אם אי פעם אני אכנס לפוליטיקה, מה שתמיד נראה לי כמו אופציה מעניינת אם כי לא פרקטית במיוחד (אני לא אדם חברותי במיוחד, ועושה רושם שכדי להצליח בפוליטיקה צריך שאנשים יאהבו אותך, לפחות בהתחלה), אני מניח שאני אמשיך לכתוב בלוג. בלוג לפוליטיקאים נראה לי כמו דבר כמעט מובן מאליו. אבל לא משהו כמו הבלוג של שלי יחימוביץ’, שמוקדש כולו לקידום האג’נדה הפוליטית שלה (לא שזה לא לגיטימי), אלא בלוג כמו זה – שכולל גם דברים עקרוניים, גם שטויות, גם פוסטים על דוקטור הו ומשחקי מחשב וגם הצעות למדיניות של הממשלה.
אז התחלתי לדמיין היום מה יהיה הפוסט הראשון שלי אם הייתי מתמנה, נגיד, לשר החינוך. הנה הוא לפניכם:
עכשיו שקיבלתי על עצמי את משרת שר החינוך, כדאי אולי לדון קצת במה המטרות שראוי בעיני להציב עבורי לקדנציה הקרובה. קודם כל, אבל, עדיף שאני אגיד מה לא יהווה מטרה עבורי: אני לא מעוניין לנסות להעלות את אחוז הזכאים לתעודת בגרות. הצבת מטרה כזו היא בחירה בדרך הקלה של התמקדות בכלי המדידה (בחינות הבגרות) ולא בדבר שרוצים למדוד (השכלה). אם המטרה היא להעלות את מספר הזכאים ואין בילתה, הדבר המתבקש הוא לבצע מניפולציה בכלי המדידה וגמרנו. נעשה את הבחינות קלות יותר בצורה כלשהי, ובקלי קלות נעלה את אחוזי ההצלחה בעוד 5-10 אחוזים. יופי.
אז מה כן? המטרה שלי כשר חינוך היא לשפר את סיכוייו של כל תלמיד להשיג את ציון הבגרות הגבוה ביותר שהוא מסוגל להגיע אליו. זו, כמובן, מטרה קצת יותר בעייתית. לא רק בגלל שהרבה יותר קשה להצליח להשיג אותה, אלא בעיקר משום שקשה מאוד למדוד אותה. היא מתייחסת למשהו מאוד סובייקטיבי: “ציון הבגרות הגבוה ביותר שתלמיד X יכול להגיע אליו” זה דבר מאוד ערטילאי, עם יותר מדי סיכון לפרשנות טאוטולוגית שלו. איך, אם כן, אני מציע למדוד את הצלחתי?
דבר ראשון, חשוב לציין שחלק מהמטרה של המהלך שאני מבקש להוביל היא להחזיר לתעודת הבגרות את ערכה כמייצגת הישג כלשהו – הנטייה של קודמי בתפקיד להקל על הנבחנים כדי להשיג את המטרה של הגדלת אחוז הזכאים, הפכה את תעודת הבגרות לחסרת ערך בעיני מעסיקים. לכן, צעד ראשון יהיה להפוך את הבחינות לקשות יותר במידה משמעותית. פועל יוצא מכך יהיה ירידה ברורה ומיידית במספר הזכאים לבגרות. מבחינתי, אני אצליח בתפקידי אם הירידה הזו לא תהיה אחידה בקרב כל המגזרים. אני מצפה מעצמי להצליח להביא למצב שבו בתי ספר עם אחוזי זכאות גבוהים מאוד יספגו את הירידה הגדולה ביותר, בעוד שבתי ספר עם אחוזי זכאות נמוכים מאוד לא ירדו כלל ואולי אף יעלו. כלומר – אני שואף לצמצם את הפער.
הנחת היסוד מאחורי השאיפה הזו היא שהילדים בהרצליה ורעננה אינם חכמים יותר באופן אינהרנטי מאשר הילדים בשלומי ובנתיבות. ההפרשים באחוזי הזכאות לבגרות בין שתי האוכלוסיות נזקפים רובם ככולם ליכולת הכלכלית ולהשקעה במערכת החינוך בכל אחד מהיישובים. השקעת יותר משאבים באזורים החלשים מתוך הכרה בכך שנקודת המוצא של התלמידים שם היא נחותה לעומת תלמידים בישובים מבוססים תאפשר למצות יותר טוב את הפוטנציאל של התלמידים שם.
