בנימין נתניהו הלך לבחירות כי הוא לא רצה להעביר תקציב לפני הבחירות. האם הוא מספר לכם מה התקציב שהוא מתכוון להעביר אחרי הבחירות? הצחקתם אותו.

בנימין נתניהו רצה לאחד את רשימות הליכוד וישראל ביתנו. האם הוא הרשה לחברי הליכוד לראות את פרטי ההסכם לפני שנדרשו לאשר אותו? הצחקתם אותו.

בנימין נתניהו רוצה לעשות אלוהים יודע מה בקדנציה הבאה שלו כראש ממשלה. האם הוא יתן לנו, אזרחי המדינה, לקרוא איזה מצע שלפחות נוכל לנפנף בו אחרי הבחירות ולהתלונן על כך שהוא מפר את ההבטחות שלו? הצחקתם אותו.

אזרחי ישראל הם מטרד בעיניו של נתניהו. משוכה מעצבנת שצריך עבור אותה בדרך להמשך שליטתו במדינה. זוהי אותה תפיסה דמוקרטית מרתקת שבגינה מחה נתניהו על כך שמפלגות האופוזיציה — שימו לב! — מנסות להפיל את ממשלתו ולהחליף אותו. חצופות שכמותן. הקולות שלנו הם לא יותר מזמזום טורדני באוזניו, משהו שצריך לנפנף ולהמשיך הלאה.

אם אתם חושבים שלאזרחים במדינת ישראל צריך להיות מושג עבור מה הם מצביעים; אם אתם חושבים שמקור הסמכות של הממשלה הוא הציבור, ואי אפשר להתייחס אלינו כאל לא יותר מזבובים מציקים; אם אתם חושבים שלבחירות יש משמעות כלשהי במדינה דמוקרטית – עשו לי טובה, אל תצביעו ליכוד. תצביעו הבית היהודי, תצביעו ש”ס, תצביעו יש עתיד. מצידי תצביעו אפילו עוצמה לישראל. אבל בשם כל מה שהדמוקרטיה מקדשת, אל תצביעו למפלגה ששמה על הציבור את הפס הגדול ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.

ביבי צוחק לכם בפרצוף ואומר לכם “למה מי אתם?”. ב-22 בינואר, בבקשה, תגידו לו בחזרה “למה מי אתה?”

כמדי מערכת בחירות מתעורר גם הפעם הדיון בשאלת עצם ההצבעה בבחירות, ושאלת “זריקת הקול לפח” הנובעת מאחוז החסימה. בפוסט הזה אנסה להבהיר כמה נקודות מרכזיות על ההשלכות של צורות ההצבעה השונות בתקווה שהדבר יעזור לכם להחליט כיצד לנהוג.

גילוי נאות: אלא אם יקרה משהו מאוד חריג בשבועות הקרובים, אני אצביע למפלגת העבודה. לא רק בגלל שההגינות מחייבת, אלא גם משום שאני באמת מאמין שחשוב לבנות אלטרנטיבה רצינית ומשמעותית לנתניהו והליכוד. החזרה למודל של מפלגה דומיננטית כפי שהיה בראשית ימי המדינה, כאשר מפא”י הייתה גדולה כפליים ויותר מהמפלגה השניה בגודלה (כאשר בתחילת הדרך המפלגה השניה הזו הייתה בכלל מפ”ם – לא בדיוק אלטרנטיבה טבעית למפא”י), והאופוזיציה הייתה מפולגת ונטולת הנהגה ברורה, היא מתכון לאסון. וזה לא קשור בעמדות של המפלגה הדומיננטית – כל מפלגה בעמדה כזו תנצל את מעמדה לרעה. כאשר אנחנו שרויים בין כה וכה במשבר לגיטימציה פנימי מתמשך של המשטר הדמוקרטי, והציבור עצמו מקבל בשמחה טענות על “העדר משילות” בישראל, ההתדרדרות עלולה להיות מהירה.

אבל חרף כל זאת, אני לא יכול להגיד שאין מפלגות קטנות שהייתי שמח לראות את נציגיהן בכנסת. יש לי הרבה סימפתיה לדעם, למשל, על האידאולוגיה הפוסט-לאומית שלהם. אני סקרן לראות מה יקרה אם #ארץחדשה יצליחו להשחיל שניים-שלושה נציגים. השאלה, אם כן, היא מה מערך הסיכונים והסיכויים לצורות ההצבעה השונות. מה אפשר להפסיד, ומה הסיכוי להרוויח?

על דרך חלוקת המנדטים בישראל כבר דיברתי. השורה התחתונה שחשוב לזכור היא שהחלוקה היא בסופו של דבר יחסית, עם קצת תיקונים בשוליים. בניגוד לשיטות בחירה רובניות, יש הרבה פחות מקום להצבעה אסטרטגית לישראל, כי בגדול השיטה היא כזו שיותר מצביעים משמעם יותר מושבים. לכן כעקרון, עדיפה הצבעה “כנה” על פני הצבעה אסטרטגית. כלומר, עדיף להצביע למפלגה הכי קרובה אליך בדעותיך מאשר למפלגה רחוקה יותר שתשיג מטרות אסטרטגיות ברמת חלוקת המנדטים בכנסת. ((ראוי להדגיש: ההצבעה שלי לעבודה אינה הצבעה אסטרטגית, למרות שכנראה שיש מפלגות אחרות שקרובות אלי יותר בממדים מסוימים. ההצבעה שלי נובעת מממד מסוים, מערכתי, שאני מציב אותו מעל לממדים אחרים. בממד הזה, מפלגת העבודה תשרת את האינטרסים שלי, כפי שאני מבין אותם, יותר טוב מכל מפלגה אחרת.)) לצורך העניין, המריבות בתוך הגושים נראות לי חסרות ערך. אינני רואה הבדל עקרוני בין הצבעה לעבודה לבין הצבעה למרצ מבחינה אסטרטגית. שתי המפלגות משתייכות לאותו גוש, ומי שמחליט להעביר את קולו מאחת לשניה מסיבות אסטרטגיות, לדעתי, מטריח את עצמו שלא לצורך. אין לכך כל השפעה. ((כמובן, אפשר לשאול אם בכלל יש השפעה אמיתית להצבעתו של אדם אחד בכל מקרה, והתשובה היא ככל הנראה לא — למרות ש — ומכאן שכל דבר מלבד הצבעה כנה הוא בזבוז של משאבים קוגנטיביים – אבל לא נכנס לזה.)) אפשר לשקול שיקולים רלוונטיים בהתלבטות כזו, כמובן. למשל, בשאלה מי המועמדים שמתנדנדים על סף הריאלי, שהכנסתם לכנסת חשובה יותר למצביעה המתלבטת. הצבעה כזו, לדידי, אינה הצבעה אסטרטגית.

השאלות מתחילות כאשר מכניסים לתמונה את שאלת אחוז החסימה. כדי להכנס לכנסת רשימה חייבת לקבל לפחות שני אחוז מהקולות הכשרים בבחירות. התנאי הזה גורם לאנשים לחשוב שאם יצביעו למפלגה שבסופו של דבר לא תעבור את אחוז החסימה, הרי שהם “זורקים את הקול שלהם לפח”. מכאן אנשים מתפצלים לשלוש קבוצות: המצביעים הכנים – אלו שמצביעים למפלגה שבחרו בה בלי קשר לסיכוייה לעבור את אחוז החסימה ומקווים לטוב; המצביעים האסטרטגיים – אלו שמחליטים להעביר את קולם למפלגה רחוקה יותר מהם שאין ספקות לגבי סיכוייה לעבור את אחוז החסימה כדי “לא לאבד את הקול”; והלא-מצביעים, אלו שמחליטים שמכיוון שהקול שלהם ילך לפח בכל מקרה, אין טעם בכלל ללכת להצביע. כפי שאראה, ההתנהגות המוצדקת ביותר מבין אלו היא ההצבעה הכנה. להצבעה האסטרטגית יש, אם בכלל, משמעות מועטה מאוד בתוצאה הסופית – גם אם היא נעשית בצורה המונית, ואילו לאי-הצבעה יכולות להיות השלכות שליליות מאוד על התוצאות הסופיות (במיוחד אם היא נעשית בצורה המונית). לעומת זאת, להצבעה הכנה ישנן אותן השלכות חיוביות פוטנציאליות שיש להצבעה אסטרטגית, אבל בלי לאבד את הסיכוי להשלכות חיוביות מאוד (מנקודת מבטה של המצביעה).

נתחיל מסוגיית ההצבעה האסטרטגית. הסיכוי של הצבעה אחת להעביר מנדט מפה לשם הוא מזערי. אין הבדל משמעותי בין הסיכוי שהקול שלי יעביר את המפלגה שלי את אחוז החסימה לבין הסיכוי שהקול שלי יוסיף למפלגה גדולה יותר כלשהי מנדט. יוסי לוי כבר עשה למעננו חישוב לדוגמא: הוא לקח את 71,000 הקולות שהלכו לארבע המפלגות הגדולות ביותר שלא עברו את אחוז החסימה בבחירות הקודמות וחילק אותם לפי מגוון תסריטים בין ארבע המפלגות הגדולות בבחירות ההן (קדימה, ליכוד, ישראל ביתנו ועבודה). כפי שהוא מראה, במקרה הקיצוני ביותר – שכל הקולות כולם זורמים למפלגה אחת – זה מוסיף לה רק שני מנדטים, וברוב המקרים אחד מהם הוא בתוך הגוש (ימין לעומת שמאל-מרכז). בהנחה שההצבעה האסטרטגית עשתה לכם טעם מר בפה, וגרמה לכם להרגיש רע עם כל הקטע של ההצבעה בבחירות – קשה לי לראות איך זה שווה את זה.

כי צריך לזכור – התועלת הכי גדולה מההצבעה היא לא ההשפעה הממשית בבחירות, אלא התחושה הטובה, שהשתתפנו בתהליך האזרחי. זה לא משהו מדיד, זה משהו שמובנה על-ידי חברה דמוקרטית בתוך האזרחים שלה אם היא חפצת חיים. התחושה הזו שיש “חובה אזרחית” להשתתף בבחירות היא אלמנט שחייבים לקיים אותו, כי אם מזניחים אותו הדמוקרטיה תתפורר עד מהרה. הקמפיינים לקראת הבחירות הנוכחיות שנועדו להעלות את אחוז ההצבעה חזרה לאזור ה-80% (שמזכירים את הקמפיינים של rock the vote בארה”ב, וקמפיינים דומים במדינות אחרות שסובלות גם הן מירידה באחוזי ההצבעה) הם סימן משמח לכך שהחברה האזרחית בישראל מודעת לנזק שבאפתיות כלפי תהליך ההצבעה, שהופך עד מהרה לאובדן אמון מוחלט בשיטה הדמוקרטית.

