ברוכים הבאים שוב לפינתנו “דובי מתלונן על טורים שחבל לשחת עליהם את הזמן, אבל הוא עושה זאת בכל זאת, כי כנראה שהזמן שלו לא שווה יותר מדי, וחוץ מזה הוא צריך לעבוד על שם קליט יותר לפינה הזו”. והפעם, תמיר מנצור קישר בעמוד הפייסבוק של קמפיין הבחירות שלי ושל יהונתן לטור מאת נתנאל אלישיב במעריב, תחת הכותרת “להתחתן עם הפילגש”.

בטור מתלונן אלישיב על שורה של התנכלויות מצד הממשלה הישראלית לציבור הערכי הנפלא שמיישב את שטחי הטרשים שמעבר לקו הירוק ומפריח את השממה. לטענתו של אלישיב ההתנחלויות הן המקבילה הנדל”נית של עובדי קבלן – מלוא החובות, בלי זכויות מעוגנות בחוק. או, במטאפורה אחרת שהוא משתמש בה: “הם [הממשלה והכנסת] רוצים את ההתנחלויות כפילגש, כשזה נוח – פוקדים אותה, וכשאין זה נוח – ניתן להתכחש אליה.”

מכאן מגיע אלישיב למסקנתו: יש לפעול להסדרה חוקית מלאה של הקרקעות ביהודה ושומרון. או, אם לחזור שוב לאותה מטאפורה, “המסקנה המתבקשת מדחיית פשרת מגרון היא אחת: לשאת את הפילגש כדת וכדין”. אלא שאלישיב לא רוצה להתחתן עם הפילגש. לא באמת. הסיבה לכך, אם יורשה לי למתוח במעט את המטאפורה, היא שאלישיב רוצה את הכלה, אבל לא את החותנת. לכל אורך הטור, קיימים שלושה שחקנים עבור אלישיב: המדינה, המתנחלים והאדמה. כל מיליוני האנשים הללו שיושבים על האדמות הללו הם, במקרה הטוב, נוכחים נפקדים. אלישיב מכיר בכך שיש מי שחושב שחלק מהאדמה היא “פלסטינית”. הוא אפילו מכיר בכך שאם יש קרקע פרטית שההתיישבות עליה היא בעלת “צורך בטחוני”, הדבר מחייב “להפקיע את הקרקע ולפצות את בעליו” [כך במקור]. הפילגש כבר נשואה, מסתבר! אלישיב, איש טוב שכמותו, נדיב יותר מדוד המלך, ובמקום להציע לשלוח את אוריה למותו, הוא מציע לבטל את הנישואים מכוח צו שר הבטחון ולקבל את בת-שבע לידיו תמורת “פיצוי”. לצרכי בטחון, כמובן. כי אין דבר יותר טוב לבטחון מאשר להציב כמה קרוואנים ובית כנסת על גבעה באמצע אזור כבוש.

אבל אפילו אם נפטר מכל הבעלים למיניהם, אנחנו עדיין נשארים עם החותנת – נו, התושבים. אלישיב בשום מקום אינו מציע לספח את הגדה המערבית. הוא מבין, כנראה, שסיפוח משאיר שתי ברירות: או הפנמת האפרטהייד שבשטחים לתוככי שטח מדינת ישראל באופן שיחסל סופית את הקלף הישראלי של “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”; או מתן זכויות שוות (או, למצער, שוות לאלו של שאר אזרחי ישראל הערבים) לפלסטינים וקירוב המיעוט הערבי לקו 50 האחוז – אותו קו שמעבר לו תאבד מדינת ישראל את יכולתה להמשיך ולכפות על אזרחיה הערבים לחיות ב”מדינה יהודית”. ((ומכיוון שאנחנו לא טרחנו לתת להם זכויות שוות כשאנחנו היינו רוב, אין שום סיבה לחשוב שהם יתחשבו בנו יותר מדי כשהגלגל יתהפך.)) לא, הוא רוצה לתת גושפנקא חוקית לאחזקת השטח, מבלי להדרש לכל אותם דברים שכרוכים בכך. בגלל זה בכלל לא מפריע לו שמי שיאשר את התב”ע הוא שר הבטחון ולא שר הפנים – הוא רק רוצה לחייב בחוק את אותו שר בטחון לאשר תב”ע לכל התנחלות; בדיוק כשם שלמכללת אריאל לא מפריע בכלל שהפיכתה לאוניברסיטה תלויה בהחלטה של אלוף פיקוד המרכז יותר מאשר בזו של משרד החינוך.

