אחת הביקורות הבולטות לגבי הליברליזם הכלכלי ((בפוסט הקודם קמו תלונות על השימוש בכינוי “ניאו-ליברליזם”, אז למען אותם אנשים אני אשתמש בביטוי הברור יותר “ליברליזם כלכלי” – היינו הגישה הליברלית כאשר היא מוגבלת לספירה הכלכלית בלבד מבלי להתחשב בדרישות הליברליזם בספירה החברתית.)) היא שהאינדיבידואליזם הקיצוני שהוא מתבסס עליו, שמחייב שהתקשרויות בעלות משמעות כלכלית תתקיימנה רק דרך השוק (ולא, למשל, דרך הפוליטיקה) יוצר בעיה חמורה של החצנת עלויות. כלומר, חלק מהעלויות של ייצור אינן משולמות על-ידי היצרן, אלא על-ידי כלל החברה. דוגמא פשוטה לכך היא זיהום: כאשר מפעל מסויים מזהם מים במקום להשקיע במניעת פליטת מזהמים, הוא מעביר את העלות של מניעת הזיהום לכלל הציבור, שסובל עכשיו ממים מזוהמים. אבל לא צריך לעסוק בפעילות שלילית במובהק כמו זיהום כדי לקחת חלק בהחצנת עלויות. כל “טובין ציבוריים”, היינו, טובין שלא ניתן להגביל את השימוש בהם רק למי שמשלם, משמשים להחצנת עלויות. חישבו, למשל, על משאיות הנוסעות על כבישים שנסללו במימון משלם המיסים: הבלאי שהן גורמות לכביש משמעותי יותר מאשר הבלאי של כלי רכב פרטיים. אבל, כשחושבים על זה, גם חלק משמעותי מכלי הרכב הפרטיים נמצאים על הכביש כי אנשים נוסעים אל העבודה ובחזרה. הטובין הציבוריים הללו מאפשרים את קיומו של המשק היצרני. למעשה, אפילו עצם קיומו של השוק הוא סוג של טובין ציבורי שמתאפשר בין השאר בזכות קיומה של המדינה, שאוכפת זכויות קניין. בקיצור, במילותיו של קארל פולני – There’s no such thing as a free market – השוק החופשי עולה הרבה כסף.

שזה בסדר גמור, במצב הנורמלי, כי החברות משלמות חלק משמעותי מהמיסים במדינה ישירות מרווחיהן שלהן. מסים המוטלים על תאגידים (להבדיל ממסים המוטלים על הפרט) הם התשלום של אותם תאגידים על סל השירותים שהמדינה מעניקה להם בדמות כל אותם טובין ציבוריים שהיא מספקת להם. הפנמה מחדש של אותן עלויות שהוחצנו. החברות לא עושות איזה מעשה פילנטרופי גדול בכך שהן משלמות אחוז מכובד מרווחיהן כמס למדינה – ללא המדינה, הן לא היו יכולות להגיע לאותם רווחים, והיו צריכות להשקיע כמות אדירה של ממון כדי להשיג אותם. כאשר המדינה מוותרת לתאגידים על מליארדים במסים, המשמעות היא שכל שאר משלמי המיסים מסבסדים את חלקן של אותן חברות בטובין הציבוריים.

אבל אלמנט אחר של הליברליזם הכלכלי שממעיטים לדבר עליו הוא ההופכי של החצנת העלויות, היינו: החצנת הרווחים. כוונתי היא לכך שכאשר כל עולמו הכלכלי של כל אדם צר כעולם נמלה, כאשר איננו מתחשבים, בבואנו להעריך פעולה כלכלית כלשהי, בהשלכות הכלכליות שמעבר לחשבון הבנק הפרטי שלנו, אנחנו למעשה מתעלמים מחלק נכבד מהרווחים, החברתיים כמו גם הכלכליים, שהפעולה הכלכלית הזו מניבה. קחו לדוגמא את האדם הרגיל שמעוניין לרכוש ספר קריאה כדי לשובב את נפשו ולהשיב את רוחו. על פי הערכים של הליברליזם הכלכלי, אותו אדם ינהג באופן רציונלי אם ילך לאחת מחנויות צומטסקי וירכוש שלושה או ארבעה ספרים במאה שקלים, במקום ספר אחד ב-70-90 שקלים. כלכלנים יקראו לכך “מיקסום רווחים”, או “מיקסום ערך” – עבור אותו סכום כסף  מקבל האדם בערך בין פי שתיים לפי ארבע מוצרים. אבל התפיסה הזו נכונה רק אם מתעלמים מכך שהמחיר הגבוה יותר של הספר בחנות שכונתית אינו קונה לנו רק את אותו המוצר, אלא הוא קונה מערכת שלמה של “טובין קהילתיים”: עצם קיומה של חנות בבעלותם של אנשים שגרים בסביבתי, שמעסיקים עובדים מהסביבה בשכר הוגן ולא בשכר מינימום (ומכיוון שהשכר הוגן, גם האנשים עצמם יכולים להיות איכותיים יותר ומתאימים יותר לתפקיד, ולא אנשים שהתגלגלו לעבודה בחנות ספרים בלי שום קשר לתחביביהם האישיים), כמו גם התמלוגים ההוגנים יותר שמגיעים לכיסה של הסופרת והרווחים שמגיעים למו”ל שהוציא לאור ספר שאני מעוניין לרכוש. כלומר, קיבלתי יותר ביותר.

אותו הדבר נכון לגבי רשתות השיווק: אנחנו נכנעים לקסמם של המחירים הנמוכים יותר רק כי אנחנו יכולים להתעלם מהערכים הנוספים שמתקבלים מרכישה במכולת השכונתית. ואותו הדבר גם לגבי נפלאותיה של ההפרטה – אותה יכולת קסומה של השוק הפרטי איכשהו לספק מוצר טוב יותר בפחות כסף. צריך להיות (תסלחו לי) ניאו-ליברל כדי להאמין שאפשר לתת מוצר באיכות גבוהה יותר ובמחיר נמוך יותר בלי שאיש יפגע בתהליך, רק בגלל שעוברים מאספקת המוצר על-ידי חברה ממשלתית לאספקתו על-ידי חברה פרטית. ((אינני אומר כאן, כמובן, שהמחירים אינם יכולים לרדת עם הזמן. ברור שניתן לעשות זאת: שיפור טכנולוגי יכול לצמצם משמעותית עלויות ייצור, או להקטין את השימוש בחומרי גלם. או אפילו לצמצם את הצורך בכוח אדם מבלי לפגוע באיכות המוצר. אלא שלא זה המצב ברוב ההפרטות. החסכון העודף מושג או על-ידי פגיעה באיכות המוצר הניתן, או על-ידי הקטנת השכר לעובדים, על כל ההשלכות החברתיות של פעולה שכזו. בטווח הארוך, תחרות בין חברות פרטיות עשויה לדרבן המצאת שיפורים טכנולוגיים שכאלו, ולכן בעקרון בשוק שניתן לקיים בו תחרות משוכללת, היא עדיפה על פני מונופול ממשלתי (במגבלות מסוימות, שיגנו על האוכלוסיות החלשות ביותר), אבל במקרים רבים מדי ההפרטה נעשית במקום שבו לא רק שלא יכולה להתקיים תחרות משוכללת, אלא למעשה נוצר מונופול פרטי. ואם מונופול ממשלתי הוא רע, הרי שמונופול פרטי הוא הדבר הגרוע מכל.))

במקומות שונים בעולם המערבי התפתחה תנועה של “רכישה מקומית” – Buy Local. מדובר בגרסא האישית של מדיניות החלפת היבוא שהייתה פופולרית במדינות מתפתחות רבות באמצע המאה ה-20. אבל המדיניות ההיא קרסה משום שהיא ניסתה לייצר התפתחות קפיטליסטית בכלים אנטי-קפיטליסטיים בעליל. “רכישה מקומית” אינה מנסה ליצור התפתחות קפיטליסטית. להפך: אם הקפיטליזם תלוי בגידול מתמיד בצריכה, הרי שתנועת הרכישה המקומית קוראת לנו לקנות פחות ביותר, במונחים כלכליים גרידא. אבל, גורסים האוחזים בגישה זו, במונחים חברתיים רחבים יותר, אנחנו קונים הרבה יותר ביותר. תמורת הנכונות שלנו לוותר על ההסתכלות הכלכלית הצרה, אנחנו מרוויחים רווחים פוטנציאליים שקודם לכן התעלמנו מהם.

אך מה על היעילות?! יזדעקו הליברלים הכלכליים. מה ימנע מאותו נותן שירות מקומי לעשוק את לקוחותיו? ובכן, הרכישה המקומית אינה מונעת, כמובן, תחרות. היא פשוט מגבילה אותה כדי להפוך אותה להוגנת יותר. בעל מכולת שיקפיץ מחירים ללא כל הצדקה יגלה עד מהרה שלקוחותיו עברו למכולת השניה בעיר. אבל גם אם שתי חנויות המכולת תפעלנה בצורה הגונה לגמרי, הן לא תוכלנה לעמוד בפני תחרות של סניף של רשת שיווק גדולה, שיכול להרשות לעצמו לספוג הפסדים למשך תקופה מסוימת בכדי להרוג את התחרות, ולהפוך למונופול באזור.

למעשה, הרכישה המקומית מחזירה אותנו דווקא לאותם תנאים שאדם סמית’ עצמו שיווה לנגד עיניו כשכתב את התאוריות הכלכליות שלו. היא מאפשרת את הליברליזם הקלאסי בצורתו האמיתית, להבדיל מזו שעוותה עד כלות על ידי תאגידים שמסוגלים למנוע תחרות (לטווח ארוך) בגלל אורך נשימתם ועומק כיסיהם, וחוסר השיוויון המשווע בתנאי הפתיחה עבור “סתם” אנשים מוכשרים שרוצים להכנס לתחום שכבר נשלט על-ידי תאגיד שכזה.

—

מה שאני מבקש מכם הוא לא פשוט, בעיקר בימים אלו שכולנו כורעים תחת נטל יוקר המחיה. אני מבקש מכם לשלם יותר ולקבל פחות, במונחים בהם אתם רגילים לחשוב. אני מבקש מכם להפסיק ללכת לסופרמרקט הגדול והזול (יחסית) ולהכנס במקום למכולת הקרובה אליכם, או לקצביה. אני מבקש מכם להעדיף את חנות הספרים השכונתית, אם בורכתם בשכונה שעוד נשארה בה חנות כזו, ולא לסניף של צומטסקי. אני מבקש בכם, בקיצור, להעדיף עסקים קטנים ויקרים על פני עסקים גדולים וזולים. אני מבקש מכם לצרוך פחות כדי שהכסף שלכם יעשה יותר עבור הקהילה בה אתם חיים.

זה לא פשוט. בניגוד למה שטענו המלעיזים בתגובות לפוסט האחרון, שנכתב יחד עם ד”ר יעל פלד, אנחנו בהחלט חיים בעידן ניאו-ליברלי, ותפיסת העולם הכלכלית הצרה הזו היא אכן הגמונית. כולנו הורגלנו לחשוב במונחים כלכליים צרים ולשכוח שאנחנו חלק מקהילה. כל כך הורגלנו לכך, למעשה, עד שרבים מאיתנו ויתרו לגמרי על קיומה של קהילה – אנשים שעברו לגור בפרברים מנוכרים שאין להם, בעצם, כלכלה מקומית, שצריך מכונית כדי להגיע מהם לכל מקום בעל משמעות, ושאי אפשר לצאת ברגל או באופניים כדי לעשות את הקניות הרגילות שלנו. מי שחי במקומות כאלו אינו יכול להשתתף בתנועה הצריכה המקומית. אבל גם אלו מאיתנו שחיים במקום שכן מאפשר זאת נדרשים לשינוי מחשבתי מהותי. אנחנו נדרשים להפסיק להחצין רווחים ולהתחיל להפנים את המשמעות הרחבה של הבחירה הצרכנית שלנו. אנחנו צריכים להתחיל להבין שכשאנחנו קונים פחות ביותר, אנחנו בעצם קונים הרבה, הרבה יותר.

פוסט משותף עם ד”ר יעל פלד, עמיתת מחקר בפילוסופיה פוליטית במרכז לחקר האתיקה באוניברסיטת מונטריאול.

לפני כשבוע התפרסם בבלוג של ואן דר גראף אחותך פוסט כנה ואמיץ מאוד על מה זה אומר להיות חולה (חולת) דכאון. הפוסט מתאר בבהירות שתים מהתחושות האיומות ביותר שחווים חולי דכאון. הראשונה היא חוסר תקווה (“שהעצב והאפלה הם כל מה שאי פעם היה ושאי פעם יהיה לך בחיים”). השנייה היא מה שאפשר לכנות “תחושת יתירות” (איפשהו, עמוק בתוך הראש, תמיד יש את הקול הזה שממשיך לומר לך שבעצם את לא צריכה להיות קיימת. כלומר זה לא שאת צריכה למות או משהו, פשוט לא להיות. או שלא היית אמורה להיוולד, או שהיית אמורה למות כבר מזמן, ואיכשהו המשכת לחיות, וזה די מיותר, בעצם”). דכאון, במילים אחרות, איננו רק מצב של ייאוש או חוסר תקווה, אלא גם (או אולי בעיקר) תחושה של קיום שאין לו הצדקה, ושל חוסר ערך.

למחרת פרסומו של הפוסט, הצית עצמו משה סילמן בהפגנה שנערכה בשבת האחרונה בתל-אביב. סילמן, כך עולה מהדיווחים, היה בדרכו להפוך לדייר רחוב (כלומר, הומלס) לאחר קריסה כלכלית וחובות שהלכו והסתבכו. מהמכתב המשוכפל שחילק סילמן בין משתתפי ההפגנה לפני שהצית את עצמו עולה מצב כלכלי בלתי אפשרי – הסתמכות על קצבה חודשית בלתי הגיונית בעליל בשיעור של 2,300 ש”ח (אובדן כושר עבודה של 100% בעקבות אירוע מוחי) לתשלום כל צרכי קיומו. נראה כי כוחותיו הנפשיים של סילמן, שעמד להיזרק אל הרחוב באותו שבוע, תשו. את התוצאה ראינו כולנו בחדשות. אתמול נפטר סילמן מפצעיו, אחרי שישה ימים של מלחמה על חייו.

שום גורם ממשלתי לא הצליח לסייע לסילמן להיחלץ מגזרת חיי הרחוב שהיתה אמורה להיות גורלו החל מהשבוע, מהסיבה הרגילה: אין כסף. למה אין כסף? את התשובה מספק דו”ח האגודה לזכויות האזרח שפורסם השבוע, המתאר את ייבושם השיטתי של השירותים החברתיים במדינת ישראל. עבור הניאו-ליברליזם, תפיסת העולם העומדת בבסיס מנגנון הייבוש הזה, אנשים כמו סילמן – חולים, בלתי יצרניים ובאופן כללי לא עונים על הטיפוס האידיאלי של השחקן האינדיווידואליסט והרציונלי – הם אנשים בלתי נוחים. עניים סתם השיטה דווקא אוהבת, שהרי הקפיטליזם משגשג על אי-השיוויון. עוניים של הרבים הוא שמאפשר את עושרם של המעטים. אך אלו שנופלים מחוץ למסגרת היצרנית והצרכנית, איתם השיטה אינה יודעת איך להתמודד, ולפיכך היא מתעלמת מהם עד כמה שאפשר. סלימן, ואנשים רבים – רבים מדי – כמותו, הם היום אנשים שקופים, מיותרים, חסרי ערך. אך לא די בכך, שכן הדוגלים בשיטה יודעים גם שמדי פעם בפעם אותם אנשים חסרי ערך הופכים אף לעול ממשי, כאשר הם מרימים את קולם ודורשים להנות גם הם מפירות השגשוג הכלכלי. כדי למנוע זאת יש לשכנע את הציבור – כולל אותם “חסרי ערך” עצמם – לראות את עצמם כפי שהשיטה רואה אותם: כבלתי ראויים, כחסרי ערך. הפרקטיקה של הניאו-ליברליזם, על כן, כוללת גם מאמץ לשכנוע הציבור לאימוץ התאוריה הניאו-ליברלית עצמה, ורבים – רבים מדי – מפנימים את ערכי השיטה, ומתחילים להאמין באמת שאם הם אינם מצליחים כלכלית, סימן שאינם מועילים מספיק; ואם אינם מועילים, סימן שאין להם ערך.

קו ישיר מחבר בין הפוסט האמיץ של ואן דר גראף אחותך לבין ההצתה העצמית המזעזעת של סילמן, והוא תחושת חוסר הערך שנולדת מתוך מצב נפשי שהמילה “קשה” קטנה עליו בכמה וכמה סדרי גודל. אצל ואן דר גראף אחותך, כמו אצל הרבה חולי דיכאון אחרים, התחושה הזו היא פנימית. אצל סילמן המסר הזה – “אינך שווה, אין לך הצדקה” – מגיע מבחוץ, מהשיטה הכלכלית שבה חי הוא וכולנו.

חולי דכאון נוטים להטיח בעצמם אמירות קשות בסגנון “אני כשלון ומגיע לי”. הם מלאי אשמה ובושה על חוסר היכולת שלהם לתפקד. הם מרגישים כאילו הם טורח בלתי מוצדק על סביבתם ומשאביה (נפשיים, חומריים). בטרמינולוגיה דומה מאוד משתמשת כלכלת השוק בשביל לתאר אנשים מסוגו של סילמן. במקרה הטוב היא מציעה להם (תוך איום מתמיד בענישה כלכלית) שילכו לעבוד, תוך התעלמות מהגידול המבהיל במספרם של העובדים העניים. במקרה הפחות טוב היא עוברת לכנות אותם בכינויי גנאי כגון “בטלנים”, וקובעת שאם אנשים אינם מצליחים להתקדם ולשגשג, הרי שזה רק בגלל שלא התאמצו מספיק. על פי התפיסה הזו, “שיכור השוכב בביב”, כפי שמצטט גדי טאוב את וויליאם גרהאם סאמנר, מאבות התפיסה הזו, “נמצא בדיוק היכן שהוא צריך להיות”. לפי העיקרון הזה, מיטת בית החולים שבה אושפז סילמן היא בדיוק המיטה שהוא הציע לעצמו. ((גרסאות מעודנות קצת פחות של תפיסת העולם הזו גורסות שאין זה מוסרי לטפל בסילמן מפני ש(1) מערכת בריאות במימון ציבורי אינה צריכה לטפל במי שמביא על עצמו ביודעין בעיית בריאות; (2) אין זה מוסרי להתערב בהחלטתו של סילמן, באינדיווידואל רציונלי, להמית את עצמו; (3) אין זה מוסרי להכריח את משלם המיסים לסבסד שירותים הניתנים למישהו שאיננו תורם למימון השירות (“אין שירותים בלי מיסים, גם אם אתה לא מרוויח מספיק בשביל לשלם מיסים”).))

הציטוט בפסקה הקודמת נלקח מתוך מאמר בשם “מליוני אנשים לבד” שפרסם גדי טאוב ב”הארץ” לפני כמעט עשור. אחת הטענות המרכזיות במאמר היתה שבהיעדרה של פוליטיקה (“רשות רבים”, גוף מדיני) השוק הופך לזירה היחידה שבה בני אדם מתקשרים זה עם זה. צמצומה הנמשך והמכוון של הזירה האזרחית, כפי שמתואר בדו”ח של האגודה לזכויות האזרח,  הוא הגורם האחראי להשתלטותו של השוק על רשות הרבים האזרחית בשלושים השנים האחרונות. בחברת שוק מהסוג אליו מקדמת אותנו תפיסת העולם הכלכלית והאתית של נתניהו ושטייניץ, ה”מטבע” היחיד שיש לו ערך הוא המטבע הפיננסי. יש כסף? ברוך בואך. אין כסף? התייתרת. מצב תקינותו של ה”עובר ושב” האזרחי (זכויות וחובות) הופך להיות בלתי רלוונטי. ציון השירות הסדיר והמילואים במכתבו של סילמן נראה כמו סוג של תחינה נואשת להכרה בחשיבותו של החוזה האזרחי בין המדינה לאזרחיה, ובערך הנגזר ממנו, שאיננו ערך שוק. חוסר העניין של המדינה בסילמן ודומיו היא עדות לחוסר הערך של שניהם בעיניה.

אחד מעיקרי האמונה של הליברליזם (או “המשפחה הליברלית”) הוא עקרון הנייטרליות, שאומר שאל לה למדינה לקבוע לשחקנים הפוליטיים מהו ה”טוב” או ה”ראוי”, ואל לה לנסות לקדם את האושר הכללי בצורה כזו או אחרת. בכך היא נבדלת מתפיסות כמו זו הרפובליקנית או הקהילתנית, שמניחה את קיומו של טוב כללי ואת הציווי לדאוג לקידומו. הזווית הניאו ליברלית על עקרון הנייטרליות גורסת ששחקנים אינדיווידואלים הם פרטים רציונליים שיודעים הכי טוב כיצד לקדם את רווחתם הכלכלית, ((והנחה מובלעת בכך היא שיש “חוקי משחק” קבועים וידועים, ושמי שמבין אותם לאשורם יוכל תמיד להצליח, ואילו מי שנכשל כשל בקריאת השוק – כלומר, עדיין יש כאן “אחריות אישית” להצלחה או לכשלון, ואין שום אלמנט של מזל בהצלחה כלכלית.)) ושאם כל אחד יעשה את הטוב בשבילו אז בסופו של דבר כולם ירוויחו מכך. יש כל מיני בעיות עם המיתוס הזה (שוק בלתי משוכלל, תנאי פתיחה בלתי שווים וכו’), ורובן ראויות לדיון נפרד. בהקשר הדיון הנוכחי, מעניין במיוחד לעמוד על הקשר שבין התנערותה של המדינה ממחוייבות לשלום אזרחיה לבין חוסר יכולתה (או רצונה) לזהות כיצד מדיניותה פוגעת באופן ישיר ברווחתם הנפשית. דבר אחד הוא לומר “אל למדינה להכתיב לאזרחיה כיצד להיות מאושרים”. דבר אחר הוא לומר “לא אכפת למדינה אם אתם מאושרים. אם אינכם מאושרים, זה מפני שאתם לא מוצלחים”.

לפני כמה שנים התפרסם ב”העיר” ראיון שנערך עם פסיכולוג מפורסם. כשנשאל מה לדעתו הדבר החשוב ביותר שפסיכולוגים צריכים לדעת, ענה שהנפש האנושית היא דבר עדין מאוד, ולפיכך יש להתייחס אליה בזהירות רבה מפני שקל מאוד לעשות נזקים גדולים, במודע או שלא. מקבלי ההחלטות במדינת ישראל, האוחזים בתפיסת העולם הניאו-ליברלית, פועלים על-פי ההגיון שמכתיבה הגישה בה הם אוחזים. ההגיון הזה מכתיב להם להתעלם מהשפעת המדיניות שהם מנהיגים על רווחתם ובריאותם של אזרחי המדינה, שכן כל התייחסות לפגיעה שכזו תפגע בעקרון היסוד לפיה הצלחה וכשלון נגרמים רק על-ידי האינדיבידואל, ורק האינדיבידואל צריך להנות (או לסבול) מפירות הצלחתו (או מפגעי כשלונותיו). זה אולי האספקט הנכלולי ביותר של הצלחת הפרויקט ההגמוני של הניאו-ליברליזם – הפנמתם של נפגעיה העיקריים של תפיסה זו את עיקרי האמונה הניאו-ליברלית, לפיה הם אינם מצליחים משום שאינם חרוצים או מוסריים מספיק, ואם הם נכשלים הרי שמגיע להם. חולי דכאון חווים מבפנים את התחושה האיומה של חוסר תפקוד, אשמה, היעדר תחושת ערך ומיותרות. נפגעיה של השיטה הכלכלית בארץ חווים אותה פעמיים – פעם אחת מבחוץ, בגלל השיטה. ופעם שנייה, מבפנים, כשהמצב הנפשי שאליהם מביאה אותה השיטה דוחף אותם אל הדכאון.

הדכאון הזה, תולדת העוני אליו מתדדדרים חלקים גדלים והולכים של משקי הבית בישראל, אינו הכרחי. הוא תולדה של מדיניות מכוונת ויזומה הרואה בערך השוק את הערך היחידי המשמעותי לקיומה של חברה בארץ. מי שאינו מסוגל לתרגם את מאמציו ואת עמלו לערך שוק – קשישים, נכים, עולים, אמנים, חוקרים – הופך ליתיר מבחינתה. חולי דכאון יודעים היטב, כמו שואן דר גראף אחותך כותבת, שהדרך להחלמה עוברת דרך משפחה וחברים שמזכירים בכל פעם מחדש שתחושות חוסר התקווה והיעדר הערך הן סוג של “סרט רע” ולא המציאות. מה נגיד על מדיניות כלכלית מכוונת שפועלת בדיוק להיפך, בנסיונה לשכנע חלקים גדלים והולכים מאיתנו שאנחנו חסרי ערך?

מיני-שערוריה פרצה לאחרונה סביב טקסט שפרסם דניאל עוז בבלוג שלו. הטקסט המקורי הוסר והוחלף ברשומה אחרת (שכוללת את הטקסט המקורי, בתוספת דברי הקדמה), אבל עושה רושם שהתוספת לא ממש עוזרת לעוז. הוא אולי חושב שהסיבה שאנשים יצאו כנגדו כי לא הבינו מה הוא ניסה לעשות, אבל האמת היא שכולם הבינו היטב מה הוא ניסה לעשות, וזה היה אווילי לחלוטין.

יתכן שהטריגר להתפרצות של עוז היה הגרף הזה, שמסתובב בימינו בפייסבוקיה העברית. מדובר על וריאציה על גרף ישן יותר באנגלית, ובין כה וכה הרעיון שמגולם בו ותיק, אבל אין לי הסבר אחר להופעת הפוסט הזה דווקא בעת הזו. הרעיון, בפשטות, הוא שמי שאשם באונס, הוא האנס, ורק האנס. הקורבן של האונס אינה אשמה באונס, ואין לבוא אליה בתלונות אם נהגה באופן כזה או אחר (השתכרה, התלבשה באופן מסוים, וכן הלאה), משום שהדבר לא הופך אותה לאשמה באינוסה שלה עצמה.

מה שעוז רצה לעשות בדרכו הלא כל כך אלגנטית, זה לטעון שישנם גורמים שמגדילים את הסיכון לאינוס, והציע לנשים לפעול כדי לצמצם את הסיכויים הללו על ידי המנעות מאותם גורמים. יש, כמובן, כמה בעיות עם התזה הזו. הבעיה הראשונה היא סימבולית. עבור רבים, עצם ההכרה בכך שפעולה היא כזו שכדאי להמנע ממנה הופכת אותה לפעולה שחובה להמנע ממנה, ובעצם מתרגמים את היחס “X גורם ל(סיכוי גבוה יותר ל)אונס” ל”מי שעושה X אשם באונס”. ועל כך אולי ראוי שנגיד שאם “ייחוס קשר בין מעשים מסויימים להאנסות גורם לכך שנשים מואשמות באונס של עצמן”, אז הפעולה הזו של ייחוס קשר היא פעולה שכדאי ולכן חובה שנמנע ממנה…

הבעיה השניה היא הבעיה הפרקטית. היות אישה בגילופין, לבוש “מיני”, הליכה לבד ברחובות חשוכים – כל הדברים הללו אינם גורמים מספיקים ואינם גורמים הכרחיים כדי להאנס. נשים עושות כל אחד מאלו ואפילו את שלושתם ביחד בלי להאנס כלל. וחשוב מכך: נשים שלא עושות אף אחד מהדברים ה”רעים” הללו נאנסות. כל הזמן. למעשה, אם אנחנו רוצים לקחת את רשימת כל הדברים שעלולים להגביר את הסיכון של אשה להאנס, נגיע די מהר למחוזות האבסורד. והזוועה? יש אנשים שכבר הגיעו לשם. ברצינות, הכנסו לקישור הזה. הוא מתאר מכתב שהופץ לפני מספר שנים עם כל מיני “עצות” שהגיעו, לכאורה, מפיהם של אנסים אמיתיים, מה לא כדאי לעשות. כמו למשל: להסתובב עם שיער ארוך. כן. מסתבר ששיער ארוך מקל על אנסים לתפוס ולהכניע נשים. ויש עוד כאלו שם. השורה התחתונה: אל תצאי מהבית, וגם אז, חיי בפחד מצמית ומתמיד פן תאנסי. ואם נצרף זאת לבעיה הראשונה: כי אם לא, זו אשמתך שנאנסת.

אבל יש רק גורם אחד הכרחי לקיומו של אונס. ויש רק גורם אחד מספיק לקיומו של אונס. ושניהם הם אותו גורם עצמו. האנס. ומכל הגורמים שמגדילים את הסיכוי לאונס, הגורם היחיד שהוא מכוון לביצוע האונס, שיש בו מה שמשפטנים מכנים “יסוד נפשי”, הוא האנס עצמו. ולכך מכוונים כל אלו שאומרות ואומרים שהיחיד שאשם באונס הוא האנס עצמו. ואסור לשכוח זאת לעולם, ואסור להאשים את הקורבן לעולם. כן, ראוי להעצים נשים, לתת להם כלים ובטחון עצמי עד כמה שאפשר. אבל התפיסה שמקדם עוז היא בדיוק ההפך מכך. לא להעצים אלא להפחיד. לא לתת כלים אלא לאסור עליהן דברים. לא לתת להן בטחון עצמי, אלא לנטוע בהן חרדה תמידית.

ואשמתם הטוטאלית והמוחלטת של האנסים אינה משנה כהוא זה מהאחריות שקיימת עלינו כחברה לפעול כנגד תרבות האונס הפושה בכל. אבל גם בתוככי תרבות האונס הזאת, עדיין כל אחד ואחד מאיתנו נושא באחריות מלאה למעשינו, ומי שפוגע באדם אחר אינו יכול לאמר להגנתו “אבל החברה אשמה”. הוא עצמו אשם. החברה נושאת באחריות, אבל הוא נושא באשמה. ומי שאומר אחרת הוא חלק מתרבות האונס עצמה.

כשהתחלתי עם קרן מלגת המחיה שלי, הבטחתי שכל אימת שירכש עבורי ספר מרשימת המשאלות שלי באמאזון, אפרסם סקירה של הספר תוך פרק זמן בלתי סביר בעליל. לפני זמן מה רכשה עבורי קוראת וידידה את ספרו של פרנסיס פוקויאמה “The Origins of Political Order“. לכן, כאשר דפנה שיזף פנתה אלי כדי לערוך ראיון על ספר לבחירתי עבור הפודקאסט המצויין שלה, “הכוורת – רדיו רעיונות“, קפצתי על ההזדמנות והצעתי את הספר הזה כנשוא הראיון.

אז אתם מוזמנים להאזין לראיון איתי כאן. ואם אתם כבר שם, אני ממליץ להאזין גם לראיונות הקודמים בסדרה – כולם מעניינים ומחכימים, מעניקים זוויות מבט חדשות ומעוררים את בלוטות החשיבה. ותודה לדפנה על ההזדמנות ועל החוויה. האזנה נעימה!

(ואם אתם רוצים עוד, יש עוד ספר שמחכה שארכוש אותו, אז תרגישו חופשיים לתרום.)

 

 

הפוסט הזה נכתב כדי להתריע ולפעול לגיבוש תוכנית פעולה כנגד מה שמתסמן כמתקפת הטרדות מיניות מאורגנת בארועי “לילה לבן” ש(אולי) יתקיימו בתל-אביב. כמובן, קיימת ההתארגנות להחרמת “לילה לבן” מסיבות ידועות אחרות, אבל אם בכל זאת אתם (ובעיקר אתן) מתכוונות ללכת, שימו לב לכך שתומר קורון מתכנן מה שהוא מכנה “אימון שטח מתקדם” (כי תקשורת עם נשים היא מבצע צבאי, כמובן):

דמיין לעצמך את רחובות ת”א מלאות באלפי נשים צעירות, סקסיות ופנויות.

וכעת דמיין איך אתה פורץ את הגבולות האישיים שלך – ניגש, יוזם, פונה, מדבר,
מפלרטט, נוגע, מתקרב, מתחבק, וממשיך צפונה כרצונך – לטלפון, אינסטנט-דייט, נשיקה..

[הדגשות, ועילגות, במקור, ד.ק.]

כך מזמין קורון את שותפיו הפוטנציאליים להטרדת רחוב המונית. שימו לב במיוחד למילה “כרצונך” – כי רצונה של האשה אינו משחק תפקיד ב”שפת החיזור” של קורון.

יש סממנים מוכרים לחזירי החיזור הללו – ראשית כל קיומם של צופים בנסיון יצירת הקשר, אבל גם השימוש בעלבונות קטנים (נגים, בז’רגון שלהם), ה”חתירה למגע” מהרגע הראשון (מבצע צבאי כבר אמרנו, לא?), ולפחות עבור החדשים שבלקוחות, תחושה מובהקת שהאיש שמולך לא מרגיש בנוח עם מה שהוא מנסה לעשות, וכתוצאה מכך עודף אגרסיביות ואפילו סוג של כעס שמופנה כלפיך על כך שאת גורמת לו להרגיש כל כך לא בנוח כשהוא בסך הכל מנסה להשיג את מה ש”מגיע לו”.

אם נתקלת במישהו כזה, תבהירי לו שאת יודעת מה הוא עושה. אפשר אולי אפילו לנסות להשיג את פרטיו כדי להתלונן נגדו אם הוא ניסה לעשות משהו מעבר ללדבר איתך. אם יש לכן או לכם רעיונות נוספים איך אפשר לפעול באופן קבוצתי כנגד ההטרדה ההמונית הזו, שתפו בתגובות. בנוסף – הפיצו את המידע הזה הלאה, כדי שכמה שיותר נשים שמגיעות לארוע תהיינה מודעות מראש למה שעומד ליפול עליהן ולא תרגשנה לא בנוח להיות אסרטיביות בהתנגדות שלהן להטרדה המינית המכוונת הזו.

(ותודה ליוסי גורביץ שצייץ על הנושא והביא אותו לידיעתי).

עדכון: העמוד הוסר מהאתר של קורון. להלן תמונת מסך של העמוד המקורי:

(קליק להגדלה)

טל שניידר, עיתונאית ובעלת הפלוג המצויין, כתבה פוסט על חביבת הקהילה ההומו-לסבית והטרולית הפוליטית הראשית של ישראל, חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי. מוסר ההשכל של הפוסט הוא כדלקמן:

הבעיה כמובן אינה במיכאלי עצמה, אלא במפלגה שמאפשרת לאדם אחד להחזיק בידיו את הסמכות לבחור את הנציגים. בתוך ישראל ביתנו, זה משליך על כל חברי המפלגה. סגן שר החוץ דני איילון, שר בטחון הפנים יצחק אהרונוביץ’, ח”כ משה מוץ- מטלון, ח”כ אורלי לוי-אבקסיס – ירצו בסוף הקדנציה להציג עשייה ציבורית, אחריות, רצינות? ובכן, התנהגותה של מיכאלי משליכה על כולם…

את הבעיה הזו ניתן לנטרל באמצעות בחירת מועמדים על ידי ציבור רחב (פריימריז).

יש היום בשוק הדעות הישראלי מספר רב של ארגונים המטיפים לשינוי שיטת ממשל: ישראלים להצלת הדמוקרטיה, יש סיכוי, עורו, המחנה המשותף. אף אחד מהם לא מציע שינוי חוק המפלגות כך שההחלטה על מינוי נציגים לכנסת לא תרוכז בידיו של אדם אחד. דרך ההתמודות היחידה כיום עם המצב, היא פשוט לא להצביע למפלגות-שלטון-האדם-האחד. לא להצביע ליש עתיד, לא להצביע לישראל ביתנו, לא להצביע לש”ס וגם לא לעצמאות (במידה וברק יהיה זה שירכיב את הרשימה) וכולי.

הרעיון הזה, לשנות את חוק המפלגות כך שמפלגות תחוייבנה לקיים פריימריס (או, למצער, לתת תמריצים שליליים או חיוביים למפלגות כדי שתקיימנה פריימריס — הצעה אחת ששמעתי, למשל, הייתה להוסיף את הכיתוב “מפלגה לא דמוקרטית” על פתקי ההצבעה בבחירות לכנסת של מפלגות שלא תערוכנה פריימריס) עולה שוב ושוב בכל מיני פורומים שאני מעורב בהם. הוא עלה גם, למשל, בועידה האידאולוגית של מפלגת העבודה.

יש שתי סיבות בגינן אני מתנגד לרעיון הזה. הראשונה היא שהוא קצת פרדוקסלי. הרעיון של לעוות את תוצאות הבחירות (או לפחות לנסות לשנות אותן) כביכול כדי לקדם את הדמוקרטיה טומן בחובו סתירה עצמית לא קטנה.

אבל הסיבה השניה היא המהותית יותר, ובניגוד לסיבה הראשונה, היא פוסלת לא רק את הפתרון הראשון שמציעה שניידר, אלא גם את השני, ובכלל את כל הטענה שהחוסר בפריימריס הוא בעיה. מעולם לא הסתרתי את העובדה שאני לא אוהב את רעיון הפריימריס, ושלדעתי (ולדעת גדולים ממני) יש בו חסרונות משמעותיים. אבל מה שכתבתי בעבר נגע לבעיות הפרקטיות של השיטה. היום אני רוצה לטעון שיש משהו בסיסי, תיאורטי, שלקוי ברעיון הפריימריס.

דמוקרטיה היא שיטת שלטון המבוססת על הרעיון ששליט צריך לזכות ללגיטימציה מתמשכת מצד הנשלטים שלו. היא נולדה מתוך המחשבה ששליט שאינו אחראי כלפי ציבור הנשלטים עלול בסבירות גבוהה לפעול בצורה שלא תשרת את אותו הציבור. לכן גובשה שיטת הבחירות שמאפשרת החלפת השליט אחת לזמן מה, ולא רק זאת אלא החלפתו על סמך שיקול הדעת של הנשלטים ולא על סמך נוסחת ירושה כזו או אחרת, או החלטה של אליטה אוליגרכית מצומצמת. כלומר, השיטה הדמוקרטית נתפסת כטובה לא משום שהיא מגלמת ערך נעלה כלשהו, אלא משום שהיא מכילה בתוכה מנגנונים פרקטיים שנמצאו כיעילים ביותר לצמצם את הסכנות מעריצות, מחד, מבלי לוותר על יותר מדי מהיתרונות של שלטון מרכזי חזק, מאידך. וזהו.

השיטה הזו שודכה עד מהרה גם לסדרה של ערכים ליברליים כגון זכויות אדם ואזרח וחירות, שגם נחשבים כבעלי ערך נורמטיבי חיובי בפני עצמם – כלומר, הם “ערכים” בפני עצמם – וגם הם משתלבים בצורה מיטבית עם השיטה הדמוקרטית, שיתרונותיה רק מרוויחים מאימוצם על-ידי החברה ועל-ידי המדינה. ((רוברט דאהל כתב רבות על הנושא, ואף טבע את המונח “פוליארכיה” כדי לתאר את הדמוקרטיה הליברלית הריאלית, להבדיל מהאידאל הדמוקרטי הבלתי מושג, מחד, והדמוקרטיה האלקטורלית גרידא מאידך. ראו ספריו After the Revolution ו-Polyarchy. בעברית יצא זה מכבר ספרו “על הדמוקרטיה“, הנגיש יותר לקורא הכללי.)) כשאנחנו חושבים על דמוקרטיה כערך, אנחנו מתכוונים לא לפרוצדורה של מינוי השליטים וקבלת ההחלטות באמצעות הצבעה והכרעת הרוב, אלא על הדמוקרטיה הליברלית כמכלול.

אך בעוד שהערכים הליברליים, מעצם היותם ערכים, אמורים להיות נכונים וטובים בכל מצב, הרי שהדמוקרטיה הפרוצדורלית מעולם לא הייתה מיועדת לכל סיטואציה חברתית. דמוקרטיה לא הולכת עם כל דבר. כדי להבין את הסיטואציות בהן אנו נדרשים לפרוצדורה הדמוקרטית אנחנו צריכים, שוב, ללכת לאלברט הירשמן. הירשמן, בספרו Exit, Voice, and Loyalty, תיאר שתי סיטואציות טיפוסיות שאנשים צריכים להתמודד איתן בחיי היום-יום שלהם. הסיטואציה הראשונה היא זו שבה האדם צריך להחליט האם לצרוך מוצר כלשהו. בסיטואציה הזו, לאדם יש אפשרות לבחור בין המוצר הספציפי, מוצר מתחרה כלשהו, או ויתור מוחלט על צריכת המוצר. למשל, אני יכול להחליט לנסוע מרחובות לתל-אביב ברכבת, באוטובוס, או לא לנסוע בכלל ולוותר על מה שהיה לי לעשות בתל-אביב. כל אפשרות, כמובן, מכילה יתרונות וחסרונות משלה, אבל זו בחירה שאני יכול לעשות. ההחלטה לעבור למוצר מתחרה או לוותר על צריכת המוצר כליל נקראת “יציאה” (exit).

הסיטואציה השניה היא זו שבה יש מוצר כלשהו שאני חייב לצרוך אותו, ואין מתחרים למוצר הזה. למשל, אם המעסיק שלי הפר חוזה איתי, אין לי ברירה אלא לפנות לבית המשפט לענייני עבודה. המשמעות של ויתור על צריכת המוצר, בהקשר הזה, משמעה ויתור על מערכת המשפט הישראלית – בחירה שלא ממש נתונה לי. מערכת המשפט תופסת לגבי בין אם ארצה ובין אם לא ארצה. הדרך היחידה שלי “לצאת” ממערכת המשפט הישראלית היא להגר לחו”ל – כלומר, יש חסמים משמעותיים על יציאה. בסיטואציה כזו, עומדות לי שתי אופציות: “הבעה” (voice) או “נאמנות” (loyalty). הבעה משמעה ניסיון להשפיע על התפקוד של המערכת באמצעות תלונות, פניות, דיבור, פרסום וכיו”ב. פוליטיקה, בקיצור. נאמנות, לעומת זאת, משמעה פשוט כניעה וקבלת המוצר כפי שהוא.

הכלי הכי קל עבור הצרכן הוא היציאה. זהו הכלי היחיד שבו לצרכן יש שליטה מלאה על התוחלת של הבחירה שלו: הוא יכול לשקול בעצמו מה היתרונות ומה החסרונות של כל אפשרות, ולבחור באפשרות הכי טובה עבורו. ההנחה המובלעת כאן היא של קיומו של שוק חופשי משוכלל: אם ניתן יהיה לספק את אותו שירות במחיר טוב יותר, יגיע בסופו של דבר מי שירצה להנות מנתח השוק הזה ויציע את המוצר במחיר תחרותי, ולכן לפחות בטווח הארוך, שווקים שבהם מתקיים כלי היציאה הם היעילים ביותר.

כלי ההבעה, לעומת זאת, הוא כלי מאוד לקוי: הוא דורש השקעה משמעותית מהצרכן, אבל קשה עד בלתי אפשרי להעריך את התועלת שתניב ההשקעה הזו בסופו של דבר, משום שהיא אינה תלויה בצרכן אלא בספק, מחד, ובצרכנים אחרים מאידך. הירשמן טוען שישנם ארגונים שאינם רגישים ליציאה – למשל ארגונים ממשלתיים שאינם מוכווני רווח – ולכן הם לא יגיבו נכון לכלי הזה, אבל מצד שני לא יהיה אינטרס לצרכנים להשתמש בכלי של הבעה משום שתהיינה להם חלופות סבירות למוצר. הדוגמא הקלאסית היא מערכת רכבות ציבורית, שהציבור מביע את חוסר האמון שלו בה ברגליים, ועובר לחלופות כמו אוטובוסים או כלי רכב פרטיים. הרכבת אינה רגישה ל”יציאה” הזו, ולכן במקום שקברניטיה יקבלו את המסר וישפרו את השירות, השירות ממשיך להתדרדר עד לקריסת מערכות טוטאלית.

מן העבר השני, מצב של מונופול פרטי הוא מצב שבו לצרכן אין אפשרות ריאלית ליציאה, מצד אחד, אבל הספק אינו רגיש כלל להבעה – כל עוד השורה התחתונה ממשיכה לעלות, המונופול מרוצה. התוצאה היא מחירים שממשיכים להאמיר בעוד שהצרכנים משוועים להוושע, אך מבעיהם נופלים על אוזניים ערלות.

כלומר, קיימות רק שתי סיטואציות שבהן גם הצרכן יבחר בהבעה, וגם הספק יהיה רגיש לכלי הזה: כאשר קיים איום פנימי באלימות, וכשקיים איום קיומי חיצוני באלימות. כאשר להחלפת הספק יש עלויות לא ריאליות, מצד אחד, ומצד שני המוצר כל כך חשוב שאם הוא לא יסופק באיכות מספקת, הדבר יצדיק שימוש באלימות. וכאן נכנסת הדמוקרטיה: כאשר צרכים יסודיים של בני אדם ושל החברה אינם מסופקים, החברה תתפרק וחבריה ינקטו באלימות כדי להבטיח לעצמם את הצרכים הבסיסיים שלהם. מכיוון שהצרכים הללו הם מונופולים טבעיים (לא יכולות להיות שתי משטרות מקבילות, או שתי מערכות משפט מקבילות וחופפות), הרי של”צרכנים” יש ארבע חלופות בלבד: להגר, לקבל הכל בהכנעה, להביע מחאה, או להשתמש באלימות. משטרים אוטוריטריים מתנדנדים כל הזמן בין שני הקצוות של “כניעה” ו”אלימות”. ((כמובן, שליטים אוטוריטריים טובים יכולים להקשיב לרחשי ליבם של בני העם, אבל אין שום דבר מובנה בתוך השיטה האוטוריטרית שיבטיח הקשבה שכזו.)) דמוקרטיה פותרת את הבעיה הזו על-ידי יצירת מנגנון שרגיש באופן מובנה להבעה.

לחלופין, כאשר קיים איום קיומי חיצוני באלימות, החברה תסבול מרגישות-יתר ליציאה. במילים אחרות: אם אנשים יעזבו אותה, היא תחלש במידה כזו שהיא תפסיק להתקיים. זו הייתה הסיטואציה, למשל, בימי הישוב לפני קום המדינה. גם כאן, האפשרויות הן או כפיית נאמנות באמצעות אלימות, או שימוש בדמוקרטיה ככלי שיצמצם למינימום נטישה של חברים בקהילה. מכאן גם הפתיחות הניכרת של התנועה הציונית לזרמים שונים שכיום נחשבים מוקצים מחמת המיאוס, כמו הדו-לאומיים. האינטרס העליון של הישוב היה שימור האחדות של הישוב העברי. הרוב לא היה יכול לכפות את דעתו על המיעוט, כי המיעוט היה יכול פשוט לנטוש את התנועה בכל עת. אבל נטישת התנועה על-ידי המיעוט הייתה גורמת להחרבת מאמציו של הרוב גם כן, ומכאן שהוא נאלץ בלית ברירה להיות קשוב גם לרצון המיעוט.

ומכאן אנחנו חוזרים למפלגות. המפלגות פועלות בתוך שדה פוליטי שאפשר להתייחס אליו כשוק משוכלל. החסמים על כניסת מפלגות חדשות בשיטה היחסית בישראל הם נמוכים (להבדיל, כמובן, משיטות רובניות כמו בבריטניה וארה”ב). כלומר, האזרח שאינו מרוצה מהחלטותיה של מפלגה מסויימת, בין אם לאורך הקדנציה ובין אם בהרכבת הרשימה לקראת הבחירות, יכול לעבור למפלגה סמוכה. כמובן שכל מפלגה רוצה להגדיל את נתח השוק שלה בבחירות, ולכן היא תהיה קשובה לציבור הבוחרים שלה ותנסה להתאים את עצמה אליו, אבל המפלגה חייבת לשקלל מספר גדול של גורמים שאינו בהכרח נהיר או רלוונטי עבור המצביע הבודד, והיא בהחלט עשויה להסכים לוותר על מצביע מסוים כדי להרוויח שני מצביעים אחרים.

כלומר, יציאה היא הכלי הכי זמין עבור האזרח הממוצע. מה קורה כאשר זורקים דמוקרטיה לתוך הקלחת הזו? הופכים את המפלגות לרגישות מאוד להבעה, והרבה פחות רגישות ליציאה. אבל מכיוון שרוב האזרחים יעדיפו יציאה (או, אם אין להם לאן לצאת, נאמנות), המשמעות היא רגישות גבוהה לקבוצה בלתי מייצגת בעליל. למעשה, המצב בישראל, שמאפשר התפקדות למפלגה אחת והצבעה למפלגה אחרת, מאפשר לאזרחים לעשות גם וגם – גם יציאה וגם הבעה, באותו המחיר בדיוק.

ומכאן אנחנו מתחברים חזרה לביקורת הפרקטית שלי. דמוקרטיה פרוצדורלית פנימית הופכת את המפלגות לרגישות מדי לתת-קבוצה של הציבור שאינו משקף את ציבור הבוחרים האמיתי של המפלגה, וגם לא את האינטרסים של המפלגה כגוף שמטרתו למקסם קולות. התוספת שמתקבלת מהניתוח התיאורטי היא חוסר הסבירות הקיצוני של השגת הפתרון האופטימלי: שיותר אנשים יתפקדו. אנשים לא יתפקדו, כפי שאמרתי בעבר, כל עוד התועלת היחידה שתצמח להם מזה היא קבלת האפשרות להבעה. כי זה פשוט לא שווה את המאמץ.

אין זאת אומרת שמפלגות יכולות לוותר על שלל הערכים הליברלים שאנחנו קושרים בדרך-כלל ברעיון הדמוקרטי. שקיפות, חירות וזכויות עדיין צריכים להיות מגולמים בכל פעולותיה של המפלגה. אך מבחינה פרוצדורלית, הסיטואציה של מפלגה דומה יותר לסיטואציה של חברה פרטית בשוק, וההחלטות בה צריכות להתקבל על-ידי חבר המנהלים ובעלי האינטרסים בה, ולא על-ידי ציבור הצרכנים שיביע את העדפותיו. הציבור יכול וצריך, כמובן, לנסות לתקשר עם המפלגה ולשכנע אותה להחליט כך ולא אחרת, אבל ההחלטה כיצד לנהוג חייבת להשאר בידי הנהגת המפלגה שתפעיל את שיקוליה שלה. את מידת הסכמתו עם ההחלטות הללו יביע הציבור ביום הבחירות.

—

פוסט זה גם משמש הדגמה נאה של זה:

פוסט שלי שהתפרסם במקור באון-לייף.

***

בוקר. אשתי בלימודים, אני בבית עם הקטן, הגדול בגן. אבא שלי מתקשר.

–        אז אתה בייביסיטר היום?

–        לא, אני אבא.

–        כן, אבל אבא בתפקיד אמא.

—

ד”ר פגי דרקסלר פרסמה טור חצי נפעם וחצי נחרד על התופעה ה”חדשה” של אבות במשרה מלאה: אבות שנשארים בבית עם הילדים בזמן שבת-זוגם יוצאת לעבודה. מה שמכונה לעיתים “משפחה הפוכה”. הטור הזה הוא תערובת מעצבנת של נתונים מעוותים ושמרנות חברתית משעממת שמצליחה להתעלם לחלוטין מעשרות שנים של חשיבה פמיניסטית ולפספס את ההתרחשות המרגשת מחד והיומיומית כל-כך מאידך שאנחנו מהווים חלק ממנה בעידן הנוכחי.

דרקסלר מציינת שכ-154,000 אלף אבות הם אבות במשרה מלאה כיום בארה”ב. משם, כמעט בלי לעצור, היא ממשיכה לסטטיסטיקה לפיה נשים עדיין נושאות בנטל של 70 אחוז מעבודות הבית. יש לי שתי בעיות עם הקישור שנעשה בין שני הנתונים הללו. הראשונה היא ש-154 אלף אבות זה יפה, אבל זה עדיין פחות מאחוז אחד מכלל האבות עם ילדים בני 18 ומטה. גם אם כל אחד ואחד מהאבות הללו עושה את כל עבודות הבית לגמרי לבדו, זה לא ישפיע באופן משמעותי על הסטטיסטיקה.

הבעיה השניה היא שהסטטיסטיקה הזו היא מ-1998. כן. וגם אז, מדובר היה בסטטיסטיקה שהצביעה לא על קבעון – לא שגברים “עדיין” עושים רק שליש מעבודות הבית – אלא על שינוי מתמשך, שהוריד בחצי את מספר שעות העבודה שהקדישו נשים לעבודות הבית משנות ה-60 ועד סוף שנות ה-90, מחד, והכפיל את כמות השעות שהקדישו לכך גברים. מובן שאי השיוויון עדיין בולט, אבל הכיוון הוא הכיוון הנכון, ואין סיבה לא להאמין שהמצב המשיך להשתפר מאז סוף שנות ה-90. הדור שהקים משפחות חדשות בעשור וחצי מאז נבחנה הסטטיסטיקה, הוא דור שרבים מתוכו גדלו במשפחות בהן אין שום דבר מוזר בגבר שמשתתף בעבודות הבית, ונקודת המוצא אצל רבים היא הנחה של שיוויון, גם אם לא בהכרח מגיעים אליו.

 

גם לגברים יש מגדר, וגם אותם הוא מדכא

כי השינוי המשמעותי ביותר הוא לאו דווקא עלייתו של מודל הפוך למשפחה הבלתי-שיוויונית הקלאסית, אלא דווקא עלייתו של מודל שיוויוני חדש, כזה שבו שני ההורים הם שותפים מלאים בגידול הילדים ובעבודות הבית. לא שהגבר “עוזר”, אלא ששני בני הזוג מחלקים ביניהם את העבודה.

וכן, דרקסלר צודקת, כנראה, כשהיא אומרת שגברים עשויים בסבירות יותר גבוהה להכריע שאוכל שנפל על הרצפה אבל הורם מיד עדיין כשיר לאכילה (כי ראבק, אף אחד לא מת מקצת לכלוך). ובהחלט, אני עדיין צריך לשאול את אשתי על איזה תוכנית להפעיל את מכונת הכביסה בכל פעם (למרות שניסיתי תקופה ארוכה ללמוד את הרציונל). גברים, כפי שאיבחן פעם דייב בארי, פשוט לא מודעים לסטנדרטים דומסטיים, באותו אופן שדגים אינם מודעים למסחר בבורסה. זה לא שאין לנו שום עניין בנקיון, אלא שאנחנו מגדירים “נקי” בצורה שונה. ואכן, בימים בהם אני מופקד על שטיפת הרצפה, אני עומל במשך שעות רבות על משימה שזוגתי מקדישה לה חצי שעה, כי פשוט אין לי מושג מתי הגעתי למצב “נקי” בעיניה. מבחינתי זה היה נקי עוד לפני שהתחלתי.

אבל ההתרכזות של דרקסלר באבות שנשארים בבית עם הילדים גורמת לתחושה כאילו אבות מעורבים הם תוצאה של חוסר ברירה – רק כשאב איבד את מקור פרנסתו, הוא הופך בלית ברירה למטפל הראשי בילדים. והתיאור הזה הוא פשוט לא נכון. הוא לא נכון עבור חלק גדול מהאבות שנשארים בבית מבחירה ולא בלית ברירה, והוא בטח לא נכון עבור אבות כמוני שרוצים ופועלים כדי לאפשר לעצמם להיות בבית ולחלוק בצורה שווה את הטיפול בילדים. לשמחתי הרבה העיסוק שלי מאפשר לי לבלות שעות רבות בבית, ובמשך תקופה מסויימת הייתי המטפל העיקרי של בני הגדול. אין לי ספק שהשעות הרבות שבילינו ביחד לא רק חיזקו אותו והפכו את הקשר בינינו להרבה יותר אמיץ מקשרים שראיתי בין בני גילי לבין אבותיהם, אלא גם הפכו אותי לאדם טוב ומאושר יותר.

כי זאת יש לזכור: כאשר מתלוננים על שעות העבודה המטורפות של מקומות עבודה מסויימים, ועל הקושי שהדבר גורם לנשים להצליח שם, בתוך האמירה הזו טמונה ההנחה שעבור גברים זה לא בעיה, שזה מובן מאליו שגברים לא צריכים לחזור הביתה כדי להיות עם הילדים. אם הגבר מספיק לתת לילד נשיקה לפני שהוא הולך לישון – הוא צריך להגיד תודה.

אבל כשם שהקריירה המקצועית של נשים נפגעת בגלל הציפייה מהן לטפל בילדים, כך הקריירה ההורית של גברים נפגעת בגלל הציפייה מהם שלא לטפל בילדים. או, כפי שניסחה זאת אחת הקוראות בבלוג שלי, גם לגברים יש מגדר, וגם אותם הוא מדכא.

מובן שהמגדר הגברי מקנה שורה של פריבילגיות, והפגיעה של אי השיוויון בנשים הרבה יותר משמעותית מאשר הפגיעה בגברים. אבל כאשר אישה מתייחסת בזלזול לכישוריו של גבר לדאוג לעבודות הבית, כאשר אישה נרתעת מלאפשר לגבר להיות שותף מלא בטיפול בילדים, וכאשר אישה מדרבנת את בן-זוגה להרוויח כמה שיותר כסף על חשבון המעורבות שלו בחיי המשפחה, היא בעצם משרתת שלא מדעת את אותו שיח שוביניסטי שמייצר את אי השיוויון הזה. כאשר גבר שמטפל בילד מכונה “אמא”, כאילו יש משהו שהוא לא רק “נשי” בהכרח אלא גם “נחות” ו”מסרס” בטיפול בילדים, אנחנו לא מעליבים את הגבר הספציפי הזה, כמו שאנחנו מטילים ערימת בוץ מטונפת על כל אשה ואשה בעולם. רק ההבנה ששבירת חלוקת התפקידים המגדרית על שני צדדיה היא אינטרס משותף גם של גברים וגם של נשים תוכל להוביל לשיוויון מלא בחיי המשפחה, בשוק העבודה, ובכל תחומי החיים.

***

הערה אדמיניסטרטיבית: בעת האחרונה התקבלו שלוש תרומות בקרן מלגת המחיה שלי שטרם הספקתי להודות למעניקיהן. אז תודה!

***

תוספת מאוחרת: גם ללואי סי.קיי. יש מה להגיד בנושא:

תרומתי הצנועה לפולמוס צומטסקי.

כידוע ברבים, אני קרציה. לכן מפריע לי כשהדיון סביב הבעיתיות של שליטתם הבלתי מעורערת של הצמד צומטסקי בשוק הספרים משתמש במילים הלא נכונות כדי לתאר את התפלץ. צומטסקי הם דואופול, זה נכון, אבל זו לא הבעיה איתם. הבעיה עם דואופול, בדומה למונופול או אוליגופול, היא שהוא קובע את המחיר בשוק כפי רצונו, והתוצאה היא מחירים גבוהים באופן משמעותי ממחיר השוק האמיתי שלהם במצב של תחרות חופשית משוכללת. זו, כמובן, אינה הבעיה שהמתווכחים מתארים במקרה של צומטסקי. הבעיה היא הפוכה: המחירים בהם נמכרים ספרים נמוכים מדי. מכיוון שכך עולה התהיה: נו, אז מה הבעיה? הבו לנו עוד מונופולים עם מחירים נמוכים מדי!

הבעיה האמיתית עם צומטסקי היא שהם דואופסון (duopsony): שוק שבו יש רק שני קונים גדולים. בשוק כזה (כמו באחיו המונופסון והאוליגופסון), הבעיה היא לא בצד של הלקוחות, אלא בצד של המוכרים: באין שוק של קונים, לקונים הגדולים יש כוח בלתי פרופורציונלי לכפות את הרצונות שלהם על המוכרים, ולהוריד את המחיר. המונופסון המוכר ביותר בעולם הוא וול-מארט, שמפעלים שלמים בסין מייצרים אך ורק עבורו. מכיוון שהוא היחיד שקונה את הזבל שהם מייצרים, הם חייבים למכור אותו לוול-מארט במחיר רצפה, מה שמאפשר לוול-מארט לעשות רווחים נאים בו בזמן שהוא מצטייר כרשת הזולה ביותר.

אם בשוק משוכלל הקמעונאים יורידו מחירים בעיקר על חשבונם, בשוק דואופסוני כמו שוק הספרים הישראלי, הורדת המחיר של הספרים היא בעיקר על חשבון הוצאות הספרים (ובעקיפין – על חשבון הסופרים). רשתות הספרים עצמם, כפי שהסביר שחר, ממשיכות להרוויח יפה. התוצאה היא שחיקה מתמשכת של צד המוכרים, עד שהם יתייאשו סופית ופשוט יעברו לעסוק במשהו אחר, כי זה כבר לא כדאי להם להמשיך. זה לא איום, זו פשוט מציאות פשוטה. זה לא שאנשים יפסיקו לכתוב – מעטים הסופרים שכותבים כדי לעשות את המכה – אבל הם יתחילו להפיץ את הספרים שלהם בחינם. שזה אחלה מצד אחד, אבל זה אומר שאנחנו נפסיד את כל המערך של לקטורים ועורכים שעוזרים לנו לברור את הבר מהתבן ולהפוך אותו למשהו אכיל.

העניין הוא כזה: כל חנויות הספרים מוכרות את אותו המוצר בדיוק, בסופו של דבר. אין הבדל בין ספר שנקנה בצומת ספרים לספר שנרכש בחנות הספרים השכונתית. אותו עיצוב, אותה איכות, אותו תוכן. בניגוד לחנויות בגדים, למשל, חנות ספרים לא יכולה להתהדר בכך שאצלה יש ספרים יותר טובים מאשר אצל המתחרים. חנויות ספרים יכולות להתחרות באמצעות שלושה מאפיינים בדיוק: מגוון, מחיר, ויחס אישי. בשני הראשונים יש יתרון לגודל (economies of scale), ואילו השלישי הוא גורם חמקמק ולא מדיד, והגרוע מכל: הוא לא מספיק כדי לגרום לאנשים לקנות בחנות שלך. כלומר, לא כאשר השיקול היחיד שלהם הוא שיקול כלכלי מיידי. שהרי אני יכול לבוא לחנות ספרים שכונתית, לשוחח עם המוכר/ת, לשמוע המלצות ולהנות מארועי תרבות שהם מציעים, ואז ללכת לחנות ספרים אחרת ולקנות את כל הספרים שבחרתי במבצע. כך, לכאורה, אמור לפעול קונה הספרים ה”רציונלי”. במצב כזה, לחנויות הספרים הקטנות אין סיכוי, ואילו יצרני הספרים – המו”לים – נותרים עם דואופסון.

הקריאה לקונים, לפיכך, להעדיף את חנויות הספרים הקטנות היא קריאה להכיר בערך הכספי של השירות המיוחד שנותנת חנות הספרים הקטנה, ואגב כך לפרוץ את הדואופסון ולאפשר למו”לים שלא להכנע לתכתיביו. זו קריאה ל-fair trade בספרים, אם תרצו – גם אם אפשר להשיג את הספרים בזול יותר, אנחנו כקונים מתבקשים להכיר בחוסר ההגינות הבסיסי של המחיר הזול שנגרם בשל כשל שוק, ולהסכים לשלם מחיר גבוה יותר (גם שוק הקפה נתון להשפעתו של אוליגופסונים מקומיים, ומכאן חשיבותו של קמפיין הפייר טרייד בתחום הזה).

כאן גם חשיבותה של התערבותו של המחוקק. התבססות רק על רצונו הטוב של הצרכן כדי להפיל את הדואופסון, כנראה, היא אסטרטגיה שדינה להכשל. על המדינה להגן על יצרני הספרים מפני כשל השוק שנוצר, ולאפשר להם להתנגד לדרישותיהם מבלי שהדבר יביא לקריסתם הכלכלית בשל פעולות תגמול של הקמעונאים הגדולים. אני לא לגמרי בטוח שהחקיקה המוצעת היא אכן הפתרון הטוב ביותר, ויתכן שתתכנה גם חלופות אחרות שאינן באמצעות חקיקה. אבל כל פתרון שכזה חייב לקחת בחשבון את ה”נזק הפסיכולוגי” שכבר נגרם כתוצאה מכך שהציבור התרגל לרכוש ספרים ב-25 שקלים החתיכה. לצפות מהשוק להעלות את המחיר בחזרה בכוחות עצמו, כנראה, זו תקוות שווא.

אני קורא את הפוסט הזה אחרי שסיימתי לכתוב אותו, והוא קצת מבולבל, ומאוד כועס, וטיפה מיואש. תסלחו לי מראש.

—

מחאות חברתיות צריכות להיות היפסטריות. לא שהמוחים צריכים להיות היפסטרים, אבל המחאות צריכות להיות היפסטריות. מחאה צריכה להסתובב בלבוש מוזר ולהגיד “הנה עקרון שאני תומכת בו, אבל בטח אף פעם לא שמעתם עליו”; או “אני תמכתי בעקרון הזה עוד לפני שזה נהיה מיינסטרים”. מחאה שתומכת במיינסטרים – מחאה סחית, אם תרצו – היא לא מחאה בכלל. מחאה צריכה להגיד דברים אקספירמנטליים, כאלו שנשמעים מוזר לרוב האנשים עכשיו, אבל כולם יגידו עוד שנתיים. מחאה לא יכולה להגיד דברים שהם כבר היום אמצע הדרך, כי אז היא לא מחאה. היא שיחת סלון.

הדבר הגרוע ביותר שקרה למחאה החברתית הוא המספר 80. יותר מ-80% תמכו במחאה, לפי הסקרים, כבר בקיץ הקודם. לקראת הקיץ הזה אותו מספר – “יותר מ-80%” – תמכו בחזרת המחאה לרחובות.

80% תמיכה זה אחלה, על פניו. אבל למעשה, המשמעות של המספר הזה היא שאין למחאה הזו שום מסר. כל אדם שומע בה מה שהוא רוצה לשמוע, כל אחת מסיקה ממנה איזה מסקנות שהיא רוצה להסיק. כי אם 80% מהציבור באמת היו רוצים משהו אחד, משהו ברור ומובהק, הם היו מקבלים את זה. אין מפלגה חפצת שלטון שלא הייתה רצה לעשות בדיוק מה ש-80% מהציבור רוצים. אבל אין משהו כזה, אז אפשר למרוח את כולם, וכולם ימשיכו להצביע בדיוק כמו שהצביעו בעבר.

אבל זו לא הבעיה של המחאה.

הבעיה של המחאה היא שהיא התאהבה בסלבריטאות שלה. בפרק “15,000,000 מריטים” במיני-סדרה “מראה שחורה” (ספוילר אם לא ראיתם) הגיבור מגיע בסוף הסיפור לתוכנית ריאליטי, ובמקום לבצע קטע ריקוד או שירה, הוא שולף חתיכת זכוכית שבורה, מצמיד אותה לצווארו, ומתחיל לשפוך בפני כולם את כל הזעם שהיה אצור בו במשך חודשים. כשנגמר לו מה להגיד, כולם מוחאים לו כפיים, ומשכנעים אותו שיש לו עתיד נפלא כבעל תוכנית רדיו – מקום בשביל אנשים להוציא קצת קיטור ולהרגיש שהם חלק ממחאה כנגד השיטה, תוך שהם ממשיכים לשרת את אותה השיטה ממש. השיטה שהרסה את החיים שלו. והוא מתאהב ברעיון, ומאמץ אותו לליבו, והמחאה שלו הופכת להיות תוכנית שבועית.

קצת כמו אותו גיבור, המחאה שלנו התאהבה במעמדה כמאמי הלאומית החדשה של ישראל. וכשאת המאמי הלאומית של ישראל, אפשר לעשות אחד משני דברים: לבעוט בכל מה שהביא אותך עד הלום ולעשות מה בראש שלך, או לעשות כל מה שאפשר כדי להמשיך להנות מהאהבה שהציבור מרעיף עליך. ומה זה אומר על המחאה הזו אם לנינט טייב יש יותר אינטגריטי ממנה?

וכך קרה שהמחאה התחילה לפחד שאולי היא תאבד חלק מאהבת הציבור. היא לא רוצה להרגיז אף אחד. היא לא רוצה להגיד לאף אחד שהוא לא בסדר, שאולי הוא צריך לעשות משהו אחרת כדי לשנות משהו מכל הדברים הללו שאנחנו מתלוננים עליהם. רוצים להמשיך להצביע לליכוד ולישראל ביתנו? תפאדלו! הכל בסדר מבחינתנו. המחאה היא “לא פוליטית”.

יש קבוצה גדולה של אנשים שרק שומעים את המילה “שמאל” ומתעוררת בהם בחילה. הם שונאים את השמאל. שמאל זה רע, ממ-קיי? האנשים האלו ימשיכו להצביע לימין ויהי מה. כי השמאל זה אוהבי ערבים, ואוהבי פליטים, ואוהבי זרים, ושונאי יהודים. הימין פועל נגד האינטרס הכלכלי שלי? לא נורא – אני אמשיך להצביע להם, ואמחה ברחוב שיעשו טובה וינהיגו מדיניות אחרת מזו שאף אחד לא מפריע להם להנהיג.

והמחאה רואה את האנשים הללו, ובמקום לבוא ולהגיד להם: די, מספיק; אנחנו שמאל, ואתם מסכימים איתנו, אז כנראה ששמאל זה לא כזה רע. וכן, אתם לא מסכימים עם הדעות המדיניות שלנו, אבל מספיק להצביע רק לפי מי שונא ערבים יותר — תתחילו להצביע לפי האינטרסים הכלכליים שלכם! במקום לעשות את כל זה, המחאה אומרת להם: אנחנו? אנחנו לא שמאל. אנחנו כולם. אנחנו ימין, אנחנו מרכז. יש גם כמה שמאלנים אבל תתעלמו מהם, זה לא אנחנו. אתם יכולים להמשיך להצביע למי שתמיד הצבעתם לו. אנחנו לא באמת רוצים להחליף את הממשלה. לא. כי אנחנו משהו הרבה יותר גדול מזה. אנחנו רוצים לשנות את השיטה! אנחנו השלב הבא באבולוציה האנושית! אנחנו ומגניטו נשנה את העולם!

וככל שהמחאה נעשית נואשת יותר לשמור על אהבת הציבור, כך היא מרחיקה מעליה יותר את אותם אלו שהיא חוששת שירחיקו ממנה את הציבור — את המפלגות שכדי להצליח לעשות את השינוי שהמחאה מבקשת, צריכות להתחזק ולעלות לשלטון; את מפלגות השמאל. כי המחאה היא לא פוליטית. היא רק על הדבר הזה שהוא מרכז הפוליטיקה בכל מדינה נורמלית בעולם: הכלכלה. ומה בין מפלגות ובין כלכלה, בכלל? ואיך ההצבעה שלנו בבחירות תשפיע על יוקר המחיה? לא! אנחנו צריכים לצעוק ברחובות! כי רק ככה נעשה את המהפכה.

אבל מחאה לא צריכה לעשות את עצמה אטרקטיבית לציבור. היא לא צריכה לייפות את המסרים שלה בפוטושופ כדי שלא יגרדו לאף אחד בעין. להפך. מחאה צריכה לעצבן אנשים. היא צריכה לגרום להם לחשוב. היא צריכה לגרום להם להתווכח. ובסופו של דבר, היא צריכה לשכנע אותם לשנות את דעתם. היא צריכה לגרום להם להבין שמה שהם חשבו קודם היה שגוי, והם צריכים לשנות את התנהגותם. מחאה לא צריכה לזכות לתמיכת 80% מהציבור. היא צריכה להרוויח את התמיכה הזו, לאט לאט, עם הרבה זיעה ודמעות. אם המחאה רק תשכנע אותם שהם צדקו מאז ומתמיד – היא לא מחאה. היא פשוט שיחת הסלון הגדולה בהיסטוריה. היא סחית.