מי מכם שמשתמשים בג’ימייל אולי הבחינו בשינויים קטנים ולא לגמרי ברורים בממשק בעת האחרונה. גוגל שדרגו (משמעותית, לטענתם) את התוכנה של הג’וא”ל, ובעתיד הקרוב אנחנו צפויים להנות ממספר פיצ’רים חדשים שהתאפשרו תודות לשדרוג. כרגע, כאמור, הממשק השתנה רק במעט.

אחד השינויים המהותיים ביותר שיותר שאפשר להבחין בו כרגע (למרות שהוא לא בולט ויזואלית כמו עמוד אנשי הקשר החדש) הוא מה שעשיתי הרגע: לכל עמוד בג’וא”ל יש כרגע כתובת URL ספציפית, ולא כזו שבנויה מרצף רנדומלי ומשתנה כל הזמן של אותיות. יש לזה כמה השלכות. אחת מהן, למשל, היא שאפשר לחלוק חיפושים בגוא”ל עם אנשים אחרים. שזה חביב, אבל לא שימושי להפליא רוב הזמן.

השלכה נוספת ויותר שימושית היא היכולת לשמור עמודים ספציפיים בסימניות (מועדפים, בשביל חובבי מיקרוסופט) שלכם. נניח שיש לכם הודעה שאתם רוצים שהיא תהיה נגישה בזריזות. עד היום יכולתם לעשות שלושה דברים: א. להשאיר אותה באינבוקס. אם אתם עושים את זה לעיתים קרובות, או שאתם תזקקו להודעה הזו רק בעוד מספר חודשים, בהחלט יתכן שעד שיגיע זמנה, היא תדחק במורד האינבוקס, ויהיה קשה להבחין בה.

ב. לסמן אותה בכוכב. הבעיה הקודמת רק מוחרפת כי לא רק שעד שאני אזדקק לה כבר יהיו כמה הודעות מעליה, אלא שרוב הסיכויים הם שאני בכלל לא אזכור לפתוח את תיקיית המכוכבים כשאני אזדקק להודעה. במקרה הטוב, אני פשוט אחפש אותה וזהו.

ג. לתייג אותה. אני חייב להודות שמעולם לא נכנסתי חזק לטרנד התגיות. מילא פוסטים בבלוג, זה משהו שאני משקיע בו זמן בכל מקרה, אבל הודעות דוא”ל? התגיות בג’וא”ל שלי משמשות אותי בדיוק כמו תיקיות. נדיר מאוד למצוא הודעה עם יותר מתג אחד, וגם הוא התווסף לשם על ידי הפילטר ולא ידנית. ליצור תג חדש בשביל הודעות חשובות זה עוד פחות פרקטי מלשים כוכב.

מה שמביא אותנו לאופציה החדשה: לשמור סימניה של ההודעה. את הסימניות שלי אני פותח לעיתים די קרובות, יש לי סיכוי טוב לזכור שיש שם דברים, ואפשר למיין אותן בצורה קצת יותר אפקטיבית. חשוב מכך: אני רואה אותן גם כאשר אני בכלל לא בג’וא”ל. אפשר לשים קישור לסימניה ישירות מהדסקטופ. אפשר לשלוח לעצמכם, תהרגו אותי למה שתעשו את זה אבל אפשר, את הקישור בדוא”ל, או לשמור אותו בקובץ של מעבד תמלילים. אני לא בטוח עד כמה רחבה השיתופיות הזו. האם המוען והנמען של הודעת דוא”ל יכולים להשתמש באותו קישור כדי למצוא את ההודעה בחשבונות הג’וא”ל שלהם? נראה לי שלא, אבל בהחלט יתכן שגוגל שואפים לשם במסגרת הניסיון להפוך את החוויה הגוגלית ל”חברתית” יותר.

אפשר, כמובן, לחשוב על שימושים נוספים לממשק החדש. מי שמשתמש ב”פריזמה“, דפדפן מבוסס פיירפוקס שמאפשר להתייחס לאפליקציות רשת כאילו היו תוכנות רגילות, יכול ליצור “תוכנה” שמכניסה אותו ישירות אל תוך עמוד אנשי הקשר, או אל תוך תג מסויים, או אל תוך חיפוש מסויים, או ישירות אל תוך עמוד כתיבת הודעה חדשה, או כל עמוד אחר שאפשר לחשוב עליו שלפעמים הייתם רוצים להגיע אליו בלי להכנס קודם לאינבוקס. בעצם, זה יכול להיות שימושי גם בלי פריזמה, אלא פשוט באמצעות סימניה בדפדפן הרגיל.

תופעת לוואי נוספת של השינוי הזה, אגב, היא היכולת לנווט בין עמודים בג’וא”ל באמצעות כפתורי הניווט של הדפדפן עצמו, כמו בעמודי אינטרנט מהסוג ההטמ”לי הפושטי.

בזמן האחרון שומעים לא מעט רטינות על גוגל ובמיוחד על ג’וא”ל, איך שגוגל קפאו על שמריהם והפכו ממובילים בתחום לסתם עוד שירות דוא”ל מבוסס רשת. במהלך הזה גוגל מוכיחים שבלי יותר מדי רעש, הם ממשיכים להיות הכוח היצירתי ביותר בתחום. בזמן שמיקרוסופט ויאהו ממשיך להתגושש בשדה הקרב של לפני שנתיים (גודל התיבה, למרות שגוגל ממשיכה להגדיל את התיבה שלה כל הזמן כך שאין להם מה להתבייש), גוגל עוסקת בשיפור חווית המשתמש והכנסת פיצ’רים שלא רק שאין לאחרים, אלא שרוב המשתמשים אפילו לא חשבו שהם רוצים אותם. אבל עכשיו הם יגלו שהם דווקא כן.