אלישיב מדבר במתק שפתיים ומבקש להפוך את הקרקע הכבושה ל”אישה הגונה”, אבל הוא אינו מוכן ללכת עד הסוף. כאחרון הגברים המכים הוא דורש שבת זוגו החדשה תתנתק לחלוטין ממשפחתה ומחייה הקודמים ותהיה אך ורק שלו. ולא רק המטאפורה נשברת לרסיסים בשלב הזה – גם ההגינות הבסיסית של אלישיב, שעיוור לחלוטין לשוועתם של תושבי השטחים הפלסטינים.

—

וכן, גם לי מפריע השוביניזם שבהשוואה בין הקרקע הפאסיבית בהכרח לבין אשה בקשר זוגי (או בכלל). אז קבלו את התנצלותי בדיעבד על כך שהמשכתי עם המטאפורה האומללה הזו.

אז כאמור, לזכותו של יאיר לפיד יאמר שהוא מעורר דיון ציבורי בכל מיני נושאים חשובים, גם אם הוא עושה זאת בצורה מופרכת בעליל. אז לאור זאת, ולרגל הועידה האידאולוגית של מפלגת העבודה ((אגב, לאור העובדה שבימינו אני קורא חומרים מהועידה הרביעית של מפלגת העבודה, שנערכה ב-1986, קצת מגוחך שהם קוראים לועידה הזו “הראשונה”. אני מבין שהם מנסים להתנער מההיסטוריה של המפלגה, אבל זה קצת מוגזם…)), החלטתי לנסח מעין טיוטא להצעת רפורמה בחינוך בישראל, עבור קבוצת הדיון על מערכת החינוך. למעשה, בימים הקרובים אני אפרסם כאן עוד כמה טיוטות שכאלו, של ניירות עמדה שמיועדים לקבוצות הדיון השונות בועידה. אשמח לקבל תגובות והצעות לשיפור מכם.

דיסקליימר מתחייב: אני לא איש חינוך. אני מעלה כאן רעיונות שברור לי שהם אינם מבוססים על מחקר או אפילו על ידע, אלא על תחושות בטן. באופן כללי אני לא אוהב דברים כאלו, מכיוון שאני יודע איך הם נראים מנקודת המבט של בעלי המקצוע. אז קחו את כל מה שנכתב כאן בערבון מוגבל ותרגישו חופשיים לקטול ולהציע שיפורים או אף זניחה מוחלטת של כל הפרוייקט.

האתגר

מערכת החינוך בישראל סובלת ממספר בעיות כרוניות. ראשית, קיימת בעיה של חוסר שיוויון. המערכת מתגמלת תלמידים שהוריהם יכולים להשקיע ממון נוסף בשיעורים פרטיים, ולא משקיעה מספיק בבתי-ספר חלשים יותר. הדחיפה להעלאת אחוז הזכאים לבגרות, לפיכך, אינה מבחינה בין עליה שטומנת בחובה הגדלת אי-השיוויון, לבין עליה שיוויונית לרוחב כל המדינה. למעשה, עלינו להחליף את השאיפה להעלאת אחוז הזכאים, בשאיפה להשוואת אחוז הזכאים בין המרכז והפריפריה. המשמעות היא שאי אפשר להשיג עליה באחוז הזכאות באמצעות הקלת הבחינות, אלא אך ורק באמצעות הגדלת ההשקעה בבתי-ספר חלשים.

בעיה אחרת היא החשיבות העודפת שמיוחסת לתיכון על חשבון כל שנות הלימוד הקודמות לו. בשל מבנה הבגרויות, רוב תחומי הלימוד (למעשה, כולם למעט אנגלית ומתמטיקה) בנויים כך ששנות הלימוד שקודמות ללימוד לבגרות כלל אינן משמשות כבסיס ללימוד לבגרות. ישנם תחומים – אזרחות – שכלל אינם נלמדים שלא כמקצוע לבגרות בתיכון. התוצאה היא תחושה ששנות היסודי וחטיבת הביניים הן, בעצם, מיותרות. התלמיד צריך לצלוח אותן כדי להגיע לתיכון וללימודים החשובים, אבל אין משמעות לעצם הלמידה בשנים הללו. בתיכון עצמו, כל הלימודים מוכפפים לצרכי הבגרויות עצמן, וכתוצאה מכך מוגבלת יכולתם של המורים ליצירתיות בבחירת ובלימוד החומר, והדגש עובר לשינון ולא להפנמה שלו.

