הסיעה”, בבית היהודי כבר הוכרע מראש שהחברים בצוות יהיו “שרת המשפטים, שר הביטחון, שר החוץ ושר האוצר” יחד עם נתניהו ובנט.

אתם זוג ואחד מכם אינו עובד? קחו בחשבון שיאיר לפיד הולך לזמבר אתכם כהוגן בקרוב:

54. עם הגשת התקציב, יגבש שר האוצר תכנית לשילוב הדרגתי של קריטריון “מיצוי כושר השתכרות”, לכל הטבה או הנחה או פטור המעניקים משרדי ממשלה.

כאשר הדבר מופיע לצד דיווחים על תמיכתו של בנט (השר לכלכלה ולמסחר, כי עבודה ותעסוקה זה למפסידנים ואין להן שום מקום בממשלה שלנו) בהחזרת תוכנית ויסקונסין, אפשר להתחיל לחשוש שאולי כאשר לפיד יחטוב חרדים, רבים אחרים יחושו את השבבים ננעצים בגופם.

סעיפים מפורטים יתר על המידה תמיד משעשעים אותי. למשל הסעיף הזה, מתוך ההסכם עם הבית היהודי:

14.1 משרד ירושלים והתפוצות לא יכלול כל יחידה הקיימת במשרד ההסברה ובכלל זה לא יכלול את לפ”מ, לע”מ ומרכז ההסברה. למשרד יועברו האחריות , התקציבים וועדות ההיגוי של הפרוייקטים תגלית, מסע, ועדת התיאום, הפורום למאבק באנטישמיות, וכן יועברו שטחי הפעלה התקציבים והתפקידים של המשרד לענייני ירושלים ובכלל זה פמ”י, והרל”י. בחוק לפיתוח ירושלים, השר לענייני ירושלים יהיה השר האחראי על הרל”י. ועדות ההיגוי השונות בנושא ירושלים יהיו באחריות המשרד. תוכנית מרום והקרן למורשת הכותל יישארו במשרד ראש הממשלה. ראש הממשלה יבחן תוך התייעצות עם יו”ר הבית היהודי האם ניתן להעביר חלקים מסויימים מתוך תוכנית מרום אל המשרד לענייני ירושלים. ראש הממשלה יהיה יו”ר וועדת השרים לענייני ירושלים. סעיפי ספר התקציב העומדים לרשות משרד התפוצות יעמדו בעינם. למען הסר ספק, אין באמור כדי לפגוע בסמכות הממשלה והכנסת לקבוע את הסכומים שיעמדו לרשות המשרד במסגרת סעיפי התקציב.

אפרופו, אני תוהה מה עומד מאחורי ההתעקשות של מישהו לכלול בשני ההסכמים סעיף שמציין דווקא את פירוקו של משרד ההסברה וסיפוח סמכויותיו (חזרה) למשרד ראש הממשלה.

אני אשמח אם מישהו יסביר לי איך הסעיף הזה אמור לעבוד, בהתחשב בסייפא שלו:

18. המשרד לשרותי הדת יהיה המשרד הממונה על השמיטה ויוענקו לו כלל הסמכויות הנגזרות מכך והתקציבים הנצרכים, וזאת מבלי לפגוע בסמכויות משרד החקלאות בנושא.

ראוי לציין לחיוב (אם כי לא צריך להפריז בחשיבות המיוחסת להם) את הסעיפים בשני ההסכמים הקובעים כי הקואליציה תפעל למיגור הגזענות בחברה הישראלית. גם סימבוליקה זה חשוב, אני מניח.

—

שימו לב לסעיפים הבאים, המופיעים תחת הכותרת “יהדות מדינה וציונות” בהסכם עם יש עתיד:

27. הממשלה תפעל להעמקת תחושת ההזדהות הציונית בקרב אזרחי ישראל בכלל ובמערכת החינוך בפרט.

…

29. הממשלה תפעל בחריפות כנגד כל תופעה של החרמה או סנקציות כלפי המדינה ו/או מוסדותיה, בארץ או בחו”ל.

30. המדינה תפעל בנחישות להגן על אנשי כוחות הביטחון ועל נציגיה הרשמיים מפני שימוש בהליכים משפטיים נגדם בחו”ל בשל פעילותם.

כמה הערות זריזות: האם גם אזרחיה הערבים של המדינה צריכים “להעמיק את תחושת ההזדהות הציונית” שלהם? האם הפעולה החריפה כנגד החרמה או סנקציות כלפי המדינה תכלול, אתם יודעים, שיפור מעמדה ותדמיתה של מדינת ישראל בעולם – נגיד, באמצעות תיקון מדיניותה המפלה כלפי המיעוט הערבי וכלפי הפלסטינים שתחת שליטתה? ולבסוף: כדאי להזכיר ללפיד ולנתניהו שהדרך הטובה ביותר להגן על אנשי כוחות הבטחון ונציגי ישראל מפני שימוש בהליכים משפטיים נגדם בחו”ל בשל פעילותם, היא לקיים מערכת משפטית אמינה במסגרת המדינה שתערוך הליכים משפטיים שכאלו כאן. קיומה של מערכת כזו הוא ערובה לכך שמערכת המשפט הבינלאומית לא תוכל לפעול כנגדם. רק שכדי שהתנאי הזה יתקיים, אסור לקבל את הנחת המוצא שכל מה שמערכת הבטחון עושה הוא נכון ומוצדק.

אפשר גם לשאול איך סעיפים 27 ו-29 לעיל עולים בקנה אחד עם סעיף אחר מההסכם הקואליציוני עם הבית היהודי – זה הקובע שהצדדים יקדמו את “חוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי“, שהציע בזמנו אבי דיכטר על פי נוסח של המכון לאסטרטגיה ציונית – זהו חוק היסוד שמעגן את הפרשנות לפיה הנוסח “יהודית ודמוקרטית” משמעו “קודם יהודית, ובכפוף לכך, דמוקרטית“. ספק עד כמה הפיכת הטקסט הזה לחוק יסוד תתרום למניעת “תופעות” של חרם וסנקציות כנגד ישראל.

אגב, עוד סעיף מעניין בהסכם עם הבית היהודי הוא זה:

40. מוסכם על הצדדים כי חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמנהל) יעוגן בחוק יסוד הכנסת לא יאוחר מ- 90 יום לאחר כינון הממשלה.

החוק המדובר הוא זה שקובע כי מסירת שטחים שתחת שליטת ישראל תחייב אישור הכנסת ומשאל עם. משאל העם, מיותר לציין, הוא בקרב אזרחי המדינה, ולא, בטעות, בקרב תושבי השטח המיועד למסירה.

—

אבל גולת הכותרת המדוברת בהסכם עם יש עתיד, כמובן, היא נושא שינוי שיטת הממשל. ראשית כל, יש לציין שהשינויים המצויינים הם בגדר רפורמה בתוך השיטה הקיימת, ולא שינוי כולל של השיטה. אין שינוי מהותי של שיטת הבחירות, ובוודאי שאין שינוי במשטר הישראלי עצמו. על זאת, לפחות, יש לברך. אבל גם השינויים שהוחלט עליהם נעים בין המיותרים לבעיתיים.

כבר כתבתי באריכות מה רע בהעלאת אחוז החסימה לארבעה אחוזים. הסעיפים האחרים לא הרבה יותר טובים.

הגבלת מספר חברי הממשלה ל-18 פלוס ראש הממשלה, פלוס ארבעה סגני שרים: זה לא שיש לי משהו עקרוני נגד זה, אלא שאני פשוט חושב שזה מיותר לגמרי. בפעם הראשונה שלראש ממשלה מיועד תהיה קואליציה של 70 מנדטים (הרף שנקבע לתיקון החוק), הוא ידאג לביטולו ומינוי שרים כאוות נפשו. אבל חשוב מכך: אם יש משהו שיאיר לפיד הוכיח במו”מ הקואליציוני הנוכחי, הרי הוא שכמות השרים ההיסטורית בממשלת נתניהו היוצאת אינה נובעת מהשיטה, אלא מהאנשים. כאשר מרכיבי הקואליציה רוצים ממשלה קטנה, היא יכולה להיות קטנה בקלות. למעשה, מי שהקשה יותר מכל על הקטנת הממשלה בדיונים הנוכחיים הוא ראש הממשלה עצמו, שרצה מנה הגונה של שרים לסיעתו המצומקת.

ביטול משרת שרים בלי תיק: מעכשיו ראשי ממשלה יאלצו להיות קצת יותר יצירתיים בהמצאת שמות לתיקים בממשלות שלהם. בממשלת נתניהו החדשה, אגב, יהיה שר לענייני ירושלים והתפוצות, ושר לפיתוח הנגב והגליל. אבל העיקר שאין שרים בלי תיק.

ביטול הסנקציה של פיזור הכנסת אם התקציב לא עובר עד מרץ: מדובר על סעיף שנועד להגביר את יציבות הממשלה ולהקטין, לכאורה, את כוח הסחיטה של חברות הקואליציה. אני חושש שיש יותר סיכוי שהוא פשוט יגרום להתנצחויות להגרר עוד יותר עמוק לתוך שנת התקציב, תוך פגיעה בכלכלה הישראלית.

התפלגות סיעה אינה גוררת העברת יחידות מימון לסיעה המתפלגת: פרווה. יאללה, בסדר, שיהיה.

אי אמון קונסטרוקטיבי של 65 ח”כים: זוועה מארץ הזוועות. אני באמת שלא מבין את האובססיה הזו של משני שיטות הממשל בישראל עם הגבלת מנגנון אי האמון בישראל. המנגנון הזה הפך לפארסה מרוטה כבר בשנות ה-90, כאשר נקבע שלא ניתן להביע אי אמון אלא ברוב מוחלט של חברי הכנסת (וזאת, יש לציין, אחרי הפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל שממשלה נפלה בהצעת אי אמון, בתרגיל המסריח). מאז, הצעות אי אמון הפכו מעניין מהותי לשטף בלתי פוסק של הצעות הצהרתיות חסרות כל מהות או סיכוי. בהמשך, הוספת מנגנון הקונסטרוקטיביות על גבי המגבלה הזו (כלומר: הצעת אי אמון חייבת לכלול את שמו של ראש הממשלה המיועד לממשלה שתחליף את הממשלה המכהנת) הוסיפה עוד אלמנטים קומיים להצעות אי האמון המוגשות חדשות לבקרים. ((הצעות אי אמון שמגישה בל”ד, למשל, מציעות את ג’מאל זחאלקה כראש הממשלה החלופי.)) למה צריך להוסיף עוד הכבדות על הצעת אי האמון, שהפכה זה מכבר לצל צלו החיוור של איום על ממשלה מכהנת, אני לעולם לא אבין. אבל ליצור בחוק סיטואציה שתאפשר לממשלת מיעוט לכהן בניגוד לרצון הכנסת — ועוד בשם המשילות! — זה כבר חורג מטמטום ועובר לתחום האיוולת.

כדי להוסיף חטא על פשע, לסעיף הזה מתלווה גם סעיף שנותן לראש הממשלה את הסמכות לפזר את הכנסת. דמיינו לכם מצב שבו ראש הממשלה מאבד את אמונה של הכנסת, ומתגבשת קואליציה חלופית של 64 ח”כים — אבל הקואליציה הזו אינה יכולה להחליף את ראש הממשלה. תחת זאת, ראש הממשלה, בראותו את הקטסטרופה המתרגשת עליו, פונה בנון-שלנטיות לנשיא ומודיע לו על פיזור הכנסת נגד רצונה. יציבות ומשילות, כן?

תחת כותרת המשילות נכנס גם סעיף לפיו הצעת חוק עם עלות תקציבית של 50 מיליון ש”ח ומעלה תדרוש רוב מוחלט של הכנסת. זהו, לדעתי, אחד הסעיפים ההרסניים ביותר בפרק הזה. המשמעות היא נטרול מוחלט של הכנסת בכל הנוגע לפיקוח על התקציב, ומעשית – נטרול של כל חקיקה מהותית על ידי הכנסת. המפתחות עוברים באופן מוחלט לידי הממשלה. מה שהיא לא תומכת בו (למעט פרפראות בלי משמעות תקציבית), לא עובר. נקודה.

יש לחקיקה כזו, בהנחה שתעבור, משמעות עוד יותר רחבה אף מזאת: מדובר על הסרת כל אחריות מעל הכנסת, ולפיכך להסרת כל רסן. מכיוון שח”כים לא יהיו עוד אחראים בשום צורה על הצעות החוק הפרטיות שלהם (שהרי אלו לא יעברו בין כה וכה אלא אם הממשלה תתמוך בהן), הרי שהדפוס של גידול מתמשך במספר הצעות החוק הפרטיות המופרעות רק ילך ויגבר. הכנסת תמשיך ותתרוקן מתוכן, והדמוקרטיה הישראלית תמשיך ותשחק.

אפרופו, בהסכם עם הבית היהודי מצויין שחוק יסוד: הגברת המשילות ושינוי שיטת הממשל (ברצינות? זה השם?) מצורף כנספח. אצל יש עתיד לא מדובר על שום דבר כזה, אלא מפורט מתווה השינוי. עד כמה שאני יודע, ההסכם עם הבית היהודי נחתם קודם. מוזר…

—

סוגיה אחת שעדיין נותרה פתוחה היא מספר הנשים בממשלה המיועדת. יאיר לפיד יכול עוד להצדיק את התמיכה הנשית המאסיבית בו ולמנות נשים לשניים מתוך חמשת המשרדים של מפלגתו, בהמשך להקפדתו על ייצוג של 40% נשים ברשימה. יעל גרמן, ככל הנראה, קיבלה את משרד הבריאות. אולי קארין אלהרר תזכה להיות שרת הרווחה?