אם אתם רוצים לדעת עד כמה הרסנית התפיסה שזה לא נורא לא להצביע פעם אחת, מספיק לראות מה קרה בישראל. כל הניסיונות לתלות את הירידה באחוז ההצבעה בשיטת הבחירות (שלא השתנתה מהותית מעולם, ולאורך רוב שנותיה היו בישראל כ-78-80 אחוזי הצבעה), או בתחושה ש”אין למי להצביע” או ש”זה לא משנה למי נצביע”, אינם מצליחים להסביר את התזמון של הקריסה הטוטאלית של אחוז ההצבעה בישראל – מיציבות מרשימה על כ-78% מאז שנות ה-70, לפחות מ-70 אחוז ב-2003, ורק 63 אחוז ב-2006. אבל יש הסבר שמזהה בדיוק את נקודת השבר. ב-2001 התקיימו בישראל בפעם הראשונה והאחרונה בחירות מיוחדות לראשות הממשלה. המועמדים היו אהוד ברק ואריאל שרון. אהוד ברק הגיע לבחירות הללו כראש ממשלה בלי קואליציה, כשהמפלגה שלו עצמו בקושי הצליחה להביע בו אמון. השמאל עמד בפני שלוש ברירות: לבלוע צפרדע מרוחה בצואה ולהצביע לאהוד ברק (זה מה שאני עשיתי), להתמודד עם שבץ פוטנציאלי ולהצביע שרון, או לא להצביע בכלל. אין לי מושג מה חשבו בימין על הבחירה שהוצבה בפניהם, אני יכול רק לנחש שגם שם, גם אם פחות, היו רבים שלא מצאו את עצמם בבחירה הבינארית הזו. ((מן הסתם אם היו יודעים מה שרון יעשה תוך מספר שנים, גם בימין היו ששים הרבה פחות לתמוך בו ב-2001.)) התוצאה הייתה אחוזי הצבעה בלתי נתפסים ביחס למקובל אז. טיפה יותר מ-62 אחוז מאזרחי ישראל טרחו להצביע, ונתנו נצחון בפער עצום לשרון. ((ראוי לציין, כמובן, שהתופעה של אחוזי הצבעה נמוכים יותר בשיטות רובניות (כלומר, שרק אדם אחד יכול להבחר מבין האנשים שהמצביע מתבקש לבחור ביניהם), לעומת שיטות יחסיות בהן התוצאות פחות או יותר פרופורציונליות לפיזור המצביעים בין החלופות, היא תופעה מוכרת בספרות (Grofman and Selb 2011).))

כעבור שנתיים, רבים מאלו שלא הצביעו ב-2001 לא מצאו לנכון לחזור לקלפי. הם גילו שהשד לא נורא כל כך, הם לא חשו בושה על כך שלא הצביעו, ולא חשו בחסרונה של תחושת האזרחות הטובה שאמורה להתלוות להצבעה. אז הם לא הצביעו.

הם תלו את זה בכל מיני הסברים – אין למי להצביע, כולם מושחתים, בכל מקרה התוצאה ידועה מראש. אבל אלו דברים שבעבר תחושת המחויבות האזרחית הייתה מפילה לארץ בקלות. עכשיו כבר לא הייתה תחושה כזו, והתירוצים ניצחו.

וזו הסיבה הראשונה לכך שהבחירה באי-הצבעה היא גרועה. היא מכרסמת בלגיטימציה הציבורית של הדמוקרטיה, ודמוקרטיה, כפי שאני חוזר ואומר, היא המשטר היחיד שפשוט לא יכול להתקיים בלי לגיטימציה. מוטב לעודד אנשים להצביע למפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה מאשר להגיד להם שהצבעה כזו היא “זריקת הקול שלהם לפח”. מי שיקבל את הטיעון הזה עלול להחליט שבכל מקרה אין ערך להצבעה שלו, ויפסיק להצביע. וברגע שמפסיקים להצביע, הסיכוי לחזור להצביע קטן משמעותית (Gerber, Green and Shachar 2003). ההשפעה ההרגלית השלילית של אי הצבעה חזקה במיוחד בקרב צעירים. במילים אחרות: ככל שאדם התחיל לא להצביע מוקדם יותר (קל וחומר אדם שמעולם לא הצביע), כך סיכויו לחזור להצביע (או להתחיל להצביע) קטנים. זו הסיבה ששמים כל כך הרבה דגש על עידוד צעירים להצביע בפעם הראשונה שמותר להם. זו הסיבה שאנחנו מעודדים בני 17 להרגיש אכזבה מכך שהם לא יכולים להצביע. ואכן, בישראל כמו בשאר העולם (Blais and Rubenson 2012), אי ההצבעה נפוצה בקרב צעירים הרבה יותר מאשר אצל מבוגרים. זה לא תמיד היה כך. לא מדובר על משהו שעובר עם הגיל, אלא על שינוי דורי שימשיך להשפיע על הדמוקרטיה הישראלית במשך עשרות שנים.

אבל אם כל זה לא שכנע אתכם שהחובה האזרחית להצביע היא בעלת משמעות רחבה יותר מאשר ההשפעה הריאלית על הצלחתה האלקטורלית של המפלגה המועדפת עליכם, הרשו לי להציע לכם לשקול זאת: ככל שאחוז ההצבעה יהיה גבוה יותר, סיכוייה של עוצמה לישראל להכנס לכנסת יהיו נמוכים יותר. האין זו מטרה נעלה? הסיפור הוא כזה: ככל שיותר אנשים מצביעים, כך אחוז החסימה מתרגם למספר גדול יותר של מצביעים הדרושים כדי שמפלגה תכנס לכנסת. על כל 50 אנשים שמצביעים בבחירות, לא משנה לאיזו מפלגה (ובתנאי שהקול שלהם כשר – כלומר פתק לבן לא נחשב), מיכאל בן ארי צריך לגייס עוד מצביע למפלגה שלו. אתם לא רוצים לראות את מיכאל בן ארי משפריץ את הגזענות שלו בכנסת, נכון? אתם לא רוצים לראות את ברוך מרזל מטנף את הדוכן במליאה בארס שלו, נכון? אז לכו להצביע. אם לא תצביעו, אתם מפסידים את הסיכוי שלכם להקטין את סיכוייה של המפלגה הנתעבת הזאת לזהם את בית הנבחרים שלנו ואת דברי הכנסת.

נכון, אותו הכלל נכון גם עבור המפלגה הזעירה המועדפת עליכם, אבל אם תצביעו עבורה, אתם מאזנים 50 מצביעים אחרים שהעלו את רף אחוז החסימה עבורה. לא שווה? שווה. אם אתם תומכים במפלגה זעירה, להצבעה שלכם יש יכולת להשפיע. הצבעה אסטרטגית למפלגה גדולה יותר במקרה הטוב תעביר מנדט אחד למפלגה הזו, ולא בטוח שהמנדט הזה לא ינדוד פשוט בתוך הגוש. אבל הצבעה כנה עשויה להעביר את המפלגה שלכם את רף אחוז החסימה – ואז השגתם שני מנדטים בבת אחת. ואם אתם מצביעי שמאל, הרי שאני שמח לדווח לכם שיש סיכוי טוב שהמנדטים הללו ירדו דווקא מהליכוד, כי המנדטים נלקחים באופן פרופורציונלי מהמפלגות השונות, ומכאן שהמפלגה הגדולה יותר תפסיד יותר.

—

אז אם השתכנעתם להצביע, אבל אתם פשוט לא בטוחים למי, גם פה יש פתרונות. שחר שמש יצר כלי שבוחר לכם מפלגה רנדומלית מבין כל המפלגות שאתם מוכנים להצביע להן (בהנחה שאין אף אחת שאתם ממש רוצים להצביע לה, או אז לא הייתה בעיה). מה שיפה בכלי הזה הוא שאמנם אתם נותנים את הקול שלכם בסופו של דבר למפלגה אחת, אבל הרנדומליות שלו מבטיחה שבאופן יחסי, הקול שלכם “יתפזר” בין כל המפלגות שבחרתם בסיועם של המצביעים האחרים שעשו שימוש בכלי.

זהו. עכשיו שבו עם עצמכם, עברו על רשימת המפלגות, עקבו אחרי הפרסומים השונים שלהן, החליטו עבור מי אתם רוצים להצביע, וביום הבחירות – לכו להצביע. ואל תעיזו לשים פתק לבן, כי אף אחר לא סופר אותם. כאילו, מילולית. אף אחד לא סופר אותם.

 

 

ההודעה לפני כך וכך ימים על חתימת הסכם עודפים בין העבודה לבין “יש עתיד” העלתה לרגע אחד את הנושא הטכני של חלוקת המנדטים בישראל. כשדברים כאלו קורים, אני תמיד צריך להזכיר לעצמי שזה שאני גיק של שיטות בחירות לא אומר שלמישהו אחר אכפת. ואכן, רוב הישראלים לא מבינים עד הסוף את שיטת חלוקת המנדטים בישראל. אני לא יכול להאשים אותם: את החלק המרכזי הם מבינים, והשאר זה בשוליים אז מה זה משנה. אבל למען הסדר הטוב, ומכיוון ששאלו אותי, הנה הסבר על שיטת חלוקת המנדטים בישראל והמשמעות של הסכמי עודפים.

לישראל יש את אחת משיטות חלוקת המנדטים היחסיות ביותר בעולם. כעקרון, אחוז הקולות הכשרים שמקבלת מפלגה מקביל פחות או יותר לאחוז המושבים שלה בכנסת. אבל לאורך השנים נוספו לחלוקת המנדטים בישראל שני אלמנטים ששינו, קצת, בקצוות, את היחסיות הזו. בראשית דרכה של ישראל ((למעשה, החל מ-1951, כי ב-1949 הייתה השיטה דומה לשיטה הקיימת היום)) חלוקת המנדטים הייתה הפשוטה ביותר שניתן להעלות על הדעת: מספר הקולות הכשרים (של רשימות שעברו את אחוז החסימה) חולק ב-120 כדי ליצור את “המודד”. כל מפלגה קיבלה מספר מושבים כמספר ה”מודדים” המלאים שהיו לה. הסייג היחיד היה שמפלגה חייבת לעמוד באחוז חסימה שעמד על אחוז אחד כדי להכנס לכנסת (לעומת 0.83% שהוא שוויו של מנדט אחד). מכיוון שרק מודדים שלמים קיבלו מושב, המשמעות היא שאחרי חלוקת המושבים נותרו כמה וכמה מושבים ריקים, ששווים למספר המודדים שנכנסים בסך העודפים של כלל הרשימות שנכנסו. שיטת החלוקה של העודפים הזו הייתה הפשוטה ביותר בנמצא, ועל פניו גם ההוגנת ביותר: מי שקיבל את העודף הכי גדול קיבל מנדט, וכך במורד הרשימה עד שנגמרים המנדטים העודפים.

השיטה הזו הכי הוגנת משום שהיא לא נותנת עדיפות לשום מפלגה. גודל העודף של מפלגה הוא, מכל בחינה מהותית, אקראי, ואינו קשור בשום צורה לגודל הכולל של המפלגה. הפיזור של העודפים הוא אחיד. בסופו של דבר, מי שהיה יותר קרוב להשלים מנדט נוסף מקבל את המנדט הנוסף הזה. אבל זה שהשיטה הזו היא הכי הוגנת זו גם הסיבה לכך שהיא לא החזיקה מעמד לאורך זמן. או, במילותיהם של חברי הכנסת באדר (גח”ל) ועופר (מערך), “שיטה זו של חלוקת המנדטים איננה צודקת”.

באדר ועופר הם, כמובן, שני הח”כים ששמם יזכר לעד כאחראים על חוק באדר-עופר, הקובע את שיטת הבחירות הנהוגה בישראל מאז 1973 (וגם הופעלה ב-1949). בעולם המתורבת השיטה הזו מוכרת כהאגנבך-בישוף (או ד’הונדט, שזו שיטה שקולה מתמטית אבל עם דרך חישוב שונה). לטענתם השיטה ה”פשוטה” אינה הוגנת משום שעל פיה, מפלגות עשויות “לשלם” כמות שונה לחלוטין של קולות עבור כל מנדט שלהן. ניקח לדוגמא פרלמנט פשוט עם 10 מושבים ושתי מפלגות, ובחירות עם 10,000 מצביעים. מפלגה א’ זכתה ב-8499 קולות, ומפלגה ב’ ב-1501 קולות. בחלוקה הראשונית מפלגה א’ קיבלה שמונה מנדטים ו-ב’ קיבלה מנדט אחד. המושב העודף מוענק אז למפלגה ב’, לה יש את העודף הגדול יותר. אך שוד ושבר! כעת מפלגה ב’ “שילמה” רק 750.5 קולות על כל מנדט שלה, בעוד שמפלגה א’ שילמה כמות בלתי נסבלת של יותר מ-1062! הלזאת יקרא הגינות?! האם דמם של מצביעי מפלגה א’ אינו סמוק כדמם של מצביעי מפלגה ב’?

כדי לפתור את הבעיה החמורה הזו, שיטת האגנבך-בישוף מציעה סידור חלופי. בחלוקה הראשונית נקבע המודד על-ידי חלוקת סך הקולות הכשרים (של המפלגות שעברו את אחוז החסימה) במספר המושבים הזמינים. זהו ה”מודד הכללי”. מספר הקולות של כל מפלגה מחולק במודד הכללי, וכל מפלגה מקבלת את מספר המנדטים השלמים שנותנת החלוקה הזו. (הפסקה תוקנה, ראו עדכון למטה.)

כעת מגיע שלב חלוקת העודפים. לכל מפלגה מחושב ה”מודד הפרטי” שלה, שהוא מספר הקולות שתשלם המפלגה עבור כל מנדט, אם תקבל מנדט נוסף. או, במילים אחרות: מספר הקולות שקיבלה המפלגה, חלקי מספר המנדטים שקיבלה בחלוקה הראשונית פלוס אחד. המפלגה עם המודד הפרטי הגדול ביותר זוכה במנדט העודף. כך, למשל, בדוגמא שנתתי למעלה, המודד הפרטי של מפלגה א’ יהיה 944 קולות, לעומת 750.5 של מפלגה ב’, ולכן מפלגה א’ תקבל את המנדט העודף. (למעשה, בשיטת האגנבך-בישוף לא יהיה מנדט עודף מלכתחילה: 8499 לחלק למודד הכללי זה כבר יותר מתשע בכל מקרה). כמו שאתם יכולים לראות, עכשיו התוצאה הרבה יותר הגונה: מפלגה א’ שילמה 944 קולות למנדט, ואילו מפלגה ב’ שילמה 1501 קולות למנדט. הרבה יותר טוב, לא?

העניין הוא פשוט: מכיוון שמוסיפים אחד למכנה, הרי שככל שהמכנה קטן יותר, התוספת הזו יותר משמעותית, באופן יחסי, והעודף הדרוש כדי להשיג מודד פרטי גבוה גדול יותר. או, במילים אחרות: השיטה מעדיפה מפלגות גדולות על פני קטנות. למפלגה גדולה יש יותר סיכוי לזכות במנדט עודף מאשר מפלגה קטנה.

אבל הקסם האמיתי של שיטה זו מגיע כשיש יותר ממנדט עודף אחד: מפלגה שקיבלה מנדט עודף חוזרת לחישוב לחלוקת המנדט העודף הנוסף, ובאופן עקרוני יכולה לקבל יותר ממנדט עודף אחד תמורת עודף ששווה פחות ממנדט אחד. המקרה הבולט ביותר של תוצאה כזו היה בבחירות לאסיפה המכוננת ב-1949, אז הצטרפו כמה גורמים יחדיו: גם פרלמנט מאוד לא מאוזן עם מפלגה אחת שקיבלה 35% מהקולות והרבה מפלגות קטנות שהגדולה שבהן קיבלה פחות מחצי מכך, וגם אי קיומו של אחוז חסימה (מה שאמר שהיו הרבה יותר מנדטים עודפים כי הקולות שלהן נכללו בחישוב של המודד הכללי – וזאת לצד הקביעה שחרף זאת, הן לא תוכלנה להשתתף בחלוקת המנדטים העודפים, כלומר שבעצם מנדט אחד הפך להיות אחוז חסימה, אבל רק אחרי חישוב המודד הכללי). התוצאה הייתה שמפא”י זכתה בלא פחות משלושה(!) מנדטים עודפים בעבור עודף ששווה פחות ממנדט אחד.

יש פרטנר?

ואז נוסף לנו הסכם העודפים. הסכם העודפים קובע שצמד המפלגות שחותמות עליו (וכל מפלגה יכולה לחתום על הסכם כזה רק עם מפלגה נוספת אחת) תחשבנה כמפלגה אחת לצורך חישוב חלוקת המנדטים העודפים, ואחר כך הן תתחשבנה על המנדטים ביניהן בנפרד. הסכם עודפים, לפיכך, נותן למפלגות הזדמנות להשוות קצת את התנאים על-ידי יצירת “גושים” שיתמודדו ביחד על חלוקת המנדטים העודפים. מכיוון ששיטת החלוקה מתעדפת מפלגות גדולות יותר, המשמעות היא שמפלגות קטנות יכולות להגדיל את הסיכוי שלהן לקבל מנדט עודף.

כמה שיקולים לקחת בחשבון: אחרי חלוקת המנדטים, החלוקה הפנימית בתוך צמד מפלגות נעשה, שוב, בשיטת האגנבך-בישוף. כלומר, מחלקים את סך הקולות שזכו להם שתי המפלגות בסך המנדטים בהם זכו פלוס אחד, ונותנים לכל מפלגה מושבים על פי מספר המודדים השלמים של כל אחת, והמושב העודף, אם יש, ינתן למפלגה בעלת המודד הפרטי הגדול ביותר. כלומר, גם בתוך הסכם העודפים עצמו, למפלגה גדולה יותר יש סיכוי גדול יותר לזכות במנדט העודף. מכאן נובע שיש שני שיקולים מנוגדים: כל מפלגה רוצה להיות חלק מהסכם עודפים גדול ככל האפשר, כדי להגדיל את הסיכוי לקבל מנדט עודף, אבל כל מפלגה גם תרצה להיות כמה שפחות קטנה ביחס לשותפה שלה להסכם העודפים כדי להגדיל את הסיכוי שאותו מנדט עודף יעשה את דרכו, בסופו של דבר, אליה. בנוסף, צריך לזכור שמפלגה שחתמה על הסכם עודפים עם מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה תתמודד לבדה על חלוקת המנדטים, ולכן מפלגות שספק אם תעבורנה את הסף הזה תתקשינה למצוא פרטנריות להסכם.

כמובן, מפלגה יכולה להיות אלטרואיסטית. מרצ יכולה להחליט שמה שחשוב לה זה שגוש השמאל ירוויח מנדט עודף, גם אם זה אומר שהוא ילך לעבודה, ולכן תחתום על הסכם עודפים עם העבודה. אבל מבחינה אסטרטגית צרה יותר, למרצ הרבה יותר כדאי לחתום על הסכם כזה עם חד”ש. אבל למעשה, אותה חשיבה אלטרואיסטית צריכה הייתה דווקא לגרום למרצ לעודד את העבודה לעשות בדיוק מה שעשתה – לחתום על הסכם עודפים עם מפלגה בינונית-קטנה כמו “יש עתיד”. חתימת ההסכם הזה משמעה גם סיכוי מוגדל עוד יותר להשיג מנדט עודף (כי יש עתיד גדולה יותר ממרצ, על פי הסקרים), וזאת מבלי לוותר על הסיכוי הגדול של העברת המנדט הזה לגוש השמאל (כי העבודה גדולה פי שתיים או שלוש מיש עתיד, תלוי בסקר; כמובן, הדברים הם בהנחה שהעבודה בכל זאת שייכת לגוש השמאל, בניגוד לדברי היו”רית הנערצת). למעשה, אם מישהו הוכיח חוסר הבנה במשמעות של הסכם העודפים, הרי הוא יאיר לפיד, שסיכוייו להרוויח מההסכם, בין אם ישירות ובין אם ברמה הגושית, נמוכים.

חשיבה אסטרטגית צרה, כמובן, הייתה גם מכתיבה למפלגות הקטנות להשאיר את המפלגות הגדולות בבדידות מזהירה. את ההתעקשות שלהן בכל זאת לחבור למפלגות הגדולות אפשר להסביר רק באותו אלטרואיזם גושי עליו דובר לעיל. אבל, כאמור, אם קיימת חלופה מוצלחת יותר בדמות מפלגה קטנה-יחסית מגוש אחר שמוכנה להיות פראיירית ולחתום על הסכם עודפים עם מפלגה גדולה יותר מהגוש שלך – הרי שהמפלגה הקטנה בגוש צריכה לברך על כך, לא לתקוף זאת.

הרבה מפלגות, מעט בוחרים

אם אנחנו בענייני מפלגות ובחירות וכאלה, המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם גרף שמראה את השינוי במספר המפלגות המתמודדות בבחירות לאורך השנים, והשיא החדש שיקבע בבחירות הקרובות- 34 מפלגות. טל שניידר העלתה סברה בפייסבוק שאפשר לקשר בין הגידול הזה לבין הירידה באחוז ההצבעה: אולי הגידול במספר המפלגות מצביע על מבוכה גוברת בקרב המצביעים שלא יודעים למי להצביע ומחפשים עוד ועוד חלופות איזוטריות.

אני מתקשה לקבל את הסברה הזאת, מכמה סיבות. ראשית, אחד הדברים המדהימים ביותר בגרף הזה הוא עד כמה מספר המפלגות המכהנות בכנסת נותר יציב לאורך כל התקופה – בין אם מתמודדות 14 מפלגות ובין אם מתמודדות 33, מספר המפלגות שנכנסות לכנסת לא יורד מ-10 ולא עולה על 15 כבר 60 שנה. אולי המצב ישתנה אחרי הבחירות הקרובות, אבל אני בספק. מ-2003 ל-2009 חל גידול הדרגתי של שש מפלגות במספר המתמודדות, אבל מספר המכהנות דווקא ירד מ-13 ל-12. למעשה, בחינה סטטיסטית של כל התקופה אמנם מעלה קשר סטטיסטי בין מספר המפלגות המתמודדות למספר המפלגות שנבחרות בסוף, אבל הקשר הוא יחסית חלש (שונות מוסברת של כ-50%), והוא מאבד את המובהקות שלו (וגם חלק לא קטן מהכוח שלו – כלומר, לא מדובר רק על תוצאה של קיטון ב-n) אם מסתכלים רק על התקופה מאז 1973 (כלומר, תקופת המערכת המפלגתית הדו-גושית).

עוד עדות לכך שאין בהכרח קשר בין התנהגות הבוחרים לבין כמות המפלגות אפשר לראות בנתון של אחוז הקולות המבוזבזים בכל מערכת בחירות.

כפי שאפשר לצפות, כאשר מספר המפלגות שאינן מצליחות להכנס לכנסת נמוך מאוד, מספר הקולות המבוזבזים נמוך בהתאם (פעמיים היה המספר הזה פחות מאחוז אחד מכלל הקולות), אבל ברגע שהמספר הזה מזנק בכנסת השמינית (1973), אנחנו מאבדים כל קשר בין מספר המפלגות הכושלות לבין אחוז הקולות המבוזבזים. ההסבר למספר הקולות המבוזבזים עובר משאלת מספר המפלגות הכושלות לשאלות אחרות לגמרי, שקשורות יותר ליציבות המערכת הפוליטית. כך, למשל, שנות התיקו הפוליטי של 84 ו-88 הובילו למספר מזערי של קולות מבוזבזים, בעוד שהתפרקות המערכת המפלגתית מ-99′ ואילך מתאפיינת גם באחוזים גבוהים של בזבוז קולות; ולשינויים בשיטת הבחירות (ב-92′ הועלה אחוז החסימה מ-1 ל-1.5, ובשל חוסר הנכונות של המפלגות להתאים עצמן למציאות החדשה, אחוז הקולות המבוזבזים זינק באופן חד פעמי, וחזר למטה ב-96 אחרי הפנמת המצב החדש). אם בכלל, הירידה המשמעותית באחוז הקולות המבוזבזים בבחירות האחרונות, כמעט לרמות של שנות ה-80, מצביעה אולי על תחילת התאזנותה מחדש של המערכת המפלגתית שלנו. אם כי, כמובן, עוד יש לנו כברת דרך ללכת עד שזה יקרה.

כל התנודתיות המאסיבית הזאת עומדת אל מול יציבות אחוז ההצבעה לאורך רוב התקופה (עד 2003, למעשה). לטעון לקשר בין מספר שעובר שינויים כל כך רבים לאורך השנים לבין מספר אחר שהשינוי בו מתחולל רק בשנים האחרונות, זה טיעון בעייתי.

מדורת השבט

ואחרי שהסברתי למה אין כאן מה להסביר, אולי בכל זאת אנסה לתת הסבר למספר המפלגות ההולך וגדל, ולמה אולי הוא כן קשור לאחוז ההצבעה היורד. הגורם המקשר בין שני המספרים הללו הוא גודלן היחסי של המפלגות הגדולות. אבל אתחיל באנלוגיה. לפני עלייתו של ערוץ 2 לגדולה, טבע חוקר התקשורת אליהוא כ”ץ את המונח “מדורת השבט”. בכך תיאר כ”ץ את המצב הקיים שבו חדשות ערוץ 1 ויתר התוכניות המשודרות בו מהוות מעין קאנון פופולרי: כולם רואים את “מבט”, ולכן חייבים לראות “מבט”, כי אחרת נשאר היחידים שלא ראו “מבט”. כ”ץ חזה שעם עלייתו של ערוץ חדשות נוסף והתפרקותה של מדורת השבט לשתי מדורות (לפחות), התוצאה תהיה ירידה בסך אחוזי הצפייה בחדשות באופן כללי. ההסבר שלו הוא שמכיוון שכבר לא יתקיים הלחץ החברתי לדעת מה שודר במהדורה ספציפית מסוימת (מכיוון שכבר לא מתקיימת ההנחה שכולם רואים את אותה מהדורה), בעצם ירד הלחץ לצפות בחדשות בטלוויזיה באופן כללי. זה לא שאנשים בהכרח יפסיקו להתעניין בחדשות, אבל לא תהיה להם שום סיבה לצפות בהן דווקא בטלוויזיה.

הסבר דומה אפשר להשליך גם על המערכת המפלגתית. כל עוד “כולם” (או כמעט כולם) הצביעו לאותן שתי מפלגות (כאשר רוב המפלגות האחרות ייצגו קבוצות אוכלוסיה יחסית מובחנות: הציונות הדתית, קיבוצי מפ”ם, חרדים, ערבים), הרי שהיה לחץ לא רק להצביע לאותה מפלגה כמו “כולם” בצד שלך, אלא גם היה לחץ משמעותי להצביע בכלל. אי הצבעה משמעה הייתה בגידה במחנה המאוד ברור ומזוהה שלך (בלי קשר לאם באמת הצבעת לו או לא). לעומת זאת, עם תחילת התפרקות המערכת המפלגתית בעקבות הבחירה הישירה, וביתר שאת עם הקמת קדימה ופירוק המערכת הדו-גושית הברורה, אבדה “מדורת השבט” המפלגתית. אמנם התפיסה שלנו היא שהפוליטיקה הפכה ליותר סקטוריאלית בשנים הללו, ובמובנים מסוימים זה נכון, אבל במובנים אחרים הייתה התפרקות של סקטורים ופתאום היה הרבה פחות ברור למי מצביע כל אחד מה”קבוצות הלא סקטוריאליות” (חילונים ומסורתיים עירוניים, בעיקר).

העלמות מדורת השבט המפלגתית פתחה פתח לשתי התנהגויות שאין ביניהן קשר ישיר בהכרח: מצד אחד, אופורטוניזם הולך וגובר בהקמת מפלגות חדשות שמקוות להנות משברי קולות צפים למיניהם, ומצד שני, נטישה רבתי של ההצבעה בכלל על ידי פלחים משמעותיים בציבור – כי אם ההצבעה שלי לא קובעת את הזהות שלי, אז בשביל מה להצביע בכלל?

כלומר, יש קשר בין עליית מספר המפלגות המתמודדות מאז 1999 ובין הירידה באחוז ההצבעה באותן שנים, אבל הוא עקיף הרבה יותר, ולמעשה משקף שתי תגובות מנוגדות לאותם תהליכים.

—

עדכון: מסתבר שהטעיתי טיפה את הקוראים בגלל שעת הכתיבה המאוחרת. אמנם שיטת האגנבך-בישוף דורשת שהמודד הכללי יקבע על-ידי חלוקה במספר המושבים הכולל פלוס אחד, ואכן הצעת החוק המקורית של באדר ועופר קבעה שהמודד יקבע על-ידי חלוקה ב-121, אבל מסתבר שהתיקון שהתקבל בחוק השמיט את חלקה הראשון של ההצעה, ולפיכך הוא קובע שיש לחלק ב-120, כפי שהיה בחוק הבחירות המקורי. המשמעות המרכזית של השינוי הזה עד כמה שאני מצליח לפענח בשעת בוקר מוקדמת זו היא שכמות המנדטים העודפים גדלה באופן משמעותי – אם באמצעות המודד המקורי קשה לקבל יותר ממנדט עודף אחד (בהנתן שלא כוללים בחישוב את מי שלא עבר את אחוז החסימה. האמת היא שכשניסיתי לבנות אתמול דוגמא היפותטית לא הצלחתי להגיע אפילו למנדט עודף אחד, וזה מאוד תיסכל אותי אבל הנחתי שמדובר בשעה המאוחרת שמכשילה אותי – מתטיקאים, האם זה בכלל אפשרי מתמטית במצב שבו מראש לא סופרים את מי שלא עבר את אחוז החסימה?), הרי שבשיטה הקיימת אפשר בקלות להגיע גם לחמישה ואף עשרה מנדטים עודפים בכנסת עם 15 מפלגות – ומכאן שהעדיפות למפלגות הגדולות משמעותית עוד יותר. אולי יום אחד אנבור בדיונים סביב הצעת באדר-עופר ואגלה מה הוביל לשינוי הנוסח בין הצעת החוק לבין אישורו בכנסת. יהי שם וישנה ברוך.

נתחיל מהשורה התחתונה: 534. זהו מספר הקולות שקיבלתי בפריימריס של מפלגת העבודה. זה לא מספר גדול. אם לומר את האמת, זה מספר קצת מביש. אמנם לא האמנתי שאגיע למקום ריאלי ברשימה, וראיתי במערכת הבחירות הזו במידה לא קטנה חווית למידה ומקפצה לקראת הפעם הבאה, אבל אני חייב להודות שציפיתי לקבל קצת יותר. 1000-2000 קולות היה הטווח ששאפתי אליו, ו-3000 זה הרף שהגדרתי לעצמי כ”הישג משמעותי”. אבל לא הגעתי אפילו למינימום שקבעתי לעצמי, וזה אומר שדרושה חשיבה מחדש. אני לא אעשה אותה כאן ולא עכשיו, אבל אי אפשר להגיד שהמספר הזה לא ישליך על ההתנהלות העתידית שלי בתחום הפוליטיקה.

בואו ננסה להסתכל על התוצאות בפריזמה קצת יותר רחבה, ואולי אוכל להסיק מכך מסקנות גם לגבי ההתמודדות האישית שלי. מפלגת העבודה תציג בבחירות הבאות רשימה מוצלחת למדי – זו לא רשימת החלומות שלי: יש שם כמה וכמה שמות שהייתי רוצה לראות ולא נכנסו, ויש שם כמה שמות שהייתי מעדיף שלא יופיעו שם אבל בכל זאת הצליחו. ככה זה בפוליטיקה: משחק של פשרות. אבל אם יש משהו שמאפיין יותר מכל את הרשימה הזו, הרי הוא המוכרות של הפרצופים. עם מעט מאוד חריגים, המועמדים שהצליחו להתברג ב-20 המקומות הראשונים הם או פוליטיקאים מכהנים, או אנשי תקשורת, או אנשים שקיבלו הרבה מאוד זמן מסך אינטסיבי בשנים האחרונות. כפי שכתבתי פעמים רבות בעבר, אחת הבעיות הקשות של שיטת הפריימריס היא הצורך בנראות. מועמד שאין לו נראות תקשורתית גבוהה נדרש להוצאות כספיות גדולות מאוד כדי “לייצר” אותה, וגם אז הוא יוותר בנחיתות אל מי שפרצופו נישא מכל מסך טלוויזיה. מועמדים הרבה יותר חזקים ממני שסבלו מהבעיה הזו נדחקו למטה ברשימה למקומות לא רלוונטיים. כמויות אדירות של כסף נשפכו על הניסיון לגרום ל-60,000 אלף אנשים שלרובם הגדול אין באמת כוח או זמן לברור בין יותר מ-80 מועמדים, לזכור את שמו של מועמד מסוים ולשקול, לפחות, להצביע גם לו.

מתפקדי המפלגה יוכלו להעיד על השטף האינסופי של מסרונים שנשלחו אליהם לאורך תקופת הקמפיין, במיוחד עם סיום “עמוד ענן”, כשברבים מהם כמעט שלא היה מידע מלבד שמו של המועמד ועובדת היותו מועמד. אבל כמו בטרגדיה של האחו המשותף, הרצון של כל מועמד להתבלט הוביל בסופו של דבר לכך שכולם הסתירו את כולם. כשאני ויהונתן יצאנו כנגד השימוש הקלוקל ברשימת הבוחרים כדי לשלוח מסרונים, טענו כנגדנו שאין למועמדים דרך סבירה יותר לתקשר עם המצביעים ולהציג את עצמם. אבל המציאות היא שאל מול שטף כזה, כלי התקשורת הזה הופך חסר משמעות.

המציאות היא שאי אפשר לבחור בין 80 מועמדים מבלי להעזר בעזרים חיצוניים כלשהם, ובהעדר חלוקה אידאולוגית, מחנאית או אחרת קלה לזיהוי, רוב המצביעים העדיפו לבחור רק מבין השמות שהם כבר הכירו. התארגנויות שונות (ומבורכות, חרף הביקורת שלי) ניסו לספק עזרים כאלו באמצעות בחינה מקיפה של כלל המועמדים ויצירת “רשימות מומלצים” על בסיס עמדות קונקרטיות שהביעו. אבל ההתארגנויות הללו עצמן סבלו מאותה בעיה של חוסר חשיפה. רובן, כמוני, היו כלואות בתוך הבועה המקוונת, וגרוע מכך: בתוך פייסבוק לבדה. אבל פייסבוק היא תיבת תהודה ותו לא. היא נותנת תחושה של המון פעילות והמון תקשורת, אבל בסופו של דבר היא משיגה תוצרים מאוד מצומצמים, במיוחד אם היא עומדת בפני עצמה.

החלופה הקלאסית, מצד שני, גם היא לא באמת אפקטיבית. חוגי הבית שהמתמודדים נדדו ביניהם בתזזיתיות סובלים מאותה בעיה כמו ההצבעה עצמה: לאנשים אין זמן להגיע לכל חוגי הבית, ולכן רק חוגי הבית בהם משתתפים מועמדים מוכרים זוכים לנוכחות משמעותית. דווקא המועמדים שהכי זקוקים לחשיפה לקהלים חדשים, לפיכך, אינם יכולים להשיג אותה. כאשר הבחירה היא פרסונלית גרידא (ואם יש משהו שנכשל בצורה בולטת בפריימריס הללו, הרי הם הדילים והמחנות), אי-חשיפה היא מכת מוות.

מה שמעלה את השאלה: מה הדרך הטובה ביותר להצליח בפעם הבאה? אם בשלב כלשהו בקמפיין האמנתי שאולי אני צריך לעבוד על הרזומה הציבורי שלי, שהוא, יש להודות על האמת, מצומצם ומוגבל לתחום אחד, וגם זאת באופן בעייתי משהו — הרי שעכשיו עולה שהתשובה היא אחרת: אני צריך להשתלב באופן קבוע בכלי התקשורת. עלי להפוך לבן בית אצל כלל אזרחי ישראל, אדם ששמו ופרצופו מוכרים לכל אדם במדינה, ואז אוכל לשפר משמעותית את סיכויי ב-2017. יש, כמובן, כמה בעיות עם זה, חלקן אישיות וחלקן עקרוניות, וחלקן גם וגם. עבודה על הרזומה הציבורי שלי היא דבר שאני יכול להצדיק משום שמדובר על צורה אחרת של קידום אותם דברים שרציתי לקדם דרך הבחרות לכנסת. כלומר, יש להם ערך עצמאי בלי קשר לשאלה אם אחליט להתמודד שוב או לא. לעומת זאת, להופיע בתקשורת זו לא משאת נפש שלי ולא משהו שאני מאמין שיכול להוביל לשיפור החברה והדמוקרטיה בישראל. זו תהיה פעולה שהיא ב-100% מכוונת קמפיין, ריקה מכל ערך בפני עצמה. זה בעייתי עבורי, משום שאינני מעוניין לשעבד את עצמי לאורך שנים בשביל הסיכוי שאולי זה יקדם אותי בנסיונותי להבחר לכנסת בלי שום ערך מעבר לכך, ((וגם משום שאין לי מושג איך מגיעים למצב שבו אני מופיע בטלוויזיה באופן קבוע…)) אבל חשוב מזה – זה בעייתי מבחינה עקרונית משום שזה מצביע על כשל בצורת בחירת המועמדים שלנו, ועל קיומו של נתק בין הכישורים הדרושים כדי להבחר והכישורים הדרושים כדי לתפקד בהצלחה כחבר כנסת. לפחות אחד מהשמות ברשימה שאני לא מרוצה ממנו הוא כזה שנראה לי, על פניו, שלא יצליח לבצע את המעבר בין שני מערכות הכישורים הללו (וספק אם הוא בכלל חושב שהוא צריך, על פי מה ששמעתי ממנו).

—

ישנם, כמובן, גם הרבה דברים טכניים שלמדתי בדרך הקשה בקמפיין הזה. גיוס הכספים המאוחר, ((למעשה, את עיקר הכסף שאספתי קיבלתי רק לפני מספר ימים, מה שאומר שנאלצתי לממן את הקמפיין מכספי שלי, תוך ידיעה שאוכל להחזיר לעצמי את חלקו הגדול עם קבלת הכסף ממימונה.)) אי השימוש שלנו במתנדבים שהביעו נכונות לעזור, המחסור בעבודת שטח כדי להגיע לחוגי בית ולאירועים שארגנו סניפים שונים, והעובדה שבעצם לא הצלחנו לגבש חלופה רצינית להספמה שהחלטנו שלא לעשות. ספק אם לדברים הללו הייתה השפעה מכרעת, אבל אין ספק שהתוצאה הסופית הייתה יכולה להיות טובה יותר אילו היינו עושים שימוש נאות בכלים (ההגונים) הזמינים לנו.

היו גם כמה כלים פחות הגונים שהוצעו לנו בדרך. אף אחד לא הציע לנו לשלם עבור קולות (אולי לא נראינו כמו יעד מתאים להצעה כזו, אולי לא היו כאלו הצעות במפלגת העבודה), אבל כן קיבלנו הצעות “לטייב” את ספר הבוחרים בעזרת הצלבת מידע עם מאגרי מידע אחרים. אין לי מושג אם מדובר במעשה חוקי או לא, אבל הוא מסריח לי ממרחקים (מה גם שאני לא רואה איך אני יכול לעמוד בהתחייבות שחתמתי עליה שלא להעביר את המידע בספר הבוחרים לגוף שלישי אם אני רוצה לקבל את השירות הזה – בסופו של דבר, גם ספק הטיוב מרוויח מהעסקה הזו משום שלמאגר שלו נוספו 60,000 נתונים איכותיים כולל פילוח פוליטי — מידע יקר ערך!). אני לא יודע מה עמד מאחורי ההצעה הזו, אולי באמת נעשתה בתמימות מתוך תמיכה בנו, כפי שהדבר הוצג, אולי לא. אבל העדפתי לא להתקרב לזה.

במקרה אחר, קיבלתי פניה לקראת סוף הקמפיין לקבל (תמורת תשלום) רשימת חברי מפלגה ש”כבר הוכיחו” את יכולתם להביא בין 50-400 מתפקדים לקלפי ביום פקודה. התגובה הראשונה שלי הייתה להניח שמדובר במכירת קולות (או מכירת קבלני קולות), והעברתי את הדבר למזכ”ל המפלגה לבדיקה. מאז הסתבר, לפי ההסברים שקיבלתי מהמציע, שמדובר לא במכירת קולות אלא במכירת אוויר. רשימת השמות לא הייתה אלא רשימת המועמדים בבחירות למוסדות הפנימיים של המפלגה שהשיגו כך וכך קולות. לא ברור אם אלו שביצעו את ה”מחקר” הזה (כך הם קראו לו, חי נפשי!) באמת חושבים שיש ערך למידע הזה, כלומר, באמת לא מודעים לכך שרוב האנשים שנכללו ברשימה שלהם פשוט הופיעו ב”רשימות מומלצים” (דילים, בלעז) וקיבלו את קולותיהם בדרך זו ((אני, למשל, ככל הנראה הופעתי ברשימה שלהם…)), או שהם מודעים לדביליות של המתודולוגיה שלהם אבל סומכים על זה שמועמדים שמגיעים לקו הגמר עם הלשון בחוץ יסכימו להשליש לכיסם כמה שקלים תמורת “מידע” שכזה.

—

אז מה הלאה? לא לגמרי ברור. בטווח המיידי, כמובן, אני חוזר להשקיע את כל זמני הפנוי בהשלמת הדוקטורט שלי. ((ובבלוג, כמובן, שקצת הוזנח בעת האחרונה ושועבד לענייני הקמפיין.)) אחר כך נראה. אין לי כוונה לבזבז את הכסף שלי ו(חשוב מכך)שלכם על התמודדות נוספת אם לא תהיה לי סיבה טובה לחשוב שיש לי סיכוי. מה שאומר שיתכן שבסיבוב הבא אני אשאר בחוץ, ואמשיך לפעול עד שאשיג רזומה ציבורי מספק לצד ניראות ציבורית ניכרת.

עכשיו יש בחירות, והן מספיק חשובות כדי לעשות מה שאפשר כדי להבטיח שארבע השנים הבאות תהיינה טובות יותר מארבע השנים האחרונות (אני יודע, זו לא מטרה נשגבת במיוחד, והנה, בכל זאת, לא ברור עד כמה היא ניתנת להשגה). בחודש הקרוב אפעל בדרכים הזמינות לי כדי לחזק את מפלגת העבודה בפרט ואת גוש השמאל בכלל בבחירות הקרבות. אחר כך נחשוב על אחר כך.

—

אני רוצה להודות מקרב לב לכל האנשים שתמכו, תרמו, עזרו ועודדו, לאנשים שיצאו ביום הבחירות ובאו לסייע לנו ולהביע את תמיכתם פנים אל פנים. וכמובן: אני רוצה להודות לאותם 534 אנשים שנתנו בי את אמונם ורצו לראות אותי בכנסת. אני מקווה שלמרות הכל, לא תרגישו שהקול שלכם התבזבז. תודה לכולכם.

—

אה, כן, יש לי יום הולדת היום. יומולדת שמח לי.

אני עדיין מתאושש ממוראות הפריימריס. בקרוב פוסט סיכום. בינתיים, הנה פוסט אורח מאת יוני אשפר, מנהל המחלקה הציבורית של ארגון “גישה”. ((פוסטים קודמים של יוני ב”לא שומעים!”: הפיתוי שבגינוי; איך לשחרר את סוריה ולהרגיש טוב.))

יש סיכוי שבימים או בשבועות הקרובים נשמע על הקלות בהגבלות התנועה שמטילה ישראל על תושבי עזה. האזור שבו מותר להם לדוג כבר הורחב, ויש סימנים ראשונים להבנות שיאפשרו להם לעבד אדמות חקלאיות קרוב יותר לגדר הגבול. היו גם דיווחים על כך שהצד הישראלי במשא ומתן לא יתנגד לבטל את האיסור שהוטל לפני חמש שנים על שיווק סחורות מעזה בגדה המערבית. ההגבלות האלה, שהוצגו במשך שנים ככורח ביטחוני, הופכות עכשיו לקלפי מיקוח שאפשר בעצם להסתדר גם בלעדיהם.

אותו הדבר  קרה גם אחרי תקרית המרמרה במאי 2010. בעקבות ההסתבכות הכריז נתניהו ש”הסגר האזרחי”, למעשה, “פגע בסגר הביטחוני”. אמר והסיר כמעט בין לילה את מרבית ההגבלות על הכנסת סחורות לרצועה. העובדה שהיום עומדים כנראה להתחיל לנהל משא ומתן על הסרת הסגר מלמדת שלא הוסרו אז כל הגבלות התנועה שאינן חיוניות לביטחונה של ישראל.

אם לשפוט לפי האופן שבו נוהל מבצע “עמוד ענן”, בממשלה ובמערכת הביטחון הופקו לקחים רבים מהעבר, לפחות בכל הנוגע לתנועה במעברים. נותר כעת לראות אם נלמד גם הלקח: כשאתה מחזיק הגבלות תנועה שאתה לא באמת צריך כקלפי מיקוח הן שורפות בעיקר לך את היד. יש לכך שלוש סיבות.

קודם כל, הגבלות תנועה על אזרחים שקשה להסביר את נחיצותן גוררות ביקורת מבית ומחוץ. כשהסגר היה בשיאו, הרבה ישראלים הוטרדו מהידיעה שחיילי צה”ל מונחים על ידי הדרג המדיני למנוע מתושבי עזה לרכוש מוצרי מזון כמו כוסברה או הל. גם בתקופה האחרונה, חברי כנסת ושופטי בג”ץ השמיעו תהיות על כך שמערכת הביטחון מאפשרת למאה ועשרים סוחרים מעזה בממוצע להיכנס לישראל מדי יום, אבל מונעת מארבע סטודנטיות מעזה לעבור לגדה לצורך השלמת תארים במגדר וזכויות אדם.

באותה מידה של תימהון מתקבל בקרב חקלאים ישראלים האיסור על שיווק תותים מעזה בגדה המערבית – אותם תותים שנשלחים לאירופה דרך ישראל. כשמדיניות כזאת אינה מובנת ואינה מוסברת, היא עלולה ליצור רושם של אקראיות, של שרירות לב, או של תהליך קבלת החלטות פגום בראש הפירמידה. כל אחד מאלה אינו תורם ליחסים בין הציבור למנהיגיו, וגם לא לאמון של מפקדים וחיילים בהוראות שיורדות אליהם מלמעלה.

בנוסף, להגבלות תנועה חסרות הבחנה יש השלכות בלתי צפויות. הן לעיתים קרובות מחזקות את מי שרוצים להחליש ומחלישות את מי שרוצים לחזק. רוב המומחים והפרשנים הישראלים מסכימים שהסגר האזרחי חיזק את שלטון חמאס מבחינה פוליטית וכלכלית ולא ממש השפיע על התעצמותו הצבאית. הם מסכימים גם על כך שתמורת האין-תוצאות האלה ישראל שילמה מחיר מדיני ותדמיתי כבד. אבל למרות זאת, הממשלה הנוכחית המשיכה להטיל הגבלות שהזיקו לחקלאים, לתעשיינים, לארגונים בינלאומיים, ולאזרחים פשוטים ולא הזיזו לחמאס.

לבסוף, כשהגבלת תנועה מוגדרת יום אחד כחיונית, ורק בעקבות לחץ מתברר שבעצם אפשר גם בלעדיה, מתעורר חשד כלפי כל אמצעי שיתואר כחיוני לביטחון. את ההבחנה בין הגבלות תנועה חיוניות לכאלה שאפשר גם בלעדיהן עדיף לעשות באופן יזום.

במהלך המבצע נאמר שוב ושוב, גם על ידי שר הביטחון עצמו, שאחד מיעדי המבצע היה הבדלה מקסימלית בין לוחמים לאזרחים. הדיונים שיפתחו עכשיו בעקבות הפסקת האש מספקים הזדמנות להוכיח שאותו הגיון ישרת את המנהיגים שלנו גם כאשר הם באים לדון בעיצוב המציאות החדשה שתשרור במעברי הגבול בין ישראל, רצועת עזה ומצרים. עליהם לשאוף לכינון המנגנונים המדיניים, הביטחוניים והלוגיסטיים שיאפשרו לנו להיפטר סוף סוף מכל הגבלות התנועה המיותרות, גם בין עזה לגדה המערבית ולישראל, ולחזק את האפקטיביות והלגיטימיות של האמצעים החיוניים להמשך השמירה על הביטחון שלנו.

—

הערה אדמיניסטרטיבית: לא קשור בשום צורה לנושא הפוסט, אבל ידידי הטוב רד פיש, מפעילו של האתר המצוין “עין הדג“, הרים פרויקט מימון במימונה. תוך שש שעות הם השיגו את המטרה המקורית שלהם, ותוך שמונה שעות כבר חצו את קו ה-20,000. אני יודע שבזמן האחרון ביקשתי ממכם לתרום כסף לכל מיני דברים ש… ובכן… לא עלו יפה… אבל כל שקל שתתרמו לקמפיין הזה הוא עוד זמן שרד יוכל להשקיע בעין הדג, וכל דקה שרד מבלה בלעשות דברים שהוא נהנה מהם במקום דברים שהוא צריך היא רווח נטו עבורנו. באחריות. תנו להם כסף!

(בשיר זה מסתתרת הכותרת המקורית של פוסט זה, לפני שריככתי אותה למענכם.)

כמועמד בפריימריס אני מקבל כמעט מדי יום פניות, לעיתים מאנשים פרטיים ולעיתים מהתארגנויות של מתפקדים, עם שאלות בנושאים שונים. כמובן, הפניות הללו הן מבורכות ואני משתדל עד כמה שאני יכול להשיב בכנות ובאופן מלא על השאלות הללו. אך מדי פעם מגיעה שאלה המלווה בתביעה שמרגיזה אותי נורא – “האם אתה מתחייב לתמוך בחקיקה בנושא דא והא, גם אם משמעות הדבר היא הצבעה בניגוד למשמעת הסיעתית?”

זה מרגיז אותי כי הדרישה הזו היא סמל טוב לכל מה שמקולקל בשיטת הפריימריס, והיא מה שעומד מאחורי השמות שנעשו ברשימת הליכוד (“התנועה הלאומית הליברלית“, עד אתמול) השבוע. דרישה של קבוצת מתפקדים, גדולה ככל שתהיה, שמועמדים לכנסת יתחייבו מראש להפר משמעת סיעתית כדי לתמוך בעמדות שלהם היא למעשה דרישה לפרק לחלוטין את המבנה המפלגתי. זה ניסיון ללכת מאחורי גבה של המפלגה ולכפות את עמדות הקבוצה על הכלל כאשר הקבוצה אינה יכולה לשכנע את הכלל בצדקת העמדות הללו.

העניין הוא כזה: מרבית המצביעים אינם מתפקדים. הם מצביעים למפלגות על פי תמהיל של סמנים: ה”מותג” של המפלגה, ראש המפלגה, המצע הרשמי, המועמדים ברשימה וכן הלאה. בכל מקרה, אין יכול מועמד מסוים במפלגה לטעון שהוא קיבל מנדט עצמאי מהבוחר לנהוג על פי שיקול דעתו – הוא נבחר כחלק מרשימה, המחוייבת למצע מסוים ולמפלגה מסוימת. אחת המחויבויות של נציג ברשימה היא להחלטות הסיעה. אם הסיעה החליטה להטיל משמעת סיעתית (או, אם היא חלק מהקואליציה, אם הקואליציה החליטה להטיל משמעת קואליציונית והסיעה לא החליטה לפרוש מהקואליציה עקב כך), אזי חבר הכנסת צריך לפעול על פי החלטת הסיעה. הפיכת החריגה מהכלל הזה לנורמה משמעה אובדן כל המשמעות של שיטת הבחירות הרשימתית.

כמובן, אין בדבר כדי לשלול לחלוטין את האפשרות לחריגה מהמשמעת הסיעתית, אך זו צריכה להיות נשק יום הדין, אותו ניתן להפעיל רק במקרים קיצוניים, של נושאים עקרוניים ומהותיים שמהווים פגיעה פוטנציאלית בעיקר מעיקרי המדיניות הציבורית במדינה. רק כאשר הכרעה מסוימת בכנסת דוקרת את הלב ומקוממת את הנפש, אפשר להצדיק חריגה מהמשמעת הסיעתית.

ניתן להצדיק חריגה מהמשמעת הסיעתית כאשר חברת הכנסת חשה כי החלטה מסוימת של הסיעה נוגדת עקרונות יסוד של הוויתה הציבורית. במקרה כזה, עם זאת, צריכה חברת הכנסת גם לערוך חשבון נפש – הכיצד קרה שמפלגתה שלה הכריעה באופן כה מקומם? בכל אופן, לא יתכן שההצבעה החורגת תהיה סוף דבר בעניין. יש לברר את הסתירה לעומק.

ניתן להצדיק חריגה מהמשמעת הסיעתית כאשר חבר הכנסת חש כי החלטה מסוימת של הסיעה נוגדת עקרונות יסוד של המפלגה עצמה – כאשר החלטה, למשל, מנוגדת במובהק למצע המפלגה. גם במקרה כזו, לא יתכן שההצבעה החורגת תהיה סוף דבר, שהרי על חבר הכנסת לפעול בכל הערוצים הקיימים כדי להחזיר את המפלגה לדרך הישר אליה התחייבה. ואם הוא כושל בכך, הרי שעליו לכל הפחות להתריע בפני הציבור על הסטייה הזו מדרך המפלגה. כך נהגו אנשי “הדרך השלישית” בממשלת רבין, כך נהגו “מורדי הליכוד” תחת שרון. כך ראוי לנהוג לנציג ציבור.

לבסוף, ניתן להצדיק חריגה מהמשמעת הסיעתית, בדוחק, כאשר חברת הכנסת מגלה כי היא היא לשון המאזניים בהחלטה מסוימת. אין רבותא בחריגה מהמשמעת הסיעתית כאשר אין כל משמעות לחריגה – כאשר ידוע, למשל, שההצעה תעבור גם אם חברת הכנסת תתנגד. במקרה כזה, החריגה היא סמלית ופופוליסטית בלבד: היא אינה מועילה כהוא זה לנושא האמור, מחד, אך פגיעתה באמינות ויציבות השיטה הפלרמנטרית רעה בכל זאת, מכיוון שהיא ממשיכה ושוחקת את בסיס השיטה הרשימתית הנהוגה בישראל. אך כאשר חברת הכנסת מגלה שביכולתה להשפיע באופן מהותי על המדיניות בנושא מרכזי, כלומר – שביכולתה לגרום מבוכה רבתי למפלגתה, ובכל זאת היא חשה שהנושא מצדיק זאת, אזי אפשר, אולי, להצדיק את החריגה מהמשמעת הסיעתית.

לכן, כשאני מקבל פניות כאלו אני מסביר בקצרה את הדברים הללו לפונים, ואומר להם שאני מוכן להתחייב לפעול למען אותם נושאים שבקידומם אני תומך, אך אינני מוכן להשעות את העקרונות הדמוקרטיים המנחים אותי, אפילו למען הסיכוי להנות מתמיכתם. ועוד אני אומר להם שאם מישהו מהמועמדים הסכים להתחייב בפניהם להפר את המשמעת הסיעתית על נושא שאינו קריטי ובסיסי לחיים הציבוריים בישראל, הרי שמדובר במועמד בלתי ראוי שיש להוקיעו, ובודאי שאין לתת בו את אמון הבוחר.

אני מקווה שחברי המפלגה ידעו להבדיל בין פופוליזם ופיזור הבטחות לבין נאמנות לעקרונות מהותיים, גם כשהם פחות נעימים לאוזן.

יומיים לפני הפריימריז אפשר היה לצפות שאנסה לדרבן אתכם, אלו מקוראי שהתפקדו למפלגת העבודה, להצביע עבורי. אני, כמובן, מאוד אשמח אם תצביעו עבורי, אבל לא על זה אני רוצה לכתוב כרגע.

בחודשים שקדמו לועידת מפלגת העבודה הייתי שותף בהתארגנות שביקשה להכניס לחוקת המפלגה שהבטחת הייצוג לנשים, העומדת על 40% במוסדות המפלגה, תחול גם ברשימה. לצערנו, לא הצלחנו להעביר החלטה כזו, והבטחת היצוג עומדת כיום על 20% בלבד – כלומר, רק ארבע נשים ב-20 המקומות הראשונים (לא כולל שלי יחימוביץ’).

מה שאומר שהנטל עובר אלינו, כלל המצביעים בפריימריס. כל מצביע יכול לבחור בין 8-12 מועמדים בפריימריס. למעלה מ-20 נשים מתמודדות – מועמדות מצויינות אחת אחת. הייתי יכול למלא רשימת מועמדים מלאה רק בנשים שהייתי רוצה לראות בכנסת, בין אם חדשות כמו אסתי קירמאייר ולילי בן-עמי, מוכרות כמו סתיו שפיר ומרב מיכאלי, פעילות ותיקות כמו לאה פדידה ואליס גולדמן, וחברות כנסת בהווה ובעבר כמו נינו אבסדזה, מלי פולישוק בלוך ונאדיה חילו – ועוד רבות אחרות. אין שום סיבה שבין כל המתמודדות המצויינות הללו לא תוכלו למצוא 4-6 שתוכלו להכניס בראש שקט ובשמחה לרשימה שלכם בפריימריס.

אז מה שאני מבקש מכם עכשיו הוא שלצד השמות שלי ושל יהונתן קלינגר, ושל עוד 2-4 מועמדים גברים אחרים, תצביעו גם למספר שווה של נשים. רק כך נוכל להבטיח רשימה שיוויונית, ונהפוך את מפלגת העבודה לדוגמא ומופת למערכת הפוליטית כולה.

ב-29.11 מצביעים 50-50.

—

(על רשימת הליכוד הזוועתית אני אגיב כשירגע קצת.)

השבועיים האחרונים היו חוויה די מדהימה עבורי. העובדה שבעזרתכם צברתי כמעט 14,000 ש”ח בתרומות קטנות עבור קמפיין הבחירות שלי הפתיעה אותי, למרות שמלכתחילה ניסיתי לשמור על אופטימיות. אז רציתי להודות באופן פומבי לכל התורמים (תודה אישית תשלח לתורמים מעל 50 ש”ח בהמשך).

14,000 ש”ח זה מגניב. אבל אתם יודעים מה ממש מגניב? מליארד דולר, לא, סתם. 14,000 ש”ח זה לגמרי ממש מגניב. אבל אם בכל זאת אתם עדיין רוצים לתרום לקמפיין שלי ולעזור לי להגיע לכנסת, יש כמה דברים שעדיין אפשר לעשות.

ראשית, עדיין אפשר לתרום כספית, באמצעות העברה בנקאית לח-ן 093-04171693 ע”ש דב קננגיסר – בחירות מקדימות למפלגת העבודה, בבנק איגוד (קוד בנק: 13), סניף רחובות, או באמצעות משלוח המחאה ע”ש דב קננגיסר בדואר לרחוב ש. בן ציון 44, רחובות. (לתשומת לבכם: כל התרומות חייבות להיות גלויות וידווחו כחוק למבקר המדינה שיפרסם אותן באתר האינטרנט שלו. התרומה המקסימלית המותרת, אם תהיתם, היא ע”ס 10,000 ש”ח).

שנית, אפשר להרשם להתנדב עבורנו. אנחנו ניצור אתכם קשר כאשר יהיה צורך במתנדבים.

שלישית, אפשר להזמין אותנו לחוגי בית. אם אתם מכירים חברי מפלגת העבודה ויכולים לארגן עבורנו מפגש אצלכם, צרו איתנו קשר.

בנוסף, אפשר לעזור לנו להשתלב במפגשים שמארגנים הסניפים. נכון לעכשיו מתוכננים לי שני מפגשים שכאלו – ברמת השרון וברחובות, ואני מנסה להשתלב במפגש נוסף בדרום תל-אביב ואחד בנצרת. אם אתם חברי המפלגה בישוב אחר, אני ממליץ לכם לפנות למזכיר הסניף ולבקש להזמין אותי ואת יהונתן למפגש עם חברי הסניף.

ולבסוף, אפשר כמובן להמשיך ולהפיץ את שמענו בקרב כל בעל זכות הצבעה שאתם מכירים. אפשר להפנות אותם לעמוד הבית המשותף שלנו, למצע שלי, ו/או לעמוד הפייסבוק שלנו. אם אתם רוצים חומרים מודפסים להפיץ או לתלות – פלאיירים, פוסטרים וכן הלאה, צרו איתנו קשר ונדאג לשלוח אותם אליכם.

אנחנו נכנסים לישורת האחרונה של המרוץ, וכל סיוע הוא קריטי לקמפיין. הפריימריס יערכו ב-27 בנובמבר. אם אתם רוצים לראות אותי ואת יהונתן בכנסת, עכשיו הזמן לעשות משהו בנידון. תודה!

תזכורת: יש לכם עוד ארבעה ימים לתמוך בקמפיין שלי באמצעות תרומה באתר מימונה. אם אתם חושבים שטוב שאני אהיה בכנסת, אודה לכם אם תתרמו סכום כשלהו, קטן ככל שיהיה, תביעו את תמיכתכם בי, ותסייעו לי לקדם את ההתמודדות שלי.

—

הערה: הרשומה הזו עברה לעמוד קבוע תחת הכותרת “מצע“. שם גם יתווספו עדכונים אם יהיו.

מאז התחלתי את הקמפיין שלי שואלים אותי הרבה שאלות “אז מה אתה חושב על..?”. לפעמים יש לי תשובה בשלוף, לפעמים אני צריך לחשוב קצת לפני שאני יכול להשיב, ולפעמים אין ברירה אלא להודות שאני לא מבין מספיק בנושא השאלה כדי לענות עליה תשובה ששווה משהו. הפוסט הזה יהיה פוסט מתעדכן שמרכז תשובות קצרות לשאלות כאלו שנראה לי חשוב לענות עליהן. לא בדיוק מצע, אבל לא רחוק מזה. כל הנושאים, כמובן, מורכבים מדי בשביל תשובה כל כך קצרה, אז אם יש בנמצא פוסט מעמיק יותר, אני גם אקשר אליו, ואם אין, אני אשתדל לכתוב אחד כזה מתישהו, ואז לקשר אליו. אתם גם מוזמנים להוסיף שאלות שלא עניתי עליהן, א-לה AMA.

דיסקליימר: דעות משתנות. אני פתוח לדיונים (בחלק מהנושאים יותר מאשר אחרים, מן הסתם), ואני לא יכול להתחייב, כמובן, שלא אשתכנע שדברים שכתבתי פה היו שגויים. אשתדל לעדכן אם זה יקרה.

עוד דיסקליימר: אני לא יודע הכל על הכל. כששאלתי אנשים על מה כדאי לי לכתוב, הציעו לי מגוון רחב של נושאי מדיניות, אבל לצערי ברבים מהם פשוט אין לי מושג, וגם בכאלו שיש לי קצת מושג, אני לא מרגיש שזה רציני שאני אביע דעה נחרצת בלי ללמוד את הנושא יותר לעומק. אני יכול, לפיכך, להביע עמדות עקרוניות בנושאים הגדולים, אבל קטונתי מלהציע הצעות למדיניות בכל סוגיה וסוגיה שעומדת בפני מדינת ישראל.