מצד שני, בשל ריבוי בגרויות החובה, תלמיד התיכון הממוצע מוצא את עצמו עם מעט מאוד מקום לביטוי עצמי של תחומי העניין וההעדפות האישיות שלו.

רפורמה במבנה מערכת החינוך

כדי להתמודד עם בעיות אלו יש להגדיר מחדש את מטרותיהן של החטיבות השונות במערכת החינוך. בית הספר היסודי כשמו כן הוא: נועד להקנות יסודות בסיסיים לתלמידים, הן ללימוד מתקדם יותר והן לתפקוד בחברה מודרנית. לפי כך יושם דגש בבית הספר היסודי על הקניית כישורי קריאה, כתיבה, הבנת הנקרא, הבעה בכתב ובעל פה, חשבון (דגש יושם על יכולת יישום מיומניות מתמטיות בסיטואציות נפוצות, מצד אחד, ומצד שני על פיתוח חשיבה מופשטת, ברמה בסיסית, על מושגים מתמטיים), חשיבה מדעית, וכן על הכרת החברה והתרבות בישראל (כולל ספרות, דתות, היסטוריה של מדינת ישראל, ומושגי יסוד בדמוקרטיה). זאת, לצד שקידה על פיתוח מיומניות חברתיות, כבוד לאחר, אדיבות, שיתוף פעולה וכל אותם עקרונות יסוד של חברה מתפקדת שישראל אוהבת להתייחס אליהם בבוז.

חטיבת הביניים תפרוט את הנושאים שנלמדו ברמה בסיסית בבית הספר היסודי לתחומי לימוד ברורים יותר: לשון, הבעה, ערבית (עברית בבתי-ספר ערביים), מתמטיקה, מדעים (שיכללו ידע בסיסי בתחומי הביולוגיה, הכימיה והפיזיקה), אנגלית, היסטוריה (כולל היסטוריה של העולם והיסטוריה של ישראל), ספרות, דתות, ואזרחות. הלימודים לתעודת הבגרות הבסיסית נחשבים לדרושים לתפקוד נאות בחברה הישראלית, כאזרחים, כעובדים, כצרכנים וכשותפים לחברה. עם סיום כיתה ט’, התלמידים ידרשו לעמוד בבחינות ו/או משימות אחרות (למשל עבודת גמר) בכל אחד מהתחומים הללו, שתכתבנה ותבדקנה על-ידי צוות בתי הספר עצמו (מדגם אקראי של מבדקים ושל עבודות שנבדקו ונמצאו עומדות בדרישות יועבר למשרד החינוך לבדיקה כדי להבטיח שיוויון בדרישות). מבדקים אלו יקבעו האם התלמיד יכול להמשיך לשלב הבגרות. תלמיד שלא יקבל ציון עובר בכל המבדקים בסוף כיתה ט’ ידרש להשלים את המקצועות החסרים במהלך כיתה י’. אם יכשל בכך שוב, לא יוכל להשלים תעודת בגרות, ויוכל לעבור למסלול מקצועי.

תלמיד שעבר את כל המבדקים, יקבל תעודה “בגרות בסיסית”, ויוכל להמשיך את לימודיו בתיכון. התיכון הוא המקום בו יכול התלמיד להביא לידי ביטוי את העדפותיו האישיות ולהתחיל ללמוד תחומים ספציפיים ברמה מתקדמת יותר. שם יבחר ארבעה-חמישה מקצועות לימוד לבגרות מלאה לאורך שלוש שנות התיכון (מי שלא עבר את המבדקים בסוף כיתה ט’ יחל בלימודי הבחירה בכיתה י’ לצד השלמת לימודי הביניים). כל תלמיד ידרש לבחור לפחות מקצוע אחד מכל אחד משלושה אשכולות של תחומים: מדעים (מתמטיקה, ביולוגיה, כימיה וכו’), חברה (אזרחות, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, תקשורת וכו’), ורוח (היסטוריה, ספרות, דתות, שפות וכו’). מקצועות אלו ילמדו לאורך שלוש שנים שבסופן בחינה מסכמת ארצית. בסך הכל תעודת הבגרות המלאה תורכב מחמישה עד שישה מקצועות בעלי משקל שווה: ארבעה או חמישה מקצועות בחירה, בתוספת בחינה אחת בשפת אם (עברית בבתי ספר יהודיים, ערבית בבתי ספר במגזר הערבי; הבחינה תכלול רכיב של חיבור). בחינה אחת באחד ממקצועות הבחירה ניתן יהיה להמיר בעבודת גמר באותו מקצוע, שתבדק על-ידי בודק חיצוני. כל הציונים יכללו רכיב של 50% שישקף את הציון הממוצע שקיבל התלמיד לאורך שלוש שנות לימודיו במקצוע.

