חתן פרס נובל אהרן צ’חנובר כתב טור דעה בהארץ על המסלול המזורז של יאיר לפיד לדוקטורט באונ’ בר-אילן, ללא צורך בתואר ראשון. צ’חנובר כותב דברים נכונים בתכלית: אין סיבה להאמין שהאוניברסיטה היא מקור הסמכות היחיד. יש מקום לחריגים ויחידי סגולה שהוכיחו את יכולותיהם מחוץ לאקדמיה לדלג על המשוכות העומדות בפני אחד האדם ולקפוץ ישר לשלב שבו הם יכולים לתרום לידע האנושי בצורה מהותית. הכל נכון, והכל דברים שלפרופ’ צ’חנובר יש בהחלט זכות לקבוע מסמרות לגביהם (אם כי חייבים לתהות כמה סטודנטים חריגים כאלו יצא לו עצמו ללמד, בביה”ס לרפואה, שלא עברו בדרך המלך של תואר ראשון קודם ללימודי הדוקטורט). אבל אז מגיעה האמירה שאין לפרופסור כל זכות לטעון:

אינני בקיא בפרטי הדיונים באוניברסיטת בר אילן שהביאו להחלטה לפטור את לפיד מתואר ראשון בדרכו אל השני והשלישי, אך אני בטוח – על סמך היכרותי המעטה את פועלו – כי ההחלטה היא יותר מראויה. לימודים לתואר ראשון הם בבחינת בזבוז בעבור אנשים שכמותו.

ההחלטה האמורה, להזכירכם, היא כי בשל “הישגיו העיתונאיים והספרותיים” של מר לפיד, הוא כשיר להתקבל לתוכנית ל”לימודי פרשנות ותרבות”. תוכנית זו, על פי האתר שלה, “מאגדת תחת קורת גג אחת חוקרים וחוקרות שהעניין האינטלקטואלי שלהם מפגיש בין דיסציפלינות של ידע וכלים תיאורטיים ופרשניים שונים”; היא “עוסקת במרחב התרבותי והפרשני על מכלול היבטיו: תיאוריות של פרשנות, פרשנות של טקסטים, ניתוח של מוסדות ופרקטיקות חברתיות”.

פה, כמובן, נכנס המקום לביקורת. איזה הישגים עיתונאיים וספרותיים, בדיוק? יאיר לפיד הוא לא עיתונאי. למעט שנותיו ב”במחנה” ומספר שנים קצרות לאחר שחרורו, הוא כלל לא עסק בעבודה עיתונאית, אלא בכתיבת טורים (חביבים, אבל הוא לא בדיוק זוכה פוליצר) ובהגשת תוכניות טלוויזיה. מבחינה ספרותית, שוב, אף גוף אחר לא זיהה עד כה את הישגיו הניכרים של לפיד, ולמיטב ידיעתי הוא מעולם לא זכה בפרס או בהכרה אחרת על הישגיו הספרותיים. מוזר הוא שההכרה הרשמית הראשונה לה יזכה סופר מן המעלה הראשונה תהיה באמצעות קבלתו לתוכנית אקדמית יוקרתית.

איך בדיוק הרזומה הזה נותן ליאיר לפיד “ידע וכלים תיאורטיים”? איך הוא הופך אותו למישהו שראוי לדלג על כל הקורסים של תואר ראשון ושני כדי להגיע ישירות לדוקטורט? מילא, אילו היו ספריו יישום של תאוריות פרשניות שונות. אילו דן בתופעות תרבותיות והפגין בכתביו יכולת ניתוח ופרשנות אינטואיטיבית מרשימה, ניחא. אבל קשה לי להאמין שאפשר להגיד דברים כאלו על “הגותו” של יאיר לפיד בטורו בידיעות אחרונות. ((בזמנו, בראשית שנות ה-20 שלי, דווקא חיבבתי מאוד את הטור של לפיד, שהזכיר לי בסגנונו את דייב בארי הנערץ. לצערי, הטור הלך ואיבד מעוקצו תוך מספר שנים, והפך לטרחני ומייגע.))

כלומר, כל מה שאומר צ’חנובר על מקומה של האוניברסיטה, ועל עצם קיומו של מסלול עוקף תואר ראשון ברמה העקרונית – כל זה אמת לאמיתה. אבל הזינוק הלוגי שהוא עושה מהאמירה הזו להשלכתה על הלגיטימיות של התואר של יאיר לפיד, על סמך הכרותו האישית (המצומצמת במוצהר) עם פועלו של לפיד, הוא נון סקוויטר בלתי נסבל. יש לי חשד מנדנד ((כן, אינגלישיזם, אני יודע. אז מה?)) שצ’חנובר לא היה ממהר כל כך לתת אמון באוניברסיטה לו הייתה מקבלת עיתונאי מדע לתוכנית במדעי החיים ולא במדעי הרוח. נראה שהוא מאמין שכדי להיות דוקטורנט בתוכנית לתרבות ופרשנות מספיק להיות סתם אדם שכותב למחייתו – בין כה וכה אין הרבה מעבר לכך ב”לימודים האקדמיים” הללו. הלא כך? ואולי אני סתם חושד בכשרים. בכל מקרה, המסקנה של צ’חנובר, שקבלתו של לפיד לתוכנית לדוקטורט היא מוצדקת, כלל אינה נובעת מעצם הטענה שעילויים צריכים להיות מסוגלים לעקוף את המסלולים שמתווה האקדמיה לאנשים רגילים. ומזוכה פרס נובל הייתי מצפה לזהות כשל לוגי שכזה.

אני לא מחסידיו הנרצעים של רעיון החוקה. יש אנשים רבים שחושבים שחוקה זה מה שיציל את ישראל מעצמה – אולי זו וריאציה על הגישה ששיטת בחירות חדשה תציל את ישראל מעצמה – כאילו בגלל שבחוק יהיה כתוב שישראל תשמור על זכויות אדם, בהכרח הדבר יתקיים במציאות. אני לא חושב שזה נכון. כמו שאחד המרצים שלי נוהג להגיד, לצפון קוריאה יש חוקה נהדרת שמבטיחה את כל הזכויות שאדם יכול לרצות, אבל אף אחד לא רץ לגור בצפון קוריאה. מאידך, בבריטניה אין חוקה כתובה, ואנחנו יכולים רק להתקנא במצב זכויות האדם שם (תרבות פוליטית, כאמור).

אבל אני כן חושב שמתקיימת בישראל אנומליה מוזרה, שהיא חוקי היסוד. לחוקי היסוד של ישראל אין שום בסיס חוקי. כלומר, אין אף חוק של הכנסת שקובע מה זה חוק יסוד, מה משמעותו ובמה הוא שונה מחוק רגיל. ישנה רק החלטה – מה שמוכר ברבים כ”פשרת הררי” משנת 1950, שמעניקה לועדת חוק חוקה ומשפט את הסמכות לנסח חוקה ולהביאה בפני הכנסת פרקים פרקים, כחוקי יסוד, עד שיוחלט שהחוקה הושלמה. החלטה, לא חוק. לא רק זאת: מדובר בהחלט שהתקבלה ברוב של 50 מול 38 בלבד.

חוקי היסוד נחקקים כמו חוקים רגילים, ניתנים לשינוי כמו חוקים רגילים (מלבד מספר סעיפים משוריינים), אבל משום מה הם “חשובים יותר” מחוקים רגילים. גרוע מכך: הכנסת יכולה לחוקק ברוב רגיל חוק יסוד ולשריין אותו כך שידרש רוב מוחלט או אף רוב מיוחס כדי להפוך את ההחלטה. אהרן ברק קבע בעקבות חקיקת חוקי היסוד של 1992 שניתנה לבית המשפט העליון עם חקיקתם הסמכות לבטל חוקים שאינם עומדים בקנה אחד עם שני החוקים הללו. על סמך מה? כלום. החלטה של בית המשפט. כל חוקתה של ישראל עומדת לא על חוקה, לא על חוק, אפילו לא על החלטה של הכנסת – אלא על החלטה של בית המשפט העליון (ואפילו לא החלטה פה אחד: מישאל חשין התנגד).

המצב הזה הוא בלתי נסבל. הוא גורם לפגיעה בכל המוסדות המעורבים – בית המשפט מאבד את הלגיטימציה שלה משום שהוא נדמה בעיני רבים כמי שנטל לעצמו סמכויות לא לו; חברי הכנסת מתרגלים שחוקי יסוד ניתנים לחקיקה או לתיקון כלאחר יד, והצעות חוק יסוד מוגשות חדשות לבקרים; ומוסד החוקה עצמו נשחק בעיני הישראלים והופך לכלי פוליטי במקום להוות בסיס להסכמה ציבורית רחבה על כללי המשחק. לפיכך יש לתקן את המצב. אבל בניגוד להצעות בעבר, אינני חושב שהפתרון הוא להגיע להסכמה על חוקה מלאה באופן מיידי. הגורמים שעמדו בבסיס החלטת הררי עדיין מתקיימים, וביתר שאת, בישראל של ימינו. אך אין במצב זה כדי לשלול את תיקון האנומליה שבחוקי היסוד של ישראל.

על כן אני מציע לחוקק חוק יסוד: החוקה, שיסדיר את מטרות חקיקת היסוד, ואת דרכי חקיקתם של חוקי יסוד. להלן הטיוטא שניסחתי. אתם מוזמנים להציע תיקונים או לחלוק על עצם הצורך בחוק שכזה בתגובות. דברי הסבר משולבים בין הסעיפים.