—

בשבוע הבא תוצג הממשלה בפני הכנסת ותתחיל את עבודתה. מיד אחרי הבחירות כבר אמרתי שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. גם הממשלה, כמובן, אינה בדיוק משאת נפשי. הבטחותיו של בנט שהבית היהודי אינה “מפלגת המתנחלים” לא ממש עוזרת להפיג את החשש שלי כאשר מפלגתו מחזיקה בתיק הבינוי והשיכון מחד ובועדת הכספים מאידך; וכמובן שמבחינה כלכלית זו מאיימת להיות אחת הממשלות היותר אנטי-חברתיות בהיסטוריה של המדינה. אני שמח שמפלגת העבודה נשארה באופוזיציה, ומצפה לראות אותה נלחמת נחרצות למען עקרונותיה, למען חיזוק הכנסת ולמען כלל הציבור בישראל. לפקח על הממשלה ולבקר אותה זה תפקידה של האופוזיציה. אבל הפיקוח והביקורת צריכים להיות אחראיים, ולא לעומתיים. הם מתבססים בראש ובראשונה על הערכה הוגנת של האפשרויות העומדות בפני הממשלה והצבעה על אלטרנטיבות עדיפות כאשר הממשלה אינה בוחרת בהן.

אני מקווה, באמת, שהממשלה הזו תפתיע אותי לטובה, ואני יותר מאשמח להודות בזאת אם כך יהיה, בעוד ארבע שנים. בהצלחה.

 

היום בבוקר דווח בתקשורת (יתכן שעד שהדברים יתפרסמו זה כבר יסתבר כלא נכון, או לא מדויק או משהו. לא אכפת לי. אני כותב כאן על הסוגיה העקרונית) שבהסכם הקואליציוני של הממשלה המתגבשת תכלל התחייבות להעלות את אחוז החסימה לארבעה אחוז. אני נוהג להגיד שאם תגיד לי לכמה אתה רוצה להעלות את אחוז החסימה, אומר לך את מי אתה שונא. ארבעה אחוז, לפיכך, מציב את רף השנאה מעל הערבים (רע”ם קיבלו 3.6 אחוז) אבל מתחת לחרדים (שקיבלו הפעם קצת יותר מ-5%, אבל אפשר לדחוק אותם מתחת לזה אם רק מגדילים את אחוז ההצבעה) עם בונוס של דפיקת השמאל (4.5 אחוז למרצ, אבל בעבר הם כבר ירדו מתחת ל-4%).

אבל אנחנו בתקופה של פוליטיקה חדשה, ואף אחד לא מחרים אף אחד, אז די לציניות – יש שיקול לגמרי ענייני בהחלטה להעלות את אחוז החסימה לארבעה אחוז: למנוע את הסחטנות הקואליציונית! קחו, למשל, את המצב עכשיו עם יש עתיד: זה לא נורא, איך שהם כופים על ראש הממשלה המיועד את הרצונות שלהם כאשר הברירות היחידות שנותרו לנתניהו הן להכנע או ללכת לבחירות מחדש? נורא. ((ההבדל היחיד בין ה”סחטנות” של ש”ס לזו של יש עתיד היא שרובנו פחות או יותר מסכימים עם הדברים שיש עתיד דורשת כרגע. מה שאנחנו רוצים הוא אף פעם לא סחיטה – זוהי עמידה על העקרונות ושמירה על המחוייבות למצביעי המפלגה!))

יש מודל במדיניות ציבורית שפעם חשבתי שקוראים לו “מודל פח האשפה”, והיום אין לי מושג איך קוראים לו (אם בכלל), שמתאר “מחזור” של רעיונות ישנים, בין אם פעלו ובין אם לאו, בין אם הם רלוונטיים ובין אם לאו, בסיטואציות חדשות. הגדלת אחוז החסימה הוא סוג כזה של רעיון. כל פעם מנסים אותו, אף פעם הוא לא עושה מה שחשבו שהוא יעשה, וכל פעם כולם בטוחים שהפעם זה יעבוד.

הרעיון בהגדלת אחוז החסימה הוא לצמצם את מספר המפלגות וכך להגדיל, לכאורה, את יציבות הממשלה. יש כמה בעיות עם הטענה הזו. הראשונה היא ששלוש פעמים העלו בישראל את אחוז החסימה (מכלום לאחוז אחד, אח”כ לאחוז וחצי, ואז לשני אחוזים), ומספר המפלגות נשאר אותו דבר – בין 10 ל-15. כפי שאפשר לראות מהגרף (במקור מכאן), אין שום דפוס ברור של שינוי במספר המפלגות. לפעמים ככה, לפעמים אחרת. היו 15 מפלגות בכנסות השניה, ה-11, ה-12 וה-15, והיו עשר מפלגות בכנסות ה-8, ה-10 וה-13.

מספר המפלגות שהתמודדו ומספר המפלגות שנכנסו לכנסת בכל מערכת בחירות

כדי להבין מה קרה, צריך קודם להבין את הרציונל מאחורי הטיעון בזכות העלאת אחוז החסימה. הטענה היא שכשמעלים את אחוז החסימה, הציבור יעדיף להמנע מ”לבזבז את קולו” על מפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה, ומכאן שיותר קולות יזרמו למפלגות הגדולות. לחלופין, גם אם אנשים החליטו להעביר את קולם למפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה, הרי שמנדטים שלא מצליחים להכנס לכנסת מתפזרים, הלכה למעשה, בין המפלגות שכן עברו את אחוז החסימה, באופן יחסי לגודלן. כלומר, אם תריסר מנדטים לא עברו את אחוז החסימה, אזי מפלגה שהייתה מקבלת 30 מנדטים אם אותם תריסר היו נכנסים לכנסת, תקבל במקום 33 מנדטים, ואילו מפלגה שקיבלה רק 10 מנדטים תרוויח מנדט אחד נוסף בלבד. על כן, ככל שהמפלגות הגדולות יצליחו “לנקות” יותר מלמטה, כך הן ירוויחו יותר מלמעלה.

הבעיה היא שמה שקורה במציאות מנטרל את שני היתרונות הללו (יתרונות מבחינת מהמפלגות הגדולות, כמובן): המפלגות הקטנות, שיודעות שהן חייבות להגיע לרף מסוים, מרחיבות את ה”רשת” שהן פורסות על המערכת האלקטורלית ומנסות לכסות טווח גדול יותר של הספקטרום (בין אם על-ידי תיקנון המסרים שלהן ובין אם באמצעות איחוד כוחות בין מפלגות), ואילו הציבור מעביר את קולותיו ממפלגות על סף אחוז החסימה אל מפלגות אחרות – אבל לא אל המפלגות הגדולות, אלא אל מפלגות בינוניות. התוצאה היא הרסנית עבור המפלגות הגדולות: מפלגות קטנות שקודם לכן ניקזו אליהן קולות שוליים שבכל מקרה לא היו מגיעים אל המפלגות הגדולות, ושמיקדו את המסר שלהן יותר בשימור נאמנותם של המצביעים הללו ופחות במשיכת מצביעים חדשים, מתחילות להתחרות בצורה רצינית על קולותיהן של המפלגות הגדולות.

בישראל, כמובן, התהליך הזה קיבל דחיפה מאסיבית משיטת הבחירה הישירה, שאיפשרה לאנשים להבטיח שהמועמד המועדף שלהם לראשות הממשלה יזכה לתמיכתם, ובכך הפכה אותם פתוחים יותר למסרים הספציפיים יותר של המפלגות הקטנות. המפלגות הגדולות הפכו בינוניות, המפלגות הקטנות הפכו בינוניות, ונשארנו עם מערכת שהיא הגרועה שבכל העולמות.

ועכשיו הקואליציה החדשה רוצה להעלות את אחוז החסימה. שוב. אלא שאם העלאת אחוז החסימה לפני התפוררות המערכת המפלגתית הייתה החיסון עבור המחלה הלא נכונה, הרי שהעלאתו עכשיו היא בגדר מתן חיסון שפעת לחולה איידס. רוב הסיכויים הם שה”תרופה” רק תחריף את הבעיה. הסיבה, ותסלחו לי שאני מערבב פה מטאפורות בלי הכרה, היא שההגדלה ההדרגתית של אחוז החסימה ויצירתה של מערכת מפלגתית מבוססת מפלגות בינוניות פיתחה חסינות לתרופה הספציפית הזאת. אם, אולי, העלאה פתאומית של אחוז החסימה מאפס לארבע בשנות ה-50 הייתה מקבעת (אולי) מערכת מפלגתית מצומצמת הרבה יותר, הרי שההעלאה עכשיו, ואפילו תהיה זו העלאה משמעותית, כבר לא תשפיע באופן מהותי — לפחות לא לכיוון הרצוי.

בואו נדמיין אחוז חסימה לא של ארבעה אחוזים, אלא של שמונה אחוזים: רק מפלגות עם עשרה מנדטים יכולות להכנס לכנסת. מה נצפה שיקרה?

המפלגות הערביות תתאחדנה או שתחרמנה את הבחירות כליל (כנראה האופציה השניה – אם לא המפלגות עצמן, הרי שמצביעיהן יחרימו בחירות שבעצם ישאירו אותם בלי שום אלטרנטיבות). ((כמובן שלכך תהיינה השלכות מרחיקות לכת על הדמוקרטיה הישראלית. אני לא אכנס כאן לסוגיה הזו, אבל היא בהחלט ראויה לדיון שעושה רושם שיש מעטים מחוץ לשמאל הישראלי שחושבים שהוא חשוב.)) בשמאל, מרצ תתאחד לתוך העבודה (23 מנדטים). במרכז, קדימה, התנועה ויש עתיד תתאחדנה (30 מנדטים), בימין הבית היהודי ישמרו על עצמאותם (13 מנדטים) והליכוד ביתנו ימשיכו ביחד (34 מנדטים), והחרדים יתאחדו (או שיהדות התורה תעלם) – 20 מנדטים (כל חישובי המנדטים מניחים שהמפלגות הערביות לא תתאחדנה, והמנדטים החסרים יתחלקו באופן יחסי בין השאר. החישוב הוא נאיבי ואינו כולל תנועת מצביעים בין המפלגות מעבר לאיחודים השונים).

אז כן, בהחלט יהיה הישג מרשים מבחינת הורדת מספר המפלגות לחמש בלבד, מהן שתיים סקטוריאליות. במצב כזה, כמובן, הרכבת הקואליציה היא לא יותר פשוטה מאשר בסיטואציה הנוכחית. למעשה, ברית בין לפיד לבית היהודי בסיטואציה כזו הייתה מציבה את הליכוד במצב עוד יותר קשה ממה שיש לו עכשיו, משום הדבר היה מעמיד אותם מול גוש גדול משמעותית מהליכוד עצמו. ((כמובן, בשינוי המוצע, של 4%, ההבדל היחיד בין תוצאות הבחירות למה שהיה לנו כבר הוא העלמותן של חד”ש, רע”מ-תע”ל, בל”ד וקדימה – שלוש הראשונות בין כה וכה לא נשקלו בשום שלב לשום קואליציה, ומן הסתם לא השפיעו בשום צורה על מהלכי הרכבת הקואליציה.))

בכל אופן, ברור מהחישוב הזה שאין שום סיבה להאמין שאפילו העלאה משמעותית הרבה יותר של אחוז החסימה תגרום ליצירת מפלגות גדולות. להפך: בשלב הנוכחי של חייה של המערכת המפלגתית בישראל, היא תגרום רק לחיזוקה של המערכת וקושי משמעותי בפירוק המפלגות הבינוניות והעברת קולותיהן לשם יצירת מפלגות גדולות. מאידך, חדירתם של קולות חדשים למערכת תעשה קשה עוד יותר, כמובן, מה ששוב יחזק את המערכת הקיימת. התוצאה תהיה מערכת מקובעת שאינה יכולה לנוע ימינה או שמאלה, כי אין לה, למעשה, מרחב נשימה כלל. המפלגות תתמקדנה בחידוד המסר למצביעיהן ופחות בניסיון למשוך קולות חדשים (משום שלא תהיינה מפלגות אחרות בגוש שיוכלו לקלוט קולות שיפרשו בשל כך), והשינויים שיהיו יגרמו יותר על-ידי דמוגרפיה מאשר על-ידי דמוקרטיה.

חשוב לזכור – מערכות שמתבססות על מספר קטן מאוד של מפלגות מתבססות בד”כ גם על שיטות שמייצרות שינויים משמעותיים בפרלמנט על בסיס שינויים קטנים בקרב המצביעים. מעבר של שניים-שלושה אחוז מצד לצד בבריטניה יכולים לגרום למהפך מכריע. לעומת זאת, שיטות דומות לישראל בדרך-כלל דינאמיות יותר מבחינת המערכת המפלגתית, אבל מפצות על כך בכך שתוצאות הבחירות לעיתים רחוקות גוררות שינוי גורף בפרק זמן קצר. מערכת שגם תשקף נאמנה שינויים חברתיים בצורה הדרגתית וגם תמנע דינאמיות של המערכת המפלגתית תגרור סטגנציה ותחריף את הייאוש וחוסר האמון בשיטה הדמוקרטית שהם מנת חלקן של כל המדינות הדמוקרטיות בעידן הנוכחי בין כה וכה.

