כרגיל, כשאני צריך לכתוב עבודה על נושא אחד, המוח שלי עובד שעות נוספות על לחשוב על רעיונות לדברים אחרים לגמרי. היום המוח שלי אפילו לא מקורי במיוחד, והוא חזר אחורה לאחד הרעיונות שהיו לי עוד בתואר הראשון, כשלמדתי תקשורת. החידוש של היום, לעומת זאת, הוא שיש לי גם כותרת למאמר: Patricide.

הרעיון הזה, שכאמור מתרוצץ לי בראש כבר למעלה מחצי עשור, הוא לבדוק מה היחס של שחקני משחקי מחשב גרמנים כשהם משחקים במשחקים על רקע מלחמת העולם השניה. מכיוון שהמשחקים הפופולריים מיוצרים לרוב על ידי חברות אמריקאיות (או, במקרה של אוביסופט, למשל, צרפתיות), ומכיוון שאף אחד לא באמת יעז לתת לשחקן במשחק יחיד לגלם חייל גרמני, עומד השחקן הגרמני מול הרעיון המטריד משהו של לשחק במשחק שבו הוא נדרש להרוג את סבא שלו.

אני די בטוח שהרעיון הזה כבר נחקר, אבל לא טרחתי לחפש. בין כה וכה כל טקסט בגרמנית חסום בפני כרגע. אבל בכל זאת, מדובר בנושא שלדעתי יכול להוות בסיס למחקר מרתק.

עכשיו, חזרה לעבודה המשעממת שלי בתאוריה דמוקרטית.

אני תוהה, כשביבי אומר שהוא שותף בפרטי הפעולה בסוריה, הוא מתכוון לזה כמו שהוא ראה את החיילים הבריטים בפלשתינה בילדותו בשנות ה-50, או כמו השיחות שהיו לו עם השר זאבי בממשלתו?

אחת הבעיות שאני מתקשה להתגבר עליהן עם המעבר לקנדה היא להפסיק לחשוב בשקלים ולהתחיל לחשוב בדולרים. הבעיה מתחלקת לשני סוגים. הסוג הפשוט יותר הוא כשאני מתרגם אוטומטית מחירים לשקלים ונפעם מכמה שדברים יקרים פה. “נראה לך שאני אשלם 40 שקלים על זה?!”. מדובר באינסטינקט שגוי, מפני שאני לא רק משלם בדולרים, אני גם מקבל שכר בדולרים, ולכן ההשוואה לא הוגנת. אבל מצד שני, אני נאלץ להמשיך לעשות זאת, כדי להתגבר על הסוג הבעייתי יותר, שאני מכנה אותו “בעית המספרים הקטנים”. נניח שאני הולך לסופר לקנות כמה דברים קטנים, וכשאני עומד בקופה, אני מבחין במדפי השוקולדים שקורצים לי במתיקותם. אני מסתכל על המחיר: 99 סנט. פחות מדולר. פחות מדולר?! זה כלום כסף! ומיד אני לוקח אחד.

העניין הוא שבארץ, בחיים לא הייתי משלם ארבעה שקלים עבור חטיף שוקולד בקופה. ארבעה שקלים זה המון כסף בשביל שטות כזו. אבל 99 סנט? זה אפילו לא אחד!

הבעיה, כמובן, לא מסתיימת בכך. כשאני נמצא במסעדה ומסתכל על התפריט, כל דבר שלצידו מחיר שהוא פחות מ-10 דולרים מתוייג לי במוח אוטומטית כ”זול”. גם אם מדובר בסלט ירוק ב-35 שקלים, מבחינתי זה אפילו לא נכנס לחישוב של כמה תעלה לי הארוחה. זה מספר קטן מדי.

כשאני קונה מוצר אלקטרוניקה, ואני רואה מחיר שהוא מתחת ל-200 דולר, זה נשמע לי ממש קצת. שוב, כאמור, אני אומר “200 דולר”, אבל המוח שלי שומע “200 שקל” והתגובה המיידית שלו היא “זול!”. אני נאלץ, בעל כורחי, לתרגם את המחירים לשקלים כדי שאני אוכל לחשוב אם מדובר בהרבה או מעט.

אני תוהה מתי זה יעבור.