הצעת חוק יסוד: החוקה

מטרה

1. חוקי היסוד של מדינת ישראל מהווים את חוקתה.

2. לא תחוקק הכנסת כל חוק הנוגד את חוקי היסוד שלה, אלא בהליך הקבוע לתיקון החוקה.

חקיקת חוקי יסוד ותיקונם

3. הצעות לחקיקת חוקי יסוד או לתיקון חוקי יסוד תוגשנה על-ידי:

א.     שלושים חברי כנסת; או

ב.     500,000 אזרחים שחתמו על עצומה אזרחית לחקיקת חוק יסוד או לתיקון חוק יסוד, בהתאם להליך שיקבע בחוק.

ג. הכנסת רשאית לתקן את מספר החתימות הדרושות להגשת עצומה אזרחית לפי סעיף קטן ב’ ובלבד שמספר זה לא יקטן מ-500,000 ולא יעלה על 15% ממספר בעלי זכות הבחירה בישראל.

מטרת סעיף 3ב היא לאפשר נגישות לציבור לחקיקת חוקי יסוד, מצד אחד, ומצד שני לצמצם את היכולת להצגת הצעות חוק יסוד מיותרות. בשל כך הוצב רף גבוה של 500,000 חתימות, המהווים כ-10% מסך בעלי זכות הבחירה בישראל כיום. כמו כן, ניתנת לכנסת האפשרות להעלות את מספר החתימות הדרושות כדי להתאימו לגידול באוכלוסיה, אך טווח השינוי מוגבל כדי למנוע חסימה מוחלטת של אפשרות הגשת הצעות לחוקי יסוד על-ידי הציבור. מספר החתימות הדרושות לא הוגדר כאחוז מבעלי זכות הבחירה כדי להמנע מאי-בהירויות או ממספרים “לא עגולים”.

4. הוגשה הצעת חוק יסוד או הצעה לתיקון חוק יסוד על-ידי 30 חברי כנסת, תונח בפני הכנסת בהליך זהה לחקיקה רגילה, ובתנאי שההצעה תעבור בקריאה שלישית ברוב של שני שלישים מחברי הכנסת.

חוקי יסוד הם בסיס כללי המשחק של הדמוקרטיה, ולכן לא יכול חוק יסוד לעבור אלא ברוב גדול מאוד של חברי הכנסת.

5. לא יכנס לתוקף חוק יסוד שחוקקה הכנסת עד שאושרר על-ידי כלל ציבור הבוחרים במשאל עם שיתבצע על פי נהלים שתקבע הכנסת בחוק.

נמנעתי מלהגדיר את אופי ביצוע משאל העם כאן כדי לא להכנס ליותר מדי פרטים טכניים. עם זאת, הייתי ממליץ שהנהלים יקבעו “קוורום” – מינימום משתתפים בהצבעה על חוק יסוד שמתחת לו ההצבעה תחשב בטלה. קוורום שכזה צריך להקבע בסביבות ה-25-30%, כדי למנוע חוסר לגיטימיות של חקיקת יסוד, מצד אחד, ואת יכולתה של האופוזיציה לחוק להטיל וטו על-ידי החרמת הצבעה.

6. חוק יסוד שחוקקה הכנסת ולא זכה לאשרור על-ידי רוב המצביעים במשאל עם על-פי סעיף 5 – בטל.

7. הוגשה עצומה אזרחית לחקיקת חוק יסוד או לתיקון חוק יסוד, תועבר ההצעה לאישור על-ידי כלל ציבור הבוחרים במשאל עם שיתבצע על פי נהלים שתקבע הכנסת בחוק.

8. אושרה עצומה אזרחית לחקיקת חוק יסוד או לתיקון חוק יסוד במשאל עם, תוכל הכנסת תוך 60 יום מהכרזת התוצאות להטיל וטו על ההחלטה ברוב של חברי הכנסת.

חוק יסוד שהוצע על-ידי הציבור יובא קודם כל לאישור על ידי הציבור – הכנסת לא תוכל למנוע את הצגתו להצבעה. עם זאת, רוב (מוחלט) של חברי הכנסת יכול לדרוש משאל עם נוסף ברוב מיוחס אם לדעת הכנסת חוק היסוד הוא בלתי לגיטימי בעליל. מובן כי המחיר הפוליטי שתגרור החלטה כזו ימנע שימוש מיותר בזכות הוטו.

9. א. הטילה הכנסת וטו על חוק יסוד לפי סעיף 7, תוצג ההצעה למשאל עם נוסף, תוך 60 יום לכל היותר, על פי הנהלים שתקבע הכנסת בחוק.

ב. הצעה עליה הטילה הכנסת וטו והוגשה למשאל עם נוסף תהפוך לחוק יסוד ובלבד שתזכה לרוב של 65% במשאל העם הנוסף.

כדי למנוע מעבר חוקים שאין להם תמיכה רחבה מאוד בציבור, כפי שעשוי להשתמע מהטלת הוטו על-ידי הכנסת, ידרש רוב מיוחס במשאל עם שני על חוק יסוד עליו הוטל וטו.

חוקי יסוד קודמים

10.  חוקי היסוד שהיו בתוקף קודם לחקיקת חוק יסוד החוקה, וכן חוק יסוד החוקה עצמו, יובאו לאשרור הציבור במשאל עם לא יאוחר משנה מיום אישור חוק זה בכנסת.

11. לא הובא חוק יסוד שהיה בתוקף קודם לחקיקת חוק יסוד החקיקה לאשרור הציבור תוך שנה מיום אישור חוק זה בכנסת, או נכשל חוק יסוד שכזה במשאל עם, יראה חוק יסוד זה כאילו נחקק כחוק רגיל ולא כחוק יסוד.

כדי להקנות לגיטימציה מלאה לחוקי היסוד הקיימים – כולל חוק יסוד: החוקה – יובאו גם הם למשאל עם, כל אחד בנפרד. כדי לשמר רציפות של החקיקה, חוקי יסוד קיימים שלא אושררו לא יתבטלו, אלא יהפכו לחוקים רגילים ולא יהיו זכאים להגנות ולמעמד המיוחד שמקנה חוק זה לחוקי יסוד.

ביקורת שיפוטית

12.  הסמכות השיפוטית להכריע באם חוק רגיל נוגד את חוקי היסוד ולפיכך בטל תהיה נתונה לבית המשפט לענייני חוקה.

13.  עם הקמת בית המשפט לענייני חוקה יכהנו בו תשעה שופטי בית המשפט העליון המכהנים בעת כינונו, שיבחרו מתוך שופטי בית המשפט העליון המכהנים על-ידי הועדה לבחירת שופטים.

14.  פרש שופט בית המשפט העליון המכהן גם כשופט בית המשפט לענייני חוקה מתפקידו, יראה כאילו פרש גם מתפקידו כשופט בית המשפט לענייני חוקה.

15.  פרש או נפטר שופט בית המשפט לענייני חוקה, ימונה במקומו שופט על-ידי הכנסת ברוב של שני שליש מחברי כנסת.

בעוד שבית המשפט לענייני חוקה יורכב בראשיתו משופטי בית המשפט העליון, עם השנים יוחלפו השופטים הללו בשופטים שנבחרו על-ידי רוב רחב של חברי הכנסת. הדרישה לתמיכה של שני שלישית מחברי הכנסת תמנע הפיכת בית המשפט לגוף פוליטי ותחייב שיתוף פעולה של הקואליציה עם האופוזיציה למינוי השופטים.

16.  לא מינתה הכנסת שופט מחליף תוך 120 יום מהתפנות משרת השופט, תמנה הועדה לבחירת שופטים שופט משופטי בית המשפט העליון למשרה.

אם הכנסת אינה מסוגלת למנות שופט חדש לבית המשפט לענייני חוקה, יבחר השופט החדש מתוך השופטים המכהנים בבית המשפט העליון, על-ידי הועדה לבחירת שופטים בה יש רוב למי שאינם חברי כנסת.

איסור שריון חקיקה רגילה

17. לא יקבע בחוק שאינו חוק יסוד כי על הכנסת לתקן חוק או סעיף בחוק בכל רוב אלא ברוב רגיל.

סעיף זה נועד למנוע מרוב רגיל של חברי הכנסת להגביל את הכנסות הבאות מלתקן חקיקה ברוב מוחלט או מיוחס, ולהגביל את ההגנות על חקיקת יסוד לחקיקת יסוד בלבד.

—

אשמח להערותיכם.

—

(אני? פרוקרסטינציה? איפה?)

המרכז הישראלי להעצמת האזרח יצאו לאחרונה בקמפיין חדש תחת הכותרת “זו השיטה, גאון!” (“גאון” כאן זה יופימיזם ל”טמבל”. למה צריך יופימיזם ל”טמבל”? לא יודע. תשאלו אותם), ונראה כי הם אף זוכים לתמיכה ממשלתית. המיה”א, אני בטוח, הם אנשים חכמים שרוצים בטובתה של המדינה. הם אפילו מונים את ראש האגודה הישראלית למדע המדינה, ז”ל, כאחד מחברי ההנהלה שלה, בתפקיד יועץ אקדמי בכיר, אז בטוחני כי כל מעשיהם מגובים בידע רחב ולא רק ברצון טוב. ואין ספק שהקמפיין שלהם טוב יותר מקמפיינים אחרים הזכורים לרעה – בעיקר זה של “חוקה לישראל” שהביא עלינו את אסון הבחירה הישירה שאחראית במידה לא קטנה לבעיות שהקמפיין הנוכחי מנסה לפתור (תוך שהוא מתעלם מהמקור ההיסטורי הזה, וממשיך לטעון ש”זו השיטה” שאחראית לכך) ((רק כתזכורת, מי שהיה אחראי על הקמפיין ההוא היו בעיקר משפטנים. מדעני מדינה התריעו על התוצאות השליליות של השינוי שהונהג מבעוד מועד, ללא הועיל.)), אבל גם “סתם” תוכניות אחרות שהועלו לפרקים לגבי שינוי שיטת המשטר בישראל לשיטה נשיאותית.