אתמול פרסם סבר פלוצקר טור בידיעות אחרונות בו תיאר בתקווה את מה שהוא כינה “התוכנית לדה-חרדיזציה” של החברה הישראלית. פלוצקר שיבח את הפרויקט שלדעתו לקחו על עצמם לפיד ובנט, של “הפקעת השליטה מהממסד החרדי על חיי האישות בישראל והחלשת השפעתו על תחומים אזרחיים נוספים, משיכון ותחבורה עד חינוך, רווחה ועבודה”, או בקצרה, מ”שליטתו בפועל של מיעוט חרדי, במדינה יהודית שהפקידה את ענייניו החשובים של אותו ציבור למנגנון הפוליטיקה החרדית”. הספק היחיד שמנקר בליבו של פלוצקר הוא לגבי נכונותו של נתניהו להיות המהפכן שילך על מהלך כל כך מקיף וחשוב.

פלוצקר אפילו מרהיב עוז ואומר ש”עליית מפלגות מרכז חילוניות-ליברליות גדולות – כמו שינוי וקדימה – לא הייתה אפוא תופעה אופנתית חולפת, גם כשהמפלגות עצמן חלפו והחליפו שם. התנועות הללו נתנו ביטוי אותנטי לחששותיו של מעמד הביניים מפני חרדיזציה דוהרת של המדינה”.

אבל פלוצקר מתעלם, אולי בכוונה, מבעיה אחת עם תיאור המצב שלו. הוא מנסה לטעון שהסיבה שהחרדים הגיעו לעמדה שהוא מתאר היא פשוט איזה היסח דעת של החילונים בישראל – הם חשבו שהם יזרקו לחיה החרדית הרעבה קצת טוטליטריזם אוטונומי, והיא תעזוב אותם בשקט, כשלפתע גילו ש”התאבון גבר עם האוכל”. אבל הסיפור הוא לא כל כך פשוט או חד צדדי. החרדים סיפקו משהו למדינת ישראל שמצד אחד היא הייתה זקוקה לו, ומצד שני לא רצתה להודות בכך. במסגרת הרצון “לקיים במדינת היהודים חיי יומיום חופשיים” – משאת נפשו של הרוב הלא חרדי אליבא דפלוצקר – החרדים (יחד עם הדתיים הלאומיים, שבכל זאת חוו אי אלו רגשי נחיתות מול “חברת הלומדים” החרדית) נתנו משמעות לתיבה “יהודים”.

לפיכך, אין זאת ש”עם האוכל בא התאבון”, אלא ככל שהתרוקנה העגלה החילונית מתוכן עברי לאומי שאינו תלוי בדת, כך גדלה התלות של המדינה היהודית באלו שיכלו לצקת תוכן לתוך המילה הזו. אם דוד בן-גוריון יכול היה לנפנף בתנ”ך ולקבוע “זה הקושאן שלנו”, כיום רוב החילונים בישראל לא קוראים את התנ”ך, ועם כל הכבוד לרות קלדרון ומפעלות דומים של ישיבות חילוניות, נושאים עיניהם לחרדים בכל הנוגע לסמכות על כתבי הדת היהודית. החרדים לא השתלטו לנו על המדינה בזמן שהיינו עסוקים בעבודה ושופינג. הם נכנסו בדרך המלך, כמי שאוחזים ברכיב חיוני להצדקת קיומה של המדינה.

כי הרי היינו יכולים להעלות על הדעת פתרון הרבה יותר פשוט מהשעטנז שמכינים לנו לפיד ובנט. אם כל מה שהיינו רוצים הוא מדינה דמוקרטית, כל שעלינו לעשות הוא לוותר על התיבה “יהודית”, ונפתרה הבעיה. אם המדינה אינה יהודית, אין צורך לתחזק מוסדות דת ותרבות יהודיים – בכל אופן, לא יותר מאשר מוסדות דת ותרבות של כל קבוצה דתית אחרת. אבל לכך משפחת לפיד לדורותיה אינה יכולה להסכים. הם רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית: יהודית לערבייה, דמוקרטית ליהודיה, ואיכשהו, בתווך, ליברלית לחילוניה.

ומכאן נובעת מורכבותו של פרויקט ה”דה-חרדיזציה” שפלוצקר מדבר עליו. מכאן גם נובע ההסבר למהלכיו של לפיד מאז הבחירות: לברית עם הבית היהודי מחד, ולהתבטאות ה”זועביז” שלו מאידך.

הברית עם בנט נועדה לתת חותמת כשרות יהודית לפרויקט שלו. כמו מפד”ל למפא”י, כך הבית היהודי ליש עתיד. למרות שבמבט ראשון הזיווג הזה נראה מוזר, למעשה מדובר בברית די קלה, ברגע שמבינים מה נקודת המוצא ומה היעד של לפיד. בנט מוכן בשמחה לתת לחילונים “אוטונומיה תרבותית ליברלית” בתחומי המושב שלהם, בתוך מסגרת יהודית בסגנון עדות המפד”ל – כלומר, יהדות לא מציקה מדי, לא קפדנית מדי. המחיר היחיד שהוא גובה מצד ה”דמוקרטית” במשוואה הוא מחיר שהחילונים בסגנון לפיד שמחים לשלם: צמצום כוחם של הערבים בדמוקרטיה הישראלית. וכך, במעבר בין הברית ההיסטורית של מפא”י ומפד”ל לברית החדשה של לפיד ובנט, עברנו מ”בלי חרות ומק”י” ל”בלי החרדים והזועביז”.

בניגוד לתיאור של פלוצקר, פרויקט הדה-חרדיזציה (תזה שבפני עצמה אני מקבל כהגיונית) אינו מהפכני, אלא להפך: ריאקציונרי ורומנטי. זהו ניסיון לחזור לימים היפים של ראשית ימי המדינה, כאשר החרדים והערבים ידעו מה מקומם, והאליטות שלטו ברמה. נכון, במודל החדש אין ברירה אלא להכיר בדתיים הלאומיים כשותפים יותר שווים בפרויקט, על כך הכרוך בכך, וגם האליטות כבר לא מה שהיו פעם. אבל זה מה שעומד במרכז החזון של לפיד: ארץ ישראל הטובה והיפה, מדינה יהודית, אבל לא יותר מדי, מדינה דמוקרטית, אבל בלי להגזים. ואנחנו, החילונים, באמצע, נהנים מהטוב שבכל העולמות. אשרי המאמין.

אינני מתיימר להיות מומחה לקהילה היהודית בארה”ב, אבל אני בספק אם הטענה של פלוצקר לפיה המודל החדש הזה בנוי על בסיסה, הוא נכון. אולי כך תופס לפיד את הקהילה היהודית שם – גזענית במידה, ליברלית כשזה נוח ((לפיד מתיימר להיות אמריקנולוג, אבל הוא כבר הוכיח באותות ובמופתים שההיכרות שלו עם התרבות האמריקאית אינה חורגת בהרבה מזו של כל ישראלי עם אנגלית ככה-ככה שצופה במספיק סדרות אמריקאיות.)) – אך התחושה שלי היא שאותם יהודים ליברלים חדשים היו רוצים לחיות במדינה שבה החירות היא על תנאי, וחופש הדת ניתן רק למי ששייך לדת הנכונה.

א. דברים שביוקר

לא חושב שסיפרתי בבלוג, אבל רכשתי לאחרונה דירה. מדובר, כמובן, בהוצאה הגדולה ביותר שאעשה בחיים שלי, והיא מצריכה כל מיני דברים של גדולים, כמו משכנתא וכאלה. כשנה לפני שעזבנו לקנדה גם חשבנו לקנות דירה. אבל בזמנו, לשלם 600,000 ש”ח, שמתוכם לפחות 450,000 משכנתא, נראה לנו כמו התחייבות מטורפת. שזה היה מצחיק היום, אם זה לא היה כל כך מדכא.

בכל אופן, במסגרת סידורי המשכנתא היינו צריכים גם לעשות ביטוח משכנתא. אולי יצא לכם להתקל בפרסומות ברדיו (אולי גם בטלוויזיה, אין לי מושג) שלועגות למי שלוקח את ביטוח המשכנתא שמוצע דרך החברה שעובדת עם הבנק ומציעות במקום זה ללכת לחברת ביטוח שיש לה מספר טלפון זכיר במיוחד במקום. הם בהחלט צודקים בכך שכדאי לעשות השוואת מחירים, במיוחד בהוצאה כה גדולה ולטווח זמן כה גדול. אבל כל השאר הוא, איך לומר, לא ממש מדויק. אומר זאת כך: מבין כל ההצעות שקיבלתי, זאת של חברת הביטוח מהפרסומת הייתה הכי גרועה. בהפרש ניכר. מה זה הפרש ניכר? 50% יותר מאשר ההצעה שבסוף בחרתי בה, וזה אחרי הנחה שהם נתנו לי לחמש השנים הראשונות. זאת, בעוד שיתר ההצעות היו בהפרש של שקלים בודדים אחת מהשניה.

בסופו של דבר, אגב, הלכתי עם הביטוח שהוצע לי דרך הבנק.

יש משהו לא הגון בגישה של חברת הביטוח הזו – מסע פרסום אינטנסיבי, כולל הבטחה להשוות כל הצעה אחרת שתוצג בפניהם כדי לתת להם אצטלה של תחרותיות (וזה עוד לפני שמדברים על השימוש במספר מותגים תחת אותה חברת ביטוח, כדי להנות מאותם צרכנים שרוצים לעשות השוואת מחירים ומתקשרים למה שהם תופסים כשתי החברות הגדולות בשוק – שהן למעשה אותה חברה ממש). אני יודע שזה נשמע תמים לצפות להגינות מחברת ביטוח, אבל כשהדבר הראשון שהם עושים משאיר כזה טעם רע, התגובה האוטומטית שלי היא להתרחק. אני לא חושב שזה נכון, כצרכן, לתת לחברה כזו את הכסף שלי. האופטימיזציה הזו – להציע הצעה גבוהה, ולרדת בדיוק לנקודה שבה הצרכן הספציפי הזה יחשוב שהם תחרותיים, במקום להיות תחרותיים מהרגע הראשון – מרגיזה אותי.

אז מה שניסיתי להגיד זה שתשוו מחירים, אל תסתפקו בחברות עם הכי הרבה פרסומות או עם מספר הטלפון הכי זכיר. ביטוח זה הרבה כסף, וזה שווה לכם להשקיע את הזמן הדרוש כדי לקבל הצעות מכמה וכמה חברות.

ב. דברים שבזול

עיתון הארץ הכריז שבקרוב יעבור למודל עסקי חדש, המזכיר את תוכנית התשלום של הניו-יורק טיימס: גישה חופשית למהדורה המקוונת תעלה כ-400 ש”ח, תתאפשר גישה חינם למספר מצומצם של כתבות בחודש, וקוראים שיגיעו דרך קישורים ברשתות החברתיות יוכלו לקרוא את הכתבות המקושרות בלי מגבלות.

אני יכול להבין את הארץ. אני לא רואה את עצמי עושה מנוי למהדורה הדיגיטלית שלהם, אבל אני יכול להבין אותם. האיזון העדין שמעולם לא ממש נשמר בין כה וכה בין הצורך של המפרסמים לבולטות לבין הצורך של קוראי האתר בסביבת קריאה נוחה ממשיך להתערער, והיכולת לכמת במדוייק את השפעתה של כל פרסומת מן הסתם מקשה על אתרי החדשות להרוויח בצורה משמעותית מפרסום. אולי באמת אין מוצא אלא לדרוש תשלום על הגישה לאתר? ושקל וקצת ליום זה באמת לא הרבה, יחסית לעלות של עיתון יומי מודפס.

העניין הוא שהעיתונות מעולם לא מומנה ישירות על ידי הקוראים. מאז ראשית ימיו של העיתון בגלגולו המוכר לנו (שהחל את דרכו עם עיתוני הפני האמריקאים במאה ה-19), העיתונות מומנה על-ידי פרסומות. העלות לקורא מהווה רק שבריר מהעלות האמיתית של תחזוקת מערכת עיתון, ולמעשה בקושי מכסה את עלויות ההדפסה עצמן. מה שעיתונים מכרו, מאז ומתמיד, זה לא חדשות לקוראים, אלא קוראים למפרסמים – או בכינוי הקצת פחות נעים “עיניים” (eyeballs).

מכיוון שאין עלויות הדפסה בעיתון מקוון, היה זה דווקא הגיוני לא לדרוש תשלום תמורת קריאת העיתון, והסתמכות מלאה על פרסום. אבל, כאמור, הרווח מפרסומות מקוונות הוא ככל הנראה נמוך יותר מאשר הרווח מפרסומות מודפסות, ולו משום שכל העסק נהיה הרבה יותר מדיד. המפרסם כבר לא צריך להסתמך על השערות כלליות לגבי מיקום המודעה וגודלה – כל הנתונים המדוייקים של כמה אנשים ראו את הפרסומת וכמה אנשים הקליקו עליה הפכו זמינים. האמת, אפשר להניח, לא מאוד מחמיאה לעיתונים כפלטפורמה מוצלחת לפרסום. גם סוג הפרסומות האפשריות באתר אינטרנט שונה מאשר בעיתון. נכסי צאן ברזל כמו עמודים מלאים בריבועים קטנים של מוצרי צריכה על מחיריהם המפתיעים לטובה (בשאיפה) פשוט לא עובדים באינטרנט.

אבל המודל שמציע “הארץ” אינו נועד להחליף את הפרסומות – 399 ש”ח לשנה מכל מנוי לא יכסו באמת את עלויות המערכת. אנחנו נותרים עם אותה תסבוכת, רק עם טוויסט חדש: עכשיו לעיתון יהיו פחות זוגות עיניים למכור למפרסמים, וכך ההכנסות מפרסום תרדנה. מאידך, להעלות את עלות המנוי לרמה כזו שתוכל להחליף לחלוטין את ההכנסה מפרסומות ככל הנראה אינו ריאלי מבחינת מספר המנויים הצפויים. גם כך קשה להעריך כמה אנשים יסכימו לשלם את המחיר שנקבע תמורת הארץ הדיגיטלי.