עוד כמה טריקים קטנים שנוספו עם השדרוג האחרון אפשר למצוא בפוסט בנושא בבלוג של ג’וא”ל.

לקריאה נוספת: לחפש, לא לתייג

כתבה של גל מור בYנט (למרות שזה בטח לא באשמתו, אלא באשמת העורך שלו):

כותרת משנה:

פסקה אחת לפני אחרונה:

גל, אם אתה קורא את זה, הייתי שמח לדעת איזו גרסא של המציאות היא הנכונה, ואם הכותרת צודקת, אז למה. תודה.

במסגרת בילוי סוף השבוע שלנו חזרנו היום, בקור המקפיא, אל המסעדה הוויאטנמית ההיא, כדי לקיים את ההבטחה שלי. למנה ראשונה הזמנתי מרק סרטן סטנדרטי ונחמד, ולמנה עיקרית – תרתי משמע – הזמנתי צלחת גדולה של צפרדע צלויה על מצע ירקות מוחמצים.

כמה התאכזבתי לגלות שהצפרדע לא מגיעה בצורתה השלמה (ואם אפשר, עם הבעה מופתעת על הפנים) – דווקא למסעדות בסביבה יש חיבה מוזרה לתלות בחלון הראווה שלהם עופות במרינדה כאילו היו בובות ראווה בחנויות בגדים, כולל הראש והכל. אבל כל מה שאני קיבלתי היה ערימה של מה שנראה כמו קנטקי פרייד צ’יקן. גם היה לזה טעם דומה, אם לומר את האמת. למעשה, בהחלט יתכן שאחרי שהזמנתי את המנה שלי אחד המלצרים קפץ לקפ”צ הקרוב ורכש דלי של עוף מטוגן שהונח אחר כבוד על מצע של ירקות מוחמצים.

לשאלתכם המתבקשת, אגב, לא, הם לא מוציאים את העצמות. אחרת, איך זה יהיה פריך?

לסיכום, מנה נחמדה. לא משהו שהייתי טורח לצאת ולצוד צפרדעים בשבילו, אבל דבר נחמד להתנסות בו. חיים טובים פה בקנדה.

כמה ח”כים פתחו עמודים בפייסבוק. זה כדי “להיות נגישים לציבור גם באמצעות רשתות חברתיות מסוג זה”. אולי עדיף, אם הם כל כך רוצים להיות נגישים, שיענו יותר לדוא”ל ששולחים אליהם.
מצד שני, בהחלט יתכן שהפרסום הזה מסמן את סופו של גל הפייסבוק בישראל.

נו, שוין, לפחות הם לא מספרים לנו שהם יצרו לעצמם אוואטר בסקונד לייף. אגב, שמתי לב שכבר אף אחד לא מדבר על סקונד לייף. נגמר ההייפ?

לקריאה נוספת:

פייס אוף

תודה, פייסבוק 

עידו קינן כתב בבלוג (הזמני) שלו על שני מקרים של ניצול כלי התקשורת לרעה על ידי כוחות הבטחון. האחד היה גילוי של השנורר רפי איתן ששני עיתונאים, ישעיהו בן-פורת ואורי דן, היו בעברם סוכני מוסד, בעת ששימשו כעיתונאים. איתן, כנראה, מאמין שלאחר מותם, אין כל נזק בגילוי הזה. זה שהדבר פוגע בצורה משמעותית באמינות התקשורת בישראל – זה לא מפריע לו. (כלומר, מה שפוגע באמינות התקשורת זה עצם העובדה שעיתונאים עבדו בשירות המוסד. אבל אם כבר קרה הדבר, מוטב שאיש לא ידע על זה).

הארוע השני היא הגילוי ששוטרים ממשטרת ישראל התחזו לכתב הפלילים של חדשות ערוץ 2 ארז רותם, כדי לפתות עבריין להפגש איתם כדי לעוצרו. על פי הדיווח שעידו מצטט מהארץ, במשטרה אפילו לא הבינו מה הבעיה (ועל הדרך גם עשו את השימוש המקורי ביותר שנתקלתי בו במונח “גילוי נאות”).

פה המצב עוד יותר בעייתי: לא מדובר על עיתונאי שסרח (ואז, מה לעשות, התקשורת אשמה) – מדובר על מעשה שלאף אחד מהעיתונאים וגופי התקשורת הקשורים לא הייתה שליטה עליו, והפגיעה בשמם הטוב וביכולתם לבצע את תפקידם נאמנה נעשתה על לא עוול בכפם. אפילו אם המשטרה לא הייתה מספרת לעיתונאי על כך, הנזק היה נגרם: מן הסתם השמועה הייתה עושה כנפיים בעולם התחתון ששוטרים מתחזים לעיתונאים. וענף שלם של עיתונאות נגדע. לצורך העניין, אין הבדל בין התחזות של שוטר לעיתונאי לבין התחזות של חייל לעיתונאי או לנהג אמבולנס כדי לתפוס מבוקש: כדי להשיג מטרה נקודתית, חשובה ככל שתהיה, הם פוגעים ביכולתם של אנשי מקצוע לבצע את תפקידם להבא ובכך מונעים השגת הרבה מטרות עתידיות – ועל הדרך מסכנים את חייהם של אותם אנשי מקצוע שעכשיו יחָשדו אוטומטית כקשורים לכוחות הבטחון.

