ביום חמישי היה יום כיפורים והייתי אמור לבקש סליחה מכל מיני אנשים שלא הגיע להם שאבקש מהם סליחה בריל-טיים. ביום שני חוגגים פה את חג ההודיה, ואני אמור לספר לעולם באופן כללי שטוב שהוא קיים ותודה שהוא עדיין לא נעלם לתוך חור שחור מעשה ידי אדם. ברשותכם, כחלק מהטרנד הסביבתי, אני אחסוך באלקטרונים ואשלב בין השניים, עכשיו, בדיוק באמצע בין שני הימים הללו.

מדי יום כיפור יוצאים כל האנשים שאני מכיר בהכרזות שהם שונאים את המנהג האדיוטי הזה של להגיד לאנשים “אני מבקש סליחה על מה שזה לא יהיה שאתה מדמיין לעצמך שעשיתי לך שמצריך בקשת סליחה, וזאת למרות שלא טרחתי לחשוב אם עשיתי משהו שמצריך בקשת סליחה, ואם עשיתי בטח שלא אכפת לי מה זה היה ואני בטח אעשה את זה שוב” – מסיבה שמסתתרת היטב במעמקיו הדלוחים של המשפט הזה. והם צודקים. זה מנהג בלתי נסבל. אני, כמיזנטרופ לא קטן בעצמי, פשוט לא מבקש סליחה מאף אחד. לפחות לא ביום הזה. אם הגעתי עד עכשיו ולא מצאתי לנכון לבקש סליחה על משהו, זה כנראה לא היה חשוב. וחוץ מזה, אני סנילי, אז אני לא זוכר.

אז אני לא אבקש סליחה קולקטיבית מכל קוראי. אבל אם יש משהו שאתם חושבים שאני צריך להתנצל עליו, אתם מוזמנים ליידע אותי ואני אשקול אם אני מעוניין לבקש סליחה.

אמירת תודה – זה כבר יותר קל. כלומר, כן, זה נחמד אם אומרים את זה בפנים, אבל אפשר גם לפרסם את התודות שלי בבלוג בלי לגרום עוגמת נפש לאף אחד. בדרך כלל. אז הנה רשימת התודות המקוצרת שלי (אנשים נבחרים ברשימה יזכו גם לשמוע במו אוזניהם את הדברים, ולא רק לקרוא אותם בבלוג, אבל אני לא מתחייב על הסדר):

תודה לאשתי, שנמצאת כאן איתי למרות שהגעגועים לפעמים לא נותנים לה מנוח, ומאפשרת לי להגשים את השאיפות שלי.

תודה לבני, שהוא הילד הכי טוב שאני מכיר (רוב הזמן), והוא כיף ומצחיק וצוחק כל הזמן, ובשאיפה יום אחד יפסיק למשוך לחתולה בזנב.

תודה להורים שלי שנותנים לנו גב ובזכותם אני יודע שאני אף פעם לא צריך לדאוג ושכל החלטה שלי תתקבל תמיד בהבנה, באהבה ובתמיכה.

תודה לאנשים שקוראים את הבלוג שלי, שמגיבים ושמוסיפים לי מספרים לקאונטר – בזכותכם כל פעם שאני עושה ריפרש לעמוד הסטטיסטיקות שלי ליבי מתמלא גאווה.

ותודה באופן כללי לעולם, שלא רק שעדיין לא נעלם לתוך חור שחור מעשה ידי אדם, אלא שממש מאיר אלי פנים כבר כמה שנים ברציפות ומאפשר לי, בניגוד לכל הציפיות, להיות אדם אופטימי, בסופו של דבר.

תודה, וסליחה על הדביקות.

אוסף קישורים בענייני אינטרנט בכלכליסט שלח אותי לפוסט בבלוג של סוזאן וגה על Tom’s Diner, אחד השירים המצליחים והזכורים יותר של וגה. בפוסט היא מספרת על ההיסטוריה של השיר ואיך הוא עשה היסטוריה כשיר הראשון שהפך לקובץ MP3.

אבל בשבילי לשיר הזה יש הקשרים שונים לגמרי, מוזרים לגמרי. השיר הזה, מסיבות שלא לגמרי ברורות לי, צרוב לי בראש עם משהו אחר מהעבר שלי – שני דברים שלא היו משאירים שום חותם עלי בכלל הפכו לחלק ממה שאני בגלל שהנוירונים במוחי החליטו שהם אותו דבר בדיוק – ומאז הם מזכירים לי אחד את השני.