יש מי שמחפשים את הפתרונות במקומות אחרים. וידאו, כך מספרים לי, זה הדבר החם הנוכחי בהכנסות של עיתונים מקוונים – בתחילת כל סרטון אפשר להדביק פרסומת שאי אפשר לדלג עליה והצפיה בה מובטחת, מה שמניב רווחים נאים לעיתון. אבל על הדרך העיתון צריך להפנות יותר ויותר ממשאביו להפקת קטעי הוידאו האלו, להפסיק להיות עיתון ולהתחיל להיות קצת ערוץ טלוויזיה. שזה, כמובן, פתרון בעייתי משהו לבעיה שלפנינו.

אין לי מושג איך פותרים את הבלאגן הזה. אני מאחל בהצלחה לעיתון הארץ במיזם החדש, אבל בינתיים אני סקפטי.

יש למעלה מ-800 פוסטים בבלוג שלי. חלקם, במיוחד כאלו שנכתבו בתחילת דרכו, לפני שהתגבש האופי שלו, לא מעניינים במיוחד. חלקם, במיוחד כאלו שכתבתי לפני שהתגבשו העמדות שלי בנושאים מסוימים, קצת מביכים אותי בדיעבד. לפעמים אפילו הרבה. מעולם לא הסרתי אף אחד מהם – אני מאמין שאני צריך לעמוד מאחורי הדברים שכתבתי גם כשהם מתחילים להביך אותי, בדיעבד. כתבתי אותם, עכשיו הם בעיה שלי. אני יכול להתנצל עליהם, אני יכול להסביר ששיניתי את דעתי, אבל אני לא יכול להתכחש אליהם. זה לא יהיה הגון.

כמה שנים אחרי שהאייל הוקם התחלנו לקבל בקשות מכותבים ותיקים להסיר מאמרים שלהם, או למצער לשנות את שם הכותב לשם בדוי כלשהו. אנשים התבגרו, אנשים גילו שפתאום לא נוח להם שהתוצאה הראשונה בגיגול של השם שלהם היא מאמר שכתבו בשנות העשרה שלהם, אנשים שינו את העמדות שלהם. בכל מקרה, הם לא רצו יותר שהדברים הללו יזקפו לזכותם או לחובתם. הם רצו להעלים את הטקסטים האלו מההיסטוריה האישית שלהם. אני יכול לכבד את זה, אבל אני לא מוכן לאמץ את הגישה הזו כלפי עצמי. מבחינתי, כל מה שאני מפרסם הוא לפרוטוקול.

אני אומר את כל זה כדי להבהיר עד כמה זה חריג עבורי שיש פוסט אחד בבלוג שמחקתי – למעשה, לא מחקתי אותו, אלא הפכתי אותו לפרטי, כך שאתם אינכם יכולים לקרוא אותו. הסיבה שהפוסט הזה הוסר היא לא שלי יש בעיה איתו, אלא שמושא הפוסט ההוא איים עלי בתביעת דיבה. כדי להסיר ספק: אין בפוסט ההוא מילה אחת שהיא אינה אמת. אין לי ספק קל שבקלים שתביעת דיבה לא הייתה צולחת את המבחן המשפטי, ובסופו של דבר הייתה נדחית. אבל אין לי כסף או זמן לממן משפט, ולמושא הפוסט דווקא יש.

לתביעות כאלו, ולאיום בתביעות כאלו, יש שם: SLAPP – תביעה אסטרטגית נגד השתתפות ציבורית. בימים אלו פרסמה האגודה לזכויות האזרח בישראל ((גילוי נאות: אני עובד של האגודה.)) דו”ח מאת עו”ד אבנר פינצ’וק בנושא התביעות הללו והאפקט המצנן שלהן על השיח הציבורי. אם אתם אנשים שנוהגים להביע את דעתכם ואת ביקורתכם על אנשים ונושאים שונים במקומות ציבוריים אני מפציר בכם לא לקרוא את הדו”ח הזה בשום פנים ואופן. תופעת לוואי מיידית של קריאת הדו”ח היא מורך לב ופאניקה נמרצת.

כוחה של התביעה אינו בהכרח בחקיקה נוקשה מדי בענייני דיבה. גם אם נניח שהחוק והפסיקה מאזנים בין חופש הדיבור לבין הזכות לשם טוב (אף כי יש סיבות לא לחשוב כך), הבעיה היא שמערכת המשפט עיוורת לחלוטין לעובדה שבעצם קיומו של משפט יש משום נטל משמעותי על חלקים גדולים מהציבור, ובכל מקרה בו יש אי-סימטריה בין הצדדים, ועל כן האיזון המשפטי הופך לפארסה. אסביר זאת כך: אפשר לנסח שורה של המלצות כיצד להמנע מלהכשל בהתבטאויות שבית המשפט עלול לראות בהן הוצאת דיבה. למשל, אחד הבורות שרבים נופלים בהם הוא התבטאויות שאינן מבדילות כראוי, בעיני השופטים, בין עובדה להבעת עמדה. הבעת עמדה מוגנת מפני חוקי הדיבה, ((סעיף 15 לחוק: “תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: […] (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע […] בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו.”)) אך בית המשפט נוטה לשפוט דברים לחומרה בהקשר זה, ולדרוש ניסוח כמעט-משפטי של הדברים, במקום להתייחס לסגנון המקובל בז’אנר בו נאמרו או נכתבו הדברים במקור. כלומר, רצוי לסייג דברים ולהבהיר כאשר דבר מה שאנחנו אומרים הוא אינו עובדה בדוקה אלא הערכה או הבעת דעה. בקיצור, בית המשפט, לכאורה, היה רוצה, לכאורה, שנכתוב ככה. לכאורה.

ויש, כמובן, עצות נוספות שאפשר לתת. אבל, כאמור, זה לא היה משנה. כי כוחה של תביעת הדיבה האסטרטגית אינו תלוי כלל ביכולתו של התובע להשיג פסק דין לטובתו. כוחה הוא בכך שיעדיה של תביעה כזו בדרך כלל אינם יכולים להקדיש את הכסף והזמן הדרושים כדי להתגונן בבית משפט מפני תובע רב ממון. על כן הם מעדיפים פעמים רבות להתקפל הרבה לפני שמוגשת התביעה, כפי שקרה במקרה שלי. יצויין שגם במקרה שלי ניסיתי להגיע לפשרה כלשהי לפני כן – למשל, לפרסם הבהרה לפיה העסקה המדוברת בסופו של דבר בוצעה במלואה לשביעות רצוני (נגיד), אבל האיש התעקש על מחיקה מלאה של הפוסט. ((למעשה, הוא עוד המשיך לרדוף אחרי חודשים רבים בטענה שהפוסט שלי ממשיך להופיע במקומות אחרים אליהם הוא הועתק על-ידי כל מיני שוחרי טובתי או סתם אגרגטורים, ואף הכריח אותי להשפיל עצמי ולפנות לאנשים ששיתפו את הפוסט שלי ולבקש מהם להסיר אותו.))

התעקשותו של בית המשפט להציב את זכות הגישה לערכאות כעליונה על כל הזכויות האחרות, בלי לתת את דעתו כלל להשפעה השלילית מאוד שיש למתן זכות רחבה עד מאוד לכל דיכפין לברר את עניינו עד תום בבית המשפט על חופש הדיבור, והמנעותו של בית המשפט מדחיית תביעות על הסף גם במקרים בהם בירור קל שבקלים היה מערער לחלוטין את כתב התביעה וחושף את ערוותו — מהוות פגיעה אנושה בזכויות הפרט במדינת ישראל. בית המשפט אוהב להאמין שבתוך עמו הוא יושב, אבל זה נכון רק אם “עמו” הוא עם עורכי הדין. תפיסת “מלוא כל הארץ משפט” מתעלמת מכך שעבור רוב אזרחי המדינה, בתי המשפט אינם נגישים, אלא הם עולם אטום ומאיים, רצוף ז’רגון פנימי חסר פשר, ומהווים קופסא שחורה שדרך פעולתה, והקשר בין מה שנכנס אליה לבין מה שיוצא ממנה, פשוט אינם נהירים. אפילו עורכי דין מודים לעיתים קרובות, במיוחד בנושאי תביעות דיבה, שאין להם מושג איך תביעה תסתיים. אז מה נעשה אנחנו, אזובי הקיר חסרי ההשכלה המשפטית?

לחוסר האונים הזה תורמת, כמובן, גם העובדה שבית המשפט אינו נותן שום הגנה למי שבבירור נתבע בתביעת סרק. הוצאות משפט נפסקות במשורה ואינן משקפות כלל את העלות האמיתית של המשפט לנתבע, גם כאשר השופט עצמו מכיר בכך שהתביעה הייתה קנטרנית; לעיתים חלק הארי של תביעה נדחה בבוז, ורק איזה שביב פרט מתקבל על-ידי בית המשפט כדיבה, ואז בית המשפט פוסק פיצויים מזעריים לתובע, אבל מוסיף על כך הוצאות משפט — לזכות התובע — תוך התעלמות בוטה מכך שהנתבע נאלץ להוציא ממון רב על הגנה מפני תביעה שעיקרה היה תביעת סרק.

הדו”ח מציע שורה של תיקונים אפשריים, החל בהחלת הליך קדם שיפוטי כפי שהציעו כבר חברי הכנסת יחימוביץ, אורבך והורביץ בהצעת חוק שהגישו ב-2010 – הליך שיפוטי שיקל על דחייתן על הסף של תביעות שעל פניו אין להן סיכוי להתקבל; עבור בתיקונים כגון שלילת זכותו של תאגיד לתבוע דיבה, או לפחות להגביל את הזכות הזו, כמו גם תיקונים שיגדירו פיצוי משמעותי יותר לנתבע שהוכיח שהתביעה נגדו היא תביעת סרק אסטרטגית; וכלה בהצעות דומות לזו שהצעתי בעצמי להקמת קרן להגנה משפטית שתסייע לנתבעי דיבה להגן על עצמם, במגבלות כאלו ואחרות. המטרה הכללית היא להפחית מהאטרקטיביות של תביעות דיבה, בין אם על ידי הגבלת כוחן, ובין אם על ידי יצירת איום נגדי על התובע במקרים בהם יוחלט שהתביעה כוונה למטרות השתקה. כפי שכבר עלה בדיונים קודמים פה בבלוג – גם בכך יש בעיות, משום שאנחנו עלולים למצוא את עצמנו דווקא יוצרים אפקט צינון הפוך, שבו האדם הפרטי שחש שתאגיד כלשהו (למשל עיתון) הוציא את דיבתו, יחשוש לתבוע. כלומר, כשאי-הסימטריה בין הצדדים הפוכה, הוספת הגנות לצד הנתבע עלולה לפגוע במי שנפגע באמת מהוצאת דיבה.

קשה לומר שמדובר בסוגיה פשוטה, בכל אופן.

—

עוד אני מכין את הדברים לפרסום, והנה עולה לה פרשיה חדשה סביב אותה סוגיה. כפי שדיווחה וולווט אנדרגראונד, התחקיר של “המקור” בערוץ 10 על ישראל היום ((לא ראיתי, אבל הבנתי שתקציר אמין יהיה פחות או יותר: הביביתון הוא ביביתון!)) לא זמין לצפייה באינטרנט, בניגוד לתכנים אחרים של התוכנית, וכל תוכנית שכללה פרומו לתחקיר הזה גם היא לא זמינה לצפייה און-ליין, ככל הנראה בגלל חשש של ערוץ 10 מ”תיירות דיבה” – כלומר, ניצול העובדה ששידור באינטרנט יכול להחשב “פרסום” בכל מקום בעולם, בעצם, כדי להגיש תביעת דיבה במדינה זרה, בעיקר בריטניה, שם חוקי הדיבה נוקשים במיוחד ובית המשפט פתוח באופן חריג לתביעות גם לגבי פרסומים שלא נעשו באופן מובהק בגבולות המדינה. זו לא הפעם הראשונה שדבר כזה קורה, כמובן. בדו”ח של האגודה לזכויות האזרח מצוטטת שלי יחימוביץ, שדיברה בכנס בעקבות האיום בתביעת דיבה על “שיטת השקשוקה” של מיקי רוזנטל, וסיפרה על “גילוי דעת” שהכינה בשעתו עבור חדשות ערוץ 2. יחימוביץ יצאה בביקורת כנגד מוזיאון תל-אביב שהתכוון לשנות את שמו בעבור תרומה של משפחת עופר. “ביקשתי תגובות כנדרש, והתגובות שודרו והכל היה כדת וכדין. ואחרי שהפינה שודרה, היה איום בתביעה […] לא הייתה עילה לתביעה, זה היה ברור לחלוטין, אבל באי כוחם של האחים עופר הזהירו, שכיוון שהחברה היא חברה בינלאומית הם בכלל ינהלו את המשפט בניו-יורק, עורכי הדין שחברת החדשות תאלץ לשכור יצטרכו לטוס לניו-יורק במשך שנים, עלות המשפט תעלה לחברת החדשות […] לפחות שני מיליון דולר. ונראה אתכם, אמרו לחברת החדשות, נראה אתכם עכשיו מנהלים את התביעה הזאת”. בעקבות האיום שידרה חברת החדשות התנצלות.