תלמיד העולה לתיכון ומיועד לתיכון שבו לא מוצע מקצוע מסויים אותו הוא מעוניין ללמוד יוכל לבקש לעבור לתיכון הקרוב ביותר אליו בו מוצע אותו מקצוע.

תלמיד שיבחר בכך יוכל ללמוד בתיכון מקצועי, אשר לא יגיש תלמידים לבגרות מלאה. תלמיד שהגיע לתיכון מקצועי מבלי שהשלים את תעודת הבגרות הבסיסית שלו ימשיך ללמוד גם את מקצועות הבגרות הבסיסית מתוך שאיפה להשגת תעודת הבגרות הבסיסית.

בנוסף לחמשה-שישה תחומי הלימוד לבגרות בתיכון העיוני, או תחומי הלימוד המקצועיים בבית הספר המקצועי, ישתתף כל תלמיד תיכון בשיעורי חינוך גופני ושיעורי העשרה בתחומים שונים כפי שיבחר בית הספר ו/או כפי שיציע משרד החינוך.

קצוות

הרפורמה המוצעת דורשת תקצוב נרחב, בעיקר באזורים נחשלים יותר, כדי למנוע נשירה משמעותית בתפר שבין חטיבת הביניים לתיכון. השאיפה צריכה להיות למיקסום מספר בעלי תעודת הבגרות הבסיסית, גם אם אין בכוונתם להמשיך לתעודת בגרות מלאה. לצורך כך על המדינה לתקצב ימי לימוד ארוכים באזורים חלשים, להשקיע בהקמת שטחי לימוד כגון ספריות ציבוריות וחדרי לימוד בבתי הספר שיהיו נגישים לתלמידים לאורך כל היום, ולתקצב שעות הוראה פרטנית עבור תלמידים חלשים בכל רחבי הארץ. תשומת לב מיוחדת תנתן למניעת מצבים של הסללת תלמידים מאזורים נחשלים או מקבוצות אוכלוסיה מסוימות לתיכונים מקצועיים. חטיבות ביניים שאחוז בוגריהן שאינם משיגים תעודת בגרות בסיסית חריג תבדקנה על-ידי ועדה חיצונית שתגיש הצעות לתיקון המצב.

מן העבר השני על המדינה לעודד תלמידים מצטיינים ולאפשר להם להמיר את ציון הבגרות במקצוע נבחר בקורסים ברמה אוניברסיטאית שירשמו לזכות התלמיד לטובת לימודים אקדמיים בהמשך. על בתי הספר להציע תוכניות מיוחדות לתלמידים מצטיינים ומחוננים שתאפשרנה להם לפתח את כישוריהם מעבר להיצע הבית-ספרי הרגיל.

סיכום

כל רפורמה במערכת החינוך דורשת בראש ובראשונה שיתוף פעולה עם המורים שיהיו אחראים על יישומה. תרומתם של המורים לפיתוח הרפורמה היא קריטית, ולכן יש להתייעץ עימם, כמו עם מומחים לחינוך, בעת הרחבת הנקודות המפורטות בהצעה זו.

יתר על כן, אף רפורמה לא תצלח ללא מאמץ ניכר מצד המדינה לשפר את מעמד המורה, הן בעיני התלמידים והן בעיני החברה כולה. לצורך כך יש לשפר את תנאי השכר ואת תנאי העבודה של המורים, מחד, ולשדרג את מערך הכשרת המורים ואת מערך ההשתלמויות למורים, מאידך.

הרפורמה המוצעת אינה יכולה להתבצע בהינף קולמוס: היא דורשת שנים רבות של שינוי מתגלגל במערכת, ותוצאותיה יראו רק בעוד עשור, לכל הפחות. אורך רוח והתמדה, שכה חסרים ברבות מהרפורמות והתוכניות שבוצעו במערכת החינוך בעשורים האחרונים, הינם הכרחיים להצלחתה. על החברה הישראלית כולה להרתם לתיקון מערכת החינוך שלנו, ובכך – לתיקון החברה כולה.