אז כן, הקמפיין הנוכחי לפחות לא מנסה להוציא אותנו מגבולות השיטה הפרלמנטרית הנהוגה בישראל. ובכל זאת, יש בו כמה וכמה פגמים, והייתי רוצה לדון בהם – לא כמתקפה אלא כביקורת בונה.

נתחיל מכך שבהחלט תתכנה רפורמות בשיטת הבחירות בישראל לתיקון בעיות ול”עידוד” התנהגות שונה מצד הבוחרים, ואין בכך כדי לפגוע בדמוקרטיה בישראל. לגיטימי ששיטת בחירות תתוכנן כדי להשיג יעדים שונים של יצוגיות ומשילות, כל עוד אין בכך כדי לסייע לקבוצה אחת למנוע מקבוצות אחרות נגישות לשלטון. ההצעה הנוכחית בהחלט אינה עושה כן. כלומר הביקורת שלי אינה עקרונית על עצם הרעיון של רפורמה, אלא על הפרטים הספציפיים של הרפורמה המוצעת.

הרפורמה, במעט המידע שניתן עליה באתר שהוקם עבורה, מתבססת על ארבעה סעיפים בלבד: שילוב בין בחירות איזוריות לארציות, העלאת אחוז החסימה, העלאת החסמים להבעת אי אמון של הכנסת בממשלה מכהנת, והגבלת מספר השרים בממשלה. מה אין כאן? אין כאן הצעה לשנות את שיטת המשטר, אלא רק את שיטת הבחירות, וכן שני תיקונים בתוך מסגרת שיטת המשטר הקיימת. אבל גם אין כאן פרטים שיעזרו להבין את מהות השינויים המוצעים. נאלץ, לפיכך, להתבסס על מה שיש.

שינוי שיטת הבחירות

נתחיל מהקל אל הכבד: העלאת אחוז החסימה. לכמה? ל-5% כמו בגרמניה? או ל-10% כמו בטורקיה? או “סתם” ל-3%? לכל ברור שלהצהרה על העלאת אחוז החסימה אין משמעות ברורה בלי שיתנו אחוז ספציפי. העלאה ל-3% תפגע בעיקר במפלגות הערביות, אולי במרצ, וכמעט ולא באף אחת אחרת. העלאה ל-10% תמחק למעשה את האפשרות למפלגות סקטוריאליות בישראל ותשאיר אותנו עם שלוש-ארבע מפלגות, וסיכוי גדול לאובדן של מאות אלפי קולות בכל מערכת בחירות. 5% עלול לגרום לנפילת המפלגות החרדיות, ויחייב איחוד כוחות בימין ובשמאל. לאיזה מהם מכוונים אנשי המיה”א? לא ברור.

שילוב בין בחירות איזוריות לארציות. מה שנקרא בז’רגון “שיטה מעורבת”. יופי של רעיון. הבעיה היא שיש הרבה שיטות מעורבות, ולא ברור לאיזו מהן מכוונים אנשי מיה”א. באתר מתוארת השיטה כך: “הבחירות לכנסת ייעשו בשני פתקים: פתק לרשימה מועמדים כללית במישור הארצי ופתק למועמד, שייצג באופן אישי את האזור שבחר בו.” על פניו, זה נשמע קצת דומה לשיטה הגרמנית.

בשיטה הגרמנית, מחצית הפרלמנט נבחר בבחירות אישיות באזורים חד-נציגיים, בדומה לבחירות בארה”ב, בריטניה או קנדה – כך שמי שמקבל הכי הרבה קולות (גם אם לא רוב), זוכה באזור. זו שיטה שנותנת יתרון אדיר למפלגות הגדולות, ולמעשה “מייצרת” רוב. אבל בשיטה הגרמנית חציו השני של הפרלמנט נבחר בבחירות ארציות יחסיות באופן שמתקן את העיוותים של הבחירות האיזוריות. כלומר, חלוקת המנדטים על פי ההצבעה הארצית נעשית באופן כזה שסך המנדטים שכל מפלגה תקבל בפרלמנט כולו ישקף את אחוז ההצבעה הארצי שלה. מפלגה שזכתה בהרבה מושבים בבחירות האיזוריות עשויה שלא לקבל מושבים נוספים כלל מהרשימה הארצית. יתר על כן, מספר המושבים בפרלמנט יכול לגדול כדי להתגבר (חלקית) על עיוותים חריגים שנוצרו בהצבעה האיזורית.

השיטה הזו, אם כן, משמרת את היצוגיות הגבוהה שבשיטה ארצית (במגבלות אחוז החסימה הגבוה-יחסית). בשתי מערכות הבחירות האחרונות, למשל, השיטה הזו יצרה פרלמנט עם שתי מפלגות בינוניות-גדולות (בין 20-40 אחוז מהמושבים), ושלוש מפלגות בינונית-קטנות (סביב ה-10%). בבירור, שיטה כזו לא תשיג את המטרה של “לחזק את כוחן של המפלגות הגדולות הנבחרות בבחירות כלל ארציות” – היא אינה פוגעת כלל במפלגות הקטנות (שעוברות את אחוז החסימה), מצד אחד, ומצד שני היא מחזקת אוכלוסיות מובחנות בעלות ריכוז גיאוגרפי גבוה — למשל חרדים, ערבים או מתנחלים שתוכלנה למנף את הריכוז הגיאוגרפי הזה כדי להשיג ייצוג אזורי שעשוי לחרוג מכוחן האלקטורלי ברמה הארצית.

לחלופין, יתכן שהמדובר בשיטה הרוסית לשעבר, או משהו שדומה קצת לשיטה המצרית. בשיטה זו, שני הפתקים מנותקים זה מזה ותוצאותיהם מחושבות בנפרד. שיטה זו אכן יוצרת עיוות לטובת המפלגות הגדולות. מצד שני, זו שיטה שלוקחת את הרע מכל העולמות – גם מעוותת את רצון הבוחר ונותן כוח עודף למפלגות הגדולות, מצד אחד, וגם לא מייצרת רוב ומשאירה את הפרלמנט מפורר מצד שני (במקום שישה חברי יהדות התורה יהיו שלושה, למשל. הידד. אלא אם, כמובן, הם יצליחו לבחור נציגים גם בבחירות האיזוריות – מה שתלוי יותר בחלוקת האזורים מאשר בכל דבר אחר). גם לגבי ייצוג הפריפריה יש מה להגיד במצב כזה: בעוד שבשיטה הגרמנית המצביע יכול להיות סמוך ובטוח שהמפלגה המועדפת עליו תקבל ייצוג יחסי לפי הקול הארצי שלו, והוא יכול לבחור את המועמד המקומי לפי אינטרסים מקומיים, הרי שבשיטה הרוסית/מצרית, שני הקולות גם יחד יכריעו את סיכוייה של המפלגה המועדפת עליו להרכיב ממשלה. במצב זה, כמו בשיטות פרלמנטריות אחרות עם בחירות באיזורים חד-נציגיים (בריטניה, למשל), השאלה המקומית הופכת לשולית ברוב המקרים, וההצבעה נשארת ברמת הנושאים הלאומיים גם בהצבעה האזורית. כלומר, יהיו נציגים של כל אזור גיאוגרפי, אבל לא לגמרי ברור שהם יהיו חייבים את קולם לאינטרס האזורי שהם מייצגים.

הייתי מעדיף הרבה יותר מעבר לשיטה אזורית רב-נציגית – כלומר, הצבעה באזורים שממנים כל אחד מספר מושבים (בדומה לאירלנד או ספרד). גם כאן יש דרכים שונות לעשות זאת (השיטה החביבה על מדעני מדינה בד”כ היא השיטה האירית, המכונה גם “שיטת הקול היחיד הניתן להעברה“, אבל היא די מסובכת, ואפשר גם להסתפק ב”סתם” שיטה יחסית ברמת האזור, כמו בספרד). שיטה כזו מייצרת אחוז חוסם “טבעי”, מצד אחד, ((אם יש 10 מושבים באזור בחירה, צריך 10% מהקולות באותו אזור כדי להשיג מנדט.)) אבל שומרת על יצוגיות גבוהה, לפחות ברמה הגיאוגרפית, מצד שני. המספר הקטן של נציגים של כל אזור מאפשר להם לשמור על קשר ישיר עם הבוחרים הרלוונטיים שלהם, ולפעול למענם, תוך שקיים עליהם תמיד האיום שאפילו חלק יחסית קטן מהבוחרים יוכל לבחור נציג “אזורי” אותנטי יותר אם לא יספקו את הסחורה. מכיוון שה”ספסל האחורי” נשאר מאוד חשוף בשיטה כזו, הוא יפעל כדי לקדם את האינטרס האזורי שלו בתוך הכנסת.