המצב המתואר כאן, כמובן, שונה מהאפקט המצנן של תביעות ה-SLAPP שתואר לעיל. ראשית, הדברים פורסמו. אמנם הם אינם זמינים לכל דיכפין, אבל הם פורסמו. משמע, ערוץ 10 מוכן ומזומן לנהל משפט דיבה כל עוד זה יוגש בארץ, והוא בטוח בכך שהוא יצא ממשפט שכזה כשידו על העליונה. החשש, כאמור, הוא מניהול המשפט במדינה אחרת, על כל העלויות הכרוכות בכך. לא רק שהבעיה הזו נעשית סבוכה יותר (אי הסימטריות של התביעה נעשית הרבה פחות ברורה כשמשני הצדדים עומדים תאגידים, הגם שאחד מהם על סף קריסה כלכלית), היא גם הופכת הרבה פחות פתירה, שהרי נדרש מאמץ בינלאומי משותף של כל מדינות העולם כדי להתגבר על הבעיה הזו, או למצער, לחץ משמעותי על ממשלת בריטניה לשנות את חוקי הדיבה במדינה ולסגור את הפתח לתיירות דיבה. ספק אם הדבר נמצא בהישג יד של איזשהו גורם בארץ.

בינתיים עלה אתר חדש, no censor שמו, שסיפק עותק באיכות טובה של התוכנית ומבטיח להמשיך ולפרסם מידע שנמנע מן הציבור באופן נגיש מסיבות פסולות, לשיטתם. אני לא בטוח איך קברניטי ערוץ 10 מרגישים לגבי זה, אני די בטוח שזה כלי לא אפקטיבי במיוחד לפתרון הבעיה, אבל הנה הוא.

—

חופש הדיבור הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. גורמים הפועלים לצמצומו או להרתעת הציבור מהשימוש בו, הם לפיכך איום מתמשך על הדמוקרטיה. אבל לא רק הדמוקרטיה בסכנה. הפוסט שלי שהורדתי לא עסק בנושאים פוליטיים אלא בנושא צרכני. האינטרנט נותן לנו, הצרכנים, הרבה מאוד כח כנגד נותני שירותים שרוצים לנצל את התמימות שלנו. מידע עובר באופן הרבה יותר יעיל, ובעל עסק צריך לדפוק כמות הרבה יותר קטנה של אנשים לפני שהדבר יחזור לנשוך אותו בתחת. אבל לצד כל יתרונותיה, הנגישות של מה שאנחנו כותבים באינטרנט גם חושפת אותנו, הצרכנים, הפעילים, המבקרים, לאיומים משפטיים שלא היינו צריכים להתמודד איתם אם היינו מסתפקים בלספר לחברים שלנו ישירות על החוויות השליליות שעברנו או הדעות שגיבשנו לעצמנו בנושאים שונים. אסור לחוק, המיושן, לפעול כנגד ההפתחות החברתית שהאינטרנט מאפשר. מאידך, רוח החוק, שמאפשרת לאדם להגן על שמו הטוב ועל כבודו מפני אלו המבקשים להכפיש אותו ברבים, חייבת להשמר. הפתרון אינו פשוט, אך הוא חייב להמצא.

למזלנו, ישראל אינה המדינה היחידה שנמצאת במצב הזה, ומדינות אחרות גם הן מנסות להתמודד בדרכים שונות עם תופעת ה-SLAPP. עלינו ללמוד מהן ולנסות לפתח עבור ישראל פתרון שיתאים לצרכינו. מה שבטוח שאסור לנו לעשות זה להתעלם מהבעיה, כפי שעשו בתי המשפט עד כה.

—

עדכון, עשור לאחר מכן: מה שכתבתי בראשית הדברים כבר לא נכון. הבלוג כולו ירד בשלב כלשהו, ואז החזרתי אותו בגרסא מדוללת, מינוס פוסטים מיותרים מדי. זה לא שאני לא עומד מאחורי הדברים שלי, אבל לפעמים דברים פשוט לא צריכים להיות מפורסמים, ולהחזיק אותם פתוחים רק מטעמי “לקחת אחריות” זה לא הגיוני. אין בדברים אלו כדי להגיד שכל מה שנשאר פה עדיין באמת ראוי למאכל אדם, בהכרח.

כמה הערות מקדימות

בפוסט סיכום הבחירות שלי דיברתי על התגבשותו של מודל “מפלגת פלטפורמה” ש”קדימה” תחת שרון ככל הנראה הייתה הארכיטיפ שלו – זוהי מפלגה שאפילו לא מתיימרת להציע אידאולוגיה מסוימת, וההתמודדות שלה היא נטו סביב אישיותו של העומד בראשה. סממנים מקדימים של המודל הזה – החל ברפ”י של בן-גוריון וכלה בישראל ביתנו של ליברמן לפחות הציעו מצע ברור שבידל אותן מהחלופות המיידיות – אבל “קדימה” הוקמה כ”מפלגת שלטון”, ואני משתמש בביטוי הזה במובנו הריק ביותר מתוכן. לא היה בה אפילו ניסיון לתוכן שהוא יותר מאשר “המפלגה שתאפשר לאריק שרון להיות ראש ממשלה כמו שהוא רוצה, בלי מטענים היסטוריים ואדמיניסטרטיביים כמו מרכז המפלגה וכל מיני טרדות שכאלו. כפי שציינתי, גם המפלגות הגדולות אימצו (או פיתחו) חלק מהסממנים הללו. אבל מפלגות המרכז היו ונותרו המקרים הברורים ביותר של מפלגות פלטפורמה — חוסר האידאולוגיה זו הסיבה שהן במרכז, הרי.

לכן אין מה להתפלא על כך שציפי לבני ניהלה את המגעים עם נתניהו וחתמה על הסכם עם הליכוד ביתנו בלי ליידע אפילו את חברי סיעתה. Le parti c’est moi, היא תוכל לומר בצדק. היא הקימה מפלגת פלטפורמה כדי להתמודד על ראשות הממשלה. עד מהרה היא הבינה שזה לא יקרה, כמובן, אבל המפלגה קיימת והיא בכנסת וצריך לעשות עם זה משהו. תפיסת ה”מרכז-שמאל” הייתה צריכה להכתיב הטמעות של “התנועה” במפלגת העבודה, או לכל הפחות ב”יש עתיד”. הכיוון שבחרה בו לבני (“ניסיתי את הבחוץ, עכשיו הזמן לנסות מבפנים”) מפרק את מה שעוד נשאר מהתפיסה הזו ומוכיח שאין “מרכז שמאל”. גם אין באמת “מרכז ימין”, חרף נסיונם של המבקרים לטעון להעדפה כזו של מפלגות המרכז.

מה שמניע את מפלגות המרכז הוא אותה התפיסה הקלוקלת שהניעה את מפלגת העבודה להכנס לקואליציות ימין בעבר: התפיסה האפוקליפטית של הימין. בתפיסה הזו, ממשלת ימין צרה לא סתם תהיה רעה, אלא היא תהיה כל כך רעה שספק אם תהיה אי פעם אפשרות לתקן את הנזק שהיא תגרום. לכן קריטי “להשפיע מבפנים”, ואין טעם לחכות בחוץ ולבנות טיעון ציבורי בזכות החלפת הממשלה בממשלת שמאל בבחירות הבאות (והתפיסה הזו מתלווה לרוב לתפיסה שאי אפשר לשכנע את הציבור להצביע לשמאל בין כה וכה). ((בשמאל, אגב, ישנו גם גלגול של תפיסת “בלי חירות ומק”י” הותיקה, שדוחה את השוליים של המחנה שלה, מה שהימין כבר הוכיח שלא קיים אצלו ביחס לשוליים הקיצוניים של המחנה שלו. תפיסה כזו, כאשר מפלגת השמאל הגדולה ביותר אפילו לא מפנטזת על 25 מנדטים, היא בחירה מראש בתבוסה.)) לכך מצטרף אותו גילוי של ציפי לבני מהקדנציה האחרונה שמפלגת פלטפורמה אינה יכולה לבנות את עצמה כאלטרנטיבה מבחוץ – כלומר, גם אם הימין לא יצור ממשלה אפוקליפטית, בין כה וכה לא ניתן לבנות טיעון ציבורי בעד החלופה שהיא מציגה. מבחינה זו, הבחירה של לפיד ליצור שותפות דווקא עם הבית היהודי – שותף מובן מאליו אחר של נתניהו – ולא עם העבודה, היא מסר ברור. יש עתיד אינה מקווה להיות אלטרנטיבה לליכוד. לכל היותר, היא מקווה להיות היורשת של הליכוד שהולך ודוחק את עצמו ימינה.

דיני חוזים

קראתי את ההסכם הקואליציוני בין התנועה לליכוד, ומשהו משך את תשומת ליבי: הפורמליות של ההסכם, שהוא דמוי חוזה של ממש, כולל פסקאות מבוא שמתחילות ב”הואיל ו”, וסעיפים לפיהם “המבוא הוא חלק בלתי נפרד מההסכם”. זכרתי מהסכמים קואליציוניים שראיתי משנות ה-80 שהדברים היו הרבה פחות עורך-דיניים שם, ותהיתי האם מדובר בחידוש של ממש, או אולי בתהליך הִתְחוֹזוּת של ההסכמים הקואליציוניים בישראל. כל נושא ההסכמים הקואליציוניים הפומביים, הרי, הוא יחסית חדש בישראל – רק בשנות ה-90 קבע בית המשפט העליון שקיימת חובת פרסום על הסכמים קואליציוניים. אתר הכנסת מציג את נוסחי ההסכמים הקואליציוניים של כל הממשלות מאז מממשלת נתניהו הראשונה, כמו גם כמה מקרים ספורדיים מרחבי ההיסטוריה הישראלית.

אז מה בעצם הפריע לי בחוזה, סליחה, הסכם קואליציוני בין הליכוד לתנועה? הסכמים קואליציוניים מאז ומתמיד כללו שורה של סעיפים בנוגע לחלוקת תיקים והתחייבויות לתמוך ביוזמות חקיקה ספציפיות (שינוי שיטת הממשל, למשל, זה סעיף מאוד פופולרי לאורך השנים) או, לחלופין, הסכמה על חופש הצבעה של סיעה מסוימת בנושאים מסוימים (דת ומדינה, לרוב). עם זה אין לי בעיה. אז מה כן?

עצם קיומו של המבוא, למשל (אבל מסתבר שנעשה שימוש בפורמט הזה עוד קודם לכן, למשל בהסכמים עליהם חתם שמיר ב-1990. נתניהו של 1996 לא ראה בכך צורך, אבל ברק כן, ושרון של 2001 הסתפק ב-“עם בחירתו” — אבל ב-2003 ה”הואיל ו” כבר חזר); או הסעיף הפותח את המבוא, למשל, שמדגיש שהנשיא הטיל על נתניהו להקים את הממשלה (סעיף שהיה קיים בהסכמים של ממשלת נתניהו הקודמת, אבל הראשון שחשב שיש צורך לציין את זה במפורש, עד כמה שאני רואה, היה אולמרט); או סעיפים 8 -10 שקובעים כי השותפות להסכם תצבענה אמון בממשלה ובשריה (זה אולי הסעיף הכי “חוזי” פה, כי בעצם הוא מציג את הקואליציה לא כפירוט של הסכם בין שני גופים בעלי אינטרס משותף, אלא ממש כחוזה שכופה על השותפים לו לעשות דברים שאולי היו מעדיפים להמנע מהם. אבל גם פה, זכות הראשונים אינה נתונה לנתניהו, אלא דווקא לשרון).

אפשר לראות פה בבירור תהליך שהחל תחת אהוד ברק, שנתן להסכם הקואליציוני חזות של חוזה, והמשיך דרך שרון ואולמרט שמזגו לתוך הצורה הזו גם תוכן דמוי-חוזה של ממש. נתניהו של 1996 דווקא הסתפק בהסכמים קואליציוניים במודל הישן יותר, למשל בהסכם עם ש”ס. למעשה, ההסכם עם הדרך השלישית כל כך לא פורמלי שהוא אפילו נחתם על נייר עם הלוגו של המפלגה. אולי זה לא צריך להפתיע שאלו שהכניסו את התוכן החוזי הם אותם אלו שהביאו לעולם את מפלגת הפלטפורמה האולטימטיבית. שרון רצה ממשלה שסרה למרותו כפי שעובד סר למרותו של מעביד, שמולו הוא חתום על חוזה. זכורה היטב התנהלותו מול שרי האיחוד הלאומי כאשר אלו איימו להכשיל את תוכנית ההתנתקות – הוא פשוט פיטר אותם. אגב, זכר לכך אפשר למצוא בהסכם עם התנועה, בסעיפים 19-20, שמקנה ללבני את הסמכות הבלעדית להחליט על פיטוריו של שר מסיעתהף ועוד יותר מכך בסעיף 9, שקובע כי אם נודע כי בכוונת ח”כ של התנועה להפר משמעת קואליציונית בהצבעה בוועדה, על הסיעה לדאוג להחלפתו מבעוד מועד.

אבל לנתניהו בכל זאת שמור מקום בהיסטוריה של התחוזותם של ההסכמים הקואליציוניים, עם סעיף מוזר במבוא להסכם, שמציין כי לסיעת התנועה יש שישה חברי כנסת. זהו סעיף מוזר משהו, בלשון המעטה. מדוע יש צורך לציין זאת בהסכם? האם שינוי במספר חברי הכנסת של התנועה (נגיד, פיצול של שניים מהם) יגרור את ביטול ההסכם?