---

היום הלכתי לשיעור בלי הלפטופ. היו לזה שתי סיבות. האחת היא שבדומה לשיעורים בתואר השני, אני לא באמת כותב משהו. השיעורים הם יותר דיון בכיתה מאשר הרצאה פרונטלית, ואני מוצא שחוץ מהערה פה או שם אני לא כותב שום דבר – ואם כל מה שאני צריך זה לכתוב כמה מילים, להתחיל להעיר את המחשב מהתנומות שלו כל פעם זה לא לעניין, אז כבר עדיף להביא דפדפת ומקסימום להעתיק למחשב אחר-כך דברים חשובים. הסיבה השניה הייתה שאנחנו עדיין קצת חוששים מכל העסק הזה של המטפלת, אז גייסתי את אמא שלי לרגל אחריה: השארנו שיחת סקייפ פתוחה בינינו בכמה שעות שלא הייתי בבית, והיא האזינה לשמוע אם כרמל בוכה יותר מהסביר, או אם היא צועקת עליו. מכיוון שהמחשב בחדר השינה והם נמצאים בעיקר בסלון ובחדר שלו, אי אפשר ממש לשמוע מה הם עושים, אבל דברים בעייתיים ניתן היה לזהות במקרה הצורך. (אמא שלי דיווחה שכרמל שיחק ונשמע נהנה, אז אנחנו די רגועים).בכל מקרה, מה שרציתי לספר זה שמצאתי את עצמי בכיתה כותב לעצמי דברים בדפדפת במקום במחשב. מכיוון שהשיעורים מתנהלים באנגלית וגם ככה לכתוב בכתב יד דורש ממני הרבה משאבים מנטליים שמפריעים לי להתרכז במה שנאמר (בניגוד להקלדה, שאני יכול לעשות במקביל להקשבה), אני מוותר על השלב הנוסף של תרגום הדברים, וכותב ישר באנגלית. וכך קרה שנאלצתי לכתוב מילה שלא הייתי בטוח לגבי האיות שלה – Hierarchy.

והנה הפואנטה: אחרי שסיימתי את המלאכה המייגעת של כתיבת המילה הארוכה עצרתי לשניה וחיכיתי לראות אם יופיע קו אדום מסולסל מתחתיה.

אלוהים אדירים, אני מכור.

סנופס מספרים על פוליטיקאית ניו-זילנדית שנפלה קורבן למתיחה שבה היא שוכנעה לתמוך בחרם על “דיהידרוגן מונוקסייד” (איך מתרגמים את זה לעברית?), חומר כימי בעל השפעות שליליות רבות ומרחיקות לכת.

המשימה שלכם: לבחור חבר כנסת משעשע (ישראל חסון?) ולהעביר אליו תרגום של התאור של מוראות החומר הכימי המסוכן, ואז לראות עד כמה טמבלים חברי הכנסת שלנו באמת. בהצלחה.

הייתה לי בעיה מסויימת באמאזון – מסתבר שאיכשהו נפתחו לי שני חשבונות עבור אותה כתובת דוא”ל, ולא הצלחתי להכנס לראשון מביניהם. אחד הדברים הנוחים בלגור בצפון אמריקה זה שיותר קל לקבל שירות בטלפון: פשוט נותנים את המספר שלי באתר, והם מתקשרים בחזרה מיד. אפס המתנה על הקו.

בכל מקרה, החלון שבו כתבתי את מספר הטלפון צריך להשאר פתוח עד סיום השיחה, והמערכת מזהה מתי סיימתי אותה ומעדכנת את החלון בהתאם. כשסיימתי את השיחה הבחנתי בהודעה שהופיעה על המסך:

תרגום: השיחה הסתיימה. אנו מקווים שנהנית לשוחח איתנו ותתקשר שוב בקרוב.

עכשיו, קודם כל, לא אני התקשרתי אלא הם. שנית, הבחורה שסייעה לי הייתה מאוד חביבה, ללא ספק. אבל בכל זאת – אני התקשרתי כי הייתה לי בעיה, לא כי שעמם לי ורציתי חברה. האם אמאזון באמת רוצים שאני אתקשר שוב? זה לא, כאילו, סימן שעוד פעם משהו לא בסדר בחווית המשתמש שלי?

אם אתם חובבי דוקטור הו כמוני, הנה כמה פרטים מעניינים שגיליתי זה עתה:

א. העונה הראשונה של “הרפתקאות שרה ג’יין“, הספין אוף לילדים של דוקטור הו, מתחילה ב-27 בספטמבר, עם קישור לעונה הראשונה של דוקטור הו המחודש.