האלבום Solitude Standing, ש-Tom’s Diner פותח, יצא בשנת 1987. אני הייתי בן 8. אני לא בטוח מתי אחותי קנתה את התקליט, אבל זה לבטח היה לפני שהגעתי לגיל 11 – אז קנינו את נגן הדיסקים הראשון והמגושם שלנו (אני יודע, כי הדיסק הראשון שקנינו היה The Soul Cages של סטינג, שיצא באותה שנה). אבל באותו הזמן לא היה אכפת לי ממוזיקה. העניין שלי במוזיקה התפתח מאוחר יותר, כשהילדה שהייתי מאוהב בה בחטיבת הביניים גילתה לי את הביטלס — משם התחלתי לחזור אל התקליטים של אחותי, והטעם המוזיקלי שלי, לפחות בתחילה, התבסס על מה שהיא האזינה לו, מוזר ככל שיהיה ((לימים אני אקנה את הפסקול של הסרט Home of the Brave של לורי אנדרסון על דיסק, כדי להחליף את הויניל השרוט של אחותי. זו, כנראה, התוצאה המוזרה ביותר של צורת החשיפה שלי למוזיקה)).

אבל, כאמור, כשאחותי קנתה את סוליטוד, לי לא היה אכפת ממוזיקה. מערכת הסטריאו הביתית התגוררה בחדר של אחי, שדלת זכוכית הפרידה בינו לבין החדר שלי ((במקור אני ואחי גרנו באותו חדר. כשאחי דרש חדר משלו, ההורים שלי הרסו את הקיר שבין החדר שלנו למרפסת הסמוכה, והפרידו את החדר מחדש כשני חדרים קטנים. כדי להגיע לחדר של אחי היה צריך לעבור או דרך החדר שלי, או דרך החדר של אחותי, שגם ממנו הייתה דלת למרפסת-לשעבר. בסופו של דבר הדלת מהחדר של אחותי נחסמה לחלוטין, והחדר שלי נותר ככניסה הבלעדית לחדרו של אחי. לא שהייתה לי בעיה עם זה – בשלב הזה אחי כבר לא התגורר בבית, וכך היו לי שני חדרים משלי)). אני זוכר את עצמי תוהה איך לעזאזל בן-אדם יכול להסתגר בחדר ולהאזין למוזיקה במשך שעות, בלי לעשות שום דבר אחר. בזמנו, זה נראה לי כמו הדבר המשעמם ביותר שאפשר לעשות. אבל את המוזיקה שדלפה מבעד לדלת שמעתי. לא הקשבתי, אבל שמעתי.

בשנת 1986 יצא הספר “המכשף מפסגת הר האש“, מאת סטיב ג’קסון ואיאן ליבינגסטון. המכשף היה הספר הראשון בעברית (למיטב ידיעתי) בסגנון “אתה הגיבור”. למשך כמה שנים מטופשות במיוחד הספרים הללו היו פופולריים להחריד. כל ספר מחולק למאות פסקאות ממוספרות, והקורא/שחקן מתבקש להכריע על התנהגות הגיבור על ידי מעבר לפסקה כזו או אחרת – גרסת לואו-טק של משחקי הרפתקאות הטקסט הממוחשבים. כשקנו לי את הספר, הוא הפך עבורי לאובססיה. שיחקתי בו כמה חודשים, ובשלב כלשהו, כשנואשתי סופית מהסיכוי לגלות את הדרך הנכונה לסיים את הספר, אפילו ניסיתי למפות את הספר לאחור, מפסקה 500 – הסוף הטוב וההירואי – ועד להתחלה ((כיאה לילד תמים, מעולם לא עלה בדעתי להמשיך לשחק כשמתתי. מה פתאום? חוזרים להתחלה ומתחילים מחדש!)).