הסכם קואליציוני, הרי, אינו באמת ניתן לאכיפה. כפי שציינתי, הסעיף הנפוץ ביותר הוא זה שמבטיח את תמיכת הקואליציה בשינוי שיטת המשטר בישראל, ואתם יודעים כמה פעמים זה קרה (ממשלת שמיר, שדווקא כן שינתה את שיטת הבחירות, אמנם התחייבה בפני “המפלגה לקידום הרעיון הציוני” ליזום חקיקה שכזו, אבל מצד שני גם התחייבה שלא לתמוך בה אלא בהסכמת דגל התורה). למעט הנושאים הטכניים המיידיים של מי מקבל איזה שרים, למעשה אין שום ערך להסכם הקואליציוני כחוזה. ההסכמים אינם אלא הרחבה פרטנית יותר של קווי היסוד של הממשלה. כיסוי תחת אחד ארוך של כל המעורבים שיוכלו לבוא בסוף הקדנציה לבוחריהם ולהגיד להם שאמנם לא השגנו את מה שהבטחנו לכם, אבל זה לא באשמתנו – זה היה בהסכם הקואליציוני, והצד השני לא עמד בו.

אבל תהליך הפיכת ההסכמים לחוזים מעיד על השינוי במשמעות שמייחסות המפלגות השונות לקואליציה – שינוי שתחילתו, אולי, בתרגיל המסריח של 1990, או בעצם בממשלות האחדות שאפשרו אותו. הקואליציה אינה נתפסת עוד כשותפות, אלא כשדה קרב. אין דבק אמיתי שמאחד את השותפות בקואליציה – יש רק אינטרסים פוליטיים, ואותם אינטרסים פוליטיים גם מאכלים את הקואליציה בו בזמן שהם משמרים אותה. חומצה דביקה, אם תרצו. ברור שמאז ומתמיד היו אינטרסים בקואליציה, וכל ניסיון להרכיב קואליציה כלל הרבה תחמונים והתכתשויות, אבל החוזיות הזו של ההסכמים בשנים האחרונות מעידה, אולי, על חוסר אמון בין השותפות לקואליציה שחורג ממה שאפשר לראות כפוליטיקה רגילה.

הקואליציה היציבה להפליא של נתניהו בארבע שנים האחרונות לא הפיגה את החרדה הזו, את תפיסת “בעיית המשילות”. אבל צריך לזכור שבעיית המשילות היא יותר בעיה פסיכולוגית מאשר בעיה מערכתית. היא קיימת בראש שלנו, ובראש של הפוליטיקאים שלנו, ולא בשיטה עצמה. הסנונית הראשונה של ההסכם הקואליציוני עם התנועה מבשרת שגם בשנים הקרובות נמשיך לדבר על בעיית המשילות, ויציבות הממשלה תשאר תחת חשד בכל עת, בלי קשר לעצם סבירותה של הפלתה.

כולם עושים את זה אז למה לא אני?

אני לא יכול לנתח את תוצאות הבחירות הללו, כי עד עכשיו אני לא מבין למה שמישהו יצביע ליאיר לפיד. זו, מבחינתי, התעלומה הכי גדולה של הבחירות הללו. ולא סתם “מישהו”. “מישהו” הצביע גם למורשת אבות. ((המפלגה היחידה שקיבלה פחות קולות ממה שקיבלתי בפריימריס של העבודה…)) אבל חצי מיליון אזרחים ואזרחיות הצביעו עבור “יש עתיד”, והדבר אומר דרשני.

יש מגוון הסברים שמסתובבים עכשיו לגבי ההצלחה של לפיד, ואני לא יכול לטעון שביכולתי להכריע איזה מהם הוא הנכון – כולם מתאימים. יש שאומרים שמדובר פשוט באנשים שאין להם דעה, ולפיד הוא בדיוק באמצע, אז הם הלכו עליו כברירת מחדל. יש שאומרים שאלו מצביעים שלא היו מוכנים להצביע לנתניהו, אבל גם לא סובלים את יחימוביץ’, אז הם נתקעו באמצע. יש מי שמצביע על העובדה שלפיד-לבני-קדימה ביחד זה מנדט אחד פחות ממה שקיבלה קדימה בבחירות הקודמות, אז בעצם כלום לא השתנה. ((הבעיה עם הטענה הזו היא שהייתה זרימת קולות ברורה שמאלה בבחירות האלו.)) אפילו שמעתי את הטענה שיש עתיד הייתה המפלגה היחידה בשמאל-מרכז (אם לא סופרים את קדימה, ומי לעזאזל סופר את קדימה?) שלא מונהגת על-ידי אשה, אז אולי הייתה כאן הצבעה שוביניסטית או מיזוגנית או מה שלא יהיה. מאידך, יש שמצביעים על הרשימה הנשית המרשימה של לפיד, וטוענים שדווקא הנשים הביאו ללפיד את ההישג המדהים שלו.

כאמור, אין לי מושג למה שמישהו יצביע ללפיד, מה שאומר שאני כנראה לא האדם הנכון לנתח את הסיבות שבזכותן האין-מפלגה שלו זכתה ל-19 מנדטים – שמחציתם אנשים שהכריעו, ככל הנראה, ממש ברגע האחרון. ((סילברסטין ציטט בבלוג שלו סקר שנערך בתקופה בה אסור לפרסם סקרים, להעניק ללפיד 16 מנדטים. קשה לדעת אם זה זיהוי של נקודת המפנה או סתם טעות דגימה מקרית – אותו סקר העניק לבית היהודי 16 מנדטים גם כן…)) מנקודת המבט שלי מדובר על טירוף מתמשך של מדינת ישראל. אז, ברשותכם, אני לא אנסה לתת הסבר כלשהו לדברים. הלאה.

ארכיפלג

בכנסת היוצאת שתי המפלגות הגדולות ביחד מנו 55 מנדטים. לפניה, בהתאמה: 48, 57, 45, 66, ולפני כן, לפני הבחירה הישירה, למעלה מ-70. בכנסת החדשה, נכון לעכשיו, מדובר על 50 מנדטים לשתי הרשימות הגדולות, שזה אמנם לא השפל של כל הזמנים, אבל מצביע על סטגנציה מטרידה. אלא שאחת הרשימות הללו מורכבת משתי מפלגות, וליברמן כבר רמז שהוא עשוי לקחת את המנדטים שלו ולהוות סיעה עצמאית, מבלי להיות מחויב לנתניהו. שום דבר לא מונע ממנו לעשות כן – יש לו 11 חברים בסיעה של 31, שזה יותר מהשליש הדרוש לו. אם סופרים את הליכוד כמפלגה של 20 מנדטים בלבד, אנחנו בשפל של 39 מנדטים בלבד לשתי המפלגות הגדולות. המפה המפלגתית כיום, יותר מאי פעם, נראית יותר כמו ארכיפלג, עם הרבה מפלגות בינוניות ואפס מפלגות גדולות.

הצרה הכי גדולה היא שאין שום סיבה להאמין שהמצב הזה ישתפר בעתיד הנראה לעין בלי התערבות גסה בשיטת הבחירות שתגרום לעיוות רצון הבוחר. רוצה לומר: הבעיה היא לא השיטה, אלא אנחנו, הבוחרים. אם אחרי הבחירות האחרונות עוד יכולתי לקוות שקדימה והעבודה יתאחדו, או שקדימה סתם תעלם והקולות שלה יזרמו ימינה ושמאלה, הרי שעכשיו קשה לראות תהליך שכזה. יאיר לפיד הולך לממשלה עם נתניהו, כצפוי, וסביר להניח שהוא ישחק שם. אבל אחרי שהבוחר הישראלי הראה שהוא מוכן לתת חצי מיליון קולות למפלגה שכל מהותה הוא אגו טריפ של איש אחד בלי שום ניסיון, שום הכשרה בכלום ובעיה עקרונית עם אמירת משפט שלם בלי טעות, איזו סיבה יש לחשוב שבבחירות הבאות לא ימצא המשיח החדש שימליך על עצמו המרכז הקיצוני של ישראל?

התקווה היחידה, ואני משתמש במילה תקווה פה בצורה רופפת למדי, היא איחוד של הליכוד ליש עתיד. אני לא אומר שאני צופה מהלך כזה – רק שזו האופציה היחידה שאני יכול לראות כרגע ליצירת מפלגה גדולה אמיתית. לנתניהו בהחלט יש אינטרס למהלך כזה (במיוחד אם ליברמן יבריז), ללפיד עשוי להיות אינטרס שכזה, בתלות בהערכה שלו לגבי כושר השרידה הציבורי שלו בארבע שנים של, כאילו, לעשות דברים. אבל, כמובן, לפיד לא עושה רושם של אדם שעלול לחשוש שהציבור יפסיק לאהוב אותו.

מפלגת פלטפורמה

בתואר הראשון שלי לימדו אותי על התפתחות המפלגות, ממפלגות אליטה, למפלגות המון בעלות מנגנון רחב ובסיס חברים משמעותי, למפלגות שלד שנראות כלפי חוץ כמו מפלגות המון, אבל המנגנון שלהן למעשה מתפקד רק לקראת בחירות. יש הרבה ספרות שמנסה לטעון שחלה התפתחות נוספת במבנה המפלגות, אז אני מרשה לעצמי להציע טענה כזו משל עצמי. בבחירות האלו רוב המפלגות הפכו למפלגות פלטפורמה – משמע, מפלגה שכל תפקידה הוא לשאת את העומד בראשה. שאר המועמדים ברשימה אינם אלא הכרח טכני – אפילו לא קישוט, מכיוון שבין כה וכה הם אינם נחשפים כמעט במהלך הקמפיין. יאיר לפיד הוא דוגמא בולטת, כמו גם “התנועה”. הבית היהודי גם היא נטלה אלמנטים של המודל החדש הזה, וכמובן שהליכוד והעבודה שניהם הריצו קמפיין שכל כולו פולחן אישיות של העומדים בראש – בליכוד, לאור תכולת הרשימה, בצדק; בעבודה, אולי החלק האדיוטי ביותר של הקמפיין. גם קדימה הפכה ל”מפלגת מופז”, אבל במקרה הזה מדובר היה יותר בניסיון אחרון להציל משהו מהמפלגה, ולא מטרתה המקורית.

מפלגות פלטפורמה, כמובן, אינן דבר חדש. רפ”י הייתה מפלגת הפלטפורמה של בן-גוריון כבר בשנות ה-60. שנות ה-80 ראו כמה וכמה מפלגות פלטפורמה, ((דוגמא קיצונית, כידוע, היא מפלגתו של פלאטו שרון, שאפילו לא טרח להוסיף מועמד שני ברשימתו, אבל זכה בשני מנדטים בכל זאת.)) אבל הייתה זו הבחירה הישירה שהתחילה את תהליך הפיכת המפלגות הגדולות למפלגות פלטפורמה. אז שרון לקח את הקונספט צעד אחד קדימה והקים מפלגת פלטפורמה-שלטון, אלא שהוא לא הספיק לנצל אותה, ותוך שתי קדנציות, כצפוי, היא נשחקה ללא כלום. אבל אני חושב שבבחירות הנוכחיות הגענו לשיא חדש בהשתלטות מפלגות הפלטפורמה על המערכת. בעצם, כל המפלגות מימין למרצ היו מפלגות פלטפורמה במידה כזו או אחרת. אפילו “עוצמה לישראל” התמודדה בעיקר על אישיותם של העומדים בראשה, ופחות על רעיונות העוועים שלהם – זו הסיבה בן-ארי היה בולט יותר בתפיסה הציבורית של המפלגה מאשר אריה אלדד הפחות מתלהם.

נוצר מצב מוזר שבו בזמן שיותר ויותר אנשים קוראים לשינוי שיטת הבחירות כדי לייצר פחות מפלגות שיהיו יותר גדולות, התרבות הפוליטית בישראל דווקא הולכת ושוכחת שמאחורי ראש המפלגה יש עוד רשימה שלמה של אנשים שיהיו המחוקקים בכנסת שלנו.

יש משהו אירוני בתהליך הזה, שהלך בד בבד עם התחזקות הדרישה הציבורית ל”דמוקרטיה פנימית” של המפלגות – כלומר, פריימריס. פריימריס לראשות המפלגה, כמובן, מחזקים את מאפייני הפלטפורמה, כי הם מציבים את המנהיג במרכז, כנציגם היחיד של כלל חברי המפלגה. אך הפריימריס לרשימה נעשים תמוהים משהו כאשר המפלגה נתפסת כמפלגת מי-שעומד-בראשה, ולא כמפלגה שהמאחד אותה היא האידאולוגיה בה אוחזים כלל החברים (פחות או יותר).

אם יש משהו שהבחירות האלו צריכות ללמד את המפלגות בישראל (ואני ממש לא טוען שהן אכן ילמדו זאת), הרי שהוא כשלונה של שיטת הפריימריס. יאיר לפיד הציג רשימה מצויינת – ביחס הפוך, אפשר להגיד, לדביליותו של העומד בראשה. הרשימה שלו נותנת יצוג נאות לא רק לנשים, אלא גם תהיה המפלגה היחידה שהכניסה שניים מהקהילה האתיופית (כולל חברת הכנסת האתיופית הראשונה), וכוללת באופן כללי יצוג למגוון אוכלוסיות (למעט הערבים, דומני) ותחומים – מאנשי עסקים ועד אנשי חברה אזרחית. מעט מאוד מפורסמים יש ברשימה הזו, ואי אפשר היה להרכיב אותה דרך פריימריס. קשה לדעת איך תתפקד הסיעה הזו, עד כמה נאמנים הם יהיו למנהיג הנועז ומי, אם בכלל, יעיז לעשות לו צרות כשתגענה הפשרות ההכרחיות בין החזון המעורפל למציאות הקשה. אך כבר עכשיו אפשר לתת ללפיד קרדיט על כך שהוא הכניס לכנסת, מאחורי גבו, כמה וכמה חברי כנסת עם פוטנציאל גבוה מאוד. חבל שמקבלים איתם גם את יאיר לפיד. אם הייתי מאמין לרגע שאנשים הצביעו ליש עתיד בגלל הרשימה המצוינת, אולי הייתי יותר רגוע. אבל אני לא.