—

כאמור, הערות, הצעות ונאצות יתקבלו בשמחה.

לקריאה נוספת:

פוסט ראשון

פוליטיקה, ועוד איך (היי, תראו! קלינגר רוצה לרוץ לכנסת אבל לא חושב שהוא יצליח להכנס לרשימת העבודה!)

לחנך או להפחיד?

הבנת הנשאל

הידעת? התלמיד הוא אדם

תואר ראשון זה לא לכולם

—

הערה אדמיניסטרטיבית: אתמול התקבלה תרומה לקרן מלגת המחיה שלי. אני מודה לתורם ומאחל לו שילדיו ילמדו במערכת חינוך טובה מזו שבה הוא למד.

ככל שחולף הזמן, כך נדמה לי, נחשף משהו שאפשר להגדירו רק כנכות פסיכולוגית של יאיר לפיד. מדובר בהפרעה שאפשר לכנות אותה, אולי, “טעייה פתולוגית”. כמו השקרן הפתולוגי, הטועה הפתולוגי אינו מסוגל להפיק מפיו דבר אמת, אך בעוד שאצל השקרן קיימת מודעות לכך שהנאמר הוא שקר, אצל הטועה הפתולוגי הבעיה עמוקה יותר. נדמה כאילו מוחו של הטועה הפתולוגי דוחה בשאט נפש כל פריט מידע שערך האמת שלו חיובי, ומסרב לארכב אותו בזכרון כל עוד לא הוטל בו מום מהותי.

מוצג מס’ 1 היום הוא נאומו של לפיד בו תיאר את חזונו עבור מערכת החינוך, נאום שברוב טובו לפיד פרסם בעמוד הפייסבוק שלו “למניעת סילופים”. לזכותו של לפיד יאמר שהוא מעלה נושאים חשובים לשיחה, ומצליח לעודד דיון ציבורי סביבם – גם אם, כמו במקרה של Kony2012, לא בהכרח באופן שהוא מתכוון אליו.

הטעייה הפתולוגית של יאיר לפיד זוקפת את ראשה כבר בפסקה הראשונה של הנאום, באחת מאותן אמירות שאין בה כדי להצביע על בעיה פוטנציאלית בתפקודו העתידי של לפיד – כאלו שכל מי שמעיר עליה מיד מותקף על ידי נושאי-הלפיד כקטנוני וקנטרני – אבל ההצטברות שלהן צריכה כבר לעורר סימני שאלה רציניים. לפיד מנה דוגמאות למשרות הנחשקות ביותר בעולם, וציין, בין השאר, את מחלקת פיתוח האייפד של אפל (באמת? דווקא מחלקת פיתוח האייפד? ואצל מפתחי האייפון מחלקים סושי בן שבוע ומגבילים את הפסקות הפיפי?) ואת “אגף בינג של גוגל”. בינג, כפי שמיהרו רבים להזכיר, הוא מנוע החיפוש של מיקרוסופט, ששואף להתחרות בגוגל. כפי שציין צייצן אחד, יהיה זה כמו לדבר על מוסף מעריב של ידיעות אחרונות.

אבל הבעיתיות של האמירה הזו לא נגמרת שם. הסיבה שלפיד הזכיר את המשרות הללו היא כי, לטענתו,

מעשר המשרות הכי נחשקות בעולם, אף אחת – אפילו לא אחת – לא היתה קיימת ב-2004.

ועל כך העיר צייצן אחר:

משרות פיתוח תוכנה קיימות מאז שנות החמישים. מנועי חיפוש ברשת – מאז 1993. גוגל ובינג – מאז 1998.

גם כאן, לפיד כשל במשימת אמירת עובדה נכונה. וזאת, כמובן, עוד לפני שמזכירים שכמות עובדי ההייטק בקרב כלל האוכלוסיה היא די שולית, ולפני שמזכירים שרוב האנשים העובדים עובדים בעבודות שהיו קיימות, בפורמט כזה או אחר, עוד לפני שנולדתי.

אבל זו סתם אנקדוטה, ולא משהו מהותי לטיעון של לפיד. לפיד רוצה לספר לנו עד כמה מערכת החינוך שלנו מעוותת, ולשם כך הוא נוקט בדרך הטובה ביותר שאפשר להעלות על הדעת: השוואה בינלאומית.