המעשה המטומטם הזה של המשטרה מתקשר ישירות לדרישה אחרת של המשטרה – אותה הצעת חוק שלמרבה הזוועה עושה את צעדיה לעבר אישור הכנסת בקריאה שניה ושלישית, המבקשת לאפשר למשטרה נגישות למאגר מידע שיכיל את כל מספרי הטלפון שחייגנו אליהם, כל מספרי הטלפון שחייגו אלינו, מיקומנו על פי איכון הרשת הסלולרית ולאיזה אתרים גלשנו באינטרנט הביתי שלנו – וכל זה, אפילו בלי צו שופט אם איזה קצין דמיקולו מרמת סגן-כלום ומעלה החליט שיש צורך בכך. וכל זאת בשביל מה? בשביל שהמשטרה תוכל להלחם בפשע המאורגן בלי ממש, אתם יודעים, לזוז מהכסא או משהו כזה. פגיעה כל כך משמעותית, רחבה וארוכת טווח בעקרונות יסוד של המשטר שלנו, בשביל מטרה נקודתית שאפשר היה להשיג באופן אחר.

המשטרה עיוורת לפואנטה של עצם קיומה: הגנה על האזרחים. אם הם לא יכולים למלא את תפקידם בלי להפוך לאח הצולע והקצת מפגר של השטאזי, עדיף שלא יעשו כלום (בסופו של דבר, הסתדרנו די טוב כבר כמה שנים טובות בלי משטרה מתפקדת). המגוחך הוא שבמקום לדרוש את הדרישות ההגיוניות – תוספת תקציב, תוספת תקנים, תוספת הכשרה לשוטרים, וכו’, המשטרה פשוט מאמצת את הגישה הצה”לית: חישוף כללי של השטח. אבל מה שעובד (סוג של) כשמדובר בפלסטינים נטולי זכויות אסור שיעבוד כשמדובר באזרחים של המדינה*. אי אפשר להפוך את אזרחי המדינה לעבדים של מי שאמור להגן עליהם.

העצוב הוא שלא ממש נשאר מי שינענע את המשטרה שלנו כדי לגרום להם להבין שהם שם כדי להגן על הזכויות שלנו, לא כדי לחסל אותן בעצמם. הכנסת, שכבר רגילה לירות לעצמה במגוון איברים ולא להבין איך זה שהיא מדממת כוח וסמכויות, נכשלת גם הפעם בעמידה על המשמר להגנה על מי שהכניס אותה למשכן. כרגיל, היא שוכחת שתפקידה הראשון והעליון הוא לייצג את האינטרס של הציבור הישראלי.

* אסור שהוא יעבוד גם במקרה של הפלסטינים, אבל זה כבר סיפור אחר.

מסתבר שקורים דברים אצלכם שם בארץ. משהו עם איסור זריקת פירורי עוגיות עישון במקומות ציבוריים. חובבי הסרחון כבר יוצאים מגדרם ברחבי הבלוגוספירה, כמובן.

אני לא אספר לכם מה אני חושב, כי אתם כבר בטח יודעים. במקום זאת, אני אספר לכם על מה שנתקלתי בו לגמרי במקרה פה בטורונטו.

כבר הרבה שנים שלא יצאתי לפאבים. פעם הייתי מחרף את נפשי כדי להפגש עם כמה אנשים שחיבבתי מאוד, וכדי להנות מקצת אלכוהול הסכמתי להסריח. גם למועדונים הייתי הולך כשהייתי פוחז יותר. המשותף לשתי צורות הבילוי הללו, לעומת בילויים אחרים, הוא שבשני המקרים היה לי יותר חשוב להתקלח אחרי שאני חוזר הביתה מאשר לפני שאני יוצא לבילוי.

כשהגענו לכאן, פאבים לא היו כל כך אופציה – בעיקר בגלל הילד, אבל גם בגלל שלא חשבתי שיש לי מה לחפש שם. בשביל מה להסריח?

אבל אז יום אחד התארגנה קבוצה של סטודנטים מאחד הקורסים שלי לצאת לפאב בערבו של יום. מכיוון שכישורי החברתיים לקויים למדי, שמחתי על ההזדמנות הנוספת לנסות ליצור קשרים חברתיים, אפילו במחיר של הסרחה. הקפדתי ללבוש בגדים שבכל מקרה צריכים כבר ללכת לכביסה, שינסתי מותניים, ועשיתי את דרכי לאזור של העיר שנראה עוד יותר גרוע בשעות הלילה.

כשנכנסתי פנימה, לקח לי זמן לשים לב לזה. אני מניח שבהתחלה פשוט הנחתי שמוקדם מדי בערב, וכשיתמלא יותר אני ארגיש את זה. אבל למעשה המקום היה די מלא מלכתחילה. בהמשך הוא נדחס עוד יותר – ובכל זאת, העיניים לא צורבות, הריאות לא זועקות למנוחה, ואני רואה את האנשים שיושבים בקצה השני של השולחן. פאב ללא עישון. איזו חוויה מרנינה! פתאום גיליתי שאני דווקא כן נהנה לשתות בירה. מסתבר שהסביבה שבה צרכתי בירה עד כה השפיעה עלי יותר משחשבתי. פתאום ממש לא הפריע לי לשבת שעות ולדבר עם אנשים בפאב. פתאום בילוי בפאבים הפכה לאופציה אטרקטיבית.