אלקטומטיקה

כאמור, שלוש מפלגות המרכז ביחד קיבלו מנדט אחד פחות מקדימה של 2009 (למעשה, אם מאחדים את כל הקולות שלהם למפלגה אחת, הם היו מקבלים 28 מנדטים לפני עודפים). אבל בכל זאת חזינו בזרימה משמעותית של קולות בבחירות הללו. המפסיד הגדול (חוץ מקדימה עצמה, כמובן), הוא הליכוד, שחרף האיחוד עם ישראל ביתנו איבד 11 מנדטים. חלקם זרמו ימינה, לבית היהודי, אבל הרוב זרם שמאלה – ליש עתיד. הליכוד דימם מצביעים מסורתיים שלא אהבו את השותפות עם ליברמן, מצד אחד, ומצד שני מצביעים מתונים שנרתעו הן מהאיחוד עם ליברמן והן מהרשימה הקיצונית של הליכוד עצמו. ((אני, כמובן, לא יכול לדעת זאת בוודאות, אבל ההשערה שלי היא שרוב מצביעי ליברמן נותרו נאמנים. המשמעות היא שגם ליברמן הפסיד לא מעט מהאיחוד עם הליכוד – בערך ארבעה מנדטים שלו הועברו לאנשי ליכוד.))

הקולות שקדימה איבדה לא באמת התחלקו רק בין יש עתיד לתנועה. זוהי אשליה אופטית: חמישה מנדטים חזרו הביתה לעבודה ולמרצ. אלו אותם מצביעים שהאמינו שאם יחזקו את לבני בבחירות הקודמות, הם יחסמו את נתניהו. מכיוון שהפעם לא הייתה לאף אחד אשליה כזו, מרצ הצליחה להכפיל את כוחה (שזה בהחלט משמח), והעבודה…

אי אפשר לתאר את התוצאה של העבודה באף מילה פרט ל”כשלון”. הכשלון הזה אינו רק באשמת יחימוביץ’, אבל היא בהחלט נושאת בחלק משמעותי מהאחריות. היא לא השכילה לפייס את פרץ ולהשאיר אותו במפלגה; היא בחרה להתייחס לעבודה כמפלגת פלטפורמה במקום להבליט את הרשימה (שהיא, אמנם, לא מייצגת במיוחד, אבל בכל זאת כללה לא מעט אנשים מצוינים); וההימור שלה של התרכזות רק בנושא החברתי כדרך למשוך מצביעי ימין ומרכז התברר ככושל: במגרש כל כך עמוס במפלגות מרכז, התקווה למשוך מצביעי ימין שיעברו את כל האופציות באמצע ויגיעו עד לעבודה הייתה, ככל הנראה, מופרזת. אבל ממש לא ברור שהיא הייתה יכולה לעשות משהו יותר טוב. אם הייתה מפציעה עם תוכנית מדינית מהפכנית, אולי זה היה נותן לה פוש מצד מצביעי התנועה, אבל גם זה בספק. לאלו ששלפו את הסכינים רגע אחרי ההצבעה אפשר וצריך להגיד – מה אתם הייתם עושים אחרת? אני לא ממעריציה של יחימוביץ’, אבל מפלגה שמחסלת את ראשיה בכזו מהירות היא לא מפלגה שתצליח לשקם את עצמה אי פעם. העבודה צריכה ללכת לאופוזיציה ולעשות את עבודתה משם, בראשות יחימוביץ’. זו תהיה ההזדמנות שלה להוכיח את עצמה, לצבור ניסיון מנהיגותי, ולבנות את עצמה כאלטרנטיבה לביברפיד בכנסת ה-20.

ראוי להגיד גם כמה מילים על הקולות שלא עברו את אחוז החסימה. יש כמעט 250,000 מהם. אבל לפני שמישהו מאשים את שלושת-אלפים מצביעי דעם בגריעת מנדטים מהשמאל, בואו נזכור שרובם הגדול של הקולות הללו הלכו למפלגות ימין מובהקות: עוצמה לישראל שכמעט ונושקת לאחוז החסימה, וגרעה שני מנדטים נתעבים במיוחד מהימין; עם שלם שבהימור שלי גרפה בעיקר קולות של ליכודניקים מזרחיים מסורתיים שבחלו בש”ס ולא מצאו בית אחר; כח להשפיע החרדית; והישראלים, שקלטו את מעט מצביעי ישראל ביתנו שנטשו בעקבות האיחוד עם הליכוד. אפשר גם להניח שעלה ירוק מתחלקת חצי בחצי, בערך, בין המצביעים ה”סטלנים” כנראה נוטים לשמאל, למצביעים ניאו-ליברלים שכנראה היו מעדיפים מפלגת ימין אילולא הצביעו לעלה ירוק. ביחד מדובר על כ-170,000 מתוך רבע המיליון שלא עברו את אחוז החסימה. דעם, כאמור, עלתה לשמאל הישראלי רק כ-3,000 קולות, מה שכנראה לא הביא לאובדן מנדטים כלשהו. אבל אולי בכל זאת הגיע הזמן להסיק מסקנות, אגבריה?

אובדן הקולות המשמעותי ביותר לשמאל נמצא ב”ארץ חדשה”, כנראה. אבל לא מפריע לי אובדן הקולות, כמו שמפריע לי שאנשים נפלו בפח של המפלגה הזו ולא הצליחו לראות שראשיה, שהבטיחו לפרק את השיטה, משקרים להם במצח נחושה. אם יש נחמה כלשהי, הרי היא בכך שהניסיון שלהם בכל זאת לגרד את האחוז האחד הדרוש כדי לקבל יחידת מימון מפלגות כשל, והם יאלצו לממן את הקמפיין שלהם מכספם שלהם.

הלא-הפתעת הבחירות

לפני אי אלו שנים כתבתי עבודה על המפד”ל. שאלת המחקר שלי הייתה איך אפשר להסביר את קורותיה האלקטורליים של המפלגה הזו. בשיחות עם חברים בזמן שהתחלתי לעבוד עליה מישהו זרק משפט – המפד”ל עולה כשהשמאל בשלטון ויורדת כשימין בשלטון. מבדיקת הנתונים ראיתי שיש באמירה הזו לא מעט – ב-1981, ארבע שנים אחרי המהפך הראשון, המפד”ל ירדה מרמה של 10-12 מנדטים לרמה של 4-6 מנדטים, ונשארה שם עד 1996 – הבחירות שאחרי ממשלת רבין, אז עלתה חזרה לתשעה מנדטים, וצנחה חזרה למטה בבחירות הבאות. לא הייתה שום קורלציה בין התנודות הללו לבין סדרת הפיצולים והאיחודים שעברו על המפלגה לאורך השנים, כמו גם מיקומה של המפלגה על ציר ימין-שמאל. את העבודה כתבתי לקראת בחירות 2006, ונכלל בה ניבוי: המפד”ל תתחזק שוב. הרציונל לניבוי היה שההסבר לדפוס הזה הוא בכך שמצביעי המפד”ל נוהרים חזרה “הביתה” כשהם מרגישים מאוימים, אבל יוצאים לרעות בשדות זרים כשהם מרגישים בשליטה.

ההסבר הזה תופס גם בבחירות הנוכחיות. ההצלחה של הבית היהודי הייתה צריכה להיות צפויה מרגע שליברמן נכנס לליכוד ולמעשה ביטל את האפשרות של המפד”לניק הקלאסי להצביע למפלגה שכוללת במצע המשוער שלה כל מיני דברים חילוניים מדי. מה שהיה מפתיע הוא אם בנט באמת היה מצליח להזניק את הבית היהודי אל מעבר ל-12 המנדטים, כפי שחזו הסקרים בשבועות האחרונים. הוא לא הצליח. חרף כל הפרשנויות, האמת היא שהבית היהודי לא פרצה את המחסום הסקטוריאלי. להפך: היא הפכה למבצר האחרון של הסקטור הדתי-לאומי כשלא נותר לו למי להצביע.

מי שכן הפתיעו היו יהדות התורה, שאחרי סטגנציה של כמעט עשור זינקו בכ-40,000 קולות לעומת 2009 (עליה של יותר מ-25%!), ועלו לשבעה מנדטים. הסברים ששמעתי בינתיים נסובים בעיקר סביב האיום בגיוס החרדים, שהזניקו אותם לקלפיות. מה שמעלה תהיות – שהרי הטענה המקובלת היא שאחוזי ההצבעה אצל החרדים גבוהים במיוחד בין כה וכה. בכל אופן, זה הסיפור המעניין של הבחירות.

וראוי גם לציין את אחוזי ההצבעה. לאורך כל היום נראה היה כאילו נעבור בקלות את ה-70%. בשעה 20:00 נרשמו כבר למעלה מ-63 אחוז. בשנים קודמות, השעתיים האחרונות לבדן הניבו בין 7-10 אחוזי הצבעה. אבל ההצבעה נסגרה עם שני שליש מצביעים בלבד. 66.6%. בשעתיים האחרונות רק שלושה אחוזים מהציבור יצאו להצביע. אם ננסה להסביר את זה, אולי נוכל לומר שכל מי שהיה חשוב לו להצביע יצא לעשות זאת כבר בתחילת היום, ומי שלא הצביע עד שמונה גם לא התכוון להצביע. היה מי שהציע שאולי דווקא הדיווחים על אחוזי ההצבעה הגבוהים גרמו למתעכבים להשאר בבית כדי להמנע מתורים ארוכים.

יהיה ההסבר אשר יהיה, ישראל עדיין לא הצליחה לצאת מהשפל באחוזי ההצבעה. ספק אם גם תצליח.

קוהאביטציון

אז מה הלאה? אני לא אכנס למשחקי הרכבת הקואליציה. גורלה של קדימה עוד לא לגמרי ברור (אם היא תדחק מתחת לאחוז החסימה, נכון לעכשיו המנדטים שלה עוברים לבית היהודי ולש”ס), ובסיטואציה בה אנו נמצאים כל מנדט משנה את התמונה מהותית. ככל הנראה הגרעין של הממשלה יהיה הליכוד, ישראל ביתנו ויש עתיד, פלוס (סביר להניח שהבית היהודי, אולי התנועה, אולי ש”ס ו/או יהדות התורה, אבל לא חייבים). במצב כזה, עומדות בפני יאיר לפיד כמה אופציות:

משחקי הכבוד: לפיד יכול לקחת לעצמו את תיק החוץ. זהו תיק מכובד אך ריק מתוכן – עוד מימיו של דוד לוי התיק הזה רוקן בכוונה ממשמעות ושימש כדי לסתום לכל מיני אנשים נפוחים מדי את הפה כדי ששאר השרים יוכלו לעבוד בשקט.

משחקי מלחמה: לפיד יכול לעשות פרץ ולקחת את תיק הבטחון. אני לא מאמין שהוא יעשה את זה. אפילו הוא לא עד כדי כך טמבל.

מונופול: לפיד יכול לדרוש לעצמו את תיק האוצר. זהו תיק כבד, אבל זה גם תיק שוחק. אף אחד לא יוצא פופולרי ממשרד האוצר. אולי בדיוק מה שדרוש לו הוא מישהו שהציבור אוהב, מה שייתן לו יותר קרדיט ציבורי לשרוף על הגזרות שנתניהו מכין לנו (ולפיד יתמוך בהן בשמחה, לצד כמה גזרים אנטי-חרדיים) לפני שכולם ישנאו אותו.

קוהביטציון: אם הייתי לפיד, הייתי מוותר על האפשרויות שלמעלה. הייתי בא לנתניהו ((כלומר, אני אישית לא הייתי בא לנתניהו בכל מקרה, אבל אם הייתי מישהו כמו לפיד, שזה נראה לו בסדר להכנס לממשלת נתניהו.)) ואומר לו: קח את כל התיקים הגדולים לעצמך, ובתמורה תן לי מנה הגונה יותר של תיקי פנים. בצרפת, בשנים בהן הנשיא וראש הממשלה היו משתי מפלגות שונות, היה מקובל לקיים “קוהאביטציון” – הנשיא הופקד על ענייני חוץ ובטחון, וראש הממשלה הופקד על ענייני הפנים. לפיד יכול להציע לנתניהו סידור דומה. לפיד יקבל מנה מוגדלת של משרדי פנים (חינוך לעצמו, פנים לגרמן, שיכון, תעשייה ומסחר, עבודה ורווחה ((כן, אני עדיין מתעקש שתחום התעסוקה ינותק ממשרד התמ”ס ויוחזר למשרד הרווחה, שם מקומו הראוי.)) ואולי עוד אחד או שניים) ושר האוצר ימונה מהליכוד בהתייעצות עם יש עתיד. באופן כזה יהיה לו הרבה יותר סיכוי לקיים יותר מההבטחות שלו, והרבה פחות סיכוי לשחוק את הקרדיט הציבורי שלו במשרד שהוא לא ידע להתמודד איתו.

סיכום

היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. נתניהו אמנם יהיה ראש הממשלה שוב, אבל הציבור נתן לו חתיכת כאפה והראה לו מה הוא חושב על ראש הממשלה החזק שלו. יאיר לפיד כשר חינוך זו מחשבה מדכאת, אבל פחות מצמררת מעוד קדנציה של גדעון סער או איזה אלקין. מפלגת העבודה לא הצליחה לשכנע עוד אנשים לתת בה אמון, אבל מרצ הכפילה את כוחה. ועוצמה לישראל קיבלה בעיטה הגונה בתחת — כפי שקיוויתי, הציבור פסל אותה בעצמו, ולא בית המשפט. כך נסתם מראש הגולל על האשמות על כך שהם היו בכלל מגיעים לשבעה מנדטים אם רק בית המשפט השמאלני לא היה מעיף אותם מההתמודדות. הכהניסטים היו ונותרו שני אחוז בציבור ותו לא. ויאיר לפיד, חרף כל מגרעותיו המשמעותיות, הכניס איתו לכנסת שורה מרשימה של אנשים טובים שלכל הפחות ינסו לשנות לטובה.