המשך…

בסתיו 1969 מפלגת העבודה (או ליתר דיוק, המערך הראשון, שכלל את מפא”י ואחדות העבודה) התאחדה למערך השני עם רפ”י ומפ”ם. אפילו פרישתו-מחדש של דוד בן-גוריון שהקים את “הרשימה הממלכתית” לא העיבה על השמחה ועל הציפיות: לראשונה, רשימה שמונה למעלה מ-60 חברי כנסת מתמודדת בבחירות. הציפיות היו בשמיים. היו שדיברו על רוב מוחלט של 65 חברי-כנסת לרשימה המשותפת. היו שפינטזו גם על 70.

והיו להם כל הסיבות שבעולם להאמין שכך יהיה. המערך עמדה לבדה מול מערכת פוליטית נטולת כוחות משמעותיים שיאיימו עליה. לכולם היה ברור שממשלת האחדות שהוקמה ב-67′ תקום מחדש גם אחרי הבחירות. האופוזיציה, אפקטיבית, לא הייתה בנמצא. גח”ל עצמה התמודדה עם פילוג בשורותיה, עם הקמת “המרכז החופשי” של שמואל תמיר, ועמדת השותף בממשלת האחדות של מנחם בגין פעלה כנגד האורטור האופוזיציונרי הנלהב שמצא עצמו ללא כלי הנשק העיקרי שלו. כל זאת, כמובן, על רקע הנצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים, וההילה שעטפה את ראשי המפלגה.

כשהציפיות כל כך גבוהות, הנטייה היא לצפות או להישג אדיר, או לנפילה מטלטלת. מה שמדהים בבחירות לכנסת השביעית הוא כמה מעט באמת קרה בהן, למרות הכל. המערך לא השיג את הרוב הפרלמנטרי שרצה, בעיקר בגלל שדוד בן-גוריון, שסירב להצטרף יחד עם שאר חברי רפ”י, הצליח לגרוף, בפעם האחרונה בחייו, ארבעה מנדטים עבור “הרשימה הממלכתית” שלו. ((שנה אחרי הבחירות בן-גוריון פרש מהכנסת ואף התנער לחלוטין מהמפלגה החדשה שיצר, והצהיר כי לו היה חוזר לחיים הפוליטיים היה עושה זאת במפלגת העבודה — חישבו איך הייתה משתנה ההיסטוריה אם היה מצטרף למערך כבר ב-69′! — דבר שהוביל לפילוג בתוך הרשימה הממלכתית. ב-73′, חודש אחרי מותו של בן-גוריון, התמודדה המפלגה שהקים במסגרת איחוד של מפלגות הימין שזכה לשם “הליכוד”. אם אנחנו כבר בהערות שוליים, ביום הקמת הליכוד הוא מנה 31 חברי כנסת. בבחירות 73′ כבר העפיל ל-37 מנדטים, ואחר כך אתם כבר יודעים. ללמדנו שאיחוד מפלגות אינו בהכרח שלילי.)) שני מנדטים נוספים זלגו ימינה לגח”ל והמרכז החופשי שפרשה ממנה. שאר המפלגות נשארו עם אותו מספר מנדטים או עם מנדט אחד או יותר פחות. וזהו. המפץ הגדול של סוף שנות ה-60 לא הסתיים בקול ענות חלושה, אבל הוא כן הסתיים בפיהוק אחד גדול. גם העובדה שממשלת האחדות שיצאה לבחירות היא גם הממשלה שהוקמה אחריהן לא עזרה.

ואז באה מלחמת יום הכיפורים וטרפה את הקלפים מחדש.

אתמול הודיעו בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן על איחוד המפלגות שבראשן הם עומדים לכדי מפלגה אחת – “הליכוד ביתנו”. ((אפשר להעיר כמה דברים על בחירת השם הזו. ראשית, די ברור שאנשים יקצרו את השם הזה ל”הליכוד” וזהו. ה”ביתנו” הוא ספיח מיותר שרוב האנשים לא יחשבו עליו. בניגוד לשינוי השם שנעשה בדרך כלל במצבים כאלו, יצירת האיחוי הזה בשמות דווקא מבטיח הטמעות של המותג “ישראל ביתנו” והעלמותו בתוך המותג “הליכוד”. אבל אפשר גם לתהות לגבי המשמעות הסימבולית של המעבר מ”ישראל ביתנו” ל”הליכוד ביתנו”. זו בוודאי לא כוונת המשורר, אבל קשה לי שלא לקשר את זה לקמפיין המתמשך של שתי המפלגות להגדיר כל מי שלא נופל בטווח האידאולוגי שהן מגדירות כ”לא ישראלי” “אנטי ציוני” “לא פטריוטי”, בקיצור: שמאלני. הליכוד הוא עכשיו ישראל, בעיני הליכוד ביתנו. מי שעמדותיו אינן מקובלות על הליכוד כאילו הוציא עצמו מקרב ישראל.)) הפרשנים התחילו את טרטוריהם הקבועים עוד לפני שהספיקה להתכנס אסיפת העיתונאים. הקביעה המרכזית של כמעט כולם היא שהשלם יהיה קטן מסך חלקיו. כמה מנדטים ילכו לאיבוד באיחוד הזה? ההערכות נעות בין שניים בקרב הזהירים ועד מספרים הרבה הרבה יותר גדולים אצל הממהרים לחגוג. אפילו בקרב חברי הכנסת של הרשימה החדשה לא נראה שאנשים מעיזים לפנטז על הגדלת מספר המנדטים לעומת מה שניבאו הסקרים לשתי המפלגות עד כה.

אז מה קורה פה? מה יש לנתניהו ולליברמן להרוויח ממהלך כזה? הצעה אחת שהעלו רבים היא שמדובר במהלך שנובע מפחד. התסריט הוא כזה: נתניהו קיבל סקרים שניבאו לו הרבה פחות מנדטים ממה שראינו עד כה, הוא נבהל מהאופציה של שיוויון מול מפלגת העבודה, וכתוצאה מיהר לסגור עסקה עם ליברמן, שהרוויח נקודת מוצא נוחה מאין כמוה להשתלטות על ראשות הליכוד תוך מספר שנים והפיכתו לראש הממשלה. זה יתכן, אבל נראה לי שהתסריט הזה נשען יותר על משאת נפש מאשר על משהו ריאלי. הסקרים בחודשים האחרונים לא הראו על צמצום משמעותי של הפער בין העבודה לליכוד (לצערנו), ואין סיבה לחשוב שדווקא הסקרים שנתניהו הזמין יראו מציאות הרבה יותר אפלה מבחינתו.

אופציה אחרת היא שנתניהו משחק שחמט, ובשחמט חלק משמעותי מהמשחק לא מתרחש על הלוח אלא בראשם של היריבים. נתניהו הסכים להקריב כמה חיילים במהלך הזה (ואני נוטה להסכים בהקשר הזה עם הזהירים יותר במנבאים) — ואם פייגלין יהיה אחד החיילים הללו, מה טוב! — כדי להשיג יתרון פסיכולוגי עצום. מפלגה משותפת עם 40 מנדטים מול מרכז ושמאל מפורקים למפלגות שהגדולה שבהן היא בת 20 מנדטים ועודף? קואליציה שהמפלגה המובילה אותה מהווה שני שליש ממנה, במקום פחות מחצי במצב הנוכחי? זהו יתרון ניכר שלאף מפלגה אחרת כיום, לצערנו, אין. הליכוד (ביתנו, ביתנו) תהפוך להיות מפא”י חדשה, כפי שהליכוד תחת שרון איימה להיות עד שהוא החליט לפרק את החבילה בגלל כל מיני “מורדים” מציקים שהתעקשו על שטויות כמו מצע המפלגה ומה שהם הבטיחו לבוחרים שלהם.

מה שמביא אותנו לפגם המרכזי הפוטנציאלי בתוכנית של נתניהו וליברמן: ברשימה גדולה יש גם ספסלים אחוריים גדולים, ובמציאות הקיימת של פוליטיקה פרסונלית בעיקרה, זה אומר שיהיו למפלגה למעלה מעשרים חברי כנסת שמחפשים לעשות לעצמם כותרות ושם. 20 אקוניסים ודנונים ורגבים ומיכאליים שלא יבחלו ביציאה כנגד ראש המפלגה שלהם אם ירגישו שהדבר ישרת אותם אישית, כי האלטרנטיבה היא העלמות. אני יכול להאמין שהשותפות בין נתניהו לליברמן ((זה שהעמדות שהוא מביע כשר החוץ של ישראל בנאומו בפני האו”ם “לא משקפות את עמדת הממשלה”, אבל בכל זאת לא ננקטות נגדו כל סנקציות.)) תהיה יציבה. אני מאמין גם שליברמן יצליח, פחות או יותר, לשלוט בחברי המפלגה שלו – לפחות כל עוד הוא זה שקובע מי מהם ישאר ומי מהר יזרק החוצה. אבל נתניהו מעמיד לעצמו אתגר משמעותי בשמירה על משמעת בקרב המפלגה שלו. בודאי כל עוד שיטת הבחירות היא כזו שמקלה מאוד על הקמת מפלגות חדשות שיכולות לטעון לייצג מגזרים שהליכוד ביתנו מזניחה (בין אם מזרחים, דתיים, או ליברלים).

ואכן, שינוי שיטת הממשל עומד בראש מעייניהם של שני ראשי המפלגה. אבל עכשיו זה לא סתם עניין של “מה נכון לעשות”, אלא זה כבר אינטרס השרדותי של נתניהו. והעובדה הזאת, בשילוב העובדה שליברמן נמצא כפסע ממשרת המנהיגות הנשיאותית ששינוי כזה ייצור, זה אחד הדברים המפחידים ביותר ששמעתי כבר הרבה זמן בפוליטיקה הישראלית.

—

ועכשיו משהפחדתי אתכם כראוי, ברצוני להסב את תשומת לבכם גם לעובדה שעוד נותר שבוע לגיוס הכספים שלי. אני נמצא טיפה מתחת ל-10,000, שזה מגניב ומדהים וכל מי שתרם היא/הוא אדם נפלא, אבל זה עדיין לא באמת מספיק. אם אתם רוצים לעזור להכניס לכנסת מישהו שישמור על הדמוקרטיה הישראלית ויחזק אותה מפני האיומים העומדים בפניה, מישהו שיודע מה תפקיד הכנסת ורוצה לדאוג שהיא תבצע אותו כראוי – אנא סייעו לי לממן את קמפיין הפריימריס שלי. תודה!