ובניגוד למה שגדי שמשון או גדי טאוב או איזה גדי אחר כלשהו היו אומרים, זה לא הורס את חיי הלילה, וזה לא הרס לאף אחד את הבילוי. מסתבר שאפשר להנות מאלכוהול גם בלי לשלוף סיגריה. לא, לא היו קבוצות של מעשנים מסכנים שהצטופפו מחוץ לשערי הפאב בקור הקנדי כדי להנות מהסרחון שלהם ביחד. אנשים פשוט נהנו מהאלכוהול, נהנו מהחברה ונהנו מהמוזיקה (נגיד). הסיגריות פשוט לא היו חלק מזה. כן, כשיצאתי ראיתי עוד שני אנשים שיצאו והתחילו לצעוד לכיוון תחנת החשמלית ואחד מהם הצית סיגריה. אבל לא נראה כאילו הוא סבל מזה שהוא לא יכול לעשות זאת בתוך הפאב. חלק הגיוני מהחיים: בפאב לא מעשנים.

אידיליה.

בעצם, אני כן אגיד משהו לגבי מה שאני חושב שצריך לקרות בארץ. אחד הטיעונים המקובלים כנגד איסור גורף של עישון בפאבים ומסעדות הוא שצריך לתת לכל מקום להחליט בעצמו אם הוא מקום למעשנים, מקום ללא מעשנים או מקום עם אזור עישון נפרד. תנו לשוק החופשי לקבוע, אומרים האנשים (שחלקם לא היו מסכימים לטיעון דומה לגבי כל דבר אחר בעולם, אבל מה לא עושים בשביל הסיגריה). הנה הבעיה שלי עם זה: כיום אנחנו נמצאים במצב של כשל שוק. יש פחד מיסטי כזה בקרב בעלי מקומות בילוי, שאם המקום שלהם יהיה ללא עישון, המקום יעלם מיד (כאילו שמקומות בילוי בארץ שורדים לטווח ארוך בכל מקרה). אפשר להבין אותם: למרות שהמעשנים מהווים פחות משליש מאזרחי ישראל הבוגרים, הרי שמביקור בפאב ממוצע אפשר לחשוב שהם מהווים רוב מוחץ של האוכלוסיה.

איכשהו, המחשבה שאולי הכיווניות היא הפוכה לא נראית אף פעם למפעילי מקומות בילוי. אולי כי הם בעצמם מעשנים בדרך כלל. אולי כי אם מקום אחד יפתח בלי עישון, הוא באמת יסגר כלעומת שבא בגלל שמרבית הלא-מעשנים פשוט לא מורגלים במחשבה על פאבים כמקומות בילוי, או שהם כבר הפנימו את זה שאין ברירה וככה זה (ובכל מקרה לפחות אחד מהחבר’ה שלהם מעשן, ומה – נהרוס לו את הערב עם מקום ללא עישון? חבל…).

בדיוק בגלל זה צריך “אפליה מתקנת”. אני מציע סוג של פשרה: למשך שנה אחת בדיוק יאסר עישון במקומות בילוי. בואו ניתן ללא מעשנים לצאת מהחורים שלהם ולהתרגל לרעיון שהם יכולים להנות בפאבים. בואו ניתן לאנשים כמוני לסגל לעצמנו תרבות של בילוי מתוך ידיעה שלא נחזור הביתה מסריחים עד הגג. בואו ניתן למעשנים שנה להתנסות בלגימת אלכוהול בלי סיגריות, שיגלו שזה לא כל כך נורא. אולי אפילו יותר כיף.

בסוף השנה הזו, כל בעל עסק יוכל לבחור אם הוא רוצה להמשיך עם הלקוחות הלא מעשנים, או שהוא רוצה לחזור למודל הישן, או חצי חצי. רק אחרי תקופת הניסיון הזאת, ניתן יהיה להפוך את הרעיון של פאב ללא עישון למסחרי. באופן פרדוקסלי – רק כשתהיה הרבה תחרות על התחום של “פאבים ללא עישון”, יוכלו פאבים ללא עישון להיות כלכליים.

אז מה אתם אומרים, מעשנים, אתם מוכנים להשתתף בניסוי?

כולם כותבים על פייסבוק (לינקים? הנה אחד. אין לי כוח למצוא את השאר. יש הרבה, אני בטוח שכבר נתקלתם). אז גם אני צריך. לא יודע למה, אבל זה בטח יותר מעניין מאשר לשבת ולהפוך את זה להרצאה של עשר דקות.

למעשה, הטענה היא שזו בדיוק הסיבה להכנס לפייסבוק – זה הרבה יותר מעניין מרוב הפעילויות הלא מעניינות בעליל שצריך לעשות במהלך היום. העניין הוא שעבורי, לפחות, זה לא ממש נכון.

לפייסבוק נכנסתי לפני כחצי שנה. מישהי במקום העבודה שלי פתחה לעצמה עמוד שם, וכמו שקורה עם פייסבוק בדרך כלל, תוך מספר שבועות כמעט כל העובדים כבר היו בפנים. היה קשה להתעלם מכמה שזה מחורפן: אני מבלה עם האנשים הללו, לא מבחירה, תשע שעות ביום חמישה ימים בשבוע, ומשום מה, גם כשאני גונב לעצמי כמה דקות מתוקות של אסקפיזם מענייני העבודה אל העולם החיצון, אני אמור להכנס למקום שיודע כרגע לספר לי רק מה הם עושים? חוסר הערך של זה היה משווע.