ואפילו הקמפיין הפולני של מופז הצליח, ככל הנראה. אז מי אמר שאין לישראלים שום חמלה למסכנים?

 

בזמן שהייתי בקנדה התקיימו שם בחירות פדרליות. לקראת הבחירות פרסם ה-CBC (שזה כמו BBC, רק קנדי) כלי בשם “מצפן הבחירות”. הכלי הציג לנשאלים שורת שאלות כדי לאמוד את עמדותיהם, ומיקם אותם על גרף דו-מימדי: מימד של עמדות כלכליות (ימין שמאל), ומימד של עמדות חברתיות (ליברלי-שמרן). הכלי ספג הרבה ביקורת, חלקה מוצדקת, חלקה חסרת שחר. מכיוון שחלק מהאחראים על הכלי הזה היו דוקטורנטים שלמדו איתי באוניברסיטת טורונטו, יצרתי סרטון יוטיוב (באיכות גרועה, כי זה מה יש) שמסביר למה החלק חסר השחר של הביקורת הוא, ובכן חסר שחר. היוצרים של המצפן הואשמו בהטייה מכוונת לטובת הליברלים שעיוותה תוצאות בכוונה כדי להציב אנשים קרוב למפלגה הליברלית. זה פשוט לא היה נכון.

אבל הייתה ביקורת מהותית יותר, כזו שלא האשימה את יוצרי המצפן בהטייה מכוונת ועיוות תוצאות, אלא במתודולוגיה שגויה ובעייתית. הביקורת הזו הייתה מוצדקת. אחד הדוקטורנטים שלמד איתי, שממשיך לעסוק בתחום, הסיק מסקנות מהביקורת הזו, ופנה לחברת kieskompas ההולנדית, שפיתחה את הפלטפורמה על בסיסה פעל המצפן, כדי שיתקנו את שדרוש תיקון. Kieskompas סרבו להכיר בשגיאות המתודולוגיות, ולכן אותו דוקטורנט החליט לנתק איתם קשר ולפתח כלי נפרד ששימש אותו בהמשך כאשר סיפק “מצפנים” לבחירות פרובינציאליות שהתקיימו מאז.

אבל kieskompas ממשיכים למכור את הסחורה המקולקלת שלהם לכל דיכפין, למרות שהם יודעים שהיא פגומה מתודולוגית. הקורבן האחרון של kieskompas הוא המכון הישראלי לדמוקרטיה, בשיתוף עם חדשות ערוץ 2 ותנועת עורו, שהכלי שלהם מופיע גם באתר הג’רוסלם פוסט, ואפילו אל ג’זירה.

כך נראות תוצאות המצפן של המכון הישראלי לדמוקרטיה עבור אדם שהצביע אותו הדבר על כל השאלות (לא משנה אם “נייטרלי”, “לא מסכים בהחלט” או “מסכים בהחלט” – התוצאה תהיה זהה). הסיבה לכך היא פשוטה ולא בעייתית: כל אחד מהמימדים נמדד על פי שורה ששאלות שבמחציתן התשובה הכי חיובית היא הכי קיצונית לכיוון אחד, ובמחציתן התשובה הכי חיובית היא קיצונית לכיוון אחר (דוגמא היפותטית: “יש לשלול את אזרחותם של ערביי ישראל” לעומת “ישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה”). עד כאן אין בעיה. הבעיה מתחילה שכמנסים להבין מה משמעות הצירים עצמם. אם תשימו לב, אין הגדרה ברורה על הצירים במצפן הישראלי. אם במצפן הקנדי יכלו לדבר על “ציר כלכלי” לעומת “ציר חברתי”, בישראל אין הגדרות כאלו, ומסיבה טובה.

אבל לפני שנעסוק בזה, אסביר מה הייתה הביקורת הלגיטימית על המצפן הקנדי, ומשם יהיה קל יותר להסביר למה במצפן הישראלי הבעיה המתודולוגית הזו חריפה כפליים מאשר בקנדה. האופן שבו מחושב המיקום של כל מפלגה, ומיקומו של כל משתמש, הוא על ידי חיבור וחיסור פשוטים: על כל שאלה משיב המשתמש בתשובה שנעה בין מינוס שתיים לפלוס שתיים, וכל התשובות של כל מימד מחוברות יחדיו. לכן, אם עונים על אותה שאלה אותו דבר כל פעם, תמיד מקבלים אפס: הפלוסים והמינוסים מבטלים אחד את השני. אבל המרחק בין המשתמש לבין המפלגות נמדד על פי המרחק בין התוצאות הסופיות שלהם, ולא על בסיס המרחק ביניהן בכל שאלה ושאלה. ניקח לדוגמא שתי מפלגות ובוחר אחד. בשאלה א’, הבוחר בחר מינוס אחת, מפלגה א’ בחרה אפס ומפלגה ב’ בחרה פלוס שתיים. בשאלה ב’, הבוחר בחר פלוס אחת, מפלגה א’ בחרה פלוס שתיים, ומפלגה ב’ בחרה מינוס שתיים. ברור שהבוחר יותר קרוב למפלגה א’ מאשר למפלגה ב’ – הוא מרוחק כדי נקודה אחת ממנה בשתי השאלות, לעומת מרחק של שלוש נקודות ממפלגה ב’. אבל – שוד ושבר! – הבוחר ומפלגה ב’ שניהם ימוקמו בדיוק במרכז עם תוצאה סופית של אפס, בעוד שמפלגה א’ תשאר במרחק נקודה אחת מהבוחר. במקרה כזה, המצפן יציע לבוחר לבחור במפלגה שעמדותיה מנוגדות בתכלית לשלו, במקום במפלגה הקרובה אליו.

במילים טכניות יותר – בהנתן שאין מתאם מלא בין השאלות השונות המודדות כל מימד, המתודולוגיה של המצפן של kieskompas יוצרת הטייה למרכז המפה. ככל שהקורלציה בין המדדים השונים של כל מימד נמוכה יותר, כך הבעיה תחריף. בקנדה, כאמור, כל ציר הוגדר על ידי סדרה של מדדים שענו להגדרה פחות או יותר קוהרנטית: נטייה כלכלית ונטייה חברתית. אפשר להעריך שגם אם בשאלות מסוימות לא תהיה התאמה מלאה בין המפלגה לבין הבוחר, הרי שהתוצאה הסופית נותנת נטייה כללית של הבוחר ושל המפלגות, וניתן לדבר על התאמה אידאולוגית, גם אם לא על התאמה במדיניות המדויקת.

בישראל, כאמור, המצב הרבה יותר חמור. הציר האופקי במצפן הישראלי מוגדר על-ידי שלושה תחומים: שלום ושטחים, בטחון וטרור, ודת ומדינה. הציר האנכי מוגדר על-ידי חוק וממשל, זכויות אדם, וכלכלה ורווחה. כל אדם שבקיא אפילו במעט במערכת הפוליטית בישראל יזהה על נקלה את הכשל. מי שעדיין לא מזהה אותו, מוזמן להעיף מבט על הגרף לעיל ולגלות שישראל ביתנו מוקמה כשמאלנית יותר מאשר הליכוד. הכיצד קרה הדבר הזה? פשוט מאוד: ישראל ביתנו אמנם ימנית מאוד בנושאי שלום ושטחים ובטחון וטרור, אבל היא “שמאלנית” (או חילונית, ליתר דיוק) בענייני דת ומדינה. מצביע ימני מתון בנושאי בטחון ושלום ושמרן מתון בנושאי דת ומדינה יגלה לתדהמתו שישראל ביתנו היא המפלגה בשבילו, לפחות על המימד הזה. גם מצביע שמאלני מתון בנושאי שלום ובטחון אך שמרן מאוד בנושאי דת ומדינה יגלה שישראל ביתנו היא הקרובה אליו ביותר. כך גם אנו מגלים שמפלגת רע”מ – מפלגה ערבית מוסלמית, ממוקמת כימנית יותר ממפלגת העבודה. בעיה דומה מופיעה גם במימד השני, שם נטיות ליברליות בנושא הכלכלי תנטרלנה נטיות ליברליות בנושאי זכויות אדם. כך ימצא עצמו המצביע הפוטנציאלי של “עלה ירוק – המפלגה הליברלית” זוכה להמלצה להצביע למפלגה העבודה, וכך מרצ ורע”מ-תע”ל מוצאות עצמן כבעלות עמדות כמעט זהות.

במילים אחרות, המצפן הזה משקף ניסיון להטיל לפחות ארבעה מימדים שונים ובלתי מתואמים – בטחון ושלום, דת ומדינה, כלכלה, וזכויות אדם – על שני מימדים בלבד. ההטלה הזו מבוצעת בצורה שלומיאלית שמתעלמת מחוסר ההתאמה בין המימדים השונים.

התוצאה הזו מטעה, בלשון המעטה. אם מי ממשתמשי הכלי יטעה לחשוב שהתוצאה משקפת איזושהי אמת אובייקטיבית וישנה את הצבעתו מבלי לחקור יותר לעומק, הרי שהצבעתו עלולה שלא להתאים כלל לעמדותיו.

יש להגיד לזכות הכלי שהוא “שקוף” – כל עמדות המפלגות מפורטות, ומשתמש שמעוניין בכך יכול לגלות כיצד חושבו מיקומי המפלגות השונים וכך לזהות את ההטייה. אבל השקיפות הזו אינה יכולה לכפר על העובדה שהכלי הינו פגום, ושמי שמכר את הכלי למכון הישראלי לדמוקרטיה ידע שהוא פגום וממשיך לסחור בו. היא גם לא מכפרת על כך שאנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה כשלו באיתור הכשל הבסיסי עד מאוד הזה. יתכן שאנשי המכון חושבים שהמצפן הוא לא יותר מצעצוע, בידור לשעת הבחירות, אך בכל זאת מן הראוי שמוסד מכובד כזה לא יעניק את שמו לכלי שמטעה מצביעים ומעוות (שלא במתכוון) את התוצאות המוצגות למשתמשים.

הצגה הרבה יותר מוצלחת של קרבה אידאולוגית תמדד על מימד אחד בלבד, שיהווה את סיכום סך המרחקים בין עמדת המשתמש לעמדותיה של כל מפלגה. על פניו, נראה שהכלי שהציע מאקו עשה שימוש במימד כזה, אבל מכיוון שהכלי היה בלתי שקוף בעליל, בלתי אפשרי לבדוק ולהבין אותו, ולפיכך גם עליו לא הייתי ממליץ.

אני חושש שתאלצו להחליט בכוחות עצמכם איזו מפלגה יותר קרובה אליכם…

—

עיקרי הדברים נשלחו גם למכון הישראלי לדמוקרטיה וליתר הגורמים המעורבים במצפן הישראלי. אם וכאשר תתקבלנה תגובותיהם, אפרסם אותן כאן.

עדכון, 21.1.2013: מרשות השידור הפנו את תשומת ליבי לכך שהמצפן לא הופיע באתר קול ישראל, ורשות השידור לא הייתה קשורה אליו בשום אופן. הפוסט תוקן בהתאם. סליחה על הוישנה.

מתנועת “עורו” התקבלה התגובה הבאה: “המכון הישראלי לדמוקרטיה הוא שותף מרכזי של עורו בתחום הממשל והדמוקרטיה, אבל עורו לא היתה מעורבת באופן ישיר בפיתוח המצפן. מתוך מודעות לבעיות המתודולוגיות הבלתי נמנעות בכלים שכאלה, פיתחנו אפליקציה משלנו לבחירה מושכלת – המשחק “פוליטקלי קורקט“, שבו המשתמשים מוזמנים לדרג ציטוטים שנאמרו על ידי ראשי המפלגות, ולא לדרג את עמדתם על פי אמירות כלליות המבוססות על קביעתם של מפתחי המשחק ולבחירתם של עורכיו.

“ברור לנו שגם “פוליטקלי קורקט” אינו כלי מושלם וגם בו יש בעיות מתודלוגיות מסוימות. אנחנו איננו קוראים לגולשים לבסס את הצבעתם אך ורק על תוצאות המשחק אלא מעודדים אותם להמשיך וללמוד מי הם המועמדים לכנסת הבאה ומה הם עשו באמצעות מגוון כלי מחקר ומידע שהנגשנו בעמוד התוצאות של המשחק, כגון מבחן איכות השלטון של התנועה לאיכות השלטון, אג’נדות נבחרות מאתר כנסת פתוחה, אמון והסכמה בהתבסס על אתר כחול, רשימת תורמים מרכזיים מאתר מבקר המדינה ועוד.

“מבחינתו, משחק הציטוטים הוא שער לעמוד שבו ריכזנו מידע רלוונטי על המועמדים לכנסת הבאה. המשחק עצמו ימיו ספורים – כבר ביום שלישי הוא יהפוך לא רלונטי, אבל עמוד המידע על המועמדים ימשיך לשמש את תנועת עורו ואת חבריה גם לתוך הקדנציה הבאה.”

טרם התקבלה תגובה מהמכון הישראלי לדמוקרטיה.

עדכון נוסף, 21.1.2013: המכון הישראלי לדמוקרטיה סירב להגיב לגופם של דברים מכיוון שלא הועברו אליו טרם הפרסום.