איכשהו, במוח שלי, המכשף מפסגת הר האש והדיינר של טום – חד הם. כשאני שומע את הדיינר, אני רואה את האיורים בשחור-לבן של הספר וחש דחף בלתי נשלט לדפדוף אובססיבי. כשאני רואה ספרי “אתה הגיבור” ונזכר בספר הראשון שלי, הדיינר מתחיל להתנגן לי מיד בראש. אין לי שום שליטה על זה. אני גם לא מבין למה דווקא השיר הזה. יש הרבה שירים שאני זוכר בגרסת הוויניל שלהם – שירים שהיו בהם שריטות שעד היום קשה לי שלא לחכות לקפיצה במקום הנכון כשאני שומע אותם ברדיו או על דיסק – אבל אף אחד מהם לא נקשר במשהו חיצוני, בחוויה אחרת שלא קשורה להאזנה שלי עצמי לשיר. אף שיר אחד מהאלבום לא מעלה בי אותן אסוציאציות. אולי הסאונד היחודי כל כך של השיר הוא הסיבה שדווקא הוא מתקשר לי למשהו אחר.

איזה קישורים מוזרים עושה המוח שלכם בין דברים לא קשורים בעליל?

המאמר הראשי בגליון החדש של ה-American Political Science Review (אחד משני כתבי העת החשובים ביותר בתחום – השני הוא ה-American Journal of Political Science) הוא מאת קלוד ברבי ואסטפן קלור, תחת הכותרת “האם מצביעים רגישים לטרור? ממצאים מהאלקטורט הישראלי” (למי שאין גישה דרך אוניברסיטה, אפשר למצוא גרסא מוקדמת יותר של המאמר פה). לא קראתי את המאמר המלא, אבל אם לשפוט על פי התקציר, החוקרים גילו(!) שכשיש פיגוע זמן קצר לפני בחירות, הדבר מחזק את הימין בבחירות. כך, למשל, הם מייחסים את נצחונו של נתניהו ב-96′ לסדרת הפיגועים שקדמו לבחירות.

מישהו נפל מהכיסא?

(דרך כלוב הקופים)

—

ואם אנחנו מדברים על כלוב הקופים, לי זיגלמן מהבלוג המצויין הזה מביא קטעים מתוך כתבה שהתפרסמה בוול סטריט ג’ורנל על תעשיית המבחנים המיון הסטנדרטיים המדהימה שנוצרה באזור אחד של הודו. בגלל מיעוט המקומות במכונים הטכנולוגיים המובילים וריבוי המתמודדים (בשנה האחרונה 310 אלף בני נוער עברו את מבחני הקבלה, מתוכם התקבלו 8600 בלבד – 2.7 אחוז), נוצרה בעיירה קוטה שברג’אסטן תעשייה במסגרתה עשרות אלפי תלמידים לומדים 9 שעות ביום, שישה ימים בשבוע במשך שנתיים – וכל זאת רק כדי להכין אותם לבחינה האחת הזו.

כן. הם לא עושים שום דבר במשך שנתיים שלמות פרט לפתרון בעיות שמופיעות במבחנים הסטנדרטיים לקבלה לאוניברסיטה, כולל ביצוע מבחני דמה כ-20 פעמים לפני שהם מגיעים לדבר האמיתי.

ואחרי כל זה – עדיין 80% מהתלמידים שם לא עוברים את המבחן.

מרתק.

…ואז, לפעמים, אני מגיע לתרגול שאני צריך להעביר ואין לי מושג מה אני אגיד בו, וכשמתחיל השיעור אני מצליח להעלות לדיון כמה שאלות מעניינות ואפילו לעורר את הסטודנטים לדיון מהותי, ואחרי 50 דקות שאנחנו מדברים ודשים במגוון נקודות וממגוון כיוונים אני מגלה שבעצם, למדתי המון בכל השנים האלה שלי באקדמיה.

היום, בשעה 9 בערב, הייתי ממש, אבל ממש, מרוצה מעצמי.

נמרוד הגיב לפוסטים של אורי רדלר בקפיטליסט היומי בנוגע למפולת הכלכלית בארה”ב. רלדר, כמנהגו, ניסה להראות שבניגוד למה שמסבירים לנו כולם, לא רק שהמפולת לא נגרמה בגלל מחסור ברגולציה, ההפך הוא הנכון: המפולת נגרמה בגלל שהייתה רגולציה, בגלל שארה”ב היא לא שוק חופשי אמיתי, כי כל רגולציה, לא משנה כמה מעט ממנה, היא יותר מדי רגולציה. לפיכך, הוא יוצא כנגד תוכנית ההצלה האמריקאית וטוען שהיא רק מחריפה את הנזק. תחת זאת, יש לאפשר לבנקים הקורסים לקרוס, לכספים האבודים להאבד, ולכלכלה להבנות מחדש בלי תלות בממשל.