הביקורת האוטומטית שתעלה כנגד דברים כאלו תטען לכך שאני שואף לבינוניות: במקום לנסות למשוך את החלשים למעלה, אני רוצה לדחוף את החזקים למטה וכך להשיג שיוויון במחיר קידום המצויינות. האמת היא הפוכה: אני רוצה לקדם את המצויינות, ודווקא משום כך אני רוצה למצוא את המצויינות הזו בכל מקום שהיא יכולה להיות בו. אין זה סביר להאמין שהפוטנציאל למצויינות נמצא יותר באזורים המבוססים מאשר באזורים הנחשלים. הצלחתם הכלכלית של ההורים מנבאת הצלחה אקדמית של ילדים רק אם נמנעות מהילדים הללו אותן הזדמנויות חינוכיות שניתנו לילדים ממשפחות מבוססות. דווקא המדיניות שנקטו קודמי בתפקיד, של דחיפת החלשים למעלה במונחים של ציוני הבגרויות היא שעודדה בינוניות: מכיוון שהשאיפה הייתה שגם הבינוניים יקבלו ציונים גבוהים בבגרויות, המשמעות הייתה צמצום הרזולוציה של ציוני הבגרות והפיכתם לחסרי ערך לשם הבדלה בין תלמיד מצויין לתלמיד בינוני. המעסיקים במשק הבינו זאת כבר מזמן, ולכן עברו לדרוש תואר ראשון כתנאי בסיסי למשרות רבות במשק. בכך התווסף עול כלכלי נוסף על גבם של התלמידים מהמשפחות החלשות, ונחסם בפניהם ערוץ נוסף ליציאה ממעגל העוני.
אחד היתרונות הבולטים של החזרת הכבוד הראוי לתעודת הבגרות יהיה הורדת הלחץ מעל המוסדות להשכלה גבוהה. בשנים האחרונות המוסדות הללו קיבלו תפקיד חברתי שלא ביקשו לעצמן: הם הפכו לשומרי הסף של רוב המשרות בעלות הכנסה ממוצעת ומעלה. רבים מבוגרי מערכת החינוך מצאו עצמם נאלצים ללמוד לתואר ראשון כדי שיוכלו להתמודד בשוק התעסוקה, והתוצאה הייתה שהאוניברסיטאות נאלצו להתמודד עם שטף גדול של סטודנטים חסרי כל עניין בלימודיהם. כאשר לכך מתווספת הרזולוציה הנמוכה של תעודת הבגרות ותעשיית הקורסים סביב הפסיכומטרי, נוצר מצב שסטודנטים מוכשרים בפוטנציה מוצאים עצמם בחוץ בעוד שסטודנטים שרק מעוניינים להוציא תואר ממלאים את ספסלי האוניברסיטאות.
כדי להתמודד עם השטפון הזה נפתח שוק ההשכלה הגבוהה בישראל למכללות, חלקן, לפחות, עשו את הונן על סטודנטים שרק רצו להוציא תואר כדי להתמודד בשוק התעסוקה. תוכנו של התואר היה שולי מבחינתם. המכללות הללו גם תהיינה הנפגעות העיקריות אם אצליח להשיג את מטרתי. אין לי כוונה זדונית לפגוע במכללות, אך יש להודות על האמת: הן תפגענה, והן תאלצנה להתאים את עצמן למציאות חדשה של דרישה מופחתת לתואר-לשם-תואר. תחת זאת, תלמידים בינוניים שהישגיהם בבגרויות יהיו נמוכים יותר בגלל התיקונים המוצעים, יראו במכללות חלופה לאוניברסיטאות על סף הקבלה הגבוה שלהן. אך ציפיותיהם של סטודנטים אלו תהיינה גבוהות יותר מאשר הסטודנטים הנוכחיים, והמכללות תאלצנה לשנות את תוכניות הלימודים, להתהדר במרצים מכובדים ולבנות לעצמן שם כמוסד אקדמי, ולא כמפעל לתארים נוחים.
אני כותב את הדברים הללו כי אני מעריך שעיקר ההתנגדות לתוכניותי תגיע מהמכללות: הן תהיינה הנפגעות העיקריות, ולפעמים קל יותר להלחם בפוליטיקאי אחד פנטזיונר מאשר לעשות רפורמה מקיפה בתפקיד המוסד שאדם עומד בראשו.
אך אם אני מעריך שהמכללות תעמודנה בראש המתנגדים לשינוי, אני מאמין שכל יתר המעורבים במערכת החינוך על שלביה השונים צריכים לתמוך בתוכנית ולראות בה מה שאני רואה בה: מסלול הכרחי לתיקון מערכת החינוך ודאגה כנה לעתיד ההשכלה במדינת ישראל. מורים, מרצים, מנהלים, דיקנים, הורים, תלמידים וסטודנטים – כולם צריכים לתמוך בתוכנית הזו ולרצות בהצלחתה. היא נועדה עבורם.
אין מנוס מלהכיר בכך: התוכנית תדרוש משאבים. שיפור מהותי של שירותי החינוך באזורים החלשים יותר, מבלי לוותר על ההשקעה הקיימת באזורים המבוססים יותר, משמעו הוספת תקציבים למשרד החינוך. בדיוק בשל כך אני זקוק לתמיכה ציבורית רחבה בתיקונים שאני מציע, הדרושה כדי לשכנע את האוצר בנחיצות המימון. אני פונה אל עמיתי שר האוצר, וכמובן אל ראש הממשלה, לפעול יחד עימי לקידום ההשכלה בישראל כאינטרס ראשון במעלה של כולנו – אינטרס שחורג מגבולות 4 שנות הכהונה שמובטחות לנו, ושהשלכותיו יחרטו לעד בספרי ההיסטוריה של המדינה, לשבחנו או לגנותנו.
היום, אגב, יום ההולדת הראשון של הבלוג. לפני שנה בדיוק היה הפוסט הראשון פה. סתם, שתדעו.