ב. לכבוד ספיישל חג המולד של הדוקטור, קיילי מינו(ג?) תצא לסיבוב על הטארדיס.

ג. בעונה הבאה של הדוקטור תחזור קת’רין טייט, הקומיקאית שכיכבה לצידו של טננט בספיישל חג המולד הקודם (The Runaway Bride), ואף הופיעה איתו בקטעון משעשע לכבוד איזה משדר צדקה בריטי. פרימה אג’ימן – מרת’ה ג’ונס – תחזור להופיע בשלב מאוחר יותר של העונה.

ד. החדשות הטובות: תהיה עונה חמישית לדוקטור. החדשות הרעות: ב-2009 התוכנית תצא להפסקה שבמהלכה ישודרו רק שלושה ספיישלים. העונה החמישית של הסדרה תשודר רק ב-2010, כאילו זה לא מספיק מעיק שאני צריך לחכות 9 חודשים בין עונה לעונה גם ככה.

Rule six: there is NOOOOOOOOOOOO rule six.

(מה, אני? אני חי. היום קניתי את “חוברת” המאמרים המצולמים של אחד הקורסים שלי בסמסטר הקרוב, שמצטרפת אל ארבעת הספרים שכבר רכשתי עבור אותו קורס. כל עמוד בחוברת עולה 3 סנט. החוברת עולה 82 דולר. צאו וחשבו כמה עמודים דובי צריך לקרוא בסמסטר הקרוב בקורס הזה לבדו).

היום החל שבוע האוריינטציה שלי באוניברסיטה, מה שאומר מפגשים עם המון אנשים, רובם עמיתים לספסל הלימודים החל משבוע הבא, מקצתם מרצים שילמדו אותנו. אני, כחנאג’ נטול כישורים חברתיים בגרוש, ישבתי רוב הזמן בפינה ולא דיברתי עם אף אחד בזמן שכולם קשקשו אלו עם אלו. בשלב כלשהו ראה אותי אחד המרצים – ראש המחלקה, למעשה – שלימד אותי כמרצה אורח בקורס שעברתי באוניברסיטה העברית. אני בדיוק כרסמתי סנדוויץ’ עם נקניק שהוגש על תקן ארוחת צהריים. הוא התיישב לידי ושאל לשלומי, בירך אותי על כך שהחלטתי ללמוד בטורונטו והתעניין בתחומים שאני מתכוון ללמוד. המשכנו לשוחח – מדובר באדם שמעורב בפרוייקטים לקידום הדמוקרטיה והשלום ברחבי העולם, כולל בישראל ובמזרח התיכון באופן כללי. שנה שעברה, למשל, הוא היה בעיראק, בניסיון לקדם את הפרוייקט החוקתי של המדינה העיראקית. בקיצור, אדם מעניין מאוד, נעים דיבור ולבבי.

בשלב כלשהו הוא שאל אותי מה דעתי על תהליך השלום שהחל שוב ללבלב לו באזורנו. נאלצתי להודות שבין כל ההכנות למעבר וההתארגנות מחדש פה, לא ממש עקבתי אחרי החדשות כבר מספר חודשים, ואני לא באמת יודע מה קורה בארץ. ניסיתי למלמל כמה הפלצות חסרות משמעות על החמאס בעזה ומצב החסה בשטחים, ועל איך שמה שזה לא יהיה שקורה שם, אני סקפטי (מה שנכון), אבל לא שכנעתי אף אחד שיש לי מושג מה העניינים אצלכם.

בדרך הביתה הרצתי את השיחה הזו מחדש בראש, ועברה לי שורה שלא אמרתי ופתאום נראתה לי מעניינת להגיד — זה קורה לי לעיתים קרובות מדי, אם להודות על האמת — “למעשה, את השמירה על הקשר עם ענייני היום בישראל אני עושה באמצעות מקורות אלטרנטיביים, כמו בלוגים”. למה זה מעניין? כי אני באמת קורא הרבה בלוגים, לא מעט מהם בלוגים פוליטיים במובהק ואחרים שסתם נוטים לעסוק בענייני דיומא לעיתים קרובות. אתם יודעים על מה כתבו בהם בשבועות האחרונים? על המשתמטים. ברצינות – לפי הבלוגוספירה הישראלית (לפחות זו שמיוצגת בגוגל רידר שלי), סוגיית המשתמטים זה הדבר היחיד שקורה בארץ בימינו. ולא כך הוא: בדיקה זריזה בוויינט העלתה שיש שיחות בין אולמרט לאבו-מאזן, יש נייר עמדה מתגבש, ועידות פסגה מתארגנות וליברמן שפיו קוצף בזעם.

איפה כל זה בבלוגוספירה הישראלית? לא קיים. האם זה משום שהתייאשנו מכל סיכוי להסדר עם הפלסטינים? האם זה משום שאנחנו די ציניים לגבי הכוח האמיתי בשטח של שני המנהיגים הללו שמנסים להגיע להסדר?

אז תגידו לי אתם – זה מורגש? יש תחושה שהולך לקרות משהו? שמשהו זז? או שכולם באמת מתעלמים מהתהליך המדיני שהחל לו מחדש כאילו במחשכים?

ביום רביעי הבא אני נפגש עם המרצה הזה שוב. אשמח לדווח לו על התגובות שלכם.

קצת קשה לי לעקוב בעניין אחרי הפוליטיקה בישראל מפה. אחרי שגיליתי עם איזה בעיות מתמודדים הקנדים*, קצת קשה לחשוב שיש אפילו טעם לדון בבעיות של ישראל: הן כל כך אדירות ובלתי נתפסות, ויש סיכוי כל כך קטן לשיפור, כמו שזה נראה כעת, שהייאוש אוחז בי כל פעם שאני מנסה לחשוב על זה.

מה שגרם לי לכתוב על זה הוא טור של גבי שפר שהתפרסם בYנט. לא סביר להניח שהייתי קורא את הטור הזה אלמלא ההיכרות האישית שלי עם פרופ’ שפר – אחד המרצים החביבים והמעניינים ביותר שהיו לי באוניברסיטה. קראתי את הדברים, בעיקר בעניין הפגיעה הצפויה במדינת הרווחה הישראלית (מה שנותר ממנה) אם ביבי יעלה לשלטון שוב, ועלתה בי תהייה: ידוע, הרי, שעיקר המצביעים של הליכוד וש”ס הם מהשכבות הנחשלות, בעוד שעיקר מצביעי השמאל הם דווקא מהעשירונים העליונים (שאלה למתקדמים: למי מצביעים רוסים עניים? לליברמן, לליכוד?). אז האם אין כאן מצב נפלא שבו הדמוקרטיה מענישה בדיוק את מי שמגיע לו שיענש על הטמטום שלו? האם לא הגיע הזמן להרים ידיים בפני האיוולת המתמשכת של רוב עניי הארץ ולהגיד להם: אתם יודעים מה? שתרקבו. לכו לעזאזל אתם והזנופוביה המרופטת שלכם שגורמת לכם שוב ושוב ושוב להצביע לימין כדי לדפוק את הערבים, כשבינתיים מי שהכי נדפק זה אתם.

רוצים ביבי? קבלו אותו. בגדול, מכל הלב. תבלו. ואנחנו אפילו נתמוך בכל הגזרות שהוא יבקש להטיל עליכם, כי מגיע לכם. כל סעיפי חוק ההסדרים הבא של ביבי, כולל כל העיזים, יעברו חלק ובלי ויכוחים. למה? כי אתם רציתם אותו, ומי אנחנו שנגזול מכם את ליטרת הביבי שלכם.

תנו לי סיבה אחת טובה למה, בהפוך על הפוך על כל התומכים הכי גדולים של ביבי, לא צריך לתמוך באיש הזה ולקדם אותו ולתת לו לעשות כל מה שהוא חפץ.

* כרגע, למשל, עיריית טורונטו מנהלת קרב כנגד הממשל של אונטריו בדרישה לתוספת תקציב של עשרות מיליוני דולרים, כי אם לא, לא יהיה מנוס מפגיעה בשרותים הבסיסיים ביותר שניתנים לאזרח. למשל, קיצוץ אחד מרכזי שמאיים על תושבי טורונטו התמימים הוא שהספריות הציבוריות(!) תסגרנה(!!) אחרי הצהריים בימי שני(!!!).

כן.

לאט לאט גוגל הולכת וצוברת אנשים שאוהבים לשנוא אותה. משהו לגבי גוף כל כך גדול שמחזיק בכל כך הרבה ידע עלינו (אמנם הכל ניתן להם בהסכמה, אבל מה זה משנה), גורם לאנשים מסויימים אלרגיה. והפוזה הזאת, של “אל תעשה כל רע”, זה גם לא עוזר. זה מעודד פראנויה, אם לומר את האמת.