אחרי כמה ימים של משחק עם הפרופיל שלי, זנחתי את פייסבוק והתייחסתי אליו רק כשהמערכת שלחה לי דוא”לים.

הזמן עבר, אני ועובדים אחרים עזבנו את המשרד. עם חלקם שמרתי על קשר בדוא”ל, אבל היו כאלו שהעדיפו משום מה לעבור דרך פייסבוק. זה לא היה נוח להפליא, אבל גם לא הפריע לי יותר מדי. מערכת היחסים שלי עם פייסבוק נותרה, לפיכך, בעמימות נמוכה למדי: הכנסתי את הפיד של עדכוני הסטטוס לגרגרן שלי, והסתפקתי בעדכונים המנותקים מכל הקשר הללו.

אבל אז קרה משהו – יום אחד צצה הצעת חברות ממישהו שהכרתי מזמן. חיידק הפייסבוק נכנס לסבב בכמה קהילות שהייתי מעורב בהן בעבר, בעיקר אולטינט ובמה חדשה, ותוך זמן קצר כמות ההזמנות שקיבלתי הייתה מרשימה למדי. כשנכנסתי לעמודי הפרופיל של כמה מהאנשים הללו נתקלתי בשמות אחרים שזכרתי, או שסתם הכרתי, ושלחתי גם להם הצעות חברות. אני לא יודע למה, אם לומר את האמת. בשום שלב לא הבנתי מה עושים עם הפייסבוק הזה, ופשוט הנחתי שנזק זה לא יכול לגרום. חשבתי שבדומה ללינקד’אין, גם כאן כמה שיותר קשרים זה יותר טוב, בפוטנציה. לא שלינקד’אין עשה יותר מדי עבורי עד כה.

כשפייסבוק הציע לסרוק את רשימת הכתובות שלי ולמצוא עוד אנשים הרשיתי לו, ועוד כמה פרצופים, לא כולם מוכרים, נוספו לרשימת החברים שלי.

עד מהרה הפיד של עדכוני הסטטוס התחיל להתמלא בקצב מהיר. מכיוון שאני אוהב את הגרגרן שלי נקי מאייטמים שלא נקראו, הצרבת לא איחרה לבוא, ומיד אחריה הסרתי את הפיד. לא קורא יותר עדכונים.

את עמוד החדשות הכללי אני לא קורא בכלל – במקור, בגלל שעדיין לא מצאתי איך אפשר, אם בכלל, להרשם לפיד שלו; פייסבוק, מהבחינה הזו, נפל קורבן לשינוי גדול אחר בהרגלי הגלישה שלי שהקדים אותו. זה שהתרגלתי לגשת לרוב הרשת דרך גוגל רידר, אומר שנותרו מעט מאוד אתרים שאני בודק בצורה קבועה. ברוח המקרים מדובר באתרים שאין להם פיד, אבל גם לא דורשים הרבה תשומת לב מדי כניסה. הקומיקס היומי של דילברט, לדוגמא. במקרה אחד, מדובר במשהו שנחשב רשת חברתית בעצמו – לייבג’ורנל. את לייבג’ורנל התרגלתי לקרוא דרך הממשק שלהם והמעבר לרידר לא היה לי נעים מספיק, אז נשארתי שם. פייסבוק לא נהנה מההרגל המוקדם הזה, ולכן הדרישה שאני אכנס לעמוד הראשי שלו בתכיפות מסויימת (גבוהה פי כמה מאשר הכניסות הספורדיות שלי ללייבג’ורנל כדי להתעדכן בבלוגים שם) פגעה קשות בסיכויים שלו אצלי.

בסופו של דבר, אני גם לא נכנס לעמוד החדשות מסיבה נוספת: יש שם המון מידע שלא מעניין אותי בכלל, קשה למצוא את המידע שכן מעניין אותי (רמז: מעניין את הביצה השמאלית שלי מי נשך את מי באיזה משחק אדיוטי חדש, ועוד פחות מכך מעניין אותי שאיש זר לגמרי X התקין איזו אפליקציה מטופשת שאף אחד לא יראה לעולם, כי גם ככה עמוד הפרופיל שלו הוא באורך שני קילומטרים), וקצב העדכון של זן מסויים של שוכני פייסבוק הופך כל ניסיון לעקוב אחרי מה שקורה שם לסיזיפי לחלוטין.

זה הזמן לדבר על עניין ה”חברים”. שרון ויהונתן בפוסט שלינקקתי למעלה מדברים הרבה על המשמעות המוזרה שמיוחסת למילה הזאת בפייסבוק. לי, אישית, זה לא באמת מפריע. אני די סוציומט, והקשרים החברתיים שלי הם מאוד שבריריים בכל מקרה, ולכן לא ממש אכפת לי לייחס את המילה חבר לאנשים שאני בקושי (או בכלל לא) מכיר. יתרה על כן – אני מאמין גדול בהשפעה המוסדית על יצירת חברים. כמו אותם “חברים לספסל הלימודים”, שהם לאו דווקא חברים שלך בתחילת הדרך או אחרי סופה, אבל אנחנו די מקבלים את ההגדרה הזו כל עוד אנחנו שותפים לאותו מוסד. כאדם שקשה לו ליצור קשרים חברתיים, חברויות ממוסדות הם דבר מאוד נוח עבורי, ואני מקבל אותם בחיבה. לכן גם אינני חולק עם יהונתן את המרירות על קביעת הפורמליסטיקה של בקשת החברות לפני התהליך של יצירת הקשר עצמו. אין לי בעיה להכריז על מישהו כחבר שלי (מתוקף קשר מוסדי כלשהו) וליצור את החברות רק לאחר מכן.