תיקון שיטת המשטר

כאמור, שני סעיפים מתקנים את שיטת המשטר הנהוגה בישראל. האחד הוא תיקון של תיקון של תיקון: הגבלת מספר השרים בממשלה. פעם לא הייתה שום מגבלה על מספר השרים בממשלה. ממשלות ישראל עד אמצע שנות ה-60 מנו בד”כ למטה מ-20 שרים ועוד מספר מצומצם של סגני שרים. ממשלת האחדות שהוקמה לקראת מלחמת ששת הימים חרגה מהמספר הזה והגיעה בשיאה ל-24 שרים, בנוסף למספר גבוה למדי של סגני שרים שהיו בממשלה מיום הקמתה. הממשלה הבאה, שהוקמה על ידי גולדה מאיר, הייתה גם היא ממשלת אחדות (בראשית דרכה) ומנתה, בימיה הראשונים, 24 שרים ועוד מספר לא קטן של סגני שרים – זאת, למרות שלמערך היו בכנסת לא פחות מ-56 מנדטים. אחרי כמה ממשלות יחסית-רזות חזרו הממשלות לסורן עם ממשלת האחדות הבאה – זו של 84, עם לא פחות מ-25 שרים ביום הקמתה. ב-88 הוקמה ממשלת אחדות נוספת עם 26 שרים. הממשלה הרזה הגיעה רק אחרי פירוק ממשלת האחדות עם התרגיל המסריח והקמת ממשלת ימין צרה (20 שרים). ממשלת רבין התחילה את דרכה עם 18 שרים בלבד (אבל תשעה סגני שרים).

חוק יסוד: הממשלה שקבע את שיטת הבחירה הישירה קבע בין השאר גם שהממשלה לא תמנה יותר מ-18 שרים (כולל ראש הממשלה), ולא תפחת משמונה שרים (אני מניח שהסעיף האחרון היה סוג של בדיחה). ממשלתו של נתניהו אכן מנתה 18 שרים בראשית דרכה (אם כי, לפחות עד כמה שאני מצליח לראות פה, נוספו שרים במהלך השנים – למשל אריאל שרון, שמונה חודש לאחר הקמת הממשלה. לא בטוח מה הלך שם.) הסעיף הזה שרד בדיוק עד 1999, אז שינה אותו אהוד ברק מיד עם בחירתו כדי לענות על צרכים קואליציוניים. המגבלה הוסרה, וממשלתו של ברק הגיעה בשיאה ל-23 שרים ושמונה סגני שרים. מספר דומה כיהנו בממשלת שרון השניה (ומספר כולל מדהים של 39 אנשים שונים כיהנו כשרים לאורך שנות הממשלה). 24 שרים (ואף לא סגן שר אחד!) כיהנו בראשית ימיה של ממשלת אולמרט.

29 שרים ותשעה סגני שרים מכהנים בממשלה הנוכחית. שאלה: האם זו השיטה, גאון? הממשלה הנוכחית אפילו לא מתהדרת בהיותה ממשלת אחדות – מה שהסביר את הממשלות המפלצתיות של שנות ה-80. ההסבר לגודלה העצום של הממשלה הנוכחית נעוץ בשני גורמים: היסטורי ופרסונלי. ההסבר ההיסטורי נוגע להתפוררות הכנסת שהחלה עם הנהגת (כן) הבחירה הישירה לראשות הממשלה. כשהממשלה צריכה לכלול יותר סיעות, מספר השרים גדל (אבל גם כשהממשלה צריכה לכלול שתי סיעות גדולות במיוחד, עם הרבה אגואים שצריך לרצות, כמו בשנות ה-80, מספר השרים גדל). הגורם השני, כפי שאפשר לראות מהשוואה פשוטה של מספר השרים בממשלות האחרונות, הוא פרסונלי: לנתניהו פשוט לא היה אכפת מספיק כדי להגביל את גודל ממשלתו – או אולי לא היה לו מספיק כוח כדי להגיד “מספיק”. זה לא קשור למו”מ קואליציוני. 14 ח”כים מהליכוד – סיעה של 27 איש בלבד – מכהנים כשרים בממשלה, וזה בלי לכלול את יעקב נאמן שאינו ח”כ. עוד שלושה הם סגני שרים. לשם השוואה, רק חמישה מחברי ישראל ביתנו (15 מנדטים) מכהנים כשרים ועוד אחד כסגן שר. סחטנות קואליציונית? לא ולא. סחטנות פנים-מפלגתית.

אז האם אני אומר שהגבלת מספר השרים היא רעיון רע? לא. רעיון מצויין. אבל בלתי ניתן ליישום. כבר ניסו פעם אחת, והוא בוטל. אלא אם נשריין את הסעיף הזה ברוב מיוחס במיוחד, לא ניתן יהיה להגן עליו מפני ראש ממשלה מיועד שינסה להרכיב קואליציה. ולא נראה לי הגיוני שהסעיף היחיד בחוקי היסוד של ישראל שישוריין ברוב מיוחס יהיה דווקא סעיף שולי שכזה. אבל בין כה וכה, הבעיה כלל אינה בשיטה – היא באנשים, בתרבות הפוליטית שאפשרה לממשלה הזו לקום בלי שמישהו יניד עפעף או יחשוב שזו עילה לא להצביע לליכוד שוב.

הסעיף האחרון הוא המוזר מכולם: דרישה להעלות את מספר המנדטים הדרוש כדי להפיל ממשלה בהצבעת אי אמון. עד 1991 ניתן היה להפיל ממשלה בהצבעת אי אמון בכל רוב. כלומר, אם היו שלושה ח”כים במליאה ושניים הצביעו אי אמון, הממשלה נפלה. החוק תוקן, והצבעת אי אמון כיום דורשת רוב מוחלט של חברי הכנסת – כלומר, לפחות 61 ח”כים צריכים להביע אי אמון בממשלה המכהנת, ולתת אמון בראש ממשלה מיועד חלופי. ההצעה של המיה”א דורשת להגדיל את המספר הזה. משמע: היא רוצה לאפשר מצב של ממשלת מיעוט. ממשלות מיעוט הן פחות או יותר הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות בשיטה פרלמנטרית. הן קורות, לעיתים, במדינות בהן לא מקובל להקים קואליציות, אבל הסיבה היחידה שהן לא קורסות תוך יומיים היא כדי לא לעצבן את המצביעים. אז סוחבים שנתיים של חוסר תפקוד טוטאלי, ובסוף הולכים לבחירות. בקנדה עשו את זה שלוש פעמים רצופות בשנים האחרונות.

אבל יותר מכך – עצם העובדה שהממשלה היא ממשלת מיעוט אינה מחוייבת הצבעת אי אמון – כאמור, ממשלות מיעוט קיימות במדינות אחרות, למרות שהאופוזיציה יכולה להפיל אותן בכל רגע. שוב, עניין של תרבות. בישראל הצבעות אי אמון הפכו לעניין של מה בכך, בעיקר בגלל שהאופוזיציה גילתה שניטל עוקצן ברגע שנדרשו 61 מנדטים כדי לזכות בהן. הצבעות אי אמון הפכו למשהו הצהרתי, וממשהו שמשיג כותרות ראשיות, הן הפכו לעוד חלק מייגע של סדר היום של הכנסת שאף אחד לא מדווח אליו ולאף אחד לא אכפת ממנו.

אבל מה שהכי מוזר בסיפור הזה הוא שבכל ההיסטוריה של ישראל, רק ממשלה אחת נפלה בהצעת אי אמון – ממשלת האחדות של 1988, שנפלה בתרגיל המסריח ב-1990. אף אחד עד אז או מאז לא הביא לנפילתה של ממשלה בהצעת אי אמון. יתר על כן – אף אחד לא באמת הגיע קרוב ללאיים על הממשלה מאז שינוי החוק ב-1991. רוב פשוט של הכנסת מספיק כדי לפזר אותה וללכת לבחירות. אם זו המטרה, אין סיבה להצביע אי אמון בממשלה. אלא אם המציעים רוצים גם לחייב את הכנסת להוציא את ימיה כל עוד לא השיגה רוב מיוחס לפיזורה – רעיון די מחריד, בשיטה פרלמנטרית – לא ברור לי מה הם מקווים להשיג פה.

—

האמת היא שזו לא השיטה. מנסים למכור לנו את זה בערך מאז 48, אבל זה שקר. זו התרבות. התרבות הפוליטית בישראל מעקרת את הכנסת מכוחה כגוף מבקר של הרשות המבצעת. התרבות התקשורתית בישראל מציפה אותנו בציניות ומונעת מאיתנו לראות כיצד לנו כאזרחים יש כוח להשפיע על הממשלה. התרבות הארגונית של המפלגות בישראל מנתקת את האזרחים מהמדינה.

הממשלות שלנו גדלו כי הפוליטיקאים גילו שזה לא מזיז לנו. מפלגות סקטוריאליות זוכות לנתח גדול מידי מהעוגה כי המצביעים מוכנים לספוג את זה כדי שהמפלגה “שלהם” תעמוד בראש הממשלה. אפשר לנסות להנדס את תוצאות הבחירות – אפשר אפילו לעשות זאת בהצלחה. אבל זה לא ישנה את התרבות הפוליטית בישראל, ולכן זה לא ישיג את התוצאות הרצויות. האזרח לא יועצם אם רק נשנה את השיטה. אני חושש שהאזרח יאלץ להתאמץ יותר כדי לזכות בהעצמה. איש לא יוכל לעשות זאת עבורו.