הילדים שלנו צריכים בגרות באנגלית, ובמתמטיקה, ובהבנת הנקרא. וזהו. כשהם יגדלו וירצו ללכת לאוניברסיטה, הם יעשו בחינת כניסה לאוניברסיטה כמו בכל מקום נורמלי בעולם.

אצל לפיד, כמו אצל ישראלים רבים, “השוואה בינלאומית” משמעו “השוואה לארה”ב“. כי בארה”ב, באמת, אין מבחן סטנדרטי ארצי לסיום התיכון, וכדי להתקבל לאוניברסיטה צריך לעשות מבחן מיוחד של האוניברסיטאות. הייתי עוד יכול לסלוח על הנטייה המוזרה הזו להאמין שאפשר לדעת מה קורה ב”כל מקום נורמלי בעולם” על-ידי בדיקת המצב בארה”ב, אילולא לפיד עצמו היה כותב, שלוש פסקאות לפני כן, על בחינות הבגרות הקיימות במספר מדינות בעולם – צרפת, בריטניה, פינלנד ועוד – ומשמשות, כמובן, כמבחן הכניסה המרכזי לאוניברסיטה. בדיוק כמו בישראל.

אז רגע, אז מה שהוא כתב על צרפת ובריטניה ופינלנד זה כן נכון?

בפינלנד יש ארבע בחינות בגרות. מתמטיקה, אנגלית, הבנת הנקרא ומקצוע בחירה אחד. באנגליה יש שלוש. בצרפת ארבע. בישראל יש 265 בחינות בגרות.

בפינלנד אכן יש ארבע בחינות בגרות: אחת חובה (“שפת אם” – פינית, שוודית או סאמי), ושלוש בחירה, מתוך רשימה של 13 תחומי ידע פלוס מבחר שפות שונות.

יאיר לפיד בכובע סטודנט פיני.

במציאות הוא לא יכול לחבוש אותו. רק למי שסיים בגרות מותר.

בצרפת אין שום דבר שדומה לארבע בחינות. לתלמידי בית הספר בצרפת יש בחירה בין שלושה מסלולים שונים, כשבכל מסלול הם ידרשו להשלים כ-10 בחינות (לפחות) בתחומי ידע שונים ומגוונים.

לפני שנסתכל על המקרה הבריטי, אני רוצה רק להזכיר משהו לגבי המקרה הישראלי: לפיד טוען שבישראל יש 265 בחינות בגרות. (המספר, לפי ידיעות אחרונות, הוא 152, אבל מי סופר). המשמעות, כמובן, אינה שכל תלמיד לומד 265 (או 152) מקצועות, אלא שיש מספר מקצועות חובה (לשון, מתמטיקה, אנגלית, ספרות, תנ”ך, אזרחות, והיסטוריה), ולכך תלמידים המעוניינים בכך יכולים להוסיף מקצועות בחירה מבין אלו המוצעים בבית הספר שלהם. אפשר להתווכח האם ספּרות או בישול הם מקצועות ראויים כבגרות – דיון שייקח אותנו בלית ברירה לנושא בתי הספר המקצועיים והאפליה המבנית שהם גילמו, ולשאלה האם אפשר לבנות מערכת של בתי ספר מקצועיים שאינה מובילה לאפליה – אבל עצם העובדה שיש הרבה בחירה לתלמידים לגבי מקצועות בחירה, אני בטוח שתסכימו איתי, אינה שלילית בפני עצמה.