אבל אני אוהב את גוגל. אני אוהב אותם כי למרות שהם ענקיים ויודעים עלי יותר דברים ממה שאמא שלי יודעת עלי (למעשה, הם יודעים עלי יותר דברים ממה שאני יודע עלי…), הם גם חמודים להפליא.

לפני זמן מה גוגל הודיעו שהם מבטלים את שירות מכירת/השכרת תכני הוידאו שלהם. מכיוון שכדי להפעיל את התכנים שנרכשו צריך לאשרר את זכויות ההפעלה על השרת של גוגל, המשמעות של הורדת השרת הייתה שכל מה שנרכש שם עד כה לא יעבוד יותר. גוגל יצרו קשר עם כל מי שרכש מדיה מהם והודיעו שהם יתנו זיכוי דרך גוגל צ’ק-אאוט, מעין שירות ארנק אלקטרוני שגוגל מקדמת מול פיי-פל של איביי.

ההודעה של גוגל עוררה גל מחאות בכל רחבי הרשת (למעשה, אני אפילו לא מצליח למצוא איפה מצאתי את הקישור המקורי לפוסט הזה של ערס טכניקה). עכשיו, מה שיפה זה שגוגל הייתה יכולה לנפנף אצבע משולשת בפני כל הביקורת הזאת. בסופו של דבר, לא מדובר בשירות סופר-פופולרי של גוגל (אחרת לא היו סוגרים אותו), ואם גוגל הייתה מחכה מספיק זמן, כולם היו שוכחים לה את זה. וגם אם לא, מה הם יעשו? ישתמשו במיקרוסופט לייב הצולע? פחחח.

אבל לא, גוגל יצאה היום בהודעה חדשה: טעינו. הם נותנים איזה תירוץ צולע לכך שהזיכוי ניתן מלכתחילה בצ’ק-אאוט, אבל מכירים בכך שההרגשה שמתקבלת היא שגוגל מנסה לקדם את שירות התשלום האלקטרוני שלה על חשבון אנשים שקנו מוצרים אחרים מגוגל, ובעצם מענישה אותם פעמיים. וזה לא הכל. גוגל גם הודיעו שהם יחזירו, הפעם בכסף מזומן, את כל הכסף ששולם עבור וידאו בחנות שלהם, ומבקשים ממי שרכש אצלם משהו לוודא שפרטי כרטיס האשראי שלו מעודכנים נכון אצלם. וזה לא הכל: הם אמרו שגם הזיכוי שכבר ניתן בצ’ק-אאוט ישאר בידי המזוכים, ככה, כפיצוי על הפאשלה של הזיכוי הראשון. וזה לא הכל: כדי לצמצם למינימום את הפגיעה בצרכנים, גוגל הודיעה גם שאמנם חנות הוידאו תסגר במיידי, אבל השרת שמאפשר אשרור של הבעלות והצגת הסרטים ישאר מקוון עוד חצי שנה, כך שכל מי שלא הספיק להנות מהמדיה שהוא רכש (וקיבל עליה החזר כפול), יוכל לעשות זאת בחצי השנה הקרובה. וככה, בשביל הסיומת, הם גם התלוצצו שאפילו כשהם עושים טעות, מדובר בטעות חדשנית ומקורית.
תראו לי בהזדמנות עוד תאגיד, לא בגודל של גוגל, סתם תאגיד קטן וחביב, שלא רק שיכיר כך בטעות, אלא שיצא מגידרו לתקן אותה, למרות שהפגיעה שתגרם לו מבחינת יחסי ציבור היא, כנראה, מזערית. אין כאלו.

יש משהו בגוגל האלה שהוא יוצא דופן, לא רק ביכולת השיווק שלהם, אלא בעצם תפיסת העולם העסקית שלהם, וזו אחת הסיבות שגם כשהמוצרים שלהם אינם הכי טובים בשוק, הרבה פעמים כדאי בכל זאת לעבוד איתם ולא עם המתחרים.

אומרים שכשלקוח קונה משהו ואין שום בעיה, הוא מרוצה, אבל מה שיהפוך לקוח לפרסומאי בהתנדבות של המוצר הוא שמשהו לא ילך כשורה, ונותן השרות או המוצר יצאו מגידרם כדי לתקן ולפצות את הלקוח. גוגל הפנימו את הלקח הזה כמו ששום תאגיד אחר לא הצליח.