הייתה היום, כך שמעתי, הפגנה בכיכר רבין נגד התיקון לחוק הפליטים. אין לי אלא כבוד והערכה לאנשים שהלכו להפגנה הזו, כמו גם להפגנות אחרות. הלוואי והייתי במצב להגיע ליותר מהן. אני רוצה להבהיר כבר בתחילת הפוסט שאין כאן ביקורת על המפגינים, אלא רק ניסיון לחשוב קדימה, איך לנצל את האנרגיות המצויינות הללו בצורה יותר יעילה.

העניין עם ההפגנות הללו הוא שהן מופנות כלפי האנשים הלא נכונים. המפגינים מנסים, באמצעות ההפגנה, לשנות את מדיניות הממשלה. זה לא יקרה. זה לא יקרה משום שבפוליטיקה – כמו בכל דבר שבעיקרו הוא קונפליקט בין שני צדדים או יותר – אין לשום דבר תועלת אלא אם הוא מכיל איזשהו איום אמין. והמפגינים הללו בכיכר רבין, הם לא מהווים איום אמין על אף אחת מהמפלגות שנמצאות עכשיו בממשלה.

את ההפגנה של היום היו צריכים לערוך בשכונת התקווה, לא בכיכר רבין. לא בגלל הסיבה שתומכי החקיקה היו נותנים — “נראה אתכם חיים עם כל המסתננים הללו סביבכם כל הזמן” — אלא בגלל ששם חיים האנשים שאותם צריכים לשכנע המפגינים. אם האנשים שסובלים הכי הרבה מתופעות הלוואי של כניסת הפליטים ישתכנעו שלא נכון לגרש אותם או לאסור אותם, אלא יש דרכים טובות יותר למנוע את ההשלכות הבעיתיות של המצאותם בישראל בלי למנוע מהם את ההגנה שישראל יכולה לספק להם, זה יעשה הרבה יותר למען הפליטים מאשר כל ההפגנות בכיכר רבין. ואם נוכל לשכנע אותם שבבעיות שהם חווים לא אשמים הפליטים או מהגרי העבודה או השב”חים, אלא מדיניות הממשלה, ואם נוכל לשכנע אותם לא להצביע לליכוד או לישראל ביתנו בבחירות הבאות, זה יהיה איום אמין על הממשלה. זה יגרום להם להקשיב, ולתקן. כבר כתבתי בעבר שאנחנו חייבים להעביר את הציבור מהסלון למרפסת – מצפיה במחאה על מסך הטלוויזיה להשתתפות בה ברחובות הערים ברחבי הארץ. טוב שהתל-אביבים יפגינו בתל-אביב, אבל חשוב גם שהרחובותים יפגינו ברחובות, שהנתנייתים יפגינו בנתניה, שהבאר-שבעים יפגינו בבאר-שבע והכרמיאלים יפגינו בכרמיאל. שם נמצאים האנשים שאנחנו צריכים לשכנע, לא בכיכר רבין ולא בקריית הממשלה בירושלים.

אם אנחנו רוצים שהמחאה תשפיע לטווח ארוך, אנחנו צריכים לעשות חוגי בית וחוגי רחוב שיפנו לאנשים במקומות שבהם המפלגות שמרכיבות את הקואליציה קיבלו הכי הרבה תמיכה, לא במעוזי מרצ. אנחנו צריכים לפנות לאוכלוסיות שאנחנו יודעים שמצביעות נגד האינטרסים של עצמן כי שכנעו אותם שלשנוא את האחר זו הדרך היחידה לדאוג לעצמך. אנחנו צריכים ללכת לעולים מברה”מ שמצאו את עצמם מעבר לקו הירוק כי שם היה זול לקנות בית טוב, ועכשיו חושבים שהם צריכים להצביע לליברמן כדי שלא יאבדו את כל מה שיש להם. אנחנו צריכים ללכת לתושבי הדרום ולשכנע אותם שטיפול ממשלתי נכון יכול לסייע להם יותר מכל מדיניות יד קשה כנגד הבדואים. אנחנו צריכים להפגש עם אנשים אמיתיים, לדבר איתם, להתווכח איתם פנים מול פנים, לא במטרה להוכיח להם כמה שהם טועים, אלא במטרה להראות להם שאנחנו יכולים להיות כולנו באותו צד, ושכולם ירוויחו מזה.

כי עד שאנשי השכונות לא יפגשו עם פליטים פנים מול פנים, ישמעו את סיפוריהם, יצרו קשרים איתם ויבינו שגם הם, ברובם הגדול, סובלים מהאלימות והפשיעה, וגם הם רוצים למנוע את התופעות השליליות שמתלוות לחיי העוני המרוד שהם סובלים ממנו – עד שזה יקרה, אנחנו לא נוכל להסתובב ולהגיד לנתניהו: תעשה מה שאנחנו אומרים, או שזו תהיה הקדנציה האחרונה שלך.

המוחים בקיץ סירבו להגיד בפה מלא “שנו את המדיניות, או שלא נצביע עבורכם”. המפגינים היום לא יכולים לאיים מכיוון שבין כה וכה הם לא הצביעו לקואליציה הנוכחית. גם אלו וגם אלו לא יוכלו להביא לשינוי. כל אחד מאיתנו, שמאמין בערכים שהמחאה הרימה על נס, צריך לשאול את עצמו מדי יום “מה אני עשיתי היום כדי לשכנע מצביע ליכוד שלא לחזור על כך בבחירות הבאות, אלא אם תשתנה מדיניות הממשלה?” רק כך יש לנו סיכוי לייצר איום אמין על העומדים בראשה.

—

וחצי מילה על חוק הפליטים: פליטים הם בעיה קשה בכל רחבי העולם. החוק הבינלאומי מאוד מתקדם, אבל מעטות המדינות שמיישמות אותו באופן ראוי. ישראל אינה חריגה מאוד כאן, עד כמה שאני מבין, ומיקומה הגיאוגרפי מציב אותה בעמדה בעייתית יותר מרוב המדינות שישמחו להטיף לנו מוסר. צריך להתנגד לחקיקה החדשה, אבל אסור לנו להתעלם מהמצוקה האמיתית והבעיות הקשות שסוגיית הפליטים מעמידה בפנינו. כתבתי על כך בעבר, וחשוב שהדיון הזה יתקיים. לא כדאי שהטיעונים של הצד שלנו יתעלמו מהבעיות ויעמידו פנים שישראל מסוגלת לקיים את החוק הבינלאומי ככתבו בעת שאף מדינה אחרת לא עושה כן. חשוב שכל ניסיון של ישראל להתמודד עם המצב יעשה בשיתוף עם הקהילה הבינלאומית ותוך הטלת חלק גדול מהאחריות על מדינות אחרות, כשישראל משמשת לכל היותר תחנת מעבר לרוב הפליטים שמגיעים לגבולה.

את הפשטנות הפופוליסטית של הממשלה והימין לא צריך להעמיד מול פשטנות פופוליסטית של השמאל, אלא מול דיון מעמיק ומורכב בסוגיה הלא פשוטה הזו.

הערה מקדימה: הפוסט הזה, עם הכותרת הזו, יושב לי כבר כמה ימים בטיוטות ומחכה שאתפנה קצת מהילד החדש והילד הישן כדי לסיים אותו. אין בו שום דבר על יאיר לפיד, ולא כתבתי את הכותרת הזו כדי לאזכר ארוע אקטואלי בלי קשר לנושא הפוסט. זהו.

—

א”ב יהושע פרסם לפני מספר ימים טור ב”הארץ” שבו הוא קורא לישראלים להתחיל להתכונן לקראת בואה של המדינה הדו-לאומית. עבור יהושע, למדינה דו-לאומית צריך להתכונן כמו אל אסון טבע: צריך להכין את המקלטים ולמלא את המזווה. צריך לעשות כל מה שאפשר כדי שכשרעידת האדמה הזו תגיע, היא “לא תהרוס לחלוטין את הזהות הישראלית-היהודית שהתגבשה בעשרות השנים האחרונות”. ומהי אותה זהות ישראלית-יהודית? אותה “הלאומיות החילונית העצמאית הישראלית”, כפי שהוא מכנה אותה מאוחר יותר בטקסט? ובכן, הוא לא ממש מגדיר אותה. הוא אומר מה היא לא:

מלבד המחנה הדתי (בגלל מבנה הזהות הדתית שלו) ומלבד המחנה הימני-הקיצוני החילוני (בגלל אלימות הפנטזיה שלו) ומלבד השמאל הפוסט ציוני (בגלל החזון ההומני-קוסמופוליטי שלו) – כל יתר המחנות הפוליטיים והאידיאולוגים בישראל מבינים וגם מכריזים שמדינה דו-לאומית בארץ ישראל היא אפשרות רעה ומסוכנת.

שימו לב: מלבד הדתיים, הימניים והשמאלנים (והערבים, כמובן), “כל יתר” המחנות הפוליטיים מסכימים עם יהושע. יהושע, כמובן, טועה. הרבה מאוד דתיים והרבה מאוד ימניים (ואפילו הרבה שמאלנים “פוסט-ציוניים”) אינם רואים במדינה דו-לאומית אפשרות טובה. אבל אפשר ללמוד לא מעט מההגדרה הזו של יהושע לגבי התפיסה המפא”יניקית משהו שלו את “הזהות הישראלית”. ישראל הישנה והטובה, קראו לזה פעם. ישראל הראשונה. וזו אותה “ישראל הישנה והטובה” שיהושע רוצה להציל מהמדינה הדו-לאומית, כאילו עם הקמת המדינה הפלסטינית יעלמו מחיינו גם כל הדתיים, המסורתיים, המזרחיים, הימניים, וכל מי שלא שייך לאותה “זהות ישראלית-יהודית” ש”התגבשה”(!) בעשרות השנים האחרונות. זו הפעם הראשונה שאני רואה מישהו שמדבר על התגבשות הזהות הישראלית ולא על התפוררותה.

יש לנו כאן, אם כן, זהות ששייכת רק לחלק (אולי אפילו מיעוט) מתוך סך אוכלוסיית ישראל, שנוצרה רק בעשורים האחרונים, ושלמענה כדאי להפוך את כל העולם כדי להשיג פתרון שתי מדינות. וויל קימליקה, הכהן הגדול של הרב-תרבותיות, כתב בזכות מנגנונים שמטרתם הגנה על קבוצות תרבותיות באופן שיאפשר לתרבותם לשרוד בטווח הארוך. על כך ענה לו צ’רלס טיילור ש”אולי הטיעון הזה נכון עבור אנשים שחיים כרגע ומוצאים עצמם לכודים בתוך תרבות תחת לחץ, כשהם יכולים לשגשג בתוכה או בכלל לא. אבל אין בכך הצדקה למהלכים שמטרתם הבטחת שרידת התרבות לדורי דורות.” ((Taylor, Charles. 1992. Multiculturalism and the Politics of Recognition: An Essay. Princeton, NJ: Princeton University Press, p. 41.)) תשובה דומה ניתן לתת גם ליהושע: מדוע בעצם עלינו להכניס את עצמנו למהלך מורכב, שסופו מי ישורנו, אם התועלת היחידה שתעלה מכך היא שנציל איזושהי תרבות בת כמה עשרות שנים, שרוב האנשים שנמנים עליה לכאורה כלל אינם שותפים לה בין כה וכה?

ועד עכשיו אפילו לא אמרנו מילה אחת על מה כוללת הזהות הזו, ומה בדיוק יעשו לה הערבים הרעים אם נחלוק איתם את הארץ. לפני שנמשיך, אתנחתא קומית:

מגנים על התרבות הקנדית מפני הפלישה ההיספאנית: הקרב על המדשאה

—

מצחיק קצת לראות את יהושע מאשים ברגע אחד את הפלסטינים בכך שהגיבו באפאטיות לפרוייקט ההתנחלויות, אבל ברגע אחר מאיים אלינו בכך שמשרדי החמאס ישבו במגדלי עזריאלי (ולמה שלא ישבו שם, אם החמאס יחזור בו מדרך הטרור ויהפוך לסתם מעין ש”ס פלסטינית?). אי אפשר גם להפחיד אותנו בטרור וגם לטעון לאיזו קונספירציה בכך שאין מספיק טרור. וכמובן, את כל זה עושים הפלסטינים אך ורק כדי להגיע ל”פלסטין השלמה”, גם אם בעוד כמה עשורים. יהושע, כמו אינספור שמאלנים לפניו, מאיים עלינו בשד הדמוגרפי. הוא מדבר על מדינה דו-לאומית אבל לרגע אינו שוקל מה יתרונותיה של זו אל מול חסרונותיה. הביטוי “מדינה דו-לאומית”, וההתייחסות אליה כאל משהו אפשרי, לא נועדו אלא כדי להפחיד את הציבור בישראל, כדי לאחד את השורות.

מסתבר שיהושע אפילו לא חושב שזה כבר מספיק. לאיום הזה הוא צריך להוסיף גם נפט של פלגנות בקרב היהודים עצמם. אולי, חושב יהושע, אם הימין עסוק כיום באופן כה נמרץ בפיצול השמאל ושחיקתו לאט לאט, נפתור את הבעיה על-ידי עידוד פיצול בימין – אולי כך יופנו החצים לכיוון אחר לשם שינוי. באמת שאין לי מושג מה המטרה ששם לעצמו יהושע בדברים הללו. אבל דבר אחד אני יכול להגיד בוודאות: הטקסט של יהושע מוכיח שאין שום “זהות ישראלית-יהודית”, ומן הסתם אין שום רציונל לצאת ולהגן על הזהות הזאת מפני השילוב יחד עם זהות ערבית-פלסטינית (שגם היא לא באמת קיימת באיזשהו אופן מהותי) ליצירת זהות משותפת דרך מדינה דו-לאומית. אם הזהות הזו אינה מספיק חזקה כדי להמשיך להתקיים לצד זהות אחרת, אז למה להגן עליה? ואם היא כן מספיק חזקה, אז מדינה דו-לאומית לא תוכל לה, והיא תוכל להמשיך להיות דו-לאומית לדורי דורות.

A man told me to beware of 33
he said, it was not an easy time for me
but I’ll get through
even though I’ve got no miracles to show you

בשנת 2001 יצא גליון (מס’ 18) של כתב העת “פנים” שנושאו הוגדר בכך שכל כותביו היו “צעירים”, שכתבו על צעירים ועל עולמם. ((אפרופו, הנה פוסט מעניין מארץ האמורי.)) אני זוכר שהגיליון הזה עצבן אותי, משתי סיבות. אחת, שאינה רלוונטית לענייננו, היא שאם לשפוט על פי אותו גליון, צעירים חיים רק בתל-אביב – פלוס איזה הכרה בכך שיש כמה צעירים שחיים בהתנחלויות, ועוד כמה שלדאבונם חיים בנגב (בדמות נציג אחד לכל קבוצה). אם אני זוכר נכון, אף צעיר שחי בירושלים, חיפה או ראשון לציון לא זוהה על ידי המערכת, שלא לדבר על מקומות אקזוטיים כמו רעננה או אור יהודה. ((אגב, הדבר היחיד שידעתי על אור יהודה כילד זה שיש שם מסעדת שיפודים שנורא אהבנו לנסוע אליה בסופי שבוע. לא היה לי מושג איפה זה אור יהודה, ומבחינתי זה היה מעבר להררי החושך – מקום שנוסעים אליו הרבה זמן, ובסוף אוכלים שיפודים. באמת שאין לי מושג למה מכל המסעדות בעולם דווקא זו הפכה למסעדה שההורים שלנו לוקחים אותנו אליה, אבל ככה זה.))

אבל, כאמור, זו הסיבה שאינה רלוונטית לענייננו. הסיבה שכן רלוונטית היא ההגדרה של “צעירים” באותו גליון: אנשים בני 22-33. זה עצבן אותי נורא, אני זוכר, כי הייתי אז רק בן 21 ((אני גם זוכר שנורא נעלבתי שאף אחד לא הזמין אותי, עורך האייל הקורא(!) לכתוב טור.)) וחשבתי שזה נורא אדיוטי שאיכשהו אדם כמוני לא נחשב “צעיר” בהגדרה שלהם, וזקנים נרגנים בני 33 איכשהו נופלים בתוכה. שלושים ושלוש! אנשים שיש להם בית וילדים ומשכנתא וקרן פנסיה, מה הם יודעים על צעירים?

היום, בלי בית, בלי משכנתא ובלי קרן פנסיה (אבל עם שני ילדים), הגעתי סוף סוף לנקודת הזמן הזו שהסתכלתי עליה לפני תריסר שנים כרחוקה ומוזרה. וראה זה פלא: אני עדיין רואה בעצמי “צעיר”, וחושב שיש לי יותר מן המשותף עם בני 20-וקצת מאשר עם בני 40 (למרות שהסטודנטים שלי עזרו לי להזכר לפרקים עד כמה אנחנו שונים ומרוחקים. וגם זה.).

מן הסתם חלק מזה קשור בבחירת הקריירה שלי – אני עדיין סטודנט, והעבר שלי הרבה הרבה יותר דומה להווה שלי מאשר העתיד. אני מתאר לעצמי שזה שונה אצל מי שכבר סיים את לימודיו ועבר לשלב הבא בחיים. אבל חלק מזה, כמובן, הוא שכשהייתי ילדון זב חוטם פשוט לא היה לי מושג. הרי כמה שנים לפני כן עוד הכרזתי שאני אשים קץ לחיי בגיל 40, כי אין לי שום רצון להיות זקן ועול על העולם. אמנם כעבור כשנה הרחקתי את קו הגבול ל-50 ואז ל-60, היום, כאשר אני מתקרב לאותו קו גבול דמיוני ששרטטתי, אני כבר יודע שאני אאחז בחיים עד כמה שרק אוכל והילדים שלי והחברה ככללה יכולים לקפוץ לי – אני את שלי כבר עשיתי, עכשיו אתם תעשו משהו למעני.

אני מקווה לגמור את הדוקטורט במהלך השנה הקרובה, מה שאומר שזו באמת תהיה השנה האחרונה שבה אני “צעיר” – בשנה הבאה כבר אצטרך למצוא לעצמי עבודה אמיתית, ולא משהו שמשלם את החשבונות בזמן שאני עובד על התזה. עם קצת (הרבה) מזל, אולי אפילו משהו שיהיה התחלה של קריירה, ולא מרצה-מן-החוץ זמני.

אז מה יש לי להגיד על צעירים ממקומי בקצה העליון של ההגדרה הזו?

—

את ההקדמה שלעיל (למעט כמה תיקונים קלים) כתבתי לפני כחצי שנה, והתכנון היה שפה תופענה כמה אמרות שופעות חוכמה לגבי הדור שאני נמצא בקצה האחורי שלו. אבל כמה שאני לא מנסה, אני לא מצליח להגיד שום דבר בעל משמעות. כשהתחילו מחאות הקיץ חשבתי שאוכל לכתוב על זה, אבל לא היה לי שום דבר חכם להגיד. חשבתי אולי להגיד משהו על הטכנולוגיה, על איך היא נראתה כשהייתי בן 21 ואיך היא נראית היום, אבל גם על זה אין לי שום דבר להגיד שלא אמרו אלף פעמים לפני והרבה יותר טוב.

וחוץ מזה, נולד לי ילד בסוף השבוע האחרון, אז מגיע לי פטור.

אז תגידו לי יומולדת שמח, וברוך הבא לנבו, וזהו, פחות או יותר.

 

המכון הישראלי לדמוקרטיה ערך סקר, במסגרת “מדד הדמוקרטיה 2011” ובו נשאל מדגם של אזרחי ישראל (היהודים) מה יותר חשוב בהגדרתה של ישראל – היותה יהודית, או היותה דמוקרטית. למרבה הצער, המכון התיר למשיבים לבחור גם באפשרות “גם וגם”, שכמובן קיבלה את הבכורה עם כ-46%. זו גם האפשרות שנבחרה על-ידי רוב המשיבים שהגדירו עצמם כאנשי מרכז. בשמאל ובימין הרוב הלך עם העדפת הדמוקרטיה או היהדות (בהתאמה), וכמעט כל השאר בכל אחד מהצדדים העדיפו את האופציה הפושרת (כפי שאפשר ללמוד מהנתונים המלאים, עמ’ 44 – רק כ-7.5 בכל צד העדיפו את האופציה ה”נגדית”). ((לא לגמרי ברור איך קודד השיוך לפי נטייה פוליטית. בסקר עצמו נשאלו אנשים על נטייה פוליטית על פי סולם של 7 מדרגות. האם המרכז הוא שלוש המרכזיות, שמהוות למעלה מ-50% מהמדגם, או רק המדרגה האמצעית שמהווה 21.5%.)) כלומר, על פניו נראה כי המפה הפוליטית בישראל מוכתבת לא, כפי שנהוג לחשוב, על פי העמדות בסוגיית הסכסוך עם הפלסטינים, אלא סביב שאלת יהדות מול דמוקרטיה: בדלנות מול שיוויון. המפתח להבנת המפה הפוליטית בישראל, לפיכך, נמצא בפיצוח אותה קטגוריה אמצעית פחדנית של “גם וגם”. ((הערה שולית: התמצית של הסקר שמופיעה בקישור הראשון מדברת בין השאר על הקשר בין ידע פוליטי לבין העדפת דמוקרטיה על פני יהדות – ככל שלמשיב יש ידע פוליטי רחב יותר, כך גדל הסיכוי שהוא יעדיף דמוקרטיה. בלי לראות את הנתונים הגולמיים, זה נראה לי כמו קשר כוזב. גם העדפת דמוקרטיה וגם ידע פוליטי קשורים, אפשר לשער, לנטיה פוליטית – כלומר, לשמאלנים יש (קצת) יותר נטייה לידע פוליטי רחב מאשר לימנים (זה לא אומר שאין ימנים בלי ידע פוליטי, אלא שיש יותר ימנים בלי ידע פוליטי. זה כבר קשור לקבוצות סוציו-אקונומיות, לא נכנס לזה).))

(מקור: ארכיון מפלגת העבודה, תיק ה’ 4-39-1981-65. הקליקו להגדלה)

המכון הישראלי לדמוקרטיה אינו הראשון לשאול האם ישראל היא יהודית או דמוקרטית. בשנת 1984 ניסתה מפלגת כך לקיים “משאל עם יהודי עולמי” עם שאלה אחת פשוטה: האם המשיב חושב שישראל צריכה להיות מדינה יהודית, כלומר מדינה שתבטיח תמיד רוב יהודי וריבונות יהודית, או שמא ישראל צריכה להיות מדינה דמוקרטית שתבטיח שיוויון לכל, גם אם הדבר אומר שבישראל יקום יום אחד רוב ערבי. ((לצערי אין לי תיעוד של תוצאות המשאל, אם אלו פורסמו כלל אי פעם. אם למישהו יש מושג איפה יש סיכוי למצוא אותן, אשמח לשמוע.)) אצל כהנא לא הייתה אפשרות של גם וגם, כי הוא זיהה את מה שהולך ומתברר לימין ולשמאל הישראלי, ומתחיל להתבהר לאט לאט גם למרכז: שאין גם וגם. יש רק או או.

כהנא, וזאת יש להבין, היה בעל תפיסה מאוד מתוחכמת ומבוססת של הדמוקרטיה המערבית. שרון ויינבלום, דוקטורנטית באונ’ בריסל, שבחנה דיונים בכנסת סביב סוגיות יסוד דמוקרטיות, אף טוענת שהאדם היחיד שהפגין הבנה מעמיקה של מושג הדמוקרטיה בדיונים הללו היה חה”כ כהנא. דווקא מתוך ההבנה הזו של העקרון הדמוקרטי הבסיסי של שיוויון אזרחי — הבנה שללא ספק הוא ספג בנערותו בארה”ב — הוא שלל את הדמוקרטיה כשיטת שלטון רלוונטית למדינה היהודית.

חברי כנסת אחרים, בין אם מתוך אי-הבנה של הדמוקרטיה, ובין אם מתוך רצון שלא להתמודד עם הסתירה הברורה בין המושגים, העדיפו לדבר על שילוב כלשהו בין המושגים, על “יהודית ודמוקרטית”. מדינת ישראל הצליחה למכור את הלוקש הזה לאזרחיה, אבל נראה כאילו האזרחים מתחילים להתעשת. מבחינה זו, השאלה כפי שניסח אותה כהנא, שמבהירה היטב למשיבים מה משמעות המושגים “דמוקרטית” ו”יהודית”, טובה פי כמה מהנסיון של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשאול על המונחים בצורה אמורפית, ואז לנסות ולהבין למה התכוונו המשיבים על ידי שאלה פתוחה שמבקשת מהם להגדיר מה זו דמוקרטיה ומהי מדינה יהודית עבורם.

כי לב העניין נמצא בדיוק בסוגיה הדמוגרפית. ישראלים רבים שחושבים שהם מאמינים בדמוקרטיה בכל רמ”ח איבריהם יהיו מוכנים בלי למצמץ לדבר על ההכרח לשמור על הרוב היהודי במדינת ישראל. הם אפילו לא יבינו את הסתירה בין עקרונות הדמוקרטיה לבין רעיון שמשמעו מניעה בכח ממיעוט להפוך לרוב. קבוצה גדולה תעדיף פשוט להתכחש לבעיה. פה מדובר דווקא בטרנד בקרב קהלו של כהנא עצמו: ראיתי בעבר (אם כי אינני מצליח למצוא אותו כעת) סרטון בכיכובו של חה”כ מיכאל בן ארי שמסביר מדוע אין בכלל איום דמוגרפי על ישראל(מה אתם יודעים, מסתבר שזכרתי לא נכון. לא מיכאל ולא בן-ארי – גולן אזולאי. כנראה שכל האנשים עם זקן נראים לי אותו דבר. התנצלותי בפני בן-ארי ואזולאי כאחד. כמו כן, אין לי שום סיבה להאמין שאזולאי או יוצרי הסרט – מועצת יש”ע – רואים בעצמם ממשיכי דרכו של כהנא. תודה לעידו על התיקון). זו טענה מוזרה ממי שרואה בעצמו, עד כמה שאני מבין, מממשיכי דרכו של כהנא. עצם הדיבור על הדמוגרפיה כעל איום, על הצורך ברוב יהודי כדי להצדיק את יהדותה של מדינת ישראל, מנוגד בתכלית לגישתו האנטי-דמוקרטית במופגן ובמוצהר של כהנא. כהנא כלל לא התבייש בכך שהוא מתנגד לשיטה הדמוקרטית עבור ישראל – שלילת הדמוקרטיה הייתה המסר המרכזי שלו, כאנטיתזה ליהדותה של המדינה.

אלו שחושבים שישראל יכולה להיות “גם יהודית וגם דמוקרטית” הם אלו שחושבים שלגיטימי שמדינה דמוקרטית תמנע מציבור כלשהו בתוכה להפוך לרוב בדרכים חוקיות. עולה התהיה אם אלו גם אותם אנשים שחושבים שזה לגיטימי שמדינת ישראל תמנע מהשמאלנים להפוך לרוב על-ידי הצרת צעדיהם באמצעות חקיקה מגבילה. סביר להניח שלא – הם מבינים שמדינה שפוגעת בחירותו של אדם לפעול באופן שאינו פוגע באחר באופן שישנה את הסטטוס קוו הפוליטי, ואף באופן שמכוון לשינוי הסטטוס קוו הזה, אינה מדינה דמוקרטית. אבל איכשהו הם לא משליכים את הכלל הזה מעבר לקבוצה היהודית.

דיברתי כבר בעבר על המהלך שעשה הביטוי “יהודית ודמוקרטית” ממשמעות של “יהודית, אבל דמוקרטית” למשמעות של “קודם יהודית, ואחר כך דמוקרטית”. כל המהלך הזה נעשה, כמובן, בסאב-טקסט של השיח, שכן על פני הדברים, השיח מתכחש לכל סתירה בין שני המושגים הללו. כאשר המכון הישראלי לדמוקרטיה אפשר למשיבים לבחור “גם וגם”, הוא בעצם הנציח את השיח כאילו אין סתירה בין המושגים הללו. אבל המכון הוסיף חטא על פשע דווקא כאשר בא לחדד את הנקודה הזו. למרות שרוב הגדיר את יהדותה של המדינה כסממן לאומי ולא דתי (עמ’ 40), ((אגב, ראוי לציין את העובדה המטרידה שבכל המדדים הקבוצה הצעירה ביותר היא גם הימנית/יהודיסטית יותר. לא ברור האם יש כאן השפעה של מחזור חיים או הבדלים דוריים. נקווה שזו האפשרות הראשונה.)) עורכי הסקר בחרו לשאול את המשיבים האם במקרה של סתירה בין הדמוקרטיה לבין ההלכה היהודית יש להעדיף את הראשונה או את האחרונה. כמעט חצי בחרו בדמוקרטיה בניסוח הזה של השאלה, ועוד יותר מרבע בחרו, שוב, באופציה הפושרת של “תלוי בנסיבות”. התוצאות הללו לא מפתיעות: לחילונים ולמסורתיים עדיין יש רוב ניכר בישראל, ואלו ברובם לא יסכימו למדינה שמבוססת על עקרונות ההלכה (ראו עמ’ 45).

השאלה המעניינת באמת צריכה להיות לגבי מקרה של סתירה בין עקרונות דמוקרטיים לבין האינטרס של העם היהודי – האם יש להעדיף את הדמוקרטיה, או את העם היהודי? זוהי בדיוק השאלה שתפצח את אותם נשאלים שמעדיפים “חצי קפה חצי תה”, ותראה לאן נושבת הרוח לגבי עתידו של המשטר הדמוקרטי בישראל. המכון הישראלי לדמוקרטיה, בינתיים, נמנע מלהשיב על השאלה שכהנא הציג.

התקטננות צרכנית קטנה: סלקום התקשרו אלי כדי להציע לי חבילת דקות “המותאמת לצרכי”. האזנתי להצעה, ביקשתי לקבל את ההצעה בכתב כדי לוודא שאין שום התחייבות (בכל זאת – הספקים הוירטואליים מתחילים להכנס לשוק, ואין לי שום חשק להיות כבול לסלקום), ובסוף הסמכתי שמדובר ביופי של הצעה. חבל שלא יכלו להציע לי אותה קודם. “אז אתה מעוניין בתוכנית?” שאלה המוכרנית, ואני השבתי שלא רק שאני מעוניין בה, אני רוצה את אותה תוכנית גם על הקו של אשתי. ואז זה הגיע:

“המחשב אומר לא”. *שיעול*.

מה זאת אומרת? ובכן, מסתבר שמדובר בתוכנית שמותאמת אישית על-ידי המחשב לפי צרכי. זה מאוד נחמד, השבתי, אבל אני מבטיח לך שהצרכים של אשתי יסופקו מצויין על ידי התוכנית שהצעת לי. “לא”, אמרה המוכרנית. “עבור הקו השני המחשב ממליץ על תוכנית כך וכך”. אבל אני לא רוצה תוכנית כך וכך, שיקרה ב-40% ממה שהצעתם לי לפני רגע. יש לכם תוכנית, למה אני לא יכול לקבל אותה? “המחשב אומר לא”.

טוב, האמת היא שאני לא מטומטם. כשבאתי לסלקום לפני מספר חודשים וביקשתי תוכנית לפי צרכי, הוצעו לי תוכניות שבמוצהר לא התאימו בשום צורה לאופי השימוש שתיארתי להם. סלקום העדיפו לתקוע אותי עם תשלומים יקרים ולא להציע לי תוכנית זולה יותר כי הם חשבו שאין סיכוי שאני אדבר כל-כך מעט שמה שביקשתי ישתלם להם. עברו חודשיים, והם גילו שאני הישראלי הזה שמסוגל לדבר בשקל לדקה ועדיין לקבל חשבון חודשי של פחות מ-30 ש”ח. אז הם התגמשו, והציעו לי תוכנית ב-55 ש”ח, עם יותר ממספר הדקות שביקשתי מהם מלכתחילה. זה, הרי, כל מה שרציתי.

אשתי, לעומת זאת, קצת פחות התאפקה ממני, וקיבלה חשבון חודשי של כ-50 ש”ח, ולכן עבורה אין להם שום סיבה להסכים לתוכנית שהציעו לי. לה הם הציעו תוכנית עם פי ארבע דקות ממה שהיא צריכה ב-70 ש”ח. משמע: התוכנה המתוחכמת של סלקום “מנתחת” את הרגלי השימוש של הצרכן, ואז מציעה לו תוכנית עם הרבה יותר דקות ממה שהוא צריך ב-20 ש”ח יותר ממה שהוא מוציא בדרך-כלל. ולזאת יקרא שירות לציבור הלקוחות.

עכשיו, זה לגמרי בסדר שהם עסק והם רוצים להרוויח, אבל הקטע המטומטם הזה שקודם אני צריך להוכיח להם שהם לא יכולים להרוויח עלי יותר כדי שהם יציעו לי את התוכנית שביקשתי מלכתחילה – זה מעצבן אותי לאללה. וזה שהם מציגים את זה כמשהו ש”מותאם לי אישית” כשההתאמה היא לשורה התחתונה של סלקום, לא לצרכים האמיתיים שלי, זה מעצבן אותי עוד יותר. וזה שהם יכולים בבוטות שכזו להגיד לי שאני לא יכול לקבל את אותה תוכנית שהם הציעו לי גם לקו של אשתי בגלל שהם יודעים שהם יכולים לסחוט מאשתי את אותו הסכום תמורת פחות שירותים — נו, זה כבר לגמרי מחרפן אותי.

אז סלקום, תודה על התוכנית שהצעתם לי. אבל אל תצפו שאני אשאר נאמן לכם ברגע שהספקים הוירטואליים יתחילו לשווק את המסלולים שלהם.

תאמינו לי שזה הולך לעלות לי בדם, אבל אני הולך לכתוב נגד הפטור החדש ממכס על הזמנות מחו”ל מתחת ל-1200 ש”ח.

יש כמה סיבות להתנגד למהלך הזה. האחת היא שמדובר ב”ספין” – לוקחים משהו אחד, ומציגים אותו כמו משהו אחר לגמרי. מהשיח סביב ההחלטה נדמה היה שמהיום כל הזמנה באינטרנט בסכום של מתחת ל-1200 ש”ח לא תעלה לנו שום דבר מעבר למה ששילמנו לחנות ממנה רכשנו את המוצר. כלומר – אפשר להתחיל לחגוג על אמזון! האמת היא שלא בדיוק. מע”מ עדיין יוטל על המוצרים (בסך 16% על בסיס שער הדולר המופקע שמשמש את המכס בימים כתיקונם), ולא ברור עדיין עם כל מיני עמלות שמוטלות כיום על ה”טיפול” בחבילות שעוברות דרך המכס יחסכו מאיתנו בעתיד. 16% הם סכום לא קטן, ולעיתים קרובות הם יביאו את המחיר הריאלי מספיק קרוב למחיר שנשלם בארץ כדי שכל העסק יהפוך ללא כדאי בין כה וכה – מה גם שרבים מהמוצרים הרלוונטיים (כולל, למשל, ספרים) בין כה וכה לא חייבים במכס. כלומר, בכלל אין בשורה.

אבל מה שמטריד אותי יותר כאן הוא התיאור של נתניהו את התוצאות הצפויות של המהלך שלו: “הפטור ממכס על קניות באינטרנט יגביר את התחרות ויוריד את המחירים” הוא צוטט בטמקא. כלומר: נתניהו חושב שהדרך ההוגנת להגביר תחרות בישראל היא במתן יתרון משמעותי לחנויות בחו”ל על פני עסקים מקומיים. זהו ההפך הגמור ממהלך שמייצר מקומות עבודה. זהו מהלך שמחליש יבואנים וסוחרים ומחייב אותם להתחרות בחנויות שלא צריכות להתמודד עם עלויות המכס הישראלי על מוצרים שונים. כלומר, נתניהו אומר שלדעתו, הדרך להגביר את התחרות היא לתת יתרון בלתי הוגן לקבוצה מסויימת. ולא סתם קבוצה: אם כל מיני סוציאל-דמוקרטים לעיתים מטיפים למתן סבסוד והגנה לעסקים מקומיים על חשבון עסקים בחו”ל, נתניהו מחליט דווקא לתת את ההטבה שלו – לחנויות בחו”ל! אם תרצו, אפשר לראות בזה סבסוד: כל פעם שתושב ישראל מחליט שבמקום לקנות מוצר שחייב במכס מחנות בחו”ל ולא מחנות ישראלית, המדינה מסבסדת את עלות הרכישה בסכום המכס שאותו מוצר היה חייב לו היה מיובא בסיטונאות לארץ.

כן. נתניהו, הניאו-ליברל, מוכן לסבסד עסקים, ובתנאי שהם יפעלו מחו”ל ולא מתוך ישראל. וזו, לדעתו, הדרך לחזק את הכלכלה הישראלית.