וכאן נכנס המקרה הבריטי. בבריטניה, בניגוד למה שאומר לפיד, אין “שלוש בחינות בגרות”. כל המערכת היא קצת יותר מסובכת, אבל בגדול אפשר לדבר על שני שלבים בחינוך העל-יסודי בבריטניה: המבחנים הרגילים והמבחנים המתקדמים. המבחנים הרגילים (גילאי 15-16) אכן כוללים שלוש בחינות חובה: אנגלית (ואירית או וולשית באזורים הרלוונטיים), מתמטיקה, ומדעים. אבל בתי ספר שונים קובעים דרישות שונות. בתי ספר רבים דורשים שפה זרה בנוסף, אחרים דורשים לימודי דת, ויש רבים שדורשים לימודי “טכנולוגיות מידע”. שאר מערכת השעות של התלמידים כוללת כעשרה מקצועות בחירה. התלמידים צריכים להשיג לפחות חמישה מקצועות “רגילים” ברמה גבוהה (יש גם לימודים לבחינה ברמה נמוכה, שלא נחשבים לצורך זה), כדי שיוכלו להמשיך למבחנים המתקדמים. הלימוד למבחנים המתקדמים נעשה בגילאים 17-18. רק הצלחה במבחנים המתקדמים מאפשרת כניסה לאוניברסיטה. נושאי הלימוד למבחנים המתקדמים נבחרים על-ידי התלמידים עצמם – בדרך כלל נבחרים ארבעה נושאים ללימוד לאורך השנתיים, אם כי רוב האוניברסיטאות דורשות רק שלושה מבחנים, ולכן תלמידים רבים מוותרים על נושא אחד לאורך התקופה. אין נושאי חובה, והתלמידים בוחרים מתוך רשימה ארוכה של נושאים, שכוללת, אני בטוח שלפיד ישמח לגלות, גם ריקוד, אנימציה, תיירות, כלכלת בית ואפילו משהו שנקרא “לימודי פנאי”. תארו לכם מה היה אומר לפיד אם היה נקלע לבית ספר ומגלה שהתלמידים לומדים בו “לימודי פנאי”. אפרופו, גם “עברית מקראית” אפשר ללמוד שם, לצד עברית מודרנית. אנטישמים.

אז לא, לפיד לא הצליח לקלוע נכון בתיאור אף אחת מהמדינות שהוא בחר להשוות את ישראל אליהן. אפילו את ישראל עצמה הוא תיאר לא נכון. טועה פתולוגי.

וכל זה לא היה יותר מאשר בדיחה עצובה אילולא לפיד היה משתמש בהררי השטויות הללו כדי לעטוף כמה דברים שהם דווקא כן נכונים – אם כי גובלים בבנאלי. כן, יש בהחלט מקום לשקול מחדש את בגרויות החובה (לא, הבגרויות הנכונות לשמור אינן “אנגלית, מתמטיקה והבנת הנקרא”); כן, צריך למצוא דרכים לגרום לתלמידים ללמוד גם בלי החרב המתהפכת של בחינת הבגרות שתקבע את עתידם (לא, להגיד להם שהדברים היחידים שחשובים הם שלושה מקצועות טכניים כל-כך זו לא הדרך לגרום להם להשקיע בלימודי הספרות או ההיסטוריה); כן, יש חשיבות גבוהה מאוד לשיקום מעמדו של המורה במערכת החינוך, מתן יותר אוטונומיה למורים וצמצום הפוקוס של המערכת על מבחנים ארציים (לא, לא צריך לבטל את תפקיד המפקחים); כן, בהחלט, יש להעביר משאבים באופן שיתעדף אוכלוסיות חלשות (לא, זה לא קשור לחוסר אמון. זה קשור לניאו-ליברליזם שלפיד תומך בו בכל פה); כן, יש לדרוש לימודי ליבה בקרב כל האוכלוסיה (לא, גם זה לא קשור לחוסר אמון. זה קשור לרצון של מנהיגי האוכלוסיה החרדית להבטיח את המשך שליטתם באוכלוסיה הזו). ((אגב, לפיד אמר בהקשר זה ‘לאיזו רמה של אי אמון בעצמה צריכה היתה המדינה להגיע, כדי לומר, “אני לא יודעת להגיד אם ילד בן שבע צריך או לא צריך ללמוד אנגלית בבית הספר. זה גדול עלי.”‘, ולא הפריע לו שבתחילת דבריו הוא דווקא הצהיר בגאווה ש’הבעיה הגדולה ביותר של החינוך היום [היא ש]חינוך עוסק בעתיד, אבל אנחנו לא יודעים מה יהיה בעתיד. … אנחנו צריכים להודות שאנחנו לא יודעים.’ לאיזו רמה של אי אמון בעצמו הגיע יאיר לפיד, תגידו לי?!))