הבעיה שכן יש לי היא חוסר היכולת להפעיל כל שיקול דעת מראש. בואו ניקח כדוגמא נגדית את לייבג’ורנל. אם מישהו משאיר תגובה בל”ג של מישהו שאני קורא, אני יכול להקליק על הקישור שלו ולהגיע ישירות לבלוג שלו. אם הבלוג שלו מכיל קטעים פתוחים לציבור, אני יכול לעיין בארכיון ולראות אם האדם הזה מעניין אותי בפני עצמו. אני יכול להחליט בשלב הזה אם לוותר לגמרי על כל קשר עם הבן-אדם; אם לדחות את ההחלטה (למשל, על ידי הכנסת הפיד שלו לגרגרן שלי, או סתם שמירת הקישור או זכירת שם המשתמש); אם “להכריז” על עניין באיש על ידי צירופו לרשימת החברים שלי; או אם “להציע חברות”, ולבקש מהאדם להכניס אותי לרשימת החברים שלו, כך שאני אוכל לקרוא את הפוסטים הסגורים לחברים בלבד שלו (אם יש כאלו). ההבדל העיקרי בין שתי האופציות האחרונות (פרט לעניין הפוסטים הסגורים) הוא שבמקרה האחרון יש גם מחויבות כלשהי של האדם השני אלי: הפוסטים המשעממים שלי יופיעו לו עכשיו בעמוד החברים שלו, והוא יצטרך ללחוץ על פייג’ דאון פעם או פעמיים כדי להגיע למשהו מעניין יותר.

לעומת זאת, בפייסבוק אין לי שום אפשרות בחירה. אני צריך להחליט אם אני מעוניין להיות חבר של מישהו שנתקלתי בו במקרה על סמך לא יותר מאשר השם והתמונה של אותו בן-אדם, ואולי העובדה שהוא מוגדר כ”חבר” של מישהו שמוגדר כ”חבר” שלי. האופציה האחרת היחידה שעומדת בפני היא ליצור קשר ישיר עם אותו בן אדם באמצעות שליחת הודעה – כלומר, לעשות משהו הרבה יותר אינטימי מאשר הפעולה המכנית בעיקרה של “הצעת חברות” בפייסבוק.

כלומר, ובכל זאת קצת בדומה למה שיהונתן כתב, ההגיון של יצירת הקשר פה הוא הפוך, אפילו בשביל טיפוסים אנטי חברתיים כמוני.

בסיכומו של דבר, מה שחשוב הוא שאחרי מספר חודשים עם פייסבוק, אני עדיין לא מבין מה הדבר הזה יכול לעשות עבורי, ולמה שאני ארצה להשתמש דווקא בו. הממשק שלו מגביל אותי, אסטרטגיית הגן הסגור שלו סוגרת בפני אופציות, וכל המבנה שלו מכוון לאינטראקציות נטולות משמעות והקשר — בניגוד, למשל, ללייבג’ורנל שכל האינטראקציות בו הן משמעותיות ובתוך הקשר ברור. גרוע מכך, בעוד שאתרים אחרים שלא הפקתי מהם תועלת, כמו לינקד’אין, לפחות מציגים מודל ברור של איך, בקונסטלציה מסויימת, יהיה לי בהם שימוש, פייסבוק אפילו לא הצליח להבהיר לי את זה. אני ממש לא רואה איך אי פעם אני ארצה להשתמש באתר הזה ולא באלטרנטיבות קיימות ונגישות הרבה יותר. במילים אחרות, לאתר הזה אולי יש מודל כלכלי(?) אבל, לדידי, אין לו מודל משתמש. העובדה שכל כך הרבה אנשים כן מוצאים לו שימוש היא, בעיני, לא פחות מפלא.

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני אחזור ללהפוך את זה להרצאה של עשר דקות.

אני אמור לכתוב עכשיו עבודה על המוסדתנות החדשה (New Institutionalism), אז במקום לכתוב טיוטות ולזרוק, אני הולך לקשקש קצת פה על משהו שנמצא קצת בסביבה, בתקווה שזה יעזור לי לארגן את המחשבות. בונוס למיטיבי לכת: כמה מילים על הבחירות שנערכו היום באונטריו ולמה הן מעניינות לכם את התחת.

המשנה למנכ”ל פלאפון הכריז היום הכרזה מעניינת: מי שלא היה לו טוב בחברת הסלולר שלו, כבר עבר, ולכן לא תהיה שום השפעה לחוק הניידות. נתעלם לרגע מהתגובה הצינית המתבקשת – רוב מי שרוצה לעבור תקוע בתוכניות לשלוש שנים עם קנסות מפה עד הודעה חדשה, ולכן ההשפעה בכל מקרה תתפרס על פני התקופה הזו. אבל יש כאן משהו מהותי יותר. ניר שטרן טוען שמדובר פה בשוק כל כך משוכלל, עד שכל פעולה שמישהו רצה לעשות (שאינה מנוגדת לחוזה קיים) נעשית כמעט מיידית. במונחים של כלכלה פוליטית זה מכונה “אפס עלויות פעולה” (zero transaction cost). הוא מאמין שהמגבלה הקיימת כיום (ה”מוסד” של מספרי טלפון יחודיים לכל רשת) אינו משפיע על התהליכים הכלכליים, ומכאן שגם ביטולו לא ישפיע עליהם.

