לאלו מכם שמחכים בכיליון עיניים לשמוע איך בשר המוס, אכלנו היום את הפשטידה כסוג של ארוחת חג. (אם הייתי יודע הייתי קונה אף מוס, ואז היינו יכולים לברך שנהיה לראש של מוס ולא לזנב).

אני שמח לדווח שהטעם דומה לבשר בקר, אבל יותר עסיסי ורך. למעשה, יופי של בשר. מהטובים שטעמתי. אם לא הייתי מרגיש קצת קניבלי כשאכלתי את זה, הייתי ממשיך לקנות.

אה, על מי אני עובד. ברגע שיש לי גריל נורמלי אני קונה חתיכת סטייק מוס נאה ומחסל אותה.

כן, זה מה שאתם חושבים שזה.

היינו היום בפארמר’ס מרקט, שהוא בבסיסו שוק שבועי שבו חקלאים מהאזור מוכרים את מרכולתם ישירות לצרכן במחירים מופקעים, אבל נוספו אליהם עוד כל מיני בעלי עסקים קטנים שעושים אותו דבר באווירה כיפית ונעימה בעליל. יש יותר מתריסר כאלה ברחבי העיר בין האביב לסתיו, וכיף לנסות שווקים שונים כדי לגלות עסקים לא מוכרים שמוכרים כל מיני דברים טעימים.

אז היום היינו בשוק שנערך מדי שבוע בבריק וורקס, ובינות לדוכני הירקות והגבינות מצאנו גם את הדוכן הזה:

Elk, למי שלא מכיר, זה אייל. בצפון אמריקה זה מתייחס בעיקר לידידנו האייל הקורא. כמובן שהתגובה הראשונית היא גועל נפש – מה אני, מועמדת לסגנית נשיא ארה”ב? – אבל הסקרנות הגסטרונומית שלי הכריעה אותי, ואחרי התלבטות בין לזניית מוס לשפרד’ס פאי מבשר אייל, הלכנו על זה האחרון. המנה יושבת עכשיו אחר כבוד במקפיא, ואני מבטיח לדווח לכם אחרי הסעודה. (ניחוש פרוע: יהיה לזה טעם של עוף).

הנה עוד סיבה שאני כל כך אוהב את קנדה: אפילו כשכבר יש איום כלכלי משמעותי על המדינה לקראת מערכת בחירות, עדיין הפוליטיקאים המובילים פה מוצאים לנכון להעמיד פנים שזו עדיין המדינה עם הפוליטיקה המשעממת ביותר ביקום. והפעם, סטיבן הארפר, ראש הממשלה המכהן העומד בראש המפלגה השמרנית שמובילה בסקרים, יוצא בהבטחה חסרת תקדים לציבור הקנדי: “אני אלחם בספאם!“.

הלוואי עליכם.

(בלי מילים)

מי מכם שמשתמש בגוגל רידר מכיר בודאי את האפשרות לקחת כל עמוד באינטרנט ולהוסיף אותו לרשימת המומלצים שלכם, באמצעות שימוש בסימניה מיוחדת (bookmarklet).

זמן לא רב אחרי שעלה הפיצ’ר הזה, שלחתי הודעה בקבוצת הדיון של הרידר עם בקשה לשיפצור קטן: להוסיף מקום להוספת תגים לפריט המומלץ כבר מהחלונית שנפתחת באמצעות הסימניה. בשביל מה? די מהר התחלתי להשתמש באפשרות הזו כתחליף לגוגל מחברת – כשהגעתי לעמוד שרציתי לשמור לשימוש עתידי לצרכי עבודה או לימודים, הייתי מוסיף לו הערה (הרידר מאפשר לשמור “פתקים” בלי ממש לפרסם את העמוד ברשימת המומלצים). כדי שיהיה קל יותר למצוא את הפריט אח”כ, הייתי מוסיף לו תגית. אבל מכיוון שלא הייתה אפשרות להוסיף תגיות ישירות מחלונית הוספת ההערה, הייתי צריך לשמור את הפריט, ללכת לרידר, למצוא את הפריט ולהוסיף לו תגיות.

אני לא יודע אם זה בעקבות ההצעה שלי או לא, אבל היום שמתי לב שגוגל הוסיפו את הפיצ’ר שביקשתי! מעכשיו, אפילו יותר קל להשתמש ברידר כמקום לרכז עמודים ברשת לשימוש מאוחר יותר.

סתם, שתדעו.

(וכן, זה עדיף על סימניות סתם).

הנה משהו שהרבה זמן יושב לי במאחורה של המוח, ומשהו שקראתי העיר:

אחת הבעיות המרכזיות של מחקר כמותני במדע המדינה הוא שבהכרח, כאשר אנחנו רוצים להשתמש במדינות כיחידת הניתוח שלנו (להבדיל, למשל, מאנשים), מספר המקרים שנוכל לחקור יהיה קטן. אם אנחנו רוצים לחקור מדינות דמוקרטיות – קטן עוד יותר. ואם יש לנו מגבלות ריאליות של תקציב, המחקר שלנו יתבסס על מחקר של מספר מאוד קטן של מדינות – בין שתיים לחמש, אני חושב, מכסה את רוב המחקר ההשוואתי.

זה, כמובן, לגמרי לגיטימי ומובן. אין לנו באמת ברירה אחרת. אם אנחנו רוצים מחקרים מעמיקים שלא רק מגלחים נתונים סטטיסטיים זמינים לגבי מספר גדול של מדינות, אי אפשר לצפות מהחוקרים לעסוק ביותר מדי מדינות. כשלפחות רבע מהמחקרים ה”השוואתיים” עוסקים במדינה אחת בלבד, 2-5 מדינות כבר נשמע לא רע.

הבעיה, כמו שאני רואה אותה, היא בפרשנות שניתנת למחקרים כאלו, לפעמים על ידי החוקרים עצמם, אבל פעמים רבות על-ידי הקוראים בלבד, אולי בגלל שאנחנו כבר רגילים לחשוב ככה. למה אני מתכוון? אני מתכוון לתפיסה שהדפוסים שמתגלים במחקרים הללו מובנים כ”נטייה הסתברותית”. כלומר, לדוגמא, אמירות כמו “מדינות דמוקרטיות בעלות מערכת רב-מפלגתית יטו לעשות כך וכך יותר מאשר מדינות דמוקרטיות בעלות מערכת דו-מפלגתית”. אני בטוח שלסטטיסטיקאים שביניכם אני לא צריך להסביר למה אמירה כזו היא מגוחכת כשהיא מבוססת על מחקר על n קטן, אבל ליתר אנסה להסביר בכל זאת, בסוג של הסבר על דרך השלילה.

בואו נניח שיש לנו מחקר שטוען “מדינות דמוקרטיות עם מערכת דו-מפלגתית לעולם לא תבחרנה נשים למשרה האקזקוטיבית העליונה”. זה מחקר שקל מאוד להפריך. צריך להגיד רק, נגיד, “תאצ’ר”. זהו. המחקר הופרך. עכשיו דמיינו לכם את אותה מסקנה מנוסחת בצורה הסתברותית: “ההסתברות של מדינות דמוקרטיות עם מערכת דו-מפלגתית לבחור אשה למשרה האקזקוטיבית העליונה קטנה יותר מזו של מדינות עם מערכת רב-מפלגתית”. תתחדשו! יש לכם תאוריה שאי אפשר להפריך. למה? כי עם n קטן כל כך של מדינות, כל הפרש שתצליחו להראות בין מספר המדינות הרב-מפלגתיות שבחרו אישה לראשות הממשלה/נשיאות לבין נספר המדינות הדו-מפלגתיות שעשו כן, יפול בתוך תחום השגיאה הסטטיסטית. אי אפשר להפריך מחקר כזה, כי לא משנה כמה דוגמאות נגד נביא, הטענה ש”זו נטייה הסתברותית” תמנע מאיתנו להגיע להפרכה לוגית של הטענה, מכיוון שבסופו של דבר, המשמעות היא “לפעמים מדינות דמוקרטיות בוחרות נשים לראשות הממשלה”, וכל הקשקוש לגבי רב-מפלגתי או דו-מפלגתי לא באמת אומר שום דבר קונקרטי.

אז כשאנחנו יושבים סביב שולחן הסמינר ודנים במחקר מסויים, ומישהו מעלה טענה מהסוג ההסתברותי לגבי מדינות, ואני מציג דוגמת נגד, זה מקפיץ לי את הפיוזים כשהתשובה היא “זה הסתברותי”. כדי לטעון טענה הסתברותית אתה צריך לבצע מחקר הסתברותי. מחקר השוואתי, כלומר, עם n קטן מאוד, אינו הסתברותי, ואינו יכול להפיק טענות הסתברותיות. הוא יכול להפיק או הכללות אוניברסליות (“כל המדינות…”), או טענות קונקרטיות לגבי המקרים שנבחנו (“בארה”ב…, ולעומת זאת בגרמניה…”), או שגיאות.

זהו, הורדתי מהלב.

מסתבר שהאייק צדק: מרצוננו החופשי, ובלי שום כפייה, הפכנו אתמול לעבדיה הנרצעים של פטל:

בהמשך לפוסט שלי על הציונות, ידידי משכבר אורי פולגר פנה אלי בדוא”ל ושאל כך:

אני מנסה להבין איך תפישת עולם ליברלית מתיישבת עם הציונות.

אני מקבל תחושה שהשמאל הציוני לא יודע בדיוק להגיד מהי הציונות. אתה הזכרת את הרעיון היסודי של הציונות, אבל לא פרטת.

בכל הגדרה של הציונות שראיתי מופיע רעיון הרוב היהודי, וזה הרעיון שאני מתקשה לשלב עם עקרון השוויון.

איך בעיניך מיישבים את הסתירה האידיאולוגית בין עקרון הרוב היהודי לעקרון השוויון?

להלן תשובתי אליו:

השאלה שלך בעצם מקבילה לשאלה איך תפישת העולם הליברלית מתיישבת עם לאומיות באופן כללי. הציונות אינה אלא לאומיות יהודית, משמע, הגדרתה הבסיסית ביותר היא: העם היהודי זכאי למדינת לאום משלו. אתה יכול להגיד את
אותו משפט על כל לאומיות בעולם: הלאומיות הסקוטית היא התפישה שהעם הסקוטי זכאי למדינת לאום משלו.
יש, כמובן, בעיה אחת עם זה: בישראל יש מיעוט לאומי גדול מאוד. בהרבה מדינות לאום יש מיעוטים לאומיים, כמובן, אך עם שני הבדלים: א. המיעוט הלאומי בישראל אינו מיעוט של מהגרים (כמו הטורקים בגרמניה או האלג’יראים בצרפת) אלא של “ילידים” (בדומה לאינדיאנים בצפון אמריקה, למשל); ב. המיעוט הלאומי בישראל גדול מאוד, ויכול להוות איום דמוגרפי אמיתי על המדינה כמדינת לאום. בכל מדינה אחרת מיעוטים לאומיים הם קטנים – הם מהווים אחוזים בודדים מהאוכלוסיה לכל היותר. בודאי שכשמדברים על מיעוטים של ילידים, המספרים קטנים עוד יותר (במידה לא קטנה “תודות” להיסטוריה של
רצח עם במדינות הללו, דבר שממעטים להזכיר כשמספרים על הנקבא על השלכותיה היחסית מינוריות על האוכלוסיה הפלסטינית).
הרעיון של “רוב לאומי” קיים באופן מובלע בכל מדינת לאום. ישראל היא פשוט המדינה היחידה שצריכה באמת להתמודד עם אפשרות של הדלדלות הרוב הזה, אל מול מיעוט שבחלקו שולל את עצם זכות הקיום של המדינה היהודית בלי קשר לסוגיית הרוב. אפשר להגיד שהציונות אינה מצריכה בהכרח רוב יהודי בישראל, אלא רוב ציוני – כלומר, רוב שדוגל בהמשך קיומה של ישראל כמדינת הלאום היהודי.

איך מיישבים את כל זה עם עקרונות הליברליזם? כדי להסיר ספק (אם היה) כל פעולה שנועדה להפחית במשהו את מספרם של ערביי ישראל היא פסולה בעיני, כולל “עידוד הגירה” או כל הגבלה שנועדה לצמצם את הילודה בקרב ערביי ישראל. אני מאמין שהשקעה בקידום כלכלי של אוכלוסיית ערביי ישראל תביא לירידה בילודה בקרבם, אבל אינני תומך במדיניות כזו בגלל זה, אלא בגלל שאני חושב ששיפור מצבם הכלכלי של ערביי ישראל יעשה למדינה רק טוב מאינספור סיבות אחרות.
אני חושב שהמדינה צריכה לנתק בין הגדרת “יהודי” לפי הדת לבין הגדרת הלאום היהודי. משמע: זה שאדם התגייר אצל איזה רב בברוקלין לא עושה אותו בן הלאום היהודי. זה שאדם בא לישראל ועובר תהליך של אזרוח הכולל למידת השפה היכרות עם התרבות והתערות בחברה – זה כן יהפוך אותו ליהודי.
נכון, זה נשמע נורא קרוב לרעיון של “ישראליות” במקום “יהדות”, אבל עם השנים התחלתי לאבד את האמונה שלי במודל הזה. ישראליות היא אזרחות, ובמובן הזה כל אזרחי ישראל הם ישראלים. אבל אני לא בטוח עד כמה ערביי ישראל מעוניינים לראות את עצמם כבני אותו לאום כמוני וכמוך. התרבויות שונות, השפות שונות, ואני חושב שניסיון לייצר לאום ישראלי שיכלול גם את האוכלוסיה הערבית יהיה לא יותר מאשר אחיזת עיני עצמנו – בטח אם ננסה לעשות זאת en masse, בבת אחת. אני מאמין שאם נפתח את הלאום היהודי לקבל מהגרים שאינם יהודיים לפי דתם, תחל זליגה (איטית) של ערביי ישראל אל תוך
הלאום הזה.

אבל אולי אני סתם הוזה? מה יקרה אם כל זה לא יקרה ועדיין ערביי ישראל יהפכו לרוב בישראל? מה אז? הפתרון שלי במקרה כזה יהיה משטר פדרלי, במסגרתו היהודים ימשיכו לקיים ריבונות לאומית חלקית על עצמם, ואילו לערבים תהיה ריבונות עצמית משלהם, תחת שלטון משותף שמתבסס על קבלת זכותו של הלאום היהודי למדינת לאום.
תשאל: למה לא לעשות את זה כבר עכשיו? ואני אענה: אני לא בטוח. כיצד מגדירים עצמם ערביי ישראל מבחינה לאומית? האם הם מזדהים באופן מוחלט עם הפלסטינאים? כלומר, אם נקים מחר משטר פדרלי על כל שטחי ישראל והרשות, האם
ערביי ישראל וערביי פלסטין יראו עצמם כעם אחד? אינני יודע – אינני מכיר את הציבור הערבי מספיק (או בכלל) כדי להכריע בסוגיה. אם לציבור הערבי בישראל ישנן דרישות לאומיות שאינן מבוססות על שלילת הציונות אלא מבקשות להתקיים לצידה, אין לי בעיה להפוך את ישראל לפדרציה כזו כבר עכשיו, במסגרתה כל אחד מהלאומים יקבל ריבונות על עצמו. אך למיטב
הבנתי (המצומצמת, יש להודות), הקפדה יתרה על זכויות האזרח של ערביי ישראל תהיה מספקת עבור רובו המכריע של הציבור הערבי בישראל. אנחנו, כמובן, רחוקים מאוד מהמצב הזה, אבל אין שום סיבה לחשוב שאיננו יכולים להגיע לשם
מבלי לוותר על הציונות כפי שהגדרתי אותה כאן.

לקראת הקורס שאני הולך לתרגל השנה נפגשתי עם המרצה ושוחחנו על ענייני הקורס ושאר ירקות. בין השאר גלשנו לשוחח על מה מותר ואסור להגיד בקמפוס. אני הזכרתי שבשנה שעברה ארגנו סטודנטים פלסטינאים את שבוע “ציונות היא אפרטהייד” בקמפוס, ומפה לשם הוא שאל אותי אם ציונות נחשבת אידאולוגיה רשמית בישראל. התקשיתי לענות לו. הדבר הראשון שעלה לי לראש היה הבלאגן סביב המתקפה של שלי יחימוביץ נגד דב חנין במסגרת הקמפיין על ראשות עיריית תל-אביב.

אמרתי לו שהציונות היא פחות או יותר הנחת היסוד בישראל, שהיא לא באמת אידאולוגיה מגובשת, אלא פשוט הרעיון הבסיסי של לאומיות יהודית. ציוני הוא מי שמאמין שלישראל יש לגיטימציה מלאה להתקיים. סייגתי ואמרתי שכיום השיח סביב כן או לא ציוני בעיקר משמש ככלי ניגוח פוליטי, בעיקר מימין לשמאל. השוויתי את זה לרעיון של “אמריקניות” בארה”ב, שם מקובל שהימין מאשים את השמאל בהיותו “לא-אמריקאי” מסכים, או שחוק מסויים שהוצע על ידי הדמוקרטים הוא “לא אמריקאי”.

ואז הכוסית העלתה פוסט שכלל את הדברים האלו:

לי באופן אישי קשה מאוד עד בלתי אפשרי להגדיר את עצמי כציונית בשנים האחרונות, מאותן סיבות, אגב, שקשה לי מאוד להגדיר את עצמי כפמיניסטית. הסיבות האלו אינן כוללות רצון לביטולה של מדינת ישראל או לחזרה לימי זכות הלילה הראשון. הסיבה המרכזית לכך היא חטיפתן של שתי ההגדרות האלו בידי גורמים שאין לי עימם ולא כלום, שיוצקים לתוכן תכנים שאני מתנגדת להם בכל נפשי ומאודי, ובעיקר – מציגים את עצמם כמייצגים הבלעדיים של “הציונות” או “הפמיניזם” שאין בלתם, וחוסמים לחלוטין את האפשרות לדיון דמוקרטי בהגדרות אלו, או כל אפשרות להגדרה שונה – באמצעות פסילת הצד השני והשלישי והרביעי בדיון כ”לא ציוני” או “לא פמיניסטי”.

את הפמיניזם נעזוב כרגע, מאחר ושטחתי כבר את הפתרון הארעי שהצלחתי למצוא בדמות ה”ליפסטיק פמיניזם” מספר פעמים ובאריכות (נגיד, כאן). במקרה של הציונות, מצבי גרוע יותר, מאחר ואני לא מצליחה למצוא תת הגדרה לגיטימית ונוחה שמשקפת כראוי את עמדותי לגבי לאומיות ישראלית ויהודית במדינת ישראל. ההגדרה שנחטפה מבטאת היום דברים כל כך קיצוניים באטימותם, רחוקים ממני מרחק שמיים וארץ, והחוטפים סגרו אותה הרמטית ובצורה אלימה. אי לכך, אני נאלצת לומר – הציונות של פעם מתה. חוטפיה עיוותו את משמעותה בצורה כל כך קיצונית, עד כדי כך שהיא אפילו לא משקפת היום את מה שהוגדר פעם כציונות על ידי הימין האידיאולוגי, דהיינו, ז’בוטינסקי וחירות. סבא שלי זיכרונו לברכה, החירותניק האדוק, היה נחשב היום לשמאלן קיצוני ועוכר ישראל, בלי שעמדותיו היו זזות במילימטר.

הגרסה החטופה של הציונות היא לא יותר מלאומנות גסה ואקסלוסיבית, שממדרת לא רק “זרים” מבפנים ומבחוץ, אלא גם את הדמוקרטיה עצמה. הגבולות שהיא קובעת כבסיס לגיטימי לדיון – ושאדון זמיר מסכים להם במאמרו – מזכירים יותר את הדמוקרטיה האיראנית, שפרוצדורלית היא דמוקרטית לגמרי, אך הדמוקרטיה הזאת מתרחשת רק בגבולותיו החשוכים של הפונדמנטליזם – מאשר כל דבר אחר. הציונות הזאת רחוקה מרחק של שמים וארץ לא רק מאיך שאני מבינה את הדמוקרטיה, אלא גם מאיך שאני מבינה את היהדות. בעיני, הציונות החטופה הזאת, רוויית השנאה, ההסתגרות והאלימות, היא סוג של עבודה זרה.

ועם זאת, לאומיות בריאה ותקינה, שמבוססת על אהבה למקום שבו נולדתי, היא בעיני רגש חשוב, חלק חשוב מזהותו של אדם (ואם הייתי צריכה חיזוק לתפיסתי זו, מצאתי אותה במסה המדהימה של ז’אן אמרי, “כמה מולדת צריך האדם”). אני לא רואה שום סיבה הגיונית, אמיתית או רגשית, גם לא טיעון ה”מוקפת אויבים”, לכך שהלאומיות הזאת לא תחיה בשלום עם המוסר, עם המעורבות, עם האכפתיות, עם ביקורת חריפה ועם ניסיונות לחולל שינוי – בשלטון, בעיר, בהגדרה עצמה.

(בהערת שוליים אציין שהמשטר האיראני רחוק מאוד מלהיות דמוקרטי, אפילו מבחינה פרוצדורלית גרידא – המועמדים לפרלמנט חייבים לעבור אישור מראש על-ידי מועצה שמונתה על-ידי המנהיג העליון, אישור שהוא ממש לא אוטומטי, ובין כה וכה גם אחרי שנבחרו, הפרלמנט אינו ריבוני, אלא כפוף לפסיקות המנהיג העליון ומועצת החכמים).

אני די בטוח שהרבה אנשים בשמאל הישראלי מזדהים עם האמירה הזו של יונית. הם רוצים להיות ציוניים, אבל מרגישים שהמילה הזו נלקחה מהם ונשללה מהם. מה שמעניין הוא שבארה”ב זה לא קורה. השמאלנים (עד כמה שתומכי הדמוקרטים הם שמאלנים) אינם מוותרים על המילה “אמריקניות” רק בגלל שהימין השמרני מנסה לייחס לה משמעויות שמתאימות רק להם. הם מסרבים לקבל את ההקבלה השמרנית בין אמריקניות לבין תוקפנות, שנאת זרים, ומה שזכה ליופימיזם “ערכי המשפחה”.

הם ממשיכים להלחם ולחזור ולהדגיש שהם נלחמים על קידום הערכים שהם מאמינים בהם בדיוק בגלל שהם אמריקאים, ולא בגלל שהם לא. אולי הגיע הזמן שגם השמאל בישראל יפסיק לוותר, ויציג עמדה אידאולוגית מגובשת של מה זה ציונות שמאלנית, ציונות שאינה תלויה בקיום מצוות; שאינה מבוססת על שנאה ליושבי הארץ השונים ממך, אלא על אהבה לארץ על יושביה; ציונות שהכוח הוא כלי אחד מני רבים למימוש שאיפותינו, לא השאיפה עצמה.

אני תמיד האמנתי שלמילים יש כוח גדול, שלשיח הציבורי יש השפעה מכרעת וארוכת טווח. הנכונות של השמאל לוותר על הזכות להגדיר את הציונות היא מקור לחולשה, שהגיע הזמן לטפל בו.