—

אחרים כתבו כבר על המופרכות של טענתו של לפיד על ההבדל שעושה השירות הצבאי. מדובר, יש להודות על האמת, בתפיסה מאוד נפוצה בישראל. יצא לי בשבועות האחרונים לשאול תיכוניסטים האם לדעתם כדאי היה לוותר על השירות הצבאי אם ניתן היה להבטיח שמירה על אותה רמת בטחון. שוב ושוב ושוב קיבלתי מתלמידים תשובות שליליות – “הצבא מבגר אנשים, מכניס אותם לפרופורציות”, הם אמרו לי. לא עזר כששאלתי אותם מה קורה בכל המדינות בהן אין צבא, האם שם צעירים בשנות ה-20 לחייהם אינם בפרופורציות? אינם בוגרים? הם לא הצליחו לענות, אבל סרבו לוותר על התפיסה המיליטיריסטית שהונחלה להם. אבל הכי מייאש היה כאשר קיבלתי תשובות כאלו ממורים. המורים עצמם ויתרו על כל סיכוי לחינוך הילדים, ומטילים את יהבם על הצבא. “צה”ל יעשה בשלושה חודשים מה שאנחנו לא נוכל לעולם להשיג ב-12 שנים”, אמר לי מורה אחד, וכמעט גרם לי למרוט לעצמי את השערות שאין לי. אם כבר מדברים על אובדן אמון – הטלת יהבנו על צה”ל מאפשרת לכל הרשויות האחרות לאבד כל אמון בעצמן. וזה הכי עצוב כשזה קורה במערכת החינוך, מבלי שאותם אנשי חינוך יבינו, ככל הנראה, את הנזק שהם גורמים לחברה הישראלית כאשר הם מסכינים עם מצב שבו החינוך הערכי של הצעירים נתון בידיו של גוף שהאג’נדה שלו היא אג’נדה בטחונית בלבד, בלי ראייה אזרחית, בלי בסיס דמוקרטי. לצבא, ללא ספק, יש תפקיד חשוב למלא, אבל זה לא אומר שטוב שהוא ימלא כל תפקיד חשוב.

—

ואולי בכלל מדובר פה בוישנה בקנה מידה קוסמי – מכיוון שלפיד עסוק בכל עת בלהסביר לכל מי שהוא לא הוא עצמו למה הם טועים, אולי היקום פשוט נאבק בחזרה ומונע ממנו לדייק אפילו בפרט אחד בדבריו.

—

* את הטיוטא הזו התחלתי לכתוב בשעת הצהריים. עד שהספקתי לסיים אותה ולפרסם, כל העולם ואשתו הספיקו לעשות סיבוב על התחת של לפיד, כולל יוסי גורביץ שאמר חלק מהדברים שאני אמרתי כאן, אבל החלטתי שזה שכולם הקדימו אותי לא אומר שאני לא יכול להנות גם.

ההתנקשות במזכ”ל ועדות ההתנגדות העממית שפתחה את גל האלימות הנוכחי בדרום החזירה לדיון ((בחלקים מסויימים מהציבוריות הישראלית, כמובן.)) את שאלת “מדיניות החיסולים”. עידן לנדו כתב בבלוג שלו על הנושא את הדברים הבאים:

וה”ע הוא ארגון טרור. כשפעילי ארגון כזה הורגים אזרחים ישראלים, הם הופכים למטרות לגיטימיות של צה”ל. אבל כשהם לא הורגים אזרחים ישראלים, הם לא מטרות לגיטימיות.

לנדו לא עושה שימוש בשפה משפטית, אמנם, אבל דומני שהוא מנסה לטעון כאן טענה כמו-משפטית (בגלל מילים כמו “לגיטימיות”). לנדו טוען שכאשר פעילי טרור עוסקים בפעילות טרור, מותר להרוג אותם, אבל ההיתר הזה נפסק ברגע שהם עוברים לעסוק במשהו אחר, כמו להכין ארוחת צהריים. ((ראוי להזכיר כאן, אגב, שהם מטרות לגיטימיות גם אם הם היו מקפידים שלא לפגוע באזרחים כלל, אלא רק במטרות צבאיות.))

אני לא בטוח שהחוק הבינלאומי מסכים עם לנדו בנקודה הזו. החוק הבינלאומי מתיר פגיעה באזרחים (כלומר, במי שאינו חלק מצבא רשמי) בשתי סיטואציות. הסיטואציה הראשונה היא מצב שבו אזרח משתתף באופן נקודתי בפעילות עוינת. אדם שנוטל נשק ומאיים על אזרחי או חיילי מדינה נופל תחת ההגדרה הזו – וכך גם אדם שמנסה לפגוע ברשתות תקשורת בטחוניות. לצבא מותר לפגוע באדם כזה כל עוד הוא עוסק בפעילות העוינת עצמה. ברגע שאותