הערה בשולי הדיון על הפליטים והמסתננים הבלתי חוקיים בישראל. ((והנה אנחנו כבר מתבשרים שהיועמ”ש העביר חוות דעת לפיה אפשר לגרש את הפליטים הסודנים. להזכירכם: מדובר רק ברבע מהפליטים בישראל כיום. 57% מהפליטים מקורם באריתראה. תושבי ישראל הגיבו לידיעה בחגיגות השמחה המסורתיות.)) ידין עילם פרסם (זהירות, פייסבוק!) טקסט בו הוא מנתח מספר נתונים לגבי “בעיית הזרים” ומעלה מספר שאלות מעניינות. רציתי להוסיף עוד פרט קטן לניתוח הזה.

עד לא מזמן, פרסמה רשות ההגירה את מספר ה”מסתננים” ה”שוהים עכשיו בישראל” (הנה למשל נתוני יולי 2011) וזאת במקביל למספר ה”מסתננים” שנכנסו לישראל – המספר לפני מספר הזרים שיצאו אותה לאורך השנים. ביולי 2011 הפער בין המספרים היה כ-5,000, כלומר כ-12% מהזרים שנכנסו בדרך של הסתננות ממצרים משנת 2006 עד אותו חודש עזבו את הארץ באופן כזה או אחר מאז. איפשהו אחרי יולי 2011 נפסק הפרסום הזה, ורשות ההגירה התחילה לפרסם רק את מספר הנכנסים, בלי לציין כלל כמה מהם עזבו. הנה למשל הפרסום האחרון שזמין, מחודש אפריל.

העניין הוא שזהו נתון מצטבר. לא משנה מה נעשה כדי להקטין את מספר המסתננים – הוא תמיד ימשיך לעלות, פשוט משום שהמספר שאנחנו מסתמכים עליו הוא סך הנכנסים לאורך השנים, ולא מספר השוהים. עבור כל שאר הקבוצות, כמובן, מדווח מספר השוהים כיום, ולא סך מספר הנכנסים לאורך השנים. למשל, גם אם לא עזב ולו אפריקאי אחד את ישראל מאז אותו דוח ביולי 2011, הרי שכיום, בניגוד לנתון שנשלף רבות, אין בישראל “כמעט 60,000” פליטים, אלא 55,000. והמספר הנכון הוא כנראה נמוך עוד יותר. בדו”ח של חודש אפריל, למשל, מדווח שבחודש ינואר של השנה עזבו “מרצון” את ישראל כ-1500 זרים שאינם עובדים זרים. רוב האנשים הללו, אפשר להניח, שייכים לקבוצת התיירים שפג תוקף האשרה שלהם לפני שעזבו את הארץ (יש כ-95,000 מהם בישראל כיום), אך רשות ההגירה אינה מפרקת את קבוצת ה”זרים האחרים” בשום צורה. באותו חודש גורשו מישראל 146 זרים שאינם תיירים ואינם עובדים זרים. שוב, רשות ההגירה מסרבת לנקוב במספר המדויק של מסתננים בקבוצה הזו, אבל לא נשארות הרבה אופציות.

אז כמה “מסתננים” שוהים כיום בישראל? שאלה טובה. עוד שאלה טובה היא למה רשות ההגירה מסרבת לתת לנו את הערכתה לגבי המספר הזה, ומעדיפה להדגיש מספר מנופח יותר.

—

ואם כבר מדברים על הפליטים, אני שוב אחזור למסקנות ועדת קננגיסר לטיפול בבעיית הפליטים, שהוגשו לעיון הציבור כבר ב-2007 (ופעם נוספת ב-2008; פעם שלישית גלידה?):

א. אין “בעיית פליטים”. הפליטים אינם בעיה. הפליטים הם קורבנות של אסון הומניטרי. הבעיה היא איך לטפל בפליטים שמגיעים לארצנו באופן שגם יהיה הומני ונכון, וגם לא יכביד על ישראל ויכולתה לשרת את אזרחיה.

ב. הסכסוך בסודן שהפך לרצח עם (שאינו מוכר ככזה על-ידי האו”ם) הביא להפיכתם של כשני מיליון איש לפליטים. מובן כי גם אם רק חלק קטן מהם יצליחו לעשות את דרכם לישראל, הטיפול בהם יהיה מסובך, יקר ובעייתי למדינה קטנה וחלשה כלכלית כמו ישראל. יתר על כן, שטף גדול של פליטים למדינה קטנה כמו ישראל יכול לערער את מאזנה הדמוגרפי בקלות יתרה וליצור מיעוט משמעותי בתוכה. לפיכך, לא ניתן לצפות מישראל לשכן לטווח ארוך את הפליטים. מאידך, ישראל היא המדינה הדמוקרטית החופשית היחידה שהפליטים יכולים לעשות אליה את דרכם הקשה ושבה הם יכולים לקוות לקבל טיפול נאות. לישראל אסור להשיב פניהם ריקם, כמדינה שעדיין זוכרת וכואבת את אסונו של העם היהודי לפני למעלה מ-60 שנה, ישראל לא יכולה להתעלם מאסונם של אלו ההופכים קורבנות לרצח המוני כיום.

ג. לאור כל זאת, על ישראל להכריז מיד כי היא מוכנה לשמש כראש חץ של הסיוע הבינלאומי לפליטי דארפור, ולפנות לאו”ם ולקהילה הבינלאומית בתביעה לשתף פעולה איתה כדי להשיג את המטרה ההומניטרית הזו.

ד. ישראל תקים ישובים זמניים בהם יתגוררו הפליטים עד למציאת פתרון קבוע עבורם. הקהילה הבינלאומית תסייע לישראל במימון הקמת הישובים הללו תוך מינימום פגיעה בערכי הסביבה. הקהילה הבינלאומית אף תסייע בידי ישראל לספק את צרכיהם של התושבים הזמניים מבחינת מזון, תרופות, טיפול רפואי וכל צורך נוסף. לשם כך תוקם קרן בינלאומית שתופקד בידי ישראל ותשמש אך ורק לצורך זה.

ה. מדינות העולם תתחייבנה לקבל אליהן אחוז קבוע מתוך הפליטים המגיעים לשערי מדינת ישראל, באופן ובקצב שיאפשרו שימור של מספר מוגבל בלבד של שוהים בכל עת בישובים הזמניים בישראל. ישראל תיקח על עצמה גם היא מציאת פתרון קבע בתחומיה לאחוז מתוך הפליטים, תוך התחשבות בשטחה הקטן ובאוכלוסייה המקומית הקטנה יחסית של מדינת ישראל.

ו. האו”ם ונציגיו מוזמנים להשתתף בניהול היישובים הזמניים ובארגון ותיאום יישובם מחדש של הפליטים במדינות השונות המשתתפות בפרוייקט.

ז. ישראל רואה לעצמה תפקיד היסטורי לסייע לעמים וקהילות הנמצאות בסכנה, כגון פליטי דארפור – על אחת כמה וכמה כאשר היא יכולה לשמש ראש גשר יחיד עבור קהילה זו. עם זאת, ישראל אינה יכולה להתמודד עם משימה מסדר גודל כזה לבדה. באם תתקל ישראל בסירוב הקהילה הבינלאומית לא יוותר לה אלא, בלב כבד, למנוע מהפליטים להגיע לישראל, או להחזירם למקום מוצאם עם הגיעם לארץ. מדינת ישראל מודעת להשלכות המשמעותיות של פעולה כזו, ולכן אנו מפצירים בקהילה הבינלאומית לסייע לנו כך שנמנע מפעולה כזו.

מי שקורא עיתונים בימינו עשוי להשתומם אל מול הגל העכור והבלתי נתפס של מקרי אונס בעת האחרונה. האחרון הגיע לכותרות ממש בשעות האחרונות. הלב מתקומם והאוזן מזדקרת למשמע הדיווחים החוזרים ונשנים, ומיד מתחיל השומע לחפש הסברים לגל החדש הזה של אלימות מינית. לא קשה למצוא קורלציה שנראית הגיונית: יש הרבה מסתננים אפריקאים בישראל עכשיו. בטח הם אשמים.

אם תסלחו לי שאני מערבב שמחה בזוועה, לזאת קוראים “אשליית הטריות“. מקרי אונס הם עניין יומיומי. אם זה לא היה כה נורא להגיד דבר כזה, אולי הייתי אפילו אומר שהם עניין שבשגרה. איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית מדווח כי בחצי הראשון של שנת 2010 לבדו היו 166 פניות לגבי מקרי אונס או תקיפה מינית קבוצתיים. 166. בחצי שנה. כמעט לא עובר יום בלי מקרה כזה. 21 מתוכם, אגב, של ילדים וילדות בני 12 ומטה. ואלו רק מקרי האונס הסנסציוניים יותר, מהסוג החביב על עיתונים ((קשה יותר להאשים ילדה בת 12 שהיא “פיתתה” קבוצה של בוגרים לאנוס אותה.)). מספר הפניות לגבי “סתם” מקרי אונס ונסיונות אונס הגיע באותה תקופה ללמעלה מ-1,300. שבעה מקרי אונס ביום, בממוצע. רבים מהם, כמובן, אינם מדווחים לרשויות, בטח שלא בטווח הזמן המיידי. רובם, כמובן, אינם עונים לסטריאוטיפ של האנס הזר שקופץ על הצעירה שמסתובבת לבדה ברחוב; אותו סטריאוטיפ שנותן לנו באופן אירוני מידה של בטחון: אם ננהג נכון, נוכל להמנע מאונס (ומכאן שקורבן האונס אשמה, במידת מה, באונס של עצמה).

ובכל זאת. שבעה מקרי אונס ביום, פלוס עוד אחד קבוצתי. אז איך זה שלפי העיתונים יש “גל” של מקרי אונס דווקא עכשיו? במקרים כאלו אני חוזר לסיפור אותו סיפר רפי מן ב”עין השביעית”, על אודות שני כתבי משטרה מתחרים שיצרו “גל פשע” בניו-יורק של סוף המאה ה-19. הם לא המציאו אף מקרה פשע – כל הדיווחים שלהם היו אמיתיים. אבל ההבדל היחיד בין ניו-יורק של לפני ואחרי גל הפשע לניו-יורק של גל הפשע היה שבזמן ה”גל”, הכתבות של שני הכתבים התפרסמו בהבלטה בעיתונים המקומיים.

במילים אחרות, המתכון הסודי שיצר את “גל האונס” הנוכחי הוא כזה: ראשית כל, תקופת חדשות חלשה – אחרי האדרנלין של הבחירות המסתמנות, הממשלה הורידה משמעותית את מפלס הריגוש מרגע שהתייצבה מחדש עם הקואליציה המורחבת. שנית, מקרה בולט במיוחד. למשל, האונס בחניון גן העיר. מדובר ללא ספק בגץ משובח: מקום חשוך אך מרכזי, אנס זר, בחורה צעירה שאפילו הייתה עם החבר. כל מה שצריך כדי ללחוץ לנו על הכפתורים הנכונים. זה לא שלא היו מקרי אונס לפני כן. בראשית החודש, למשל, היה מקרה אונס אחר. אבל הוא לא הספיק להצית את האש – הנערה הייתה שתויה, וזה מספיק כדי להטיל ספק בטוהר שלה.

המרכיב האחרון במתכון הוא אווירה ציבורית נוחה למציאת שעיר לעזאזל. אם כל מקרי האונס הללו היו נעשים על-ידי יהודים, למשל, ספק אם היה נוצר “גל”. אין כל כך את מי להאשים במקרה כזה. רק אחרי שנוצר הגל סביב שנאת הזרים, אפשר לספח לתוכו גם מקרי אונס “סתם” על-ידי יהודים, כמו זה של היום.

וזה יהיה גם סופו של הגל – הוא עוד יסחוב כמה ימים על מקרי אונס “פושטים”, אבל בסוף העיתונים יאבדו עניין ויעברו לנושא הבא. זה לא שהמשטרה החלה לעשות את עבודתה. זה לא שהנשים יכולות להרגיש בטוחות ברחוב. זה פשוט שה”גל” עבר. אם תחושו שחזרה לכם תחושת הבטחון זה לא בגלל שהאיום פחת, אלא משום שהפסקתם לחשוב עליו. כשם שה”איום האיראני” הפסיק לאיים עלינו כשהחלפנו אותו ב”איום הסודאני”, כך יבוא לאיים עלינו משהו אחר.

מאותו רגע מקרי האונס יחזרו להיות סתם מקרים מבודדים שגרתיים. לא “גל של מקרי אונס”, אלא סתם אוקיינוס שלהם.

באמת שאני לא רוצה להפוך את הבלוג הזה לפאקט צ’קר של פוליטיקאים ופוליטיקאים בכאילו, וזה לא כאילו שמלאכתי לא נעשית בידי אחרים, אבל לא יכולתי שלא להגיב.

יוסי גורביץ קישר לקטע מנאום של יאיר לפיד בפני כנסת הרבנים, ארגון בינלאומי של רבנים קונסרבטיבים. בקטעון לפיד מצטט כלאחר יד את ג’ורג’ ברנרד שאו כמי שאמר ש”אם לא היית קומוניסט בגיל 17, אין לך לב; אם אתה עדיין קומוניסט בגיל 30, אין לך שכל”. משהו לא הסתדר לי עם הציטוט הזה. קודם כל, יאיר לפיד אמר את זה, שזו חתיכת אינדיקציה לכך שכנראה יש כאן טעות. אבל חוץ מזה זה לא הסתדר לי עם מה שידעתי על הדעות הפוליטיות של שאו. בדיקה זריזה בוויקיפדיה אישרה את חשדותי: שאו היה סוציאליסט, ואף תמך במשטרו של סטאלין בשנות ה-30, כששאו עצמו היה כבר בשלהי שנות ה-70 לחייו.

חפירה מעמיקה יותר העלתה את המקור. האמירה מיוחסת פעמים רבות לוינסטון צ’רצ’יל, אבל גם זה, ככל הנראה, לא ממש נכון. מי שאמר את הדברים (הוא דיבר על גיל 20, לא 17, ועל סוציאליסטים, לא על קומוניסטים, אבל זו באמת קטנוניות) היה אחד ז’ורז’ קלמנסו, ראש ממשלה צרפתי. לזכות לפיד יאמר ש”ז’ורז’ קלמנסו” נשמע נורא דומה ל”ג’ורג’ ברנרד שאו”.

גם קלמנסו, אגב, עשה פראפראזה על אמירה מוקדמת יותר של פרנסואה גיסו, שדיבר על רפובליקנים במקום על סוציאליסטים. סתם, שתדעו.

אבל כדי שלא תגידו שאני סתם נטפל ללפיד כל הזמן, הנה גם משהו להגיד להגנתו. לפני זמן מה התפרסם התקנון של מפלגת “יש עתיד” וכולם התחילו לצחוק על לפיד בגלל שהתקנון שלו דיקטטורי וכל הסמכויות ניתנו ללפיד ואי אפשר להדיח אותו עד 2020 ויאדה יאדה יאדה. בולשיט. הרעיון שמפלגה חדשה צריכה לקיים דמוקרטיה פנימית הוא חסר כל הגיון. ללפיד אין מתפקדים. אם הוא יודיע היום על התפקדות שבסופה פריימריס לרשימת המפלגה, הוא יסתכן באופן מאוד מהותי בהתפקדות מאורגנת של כל מיני קבוצות אינטרס שבינן לבין לפיד אין דבר וחצי דבר, שיהרסו לו את המפלגה ויכניסו פנימה כל מיני אנשים שבסופו של דבר יזכו לכינוי “גמדים”, אם אכן לפיד יזכה להצלחה שמנבאים לו הסקרים כיום. הרבה יותר הגיוני שלפיד, שהוא לא סתם הפנים של המפלגה אלא כל מהותה, יבחר עם פינצטה את האנשים המתאימים ביותר לדעתו עבור המפלגה שלו. גם אז, כמובן, הוא יכול לטעות (בכל זאת, יאיר לפיד), אבל לפחות אז הטעויות הללו יזקפו בצדק לגנותו. אם הוא יפתח את המפלגה שלו לבחירות פנימיות, הוא יאבד כל שליטה על יציר כפיו עוד לפני שהמפלגה הספיקה להתגבש.

—

מה שלא מצדיק, כמובן, את העובדה ש”ועדת הבחירות” של המפלגה תדרש להסכים על הכל פה אחד, ואם יהיו חילוקי דעות אז קולו של לפיד יכריע. לזה לא קוראים “פה אחד”. לזה קוראים “לפיד מחליט”. שזה בסדר, כאמור, אבל לא ברור בשביל מה העמדת הפנים הזו.

—

ולבסוף, משהו שבאמת היה מגיע לו פוסט משלו אבל לא מצליח לי, אז נדחוף משהו קצרצר פה. יניב כתב על תקרת הזכוכית שניצבת בפני שלי יחימוביץ. אבל אני תוהה האם מה שמסכן את יחימוביץ הוא פחות תקרת הזכוכית ויותר מה שמכונה “מצוקי הזכוכית“. מצוקי הזכוכית הם אותו מכשול בלתי נראה בו נתקלות נשים אחרי שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית. ראיין, החוקרת שניסחה את המושג לראשונה, טוענת שקיימת דינאמיקה לפיה נשים ממונות לתפקידים בכירים בדיוק באותם רגעים בהיסטוריה של הארגון בהם הוא נמצא בסכנת קריסה. כשרבים מהארגונים הללו קורסים, זה מחזק את התדמית לפיה נשים הן מנהלות גרועות, ומכאן גורם לחיזוק תקרת הזכוכית.

ישנם מספר הסברים לדינאמיקה הזו. מבחינה ארגונית, ארגונית שעומדים בפני קריסה עשויים לרצות לנסות “משהו נועז”, ולראות במינוי אשה לתפקיד בכיר כסוג של אופציה אחרונה — כמו שאדם שגוסס מסרטן ינסה כל טיפול אלטנרטיבי שיוצע לו, כי מה כבר יש לו להפסיד. מכיוון ההיצע, אפשר לשער שכאשר ארגונים עומדים בפני קריסה, גברים איכותיים פחות ישושו להציע עצמם כמועמדים, וכך יגדלו סיכויהן של נשים להשיג את המשרה הלא-כל-כך נחשקת.

כמובן, לא נאמר כאן שכל ארגון לקראת קריסה יעסיק נשים (או אפילו רק ארגון לקראת קריסה), אלא שיש יותר סיכוי שארגון לפני קריסה יעסיק נשים מאשר ארגון שאינו בסכנת קריסה, ויש יותר סיכוי שמינוי של אשה לתפקיד בכיר יהיה בארגון בסכנת קריסה מאשר בארגון שאינו בסכנת קריסה.

ומעניין לראות שהרנסנס הנשי בפוליטיקה הישראלית קרה בדיוק באותם מקומות מועדי פורענות: מרצ על ערש דווי, העבודה שנראתה, עד לא מזמן, חסרת רלוונטיות לחלוטין. אפילו קדימה מינתה אשה לראשותה כאשר נראה היה (בצדק, בדיעבד) שהיא הולכת לאבד את הסיבה היחידה לקיומה. מצוקי הזכוכית.

(זהו אין פואנטה. עכשיו אתם מבינים למה לא הצלחתי לכתוב את זה כפוסט עצמאי?)

במסיבת העיתונאים היום הכריז נתניהו שמדובר בקואליציה הרחבה ביותר בתולדות ישראל. אפשר היה לתהות אם יש משהו חיובי בקואליציה רחבה בת 94 מנדטים, אבל הרבה לפני שמגיעים לזה צריך לציין שנתניהו, כהרגלו, משקר. ((ולו, בניגוד ללפיד, לא ניתן להנות מהספק שאולי הוא סתם טועה. הוא משקר.))

בסדר עולה של מספר המנדטים בקואליציה (וגם, קרה המקרה, בסדר כרונולוגי הפוך): ממשלת ישראל ה-23 (1988): 95 מנדטים.

ממשלת ישראל ה-21 וה-22 (1984/6): 97 מנדטים.

ממשלת ישראל ה-15 (1969): 102 מנדטים

ממשלת ישראל ה-14 (1967): 107 מנדטים.

סתם, שתדעו.

—

ניסיון ראשוני לניתוח של מה שקרה: התקשיתי להאמין, עד לפני שלושה-ארבעה ימים, שאנחנו באמת הולכים לבחירות בספטמבר. זה נשמע לי בלתי הגיוני מכל בחינה, אבל בימים האחרונים התחלתי לקבל את זה כעובדה מוגמרת. אני שמח לראות שהאינסטינקט הראשוני שלי היה מוצדק.

לנתניהו לא הייתה שום סיבה אמיתית ללכת לבחירות, אבל היו לו הרבה סיבות לעשות שרירים מול חברות הקואליציה שלו שכבר התחילו ב”כלכלת בחירות” (במובן הרחב של הביטוי) ופתאום נזכרו בכל ההבטחות שלהן לבוחרים. הוא גם ספג לא מעט ביקורת מתומכיו על כך שהוא נראה כה שש אלי בחירות, במיוחד משום שהמהלך לכאורה התבצע כדי להמנע מקבלת החלטות קשות בנושא גיוס החרדים.

אבל לנתניהו הרבה יותר טוב לגמור את הקדנציה שלו. הייתה לו ממשלה מאוד יציבה, ועכשיו היא רק יציבה עוד יותר.

למופז היו כל הסיבות להכנס לממשלה: המפלגה שלו נעלמה לו בין האצבעות בסקרים, הוא לא הצטייר כמנהיג בעיני אף אחד, והוא היה צריך מפלט שיאפשר לו לפחות להראות כמו מישהו שעשה משהו.

אבל כל זה לא מספיק. הנה הניבוי המאוד טנטטיבי שלי: ((שזה אומר בעברית שאני מתנבא, אבל אם וכאשר שום דבר מזה לא יקרה יש לי תרוץ: זה היה טנטטיבי)) קדימה תתאחד לקראת הבחירות עם הליכוד, ורשימות המתפקדים יאוחדו. מופז יזכה לבסיס כוח שיבטיח לו את בחירתו לרשימת הליכוד, ונתניהו יזכה לכוח נגד שיחליש את כוחו היחסי של פייגלין, ויאפשר לו להציג רשימה הרבה יותר ממלכתית והרבה פחות קיצונית משהיה מקבל אם היה הולך לפריימריס היום. הרבה מצביעי מרכז שנרתעו מהתדמית הקיצונית שהתפתחה לליכוד בשנים האחרונות יחזרו להצביע למפלגה, הליכוד יעלה לכ-35 מנדטים.

מה יקרה לשמאל עוד לא ברור, ותלוי הרבה יותר בנו מאשר במי משני האדונים הנכבדים נתניהו ומופז.

—

הצד החיובי של דחיית הבחירות: העננה שריחפה מעל האפשרות שלי להתמודד בבחירות המקדימות, ושל המתפקדים החדשים להצביע עבורנו בהן, התפוגגה. חוזרים לעבודה!

—

הערה קטנטנה לסיום: קראתי היום בעיתון שאחת המועמדות שמריץ פייגלין לרשימת הליכוד היא ניצה כהנא (כלתו של). אני לא חושב שיש דבר אחד שאני והיא נסכים לגביו, אבל יהיה משעשע להקים את לובי האייל הקורא בכנסת.

אחד הפוסטים שאני נדרש אליו לעיתים קרובות הוא “שיעור גאוגרפיה“, בו מחיתי על הנטייה של דיונים רבים בישראל שנדרשים להשוואה בין-לאומית להסתפק בהשוואה לארה”ב ותו לא. אחד המקומות בו הנטייה הזו בולטת במיוחד היא שאלת שיטת המשטר. רבים מהקוראים לשינוי שיטת המשטר בישראל מבקשים להעתיק במידה כזו או אחרת את השיטה האמריקאית, וזאת כדי להשיג מטרות שונות ומשונות. אלא שלעיתים קרובות הדרישה הזו מבוססת על אי הבנה של השיטה האמריקאית, והמטרות של השינוי המוצע בעצם מנוגדות לסיבות לכך שהמשטר האמריקאי נבנה כפי שהוא.

חשוב לזכור שארצות הברית היא למעשה המדינה היחידה שמצליחה לשגשג כדמוקרטיה עם משטר נשיאותי. רוב המדינות האחרות שניסו משטר דומה קרסו, או שהגבילו את ה”נשיאותיות” שלו. רוב הדמוקרטיות היציבות כיום הן דמוקרטיות פרלמנטריות. מאידך, המשטר הנשיאותי קורץ במיוחד למדינות שעוברות דמוקרטיזציה – ומכל הסיבות הרעות ביותר.

כל ילד יודע לדקלם שהפרדת רשויות היא הבסיס למשטר הדמוקרטי. אבל זה לא נכון. הפרדת שלוש הרשויות כאלמנט מרכזי במשטר הדמוקרטי קיימת רק במשטר הנשיאותי. במשטר הפרלמנטרי, לעומת זאת, קיים מיזוג רשויות בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת. הפרדת הרשויות נכונה רק עבור הרשות השופטת, וזאת כדי להבטיח את הדרישה הדמוקרטית הבסיסית לשלטון החוק – משמע, ההבטחה שהחוקים שקובע המחוקק יחולו גם עליו עצמו. הסיבה למיזוג הרשויות היא היסטורית: הפרלמנט והממשלה שנתמנתה מתוכו היה צריך להתמודד מול מלך בעל סמכות ולגיטימציה ציבורית, ולפיכך היה צורך בשלטון אפקטיבי ויעיל. בניגוד לתפיסה הנפוצה בישראל, דווקא מיזוג הרשויות הוא שמאפשר משילות גבוהה.

לעומת זאת, הפרדת הרשויות נועדה להשיג מטרה הפוכה במדויק. התפיסה שהנחתה את מעצבי המשטר האמריקאי הייתה ששלטון הוא דבר רע. הוא אולי רע הכרחי, אבל הוא עדיין רע. מדוע? משום שהחוקה אותה הם כתבו כבר נותנת לכל אדם את כל החרויות שהוא עשוי לרצות בהן, ולפיכך כל החלטה של השלטון היא בהכרח הגבלה של החרויות הללו. הגבלות שכאלו יש לצמצם למינימום ההכרחי, והדרך לצמצם זאת היא על-ידי הבטחה שהליך החקיקה יהיה כזה שידרוש הסכמה רחבה של הציבור, בחלוקות גאוגרפיות וטמפורליות שונות. לשם כך נוצרה מערכת הבלמים והאיזונים שמאפיינת את המשטר האמריקאי (אותו, ולא את המשטרים הפרלמנטריים, וגם לא רבים מהמשטרים הנשיאותיים האחרים – וזו בדיוק הסיבה לכך שהם נוטים להתדרדר לדיקטטורה).

הכי קל להדגים זאת באמצעות תיאור הליך החקיקה של חוק בארה”ב. חוק חייב להתחיל כהצעה באחד מבתי הקונגרס (בית הנבחרים או הסנאט). הנשיא אינו יכול ליזום חקיקה בעצמו. כל הצעת חוק שמוצגת באחד הבתים ועוברת בהצבעה הראשונית, עוברת תהליך של דיון בועדות ותתי-הועדות של אותו הבית. בסוף התהליך בו מנוסח החוק (וראוי לזכור שרוב החוקים לעולם לא רואים את סוף התהליך הזה), הוא עובר להצבעה סופית באותו הבית.

אחרי שאושרה הצעת החוק בבית הראשון, היא עוברת לדיון בבית השני, שם יש אותו תהליך בדיוק. אם ההצעה צלחה את כל הדיונים וההצבעות בבית השני (והרוב לא מצליחות במשימה), סביר להניח שהיא שונתה בתהליך ואינה זהה לחוק שעבר בבית הראשון. כלומר, זה לא אותו חוק. לכן החוק עובר לועדה משותפת של שני בתי הקונגרס שמטרתה היא לייצר נוסח אחיד לחוק שיהיה מקובל על שני הבתים.

(כאן ראוי להזכיר שבגלל כללי הדיון בסנאט, לא מספיק רוב רגיל כדי להעביר חקיקה: למעשה, מיעוט של 40% יכול לחסום כל דבר חקיקה בסנאט באמצעות פיליבאסטר, ובעשורים האחרונים נהיה לגיטימי לעשות כן לעיתים קרובות יותר ויותר. התוצאה המעשית היא שכדי שחוק יעבור בסנאט, הוא צריך רוב של יותר משישים אחוז).

אם התהליך הזה מצליח (ולרוב הוא לא מצליח) וההצעה עוברת באותו נוסח בשני הבתים, היא מועברת לידי הנשיא. הנשיא יכול לחתום על הצעת החוק ולהפוך אותה לחוק, הוא יכול לא לעשות כלום וההצעה תהפוך לחוק כעבור מספר ימים, או שהוא יכול להטיל וטו. הטלת וטו מחזירה את ההצעה לקונגרס, שם יכולים הבתים לעקוף את הוטו רק אם ישיגו רוב של שני שליש בכל אחד מהבתים.

אחרי שההצעה הפכה לחוק, עדיין עומדת בפניה שורה של בתי משפט עליונים – פדרליים ומקומיים – שיכולים לערער על חוקתיותו של החוק ולבטל אותו במחי החלטה.

על כל המערכת המסובכת הזו צריך להוסיף גם את שיטת הבחירות המבולגנת בכוונה של ארה”ב. הנשיא נבחר (פחות או יותר) באופן ישיר על ידי כלל אזרחי ארצות הברית. כל סנאטור נבחר על-ידי מדינה (סטייט) אחת, כאשר כל מדינה מיוצגת על-ידי שני סנאטורים. כל חבר בבית הנבחרים, לעומת זאת, נבחר על-ידי אזור בחירה אחד (שמונה בממוצע כ-700,000 איש, אבל יש סטיות די משמעותיות מהמספר הזה; החוקה עצמה קובעת רק שהמספר הזה לא יפחת מ-30,000), כאשר כל מדינה מיוצגת על-ידי נציגים בהתאם לגודל האוכלוסיה שלה. שליש מהסנאטורים והנציגים בבית הנבחרים מועמדים לבחירות אחת לשנתיים. כך שבעוד שהנשיא נבחר אחת לארבע שנים, הקונגרס מייצג עוד שני נקודות זמן נוספות – אחת שנתיים לפני בחירתו ואחת שנתיים אחריה.

שופטי בית המשפט העליון ממונים על-ידי הנשיא, אך תקופת כהונתם אינה מוגבלת בשום צורה (לקונגרס יש סמכות להדיח שופט מכהן, אבל הסמכות הזו מעולם לא יושמה, חרף מספר נסיונות). כלומר, הנשיא יכול למנות שופט רק כאשר שופט אחר פורש או נפטר. מכאן, שבית המשפט העליון מייצג, באופן מסויים, את כל הנשיאים בכמה עשורים האחרונים.

כאמור, כל הסמטוכה הזו מטרתה אחת: למנוע מהממשל לתפקד. בניגוד לאמירה הנפוצה, וושינגטון לא “מקולקלת”. היא עושה בדיוק מה שהיא אמורה לעשות. הבעיה היא שמה שהיא אמורה לעשות זה כלום.

השוו את התהליך הזה למצב בישראל. חוק יכול להיות מוצע על-ידי חבר כנסת, על-ידי הממשלה, או על-ידי ועדה מועדות הכנסת (בתנאים מסוימים). חוק שהוצע על-ידי חבר כנסת צריך לעבור קריאה טרומית, שאחריה החוק יעבור לדיון בועדה, ומשם ימשיך בהליך הרגיל: קריאה ראשונה, כללית, שתאשר את העברת החוק לועדה הרלוונטית לדיונים ולניסוח החוק (יצויין כי חוקים רבים נקברים בועדה), קריאה שניה על כל סעיף והסתייגות בנפרד, וקריאה שלישית על החוק בנוסחו המלא. וזהו. בכך מסתיים הליך החקיקה של חוק, מבחינה פורמלית.

(ראוי כמובן לזכור שמאז ה”מהפכה החוקתית” בעקבות חקיקת חוקי היסוד של 1992, בית המשפט העליון נטל לעצמו את הזכות לפסול חוקים, אבל הדבר נעשה במשורה ונחשב, עדיין, שנוי במחלוקת).

הממשלה, כמובן, מעורבת בתהליך החקיקה דרך הרוב האוטומטי שיש לה בכנסת, ויכולתה להטיל משמעת קואליציונית ולהפיל דברי חקיקה שאינם מקובלים עליה (בתנאי שהיא מתפקדת). כלומר, מיזוג הרשויות נותן לממשלה למעשה מרות מוחלטת על כל דבר חקיקה במהלך הקדנציה שלה.

מובן כי הרעיון לעבור לשיטה נשיאותית כדי להגביר את “המשילות” הוא מופרך לחלוטין. תאמרו “אבל ריבוי המפלגות גורם לסחטנות של המפלגות הקטנות!”, ואולי יש משהו בדברים, אבל לא המעבר לשיטה הנשיאותית הוא שיתקן את הבעיה הזו. למעשה, השיטה האמריקאית הרבה יותר פרוצה לסחטנות. בגלל הצורך לייצר רוב בכל אחד מבתי הקונגרס, ובגלל העצמאות המוחלטת של חברי הקונגרס מהמפלגות שלהם, יש נהירה של חברי קונגרס להוסיף סעיפים שזכו לכינוי “חביות השומן” (pork barrel) – מעין מקבילים אמריקאיים של “כספים יחודיים” – לדברי חקיקה פופולריים, או הצעות חוק ש”חייבות לעבור” (כמו הצעות תקציב). כך חוקים שלכאורה עוסקים בתחום אחד כוללים רשימה ארוכה של סעיפים יקרים ובלתי רלוונטיים בעליל שכל מטרתם היא לקושש עוד כמה תומכים מקרב שני הבתים.

כך יוצא שדווקא החקיקה ה”רזה” יותר היא זו שמתקשה יותר לעבור, בעוד שחקיקה בזבזנית ומושחתת מגדילה את סיכוייה להגיע אל שולחן הנשיא.

ואלו, להזכירכם, הצדדים החיוביים של השיטה. כל ויתור על הפרדת הרשויות הנוקשה הזו הופך את השיטה הנשיאותית לגן-עדן לדיקטטורים בהתהוות, כפי שאפשר לראות ברוסיה ובוונצואלה.

לשיטה הנשיאותית יש יתרונות מסויימים, כמובן. אבל זו שיטה מאוד עדינה ומאוד לא סלחנית לנסיונות עיוות. לעומת זאת, השיטה הפרלמנטרית הוכיחה עצמה כגמישה וסלחנית מאוד, גם אם הדבר אומר שלעיתים, אפשר להשיג באמצעותה דברים שמרגישים פחות דמוקרטיים. גדולתה של השיטה הפרלמנטרית היא בדיוק בכך שגם כאשר גורמים שהדמוקרטיה אינה נר לרגליהם מצליחים להשיג עמדת כח בתוכה ולנצל את מיזוג הרשויות כדי לקדם את מטרותיהם, היא אינה קורסת תוך זמן קצר, ומאפשרת להמונים לתקן את דרכם.

הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית נמצאת דווקא בקרב אלו שחושבים שהם יכולים, באמצעות הינדוס השיטה, להשיג את המטרות המועדפות עליהם על אפם ועל חמתם של האזרחים – אפילו אם המטרות הללו הן מטרות ליברליות נעלות.

טוב, הגיע הזמן לעסוק בדברים שאני מבין בהם. ביקרתי בעבר כל מיני הצעות לשינוי שיטת המשטר, והגיע הזמן להניח על השולחן את ההצעה שלי לתיקון הליקויים הקיימים מבלי להפוך סדרי בראשית. הנה הוא לפניכם – נייר העמדה שלי בנושא חיזוק שיטת המשטר. אשמח להערותיכם.

—

חיזוק שיטת המשטר

מבוא

מאז הקמת המדינה מעיבה עננת ספק על שיטת המשטר הישראלית. שיטה זו אומצה כדי להתאים לתנאים ששררו בתקופת היישוב לפני קום המדינה, והותאמה לאורך השנים לצרכיה של מדינה מודרנית בטלאי חקיקה. על כן, אין זה מפתיע כי מדי כמה שנים עולה דרישה ציבורית לשינוי משמעותי בשיטת המשטר בישראל. עם זאת, הדרישות לשינוי שיטת המשטר לוקות לעיתים קרובות באי הבנת השיטה הקיימת, וגרוע מכך – אי הבנת השיטה המוצעת. בולטת במיוחד הנטייה להעדיף את שיטת המשטר האמריקאית מתוך אמונה שהיא תפעל לחיזוק ה”משילות”, חרף העובדה שהשיטה הנשיאותית נבנתה באופן מוצהר כדי למנוע משילות ולהחליש את כל זרועות השלטון.

ליקוי אחר בהבנת השיטה הישראלית נעוץ באי הבנת תפקיד הכנסת אל מול הממשלה, ובזלזול מתמשך בתפקיד הפיקוח החלש של הכנסת – זה שאינו כרוך בשינוי מדיניות, אלא בהשפעה עקיפה דרך חשיפת פרטים בפני הציבור ויצירת איום אלקטורלי על ממשלה מכהנת שלא לפעול באופן המנוגד לרצון הציבור. במילים אחרות – תפקיד הכנסת הוא ליצור “אחריותיות” (accountability) בפני הציבור. תחת זאת, הציבור רואה דווקא את התקשורת כאוחזת בתפקיד הפיקוח על הממשלה, וזאת חרף המגבלות המוסדיות, הכלכליות והעקרוניות שקיימות בפני כלי התקשורת בהקשר זה.

על כן, מוצע להלן נייר עמדה המבקש לא לשנות את שיטת המשטר, אלא לחזק את אותם גורמים בשיטת המשטר הישראלי שנחלשו לאורך השנים, ושבעקבות החלשותם נפגעה יכולתה של הדמוקרטיה הישראלית לתפקד כראוי. נייר עמדה זה מבוסס בחלקו על דו”ח ועידת הנשיא לבחינת מבנה המשטר, שהוגש בשנת 2007.

חיזוק שיטת המשטר הישראלית

1. מפלגת העבודה תשקול לתמוך ברפורמות בשיטת הבחירות שתשלבנה מרכיב אזורי יחד עם מרכיב ארצי, ובתנאי שלא תפגע באופן מהותי הייצוגיות של השיטה, ויתאפשר ייצוג גם לקבוצות מיעוט ולמגזרים שונים. לחלופין, תשקלנה לחיוב רפורמות שמטרתן לאפשר יותר שליטה לבוחר על אופי הרשימה המועדפת עליו. מפלגת העבודה תתנגד להעלאת אחוז החסימה, או למעבר לשיטת בחירה של אזורים חד-נציגיים.

2. מפלגת העבודה תפעל לחזק את ועדות הכנסת בפעולתן מול הממשלה.

א.     מספר ועדות הכנסת יצומצם. כל ועדה תיוחד לענייניו של משרד ממשלתי אחד, למעט ועדת הכנסת וועדת הביקורת. כל ועדה תמנה 10-12 חברי כנסת. חבר כנסת לא יכהן ביותר משתי ועדות בו זמנית.

ב.      השר שעל תחום משרדו אמונה כל ועדה יציג דו”ח בפני הועדה בראשית ובסוף כל מושב של הכנסת. כמו כן, תוכל כל ועדה לזמן את השר או את מנכ”ל המשרד להעיד בפניה בהחלטה של רוב חבריה.

ג.       הצוות המייעץ לכל ועדה יורחב ויוקצה תקציב עצמאי למחקר לכל ועדה.

3. מפלגת העבודה תפעל לחיזוק הפיקוח של הכנסת על הממשלה.

א.     יבוטל חוק ההסדרים. לא יבוטל חוק ולא ידחה ישומו של חוק שנחקק על-ידי הכנסת אלא בחוק יעודי בן סעיף אחד, או בחוק חדש שיחליפו.

ב.      ראש הממשלה יציג בפני הכנסת דו”ח מפורט על פעולות משרדו וסקירה של פעולות מרכזיות של משרדי הממשלה בראשיתו ובסופו של כל מושב של הכנסת.

ג.       יורחב מרכז המידע והמחקר של הכנסת.

ד.      יחוזקו מבקר המדינה וסמכויותיו.

ה.     תוקם קרן מחקר שתסייע לחוקרים ולארגוני מגזר אזרחי העוסקים במחקר על עבודת הממשלה ובביקורת על תפקודה בתחומים שונים.

4. מפלגת העבודה תפעל לחיזוק תדמית הכנסת והדמוקרטיה בעיני ציבור האזרחים.

א.     ידרש קוורום של 40 חברי כנסת לפחות לקיום כל דיון במליאת הכנסת, וקוורום של 40% מחברי ועדה מועדות הכנסת לקיום כל דיון בועדה.

ב.      משרד החינוך בפרט ומשרדי הממשלה בכלל יפעלו כדי לקדם ולהפיץ את ערכי הדמוקרטיה בקרב אזרחי ישראל באמצעים שונים, ולקדם הבנה רחבה יותר של שיטת המשטר הישראלית בקרב ציבור האזרחים.

ג.       תוקם קרן לסיוע לארגוני מגזר אזרחי העוסקים בקידום והפצת ערכי הדמוקרטיה בקרב אוכלוסיות שונות במדינת ישראל.

ד.      מערך האינטרנט של הכנסת יעבור עדכון מהותי שעיקרו הנגשת החומרים השונים המיוצרים במליאה, בועדות ובזרועות הכנסת האחרות לציבור בכלל ולארגוני ביקורת בפרט. בין היתר, הצעות חוק הכוללות תיקונים בחוקים קיימים תכלולנה קישורים ישירים לסעיפים המתוקנים בהצעה, כדי לאפשר ביקורת נגישה לאזרחים על הצעות החוק המוגשות.

ה.     הכנסת תפעל באמצעים שונים להפצת החומרים השונים המיוצרים על-ידה והנגשתם לכלל הציבור.

ו.       הכנסת תקים ועדות דיון נודדות מיוחדות שתזמנה אזרחים להופיע בפניהן ולשטוח בפניהן את עמדותיהם וצרכיהם בתחומים שונים. ועדות אלו תכלולנה לפחות שני חברי כנסת ותתכנסנה בערים וישובים שונים ברחבי ישראל לאורך כל תקופת כהונת הכנסת.

5. מפלגת העבודה תפעל לחיזוק המשילות והיציבות השלטונית.

א.     לא ימונו שרים ללא תיק, ולא ימונו סגני שרים ללא סמכויות מפורשות.

ב.      יבוטלו הקבינט הבטחוני-מדיני וועדת השרים לענייני חקיקה. כל החלטות הממשלה תתקבלנה אך ורק בפורום המלא של הממשלה. הממשלה רשאית להקים ועדות משנה לצרכי דיון, התייעצות והכנת הצעות מדיניות, אך כל הצעה חייבת להתקבל על ידי רוב של חברי הממשלה. כמו כן, רשאית הממשלה להקים קבינט מצומצם בעל סמכות לקבוע מדיניות בעיתות חירום, אך ועדה זו תוגדר לפרק זמן קבוע מראש ולמטרות שתוגדרנה מראש ותאושרנה על-ידי רוב של חברי הממשלה.

6. מפלגת העבודה תפעל לחקיקת חוק יסוד: זכויות האזרח שיגדיר במפורש את זכויותיו של האזרח בישראל בדומה למגילות זכויות במדינות דמוקרטיות אחרות ברחבי העולם.

סיכום

מדינת ישראל עומדת בפני אתגר משמעותי של שחיקה מתמשכת בדבקות בערכים דמוקרטיים ובלגיטימציה של השיטה הנהוגה בה בקרב אזרחי ישראל. התיקונים המוצעים לעיל נועדו כדי להתמודד עם אתגר זה ולחזק את שיטת המשטר הנהוגה בישראל. על מפלגת העבודה לעמוד בראש המחנה בדרישה לתיקון הליקויים שהצטברו במערכת הדמוקרטית בישראל, לחזק את יכולת הכנסת לפקח על הממשלה, ולחזק את יכולת הציבור לעקוב אחרי מנהיגיו ולהשפיע במישרין ובעקיפין על המדיניות הציבורית במדינה.

 

כשהודעתי על כוונתי להתמודד על מקום ברשימת מפלגת העבודה, ציינתי על הדרך גם שסביר להניח שבכנסת הבאה המפלגה תהיה באופוזיציה. היו ששאלו אותי אז איך אני יכול להגיד דבר כזה, ושאם אני יכול להניח הנחה כזו, מקומי אינו ברשימת המפלגה לכנסת: רק בקואליציה יש כוח, ולכן מי שמתכנן מראש להיות באופוזיציה, לא יכול להיות מועמד רציני של מפלגה שמתיימרת להיות מפלגת שלטון.

גם שלי יחימוביץ’, מסתבר, אמרה ש”להיות באופוזיציה זו לא אידאולוגיה ורק מהקואליציה אפשר להשפיע, אבל לא בכל מחיר. היא לא תסכים להכנס לקואליציה שבה לא ניתן יהיה להשפיע בנתיב המדיני ובנתיב הסוציאל-דמוקרטי.”  (כדי להבהיר – הציטוט הוא של אדוה לוטן שדיווחה על הדברים, לא ציטוט ישיר של יחימוביץ’). שתי האמירות, כמובן, אינן שוות. אין דין הטענה שחייבים לשאוף לקואליציה כדין הטענה שאין לשלול א-פריורי כניסה אליה. ובכל זאת, אני רוצה לעסוק בטענה המקובלת שאפשר להשפיע רק מתוך הקואליציה.

יש משהו באמירה הזו שמצביע על ליקוי משמעותי בתפיסה הדמוקרטית הנפוצה בארץ. הליקוי הזה לא מפתיע במיוחד – הוא סממן של תפיסה רחבה יותר, שמשפיעה על דברים רבים בחיים האזרחיים בישראל – אבל חשוב להבין אותו ואיפה נעוצה הטעות.

התפיסה הרחבה יותר היא זו שקובעת כי כלל שאין לו “שיניים” אינו כלל. שאם אין ענישה ואכיפה, או בז’רגון המקצועי, אם אין מוסד פורמלי, אז אין מוסד כלל. מכאן: אם אין לאופוזיציה כוח פורמלי להפעיל, אזי אין לה כוח כלל. התפיסה הזו, אני מעריך, היא שהביאה ליצירת “מוסד” ראש האופוזיציה בחקיקה פורמלית. וזה לא שלא היה קיים יו”ר אופוזיציה לפני כן, אלא שהיה מדובר בתפקיד בלתי פורמלי, ושהיחסים בינו לבין ראש הממשלה – שומו שמיים! – היו מעוגנים בנוהג בלתי פורמלי בלבד.

את התלמידים שלי לימדתי שאחד הדברים שמבדילים בין ישראל לבריטניה הוא לאו דווקא שיטת הבחירות שלהם, אלא יותר התרבות הפוליטית שלהם. בישראל אין מושג של “לא יעשה”. חלק גדול מהתפקוד של הדמוקרטיה הפרלמנטרית בבריטניה מבוסס על מה נהוג לעשות, ולא מה חייבים לעשות. עצם הסמכות של ראש הממשלה, בסופו של דבר, מבוססת על נוהג. ראש הממשלה רק “מייעץ” למלך, אם להאמין לחוקי הממלכה. זה שהמלך תמיד עושה כעצת ראש הממשלה שלו, זה לא כתוב בשום מקום.

אבל בישראל דוחים בבוז כל דבר שאינו מבוסס בחוק עם שיניים. אפילו חוקי יסוד לא מעוררים במחוקק הישראלי כבוד ויראה כלשהם, והם מוכנים לתקן אותם בלי יותר מדי דאגות אם זה תואם את צרכיהם הפוליטיים. הבעיה היא שלקואליציה אין שום אינטרס לתת שיניים לאופוזיציה, ולכן התפיסה היא שהאופוזיציה היא חסרת משמעות, ותפקידה לשבת ברקע ולא לעשות כלום עד לבחירות הבאות. ((איכשהו, אותם אנשים גם גוערים תמיד בראש האופוזיציה על זה שהוא/היא לא עשו כלום במהלך כל הכהונה.))

הבעיה היא שהמודל הפרלמנטרי אכן מבוסס על אופוזיציה נטולת שיניים. לקואליציה, בהגדרה, יש רוב בפרלמנט. האופוזיציה לא יכולה להעביר חקיקה בניגוד לרצון הקואליציה, ובוודאי שאינה יכולה להפיל את הממשלה באי-אמון כל עוד לא ערערה את הקואליציה המכהנת ופירקה אותה.

אבל המודל הפרלמנטרי מייחד לאופוזיציה תפקיד משמעותי מאוד: פיקוח על הממשלה. הפיקוח הזה הוא פיקוח “חלש”, כלומר לא כזה ש”משפיע” ישירות על המדיניות. ההשפעה של האופוזיציה היא עקיפה יותר. הפיקוח שלה עובר דרך הציבור. תפקידה של האופוזיציה הוא לעקוב מקרוב אחרי מעשי הממשלה, למצוא את הכשלים במעשיה ולבקר אותם באופן פומבי, להעלות חלופות מעשיות למדיניות הממשלה ולאתר תחומים בהם הממשלה כלל אינה מתעסקת. בקיצור, תפקידה של האופוזיציה הוא לבנות תמיכה ציבורית בה במהלך שהותה באופוזיציה.

ופה ההשפעה החשובה “מבחוץ”, שלא יכולה להיות מבפנים. מפלגה בתוך הקואליציה לא יכולה לשכנע את הציבור להצביע לה כאלטרנטיבה לקואליציה הנוכחית. מפלגה באופוזיציה צריכה לעסוק יומם וליל בשכנוע הציבור שבבחירות הבאות, עליו להצביע עבורה ולא עבור המפלגות בממשלה המכהנת. מפלגה באופוזיציה לא צריכה להגיש אינספור הצעות אי אמון מדי שבוע כי “תפקידה הוא להפיל את הממשלה”. תפקיד האופוזיציה אינו להפיל את הממשלה, אלא להחליף אותה. בבחירות הבאות. האופוזיציה במשטר פרלמנטרית היא “אופוזיציה נאמנה”, כלומר – היא אינה חותרת תחת הממשלה המכהנת אלא מבקרת אותה מתוך נסיון לשכנע את הציבור שבבחירות הבאות, עליו להחליפה.

אבל במדינה שבה כל בחירות הן בחירות קריטיות, ואסור אף פעם להפקיר את הממשלה לצד השני כי מי יודע אם בכלל יהיו בחירות בעוד ארבע שנים; במדינה שבה כל ממשלה היא עניין של להיות או לחדול, לא פלא שאנשים אינם מבינים כלל מה תפקידה של האופוזיציה, וחושבים שהכי חשוב להיות בפנים, כי רק מבפנים אפשר להשפיע.

זוהי הסתכלות של הטווח הקצר. בטווח שמעבר לארבע השנים הקרובות, ההפך הוא הנכון. הדרך היחידה למפלגת שלטון שלא יכולה להרכיב את הממשלה להשפיע באמת, היא להשאר באופוזיציה. זה לא עניין של אידאולוגיה – זה עניין של השיטה הדמוקרטית. אם מפלגת העבודה חפצת חיים, היא תשאר באופוזיציה כל עוד אינה יכולה לעמוד בראש הממשלה, ותקדיש את ארבע השנים הבאות (ולא רק את החודשים האחרונים של התקופה הזו) להסביר לציבור למה הם צריכים להצביע ב-2017 אמת, ולא מחל.

—

פוסטים שאני עוד צריך לכתוב:

למה שיטת המשטר האמריקאית היא בדיוק ההפך ממה שישראלים חושבים עליה?

מה תפקידו של שר?

תציקו לי כדי שאכתוב אותם.

הסדר תורתו אומנותו הוא פצע פעור בחברה הישראלית, אך הפתרונות המוצעים לו נגועים כולם בשאיפה ילדותית משהו “לא לצאת פראייר”. בתורת קבלת ההחלטות מוכרות שיטות של מינימקס או מקסימין תועלת (להבטיח מקסימום מינימלי או מינימום מקסימלי – או במילים אחרות, להתסכן תמורת תמורה פוטנציאלית גבוהה יותר, או ללכת על בטוח במחיר צמצום הפרס הגדול, בהתאמה), ואפילו מינימקס חרטה (לצמצם את הסיכון במקרה של חרטה, על חשבון התועלת המקסימלית האפשרית). אבל בישראל התפתחה גישה חדשה שאפשר לכנות אותה “מינימקס פראייריות” – ניסיון לצמצם עד כמה שניתן את הסיכון לצאת פראייר, אפילו במחיר פגיעה בתועלת הפוטנציאלית. אבל מינימקס פראייפריות היא גישה כושלת, שגורמת לנו לירות לעצמנו שוב ושוב ברגליים, לתפוס את הפוליטיקה בין חילונים לחרדים כמשחק סכום אפס וליפול לרטוריקה של הפרד ומשול.

נקודת הקושי המרכזית היא הגיוס לצה”ל. זו נקודת קושי מוזרה, משום שמהרבה בחינות, החילונים לא באמת רוצים את החרדים בצבא. לכולם ברור שהם יצרו יותר בעיות מאשר יביאו תועלת. אבל אף אחד לא מוכן לצאת פראייר, אז כולם דורשים “שיוויון בנשיאה בנטל”, ולעזאזל ההגיון. אחרים המציאו רעיונות כמו ה”שירות הלאומי”, שלא יועיל בכלום חוץ מאשר לתחושת הפראייריות של הציבור החילוני.

הציבור החילוני צריך לבלוע את הצפרדע הזו, ולאפשר מתן פטור גורף לחרדים משירות צבאי. למשל, אפשר לקבוע שמי שהיה תלמיד ישיבה שבהסדר בגיל 16, יקבל פטור משירות צבאי, מבלי תלות בהמשך לימודיו. זה רעיון מעצבן, אבל הוא כדאי לנו: חרדי שיקבל פטור משירות צבאי שלא דרך “תורתו אומנותו” (כמו אותם חצי ממקבלי פטור על סעיף נפשי) יוכל לצאת לעבוד, ואז לא יזדקק לקצבאות מהמדינה – ואפילו ישלם מיסים כשאר האזרחים. וזאת יש לזכור: יותר מששותפות בנשיאה בנטל מתבטאת בשירות צבאי, היא מתבטאת בתשלום מיסים וסיוע למימון מדינת הרווחה, כמו גם תקציב הבטחון. כלומר, הם יהפכו מהוצאה להכנסה. כבונוס, עם עזיבת החרדים את הישיבות, יחלש כוחם של ראשי הישיבות ומנהיגי הציבור החרדי ככלל, משום שהם כבר לא יאחזו בשוט של הפרשת החרדי מרישומי הישיבה, ובכך הבאתו לגיוס. (לכן, אני מתריע מראש: מהלך כזה יזכה להתנגדות דווקא מצד המנהיגות החרדית. ככה תוכלו לדעת שזה מהלך טוב לכל היתר, כולל ציבור החרדים עצמם).

את המהלך הזה יש לשלב עם דרישה חד משמעית להכללת לימודי הליבה במערכת החינוך החרדית, כדי לאפשר לאותם חרדים שלא נדרשים לשרת בצה”ל להשתלב בהצלחה בשוק העבודה הישראלי. ניתן לדרוש לימודי ליבה בתמורה להמשך הסיוע הכלכלי לישיבות, והכללתן בהסדר הפטור מצה”ל.

אז כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, אחד הדברים שאני מתחבט בו מאז ההחלטה על ההתמודדות בפריימריס של העבודה היא איך לגשר בין העמדות המדיניות שלי לבין אלו של העבודה. אחד הדברים המשמחים שגיליתי בזכות הועידה הקרבה ובאה היא שאני לא לבד בעמדותי בעבודה. לאור זאת החלטתי לשנס מותניים ולנסות לנסח חזון מדיני חדש שיחבר בין התובנות הפוסט-ציוניות שהגעתי אליהן בשנים האחרונות לבין משהו שקרוב יותר לקונצנזוס בשמאל הציוני. התוצר לפניכם. כרגיל, אשמח להערות והצעות.

—

מבוא

בעוד כשנה נציין 20 שנה להסכמי אוסלו. ההסכמים, והתהליך שהם היוו את שיאו, היו צעד עצום לקראת השכנת שלום בחלקת הארץ עלינו אנו מתקיימים. לצערנו, הם מוסמסו ונדרסו על ידי המנהיגות בשני הצדדים, ווידוא ההריגה שלהם, אם תיסלח ((תסלח או תיסלח? המממ…)) לי המטאפורה, בוצע על ידי קיצונים יהודים ומוסלמים, בכיכר מלכי ישראל, באוטובוסים ובבתי הקפה בתל-אביב ובירושלים, במערת המכפלה, במלון פארק. גופתם עדיין זוכה לבעיטות, בין אם בסביבות עזה הנתונות למתקפות טילים מתמשכות ובין אם בכפרים הפלסטינים שמותקפים על-ידי פעילי הטרור היהודיים תחת הכותרת “תג מחיר”.

יש המעלים ספק אם הסכמי אוסלו היו ישימים בעת חתימתם, אך כעת הדבר כבר צריך להיות מעל לכל ספק: נעילת השיח הישראלי והפלסטיני סביב מיתווה ההסכמים הללו הכניס אותנו לסחרור שאין מוצא ממנו אלא באמצעות זניחתם וחיפוש חזון אחר לפתרון הסכסוך. הסכמי אוסלו נבנו על בסיס הנחת יסוד של הפרדה מוחלטת – “אנחנו כאן, הם שם”, וככאלו, לא דרשו פיתוח של יחסי אמון אמיתיים בין העמים השוכנים בין הים לנהר. פה נעוץ כשלונם. לא ניתן להשיג שלום עם שכנים באמצעות ליבוי הפחד ההדדי. החשדנות הורגת.

המפתח לשינוי: ערביי ישראל

לכל אורך תהליך השלום המתמשך של ישראל והפלסטינים, אזרחי ישראל הערבים מצאו את עצמם לכודים בפינה – מצד אחד הם לא הוחשבו כחלק מהצד הפלסטיני איתו יש לנהל שיח, ומצד אחר נאמנותם למדינה הוטלה בספק בשל הזדהותם עם הצד השני. אך שיחות השלום במתווה של “שתי מדינות לשני עמים” היוו אתגר גם עבור ערביי ישראל: בעיני רבים בישראל, הקמתה של מדינה פלסטינית אמורה הייתה להוות גם “פתרון” לבעיית ערביי ישראל, ודרך לעקוף את הסתירות שבמודל של “מדינה יהודית ודמוקרטית”.

תחת זאת, חשיבה מחודשת על תהליך השלום תעלה כי על ערביי ישראל להיות במרכז אסטרטגיית השלום של ישראל. אין דרך טובה יותר להוכיח את נכונותנו לשיתוף פעולה עם עמי האזור מאשר הפיכת הערבים אזרחי ישראל לשווים שיוויון מלא, ולשגרירי אמת ליתר העולם הערבי. השינוי ביחס לערביי ישראל צריך להיות כולל: במערכת החינוך (במערכת היהודית, באמצעות הכללת הערבית כנושא לימוד חובה כבר מבית הספר היסודי, ועל-ידי לימוד ההיסטוריה של הערבים באזור שלא מתוך נקודת המבט הצרה של היישוב היהודי בפלסטינה המנדטורית; ובמערכת הערבית באמצעות מתן אוטונומיה גדולה יותר ללימודים קריטיים לזהות הפלסטינית-ישראלית); במערך השיטור (לא נוכל לצפות מהפלסטינים בשטחים לתת אמון בחיילי צה”ל כאשר אפילו היחס בין ערביי ישראל לשוטרי משטרת ישראל הוא בד”כ עויין); בכלכלה; בהעסקה במגזר הציבורי וכן הלאה.

על ישראל להכיר באופן רשמי בנזק שנגרם לערבים תושבי ישראל בעת הקמת המדינה (גם אם לא באחריותו הבלעדית של היישוב היהודי בארץ), ולפתוח במהלך שמטרתו הכרה בעוולות העבר ותיקון סימבולי לפחות שלהם.

ככל שהפלסטינים מעברו השני של הקו הירוק יראו שישראל רוצה ומסוגלת לקיים דו-קיום מכבד עם אזרחיה הערבים, כן תפחת העוינות, יגבר האמון, ותגבר הנכונות לפשרה המקובלת על כל הצדדים ואינה מבוססת אך ורק על חשדנות הדדית ודרישות משני הצדדים לבטחונות וערבויות שמהווים מכשול בלתי עביר לקידום השלום.

יתר על כן, ככל שהחיים המשותפים יראו לכל הצדדים אפשריים וסבירים יותר, כן יוכלו הגבולות בין שתי המדינות להיות יותר גמישים ו”נושמים”, דבר שיאפשר הקמת הסדר מדיני שלא יתבסס על הפרדה חדה של טריטוריה ואוכלוסיה, אלא על ריבונות משותפת באזורים מסויימים, זיקה הדדית של חלקים בכל אוכלוסיה למדינה השניה וקיום מערכות קונפדרליות שיאפשרו שיתוף פעולה הדוק בתחומים שלא ניתן להפרידם בין שתי המדינות (דוגמת משאבי טבע, ערכים סביבתיים וכיו”ב).

תקופת הביניים

כמובן שבעת שישראל עוסקת בבניית אמון מול ערביי ישראל, אין משמעות הדבר הפקרת זכויותיהם וצרכיהם של הפלסטינים בשטחים. על ישראל לעצור את הבניה בהתנחלויות ולפעול באופן נחרץ כנגד פעולות אלימות מצד אזרחי ישראל המתגוררים מעבר לקו הירוק. ישראל צריכה לפעול כדי לצמצם ככל האפשר את החיכוך בין תושבי השטחים לבין חיילי צה”ל ושוטרי מג”ב, כולל צמצום מספר המחסומים ופתיחת דרכים המקשרות בין מקומות ישוב פלסטיניים. יש לאפשר לתושבים הפלסטיניים גישה לאדמותיהם, ולמנוע השתלטות על אדמות על-ידי אזרחי ישראל. הגם שאין להפקיר את בטחונם של אזרחי ישראל, אין לנצל את הדרישה הזו לפגיעה קולקטיבית בתושבים הפלסטיניים או לשלילת חירויותיהם.

על ישראל לעודד ולתמוך באיחוד מחדש של הרשות הפלסטינית תחת הנהגה מאוחדת, גם במחיר הכרה בחמאס כגורם פוליטי לגיטימי ברשות. העקרון המנחה בפעולה מול החמאס חייב להיות נכונות להדברות עם כל גורם המעוניין להדבר עם ישראל, מחד, וסירוב נחרץ לתביעות המגובות באלימות או באיום באלימות. ניתן לדבר עם ארגוני טרור, אך אסור להכנע להם. עד היום, מדיניותה של ישראל הייתה הפוכה בתכלית: סירוב מוחלט לדבר עם ארגוני הטרור, עד שאלו פעלו באמצעים אלימים וכפו על ישראל להכנע ולקבל את דרישותיהם. מובן לכל כי מדיניות זו פוגעת בישראל, ומחזקת את גורמי הטרור בקרב האוכלוסיה הפלסטינית.

סיכום

זה מספר שנים שקבוצות שונות, יהודיות, פלסטיניות, כמו גם קבוצות משותפות, שוקדות על פיתוח רעיונות יצירתיים שמתקדמים מעבר לעקרון “שתי מדינות לשני עמים”, מתוך הכרה במגבלותיו של עקרון זה בדרך ליישום פרקטי. רעיונות אלו, שבסיסם ברמות שונות של ריבונות משותפת וגמישה, הגיעו לכדי בשלות מספקת כדי להציגם בפני הציבור הישראלי כמדיניותה הרשמית של מפלגת העבודה.

איש אינו שוקל קפיצת ראש אל תוך “מדינה דו-לאומית”. הרעיונות החדשים דורשים תהליך ארוך טווח שכל אחד משלביו הוא בפני עצמו חיובי – ובראש ובראשונה מתן שיוויון אזרחי מלא לאזרחי ישראל הערבים. גם רעיון המדינה הדו-לאומית עצמו אינו אלא קבוצה רחבה של רעיונות המשתרעת בין פתרונות בלתי מתקבלים על הדעת כגון “מדינת כל אזרחיה” בפורמט הנתמך על-ידי בל”ד, שמשמעו העלמת הזהות היהודית לחלוטין מעקרונות היסוד של המדינה, ועד פתרונות קונפדרטיביים הדוגלים ב”שתי מדינות לשני עמים” אך עם שיתוף פעולה הדוק בין שתי המדינות. על מפלגת העבודה להוביל את השיח הפוליטי בישראל אל מעבר לפרדיגמת “שתי מדינות לשני עמים” ולאמץ בשום שכל מתוך הרעיונות החדשים שהתפתחו בשולי השיח הפוליטי, כדי לפרוץ סוף סוף את המכשול שמנע התקדמות במאמצי השלום כבר למעלה מעשור ומחצה.