מה שמעלה את השאלה אם שטרן מאמין שאנחנו חוזים ב”קץ ההיסטוריה” איפשהו בסביבה. במצב של אפס עלויות פעולה, כאשר גורמים חדשים אינם יכולים להכנס לשוק ובהנחה שאין התקדמות טכנולוגית (ואין כזו כרגע), אנחנו היינו צריכים להיות במצב של איזון (equilibrium). למעשה, זה בדיוק מה שהוא טוען שקורה: “שיעור הנטישה השנתי עומד על 15% בממוצע ובכל שנה עוברים מעל מיליון לקוחות בין החברות. אני לא רואה את המספר הזה גדל ל-3 מיליון”. כלומר, יש תזוזה מסויימת של לקוחות, אבל אפשר לראות את זה כטעויות סטטיסטיות שמבטלות את עצמן. “רעש סטטי”.

אבל האם המצב הזה הוא האיזון האופטימלי של השוק המשוכלל, או שמא זהו שיווי משקל מקומי שמוחזק במקומו על-ידי ההשפעות המוסדיות (עלויות הפעולה) הקיימות? כלומר, האם שינוי מהותי ב”עלות” ללקוח של מעבר לחברה אחרת (והעלות הזו כוללת את הטרחה שבעדכון כל העולם ואשתו לגבי המספר החדש, ולפעמים גם המשך אחזקת הקו הישן באופן זמני עם הודעה בתא הקולי לגבי המספר החדש), לדעת שטרן, לא צפוי להזיז את שיווי המשקל למקום אחר?

אם זוהי אכן דעתו, זה מעלה תהיות לגבי יכולותיו כמנהל להבין את השוק שבו הוא מתפקד. כמובן, ניתן לשער כי הדברים נאמרו כיח”ץ ולא כאמירה עסקית כנה. אחרי הכל – פלאפון מתכננת לצאת בקמפיין לשימור לקוחות, וזה מראה על חשש מסויים מפני השינוי.

מצד שני — קמפיין לשימור לקוחות? בעוד ששטרן מתגאה ב”חשיבה מחוץ לקופסא” של החברה שלו, המהלך הזה מצביע דווקא על שמרנות קיצונית. השוק הולך לקראת מהלך מהפכני. המהלך הזה צפוי, ככל הנראה, לפגוע בבסיס הלקוחות של חברת פלאפון. והתשובה של החברה הוא קמפיין לשימור לקוחות? כלומר, פלאפון מקווה לתקוע אצבע בסכר ולמנוע מהשינוי שמתחולל סביבה להשפיע עליה. זאת, במקום לנסות לעלות על הגל המתגבר ולנסות לבנות לעצמה שוק חדש באמצעות מינוף המבנה המוסדי החדש בשוק הסלולר.

אם התגובה היחידה של פלאפון למהלך של משרד התקשורת תהיה קמפיין לשימור לקוחות, היא עושה את החיים קלים למתחרות שלה. מצד שני, אין סימנים שהמתחרות שלה חושבות יותר מדי בגדול בכל מקרה. גם זו השפעה מוסדית: הסטגנציה הניהולית שמשרה שוק עם תחרותיות כל כך מוגבלת כמו שוק הסלולר בארץ מונעת מחברות שנמצאות בעמדה לקפוץ לכאן או לכאן – להפסד או לנצחון – לקחת סיכון כלשהו, ובסופו של דבר הן נשארות תקועות באותו המקום, כשה”מנצחת” היא מי שנרטבה הכי פחות מגלי ההיסטוריה.

—

נו, עזר? לא נראה לי… נו, שוין.

—

עד היום הייתה זו תקופה מאוד מרגשת, כמדען מדינה, להיות בקנדה. שני תהליכים מרתקים התרחשו כאן לאחרונה, והיום הסתיים השני שבהם בקול ענות חלושה (הראשון מחכה לקולות הימאים).שתי פרובינציות קנדיות, קולומביה הבריטית ואונטריו, הקימו “אסיפות אזרחים” שקיבלו, כל אחת בנפרד, סמכות נכבדה: לבחור ולתכנן שיטת בחירות חדשה עבור כל אחת מהפרובינציות, שתעמוד למבחן משאל עם של כלל המצביעים. ראשונה הייתה האסיפה בבי.סי.. אחרי דיונים מעמיקים לאורך שנה, הם הכריעו באופן שהפתיע רבים. השיטה שבחרו בה היא שיטה אזוטרית למדי הנקראת STV – שיטת הקול היחיד הניתן להעברה. השיטה קיימת במקומות בודדים בעולם, המרכזי שבהם הוא אירלנד. היא נחשבת מאוד בעיני מדעני מדינה, אבל יש לה מגרעה אחת בולטת: היא מורכבת מאוד. מרבית האזרחים והגופים שהביעו עמדה בפני האסיפה תמכו בשיטה אחרת – MMP (שיטה יחסית מעורבת) – שהיא נפוצה הרבה יותר (גרמניה היא הראשונה שהנהיגה אותה, וכיום היא פועלת במדינות רבות ברחבי העולם), וקלה יותר להסבר.אבל נציגי האסיפה הכריעו בעד השיטה שהם חשבו לטובה יותר, תוך שנטלו סיכון שהיא תדחה על-ידי הציבור בגלל שהאזרחים יתקשו להבין אותה. המימון המזערי שהוקצב לחינוך הציבור לקראת משאל העם לא תרם הרבה, והסף שנקבע לקבלת השיטה החדשה – 60% מהמצביעים – הוא גבוה במיוחד. למרבה ההפתעה, למרות כל הקשיים, ההצעה זכתה לרוב בציבור, אבל לא מספיק. 58 אחוז מאזרחי קולומביה הבריטית תמכו בשיטה שרובם לא הבינו, לפי עדותם.

באונטריו למדו את הלקח. גם פה התלבטו חברי האסיפה בין שתי שיטות – MMP ושיטה אחרת, גם היא מסובכת יותר ופחות נפוצה. לבסוף החליטו לא לקחת סיכון, ויצאו אל הציבור עם השיטה האהודה יותר. אלא שעכשיו מסתבר לנציגי הציבור באסיפה מה שכל פוליטיקאי לומד מוקדם בקריירה שלו: מה שהיה פופולארי כשהצעת אותו, עשוי להעיף אותך ממשרתך עד לבחירות. נכון לרגע זה ממש השיטה החדשה זוכה לתמיכה עלובה של פחות מ-37 אחוז. כדי להדגיש עד כמה זה גרוע, אם הסף היה הפוך, והיה נדרש רוב של 60 אחוז כדי לשמור על השיטה הקיימת – עדיין השיטה הקיימת הייתה זוכה. אל מול הכמעט ניצחון של השיטה שהוצעה בבי.סי., ולאור האמונה של חברי האסיפה באונטריו שהם משפרים את הסיכוי לשינוי הסטטוס קוו על ידי הבחירה בשיטה הפשוטה יותר, ההפסד הנוכחי הוא צורב ומעורר שאלות.

סקרים לקראת הבחירות הצביעו כבר על אובדן המומנטום הציבורי של השיטה המוצעת, במיוחד בקרב מצביעים מבוגרים. יותר מכך: עלה כי ככל שאנשים הבינו את השיטה המוצעת טוב יותר, הם העדיפו את השיטה הקיימת. כלומר, בניגוד למה שהאמינו בבי.סי., הבעיה לא הייתה בחוסר דיון ציבורי ובמימון לקוי להשכלת הציבור, אלא דווקא להפך: יותר מדי אנשים הבינו מה מציעים להם, ודחו את זה בשתי ידיים.

התיאור הזה גם פוסל פרשנויות נוסח “better the devil you know”: אזרחי אונטריו לא העדיפו את הסטטוס קוו כי הם פחדו ממשהו לא מוכר והעדיפו את החרא שהם כבר מכירים. הם שקלו לעומק את מה שהוצע להם והחליטו שזה לא מתאים להם.

אמרתי שרק עד היום הייתה תקופה מרגשת? עכשיו אנחנו למעשה רק מתחילים. עם שני מקרים כל כך שונים, המון שאלות עולות מעצמן. מדוע דחו אזרחי אונטריו את השיטה המוצעת, בעוד שאזרחי בי.סי. נטו להעדיף את השיטה החדשה? מה המשמעות של הנתון לגבי המצביעים באונטריו שהבינו את השיטה המוצעת ודחו אותה בשל כך, לגבי הרעיון של אסיפת האזרחים? האם האסיפה הייתה עד כדי כך לא מייצגת את רוב האזרחים שמשהו כאן התפספס מהיסוד? או שמא חרף ההבנה הפשוטה את השיטה המוצעת, היה חסר לאזרחים שלא השתתפו בדיוני האסיפה מימד דליברטיבי מסויים שיגבש תמיכה בשיטה המוצעת?

הסיפור עוד לא לגמרי הסתיים. לאור התוצאות הגבוליות בקולומביה הבריטית עלו טרוניות על כך שמן הראוי לערוך את המשאל מחדש, ולהקדיש יותר משאבים להסברה של השיטה המוצעת – אחרי הכל, הייתה תמיכה של רוב גדול מהציבור בשיטה, ורק מספר שרירותי שנקבע כסף תחתון מנע את קבלתה, ולכן ראוי לתת לה סיכוי נוסף. ההנחה מאחורי הקריאות הללו הייתה שאם יותר אזרחים יבינו את השיטה, ניתן יהיה לעבור את סף 60 האחוז. התוצאות של הבחירות היום באונטריו מעלות שאלות לגבי נכונותה של הנחה זו.

המשאל החוזר שיערך בבי.סי. ב-2009 יאפשר לנו לבחון מקרה שלישי, וכך יווצר רצף מרתק של ארועים שהוא אולי הדבר הכי קרוב לאידיאל של מבחן מעבדה של תאוריות בדמוקרטיה ומדע המדינה.

אז אם דאגתם לי שהפוליטיקה פה משעממת ואני מתגעגע לשטויות של כן שטחים לא שטחים שאתם חוגגים עליהן, שוב, בימינו – אתם יכולים להסיר לפחות את הדאגה הזו מלבכם.

אשתי פתחה עמוד בפייסבוק, וסימנה אותי כבעלה. פייסבוק ביקש את אישורי לטענה המופרכת הזאת, ואחרי שאישרתי, קיבלתי הודעת אישור: “אתה עכשיו במערכת יחסים עם (השם שמור במערכת)”. תודה, באמת. עד עכשיו הייתי רווק?

יש משהו סוריאליסטי משהו בלהחזיק את הילד בידיים ולרקוד ברחבי הסלון לצלילי “נעליים” של פורטיסחרוף. זה שיש קנדה בחוץ רק עשה את זה מוזר יותר.