נמרוד פסל את הגישה הזו, וטען כי היא דוגמטית מדי, שהאורתודוכסיה הכלכלית מתנהגת במקרה הזה כדת לכל דבר, שאינה מסוגלת לכפור ביסודות האמונה גם אם כל העולם מהבהב באורות ניאון: “טעיתם!”

אני לא רוצה להכנס יותר מדי לפרטי הדיון, ודומני שמוטב פשוט לקרוא את המאמרים והתגובות במקום שאני אסכם אותם. אתייחס רק לחלקים הרלוונטיים לענייננו. רדלר, באחת מתגובותיו, כך:

הרעיון הבסיסי של כל פעולות הרגולציה הוא תמיד אחד: להפוך את הייצור יותר יקר, כדי למנוע ממתחרים קטנים להיכנס לשוק או לשרוד בו. אם יש לנו, נאמר, אלף מכולות קטנות וארבע רשתות שיווק גדולות, כל פעולה של רגולציה תשרת את הרשתות ותפגע במכולות. לדוגמה, אם נאמר ש”לטובת האזרח הקטן” כל חנות מכולת צריכה להציג על מדפיה מגוון כזה או אחר של מוצרים, להיות בשטח מסוים (כדי שיהיה נוח לפסוע במסלוליה), ולהציע מיזוג אוויר ללקוחות — כל אלו יפעלו לרעת העסקים הקטנים, שלא יוכלו לעמוד בכל התנאים האלו, לרעת התחרות ולטובת העסקים הגדולים.

בהמשך הוא אומר שעדיף כבר, במקום להשקיע כסף בבנקים כושלים, להגיד ישר ולפנים שממשלת ארה”ב מגבה את חסכונותיהם של האזרחים, ולכן היא תבטיח להחזיר את הכסף למי שאיבד אותו במפולת של בנק כזה או אחר. בתגובתי לדברים הסכמתי עם ההצעה הזו (שכבר הבעתי תמיכה בה קודם לכן), והוספתי, בהערת סוגריים מתחכמת, ש”רואים לרדלר את המיזנטרופיות”.

נמרוד השתמש בהמשך במטבע הלשון הזה כדי לתקוף את בני-הפלוגתא שלו, ואני חושש שהשימוש שהוא עשה בביטוי משקף הבנה לא נכונה של כוונתי. אבל כדי להסביר עד הסוף למה התכוונתי בארבע המילים הללו, החלטתי לכתוב פוסט שלם.

הגישה האורתודוכסית שרדלר מייצג היא גישה שלמה ומלאה. בתוך העולם הלוגי שניצב בין הנחות היסוד של השיטה, הטענות של רדלר וחבריו הן נטולות רבב: דבר אחד מוביל לשני, ורגולציה תמיד, אבל תמיד, תוביל להשחתה של השוק, ואין זה משנה עד כמה העקרון שמאחורי הרגולציה נאצל. מה שמציק בגישה הזו היא שאותה הנחות היסוד שלה אינן בנות הפרכה. רדלר ישוב ויציג הוכחות מן העולם האמיתי לשיטה שלו, ונמרוד ואחרים ימשיכו להצביע על הוכחות סותרות, אבל הם מתרכזים בהתנהגות השוק, בעוד שהנחת היסוד האמיתית של השיטה הניאוליברלית כלל אינה קשורה לכלכלה. היא קשורה לפסיכולוגיה. הנחת היסוד הניאוליברלית היא מיזנטרופית מיסודה, או, אם לנסח את זה במילים פחות בוטות, היא צינית.

למה אני מתכוון? בניגוד לליברלים המקוריים – אדם סמית’, מיל ואחרים, שהאמינו בכל ליבם ב”יד הנעלמה” – לסה פייר, אותו כוח שבאמצעותו אם כל אדם ינהג לפי האינטרס האישי שלו, בסופו של דבר זה ישרת את הכל – היא כוח אמיתי. התאוריה שלהם הייתה תאוריה חיובית. לעומתם, הניאוליברלים אוחזים בתאוריה שלילית ביסודה: אין זאת שה”יד הנעלמה” בכוחה ליצור עולם טוב, אלא שהרגולציה, ההתערבות הממשלתית, היא הגורם המרכזי ליצירת עולם רע. ההבדל הוא דק, אבל קיים: במונחים כלכליים, במקום לנסות למקסם רווחים, הגישה הניאוליברלית מבקשת למזער נזקים פוטנציאליים. המיטב שאנחנו יכולים לקוות לו הוא הבינוני שאנו יכולים לייחל לו.

הניאוליברליזם הוא פיתוח מתבקש של הליברליזם המקורי. הליברליזם המקורי האמין שכולנו אנוכיים, ובכל זאת אפשר ליצור חברה שתקדם את כולם תוך מינוף האנוכיות הזו. הניאוליברליזם מקבל את סברת האנוכיות והכיעור האנושי, אבל מסיק ממנה את המסקנה המתבקשת: בני אדם אינם מסוגלים לטוב. המיטב שאנחנו יכולים לקוות לו הוא למזער את העוצמה שבידיהם של הפרטים, להפריד ולבדל אותם, לבנות ביניהם חומות ולמנוע מהם תקשורת ((אפרופו, גם רוסו אמר שכדי להגיע ל”רצון הכללי”, יש למנוע תקשורת בין הפרטים בחברה)), וכך למנוע מהם לעשות יותר מדי רע. זו המיזנטרופיה שביסוד השיטה הכלכלית הניאוליברלית. זו הסיבה שניאוליברלים יכולים להגיד, בלי להניד עפעף, שזה בסדר לתת לבנקים לשקוע תוך גרימת נזק בל יתואר למיליוני לקוחותיהם. זו הסיבה שהם מסוגלים לדבר על כך ש”בטווח הארוך”, היד הנעלמה תסדר את הכל. (ועל כך נהג להעיר פרופ’ אבנר דה-שליט כשלמדתי אצלו, תוך שהוא מצטט מישהו שאת שמו איני זוכר עוד, ש”בטווח הארוך, כולם מתים”). האדם, לדידם, הוא חיה מטונפת, נטולת כבוד, שאין לסמוך עליה. תן לה כח, והיא תכה אותך ארצה.

והתפיסה הזו של הטבע האנושי היא לגיטימית לגמרי. אי אפשר להפריך אותה לוגית, ובלתי אפשרי לשכנע מי שאוחז בה שהוא טועה, כי המשכנע בהכרח יהיה בן-אנוש, וככזה, אין לסמוך עליו. ניאוליברלים רבים יטענו שאינם אוחזים בתפיסה כזו של הטבע האנושי, אבל סדרה מספיק ארוכה של “למה-אים” תוביל בהכרח לטענה דומה לטענה הזו. אי אפשר לסמוך על אנשים.

ולכן כאשר אנחנו באים לשפוט את השיטה הניאוליברלית, עלינו לשאול את עצמנו שאלה שאינה פרקטית, ואפילו אינה אמפירית, אלא נורמטיבית: האם אנחנו מוכנים להחזיק בהשקפת עולם שאומרת שכל בני האדם, אם תסלחו לי על הצרפתית שלי, הם זונות? אני, אישית, אינני מסוגל להביא את עצמי להכיר בכך, גם אם זה אומר שאני אזרוק את כספי המיסים שלי לפח הזבל עד סוף ימי.

—

צריך להוסיף שגם כאשר אדם אוחז בהשקפת עולם כזו, עדיין מתעוררות בעיות ביישום העצות הפרקטיות של הניאוליברלים. ראש וראשונה ולהן, הבעיה המכונה “הפרדוקס האורתודוכסי”: אם כל בני האדם חולערות, ולאנשים עם כוח יש אינטרס לנצל את הכח הזה כדי לעוות את השוק, ובהנתן שקיימים אנשים עם כוח מתוקף השיטה הפוליטית בעולם המערבי כיום, איך לעזאזל אפשר ליצור חוק שישלול מהמחוקק עצמו את האפשרות לעוות את השוק כדי לשרת את האינטרסים שלו? כדי להאמין שניתן להפעיל, פיזית, בעולם שלנו, מערכת ניאוליברלית אמיתית, אנחנו צריכים להאמין שיש איפשהו מישהו שאפשר לסמוך עליו שיקבל לידיו את הכוח הדרוש כדי למנוע מבעלי הון לעוות את השוק לצרכיהם – ושאותו אדם לא ישתמש בכוח הזה כדי לעוות את השוק לטובתו. אם אנחנו מוכנים להאמין שקיים אדם כזה, השיטה האורתודוכסית המיזנטרופית נופלת באותו הרגע ממש.

כלומר, לדידה של השיטה עצמה, היא בלתי ניתנת ליישום. מקסימום, כאמור, אפשר לצמצם נזקים. שוב, גם אם יש סיכוי שהגישה הזו נכונה, אני, כאדם, מוכן להקריב כל מה שיש לי כדי שלא אצטרך להאמין שאני חי בעולם כזה.

החלטנו להתגבר סוף סוף על ההכחשה ולהכיר בכך שהסתיו הגיע, אז יצאנו לאחד הפארקים (גני אדוורד, או משהו כזה הסמוכים לגנים הבוטניים) שצילמנו כיד השלכת הטובה עלינו. אחד התוצרים מעטר כעת את ראש הבלוג.

זהו, אין לי שום דבר חשוב להגיד.

חלקכם אולי מכירים את הבלוג “תמונות סוציולוגיות“, שמביא מגוון תמונות וסרטונים מנקודת מבט סוציולוגית. אתמול עלה בו פוסט לגבי סטיגמות הנוגעות לברק אובאמה ולמתנגדיו. אבל לא על זה רציתי לדבר. במהלך הדיון על הפוסט, עלתה השאלה אם יש חברי קונגרס מוסלמים בארה”ב (התשובה היא כן, לפחות מאז 2006). אבל כדי שלא להגביל את הדיון למוסלמים בלבד (כי אנחנו פוליטיקלי קורקט), השאלה הורחבה מיד ל”בעלי אמונות אחרות מלבד נצרות”.

שזה משעשע, כי היהודי הראשון שנבחר לסנאט, כמו גם היהודי הראשון שנבחר לבית הנבחרים, שניהם הושבעו ב-1845, והמושל הראשון של מדינה בארה”ב נבחר עוד קודם לכן – ב-1801.

אבל היהודים בארה”ב לא נחשבים לא-נוצרים, כמובן.

בציבור, כפי שאנו מבינים את המושג, (1) מספר האנשים שמביעים דעות כמעט זהה למספר האנשים ששומועים אותן. (2) תקשורת ציבורית מאורגנת בצורה כזו שיש סיכוי לענות בצורה מיידית ואפקטיבית לכל דעה המובעת בציבור. דעות המובעות בדיון כזה (3) מוצאות בקלות אמצעים לפעולה אפקטיבית… (4) מוסדות אוטוריטטיביים אינם חודרים לתוך הציבור, שלפיכך נותר פחות או יותר אוטונומי. ((מצוטט בתוך Ferree, Gamson, Herhards and Rucht, “Four Models of the Public Sphere in Modern Democracies”, Theory and Society 31(3) (2002), p. 301.))

הטקסט הזה, בניגוד למה שאתם עשויים לחשוב, לא מדבר על חזון אוטופי של הבלוגוספירה או אפילו של האינטרנט באופן כללי. הוא נכתב על-ידי סי. ((ס’? צ’? לא יודע)) רייט מילס, ב-1956. חמישים שנה אחרי כן, הספקנו להרים מערכת שמאפשרת לפחות שלושה מתוך ארבעת התנאים. לא רע.

סיכום נאה ומצחיק של המשבר הפיננסי האמריקאי, בעיניים בריטיות (ומלפני כמה חודשים, כולל כמה נבואות שכבר הספיקו להתגשם).

(דרך כלוב הקופים)

אני אמנם חוסה בצילו של נדב, הנדיב באדם, איש נפלא ואלטרואיסט גדול (למרות שהוא סוציולוג, אבל נסלח לו), אבל אני חושב שאני בכל זאת נכנס לקטגוריה של בלוגים עצמאיים. אז הצגתי את מועמדותי לפרס הבלוגרים העצמאיים שמארגן אתר בלוגרים.נט. לא שאני חושב שאני אזכה, אבל אני לא יכול להגיד לא לעוד קאונטר שאני יכול לרפרש באובססיביות כדי לראות כמה אנשים אוהבים אותי.

בכל מקרה, ההצבעה התחילה היום, אז אתם מוזמנים, במילותיו האל מותיות של אריאל שרון, לצאת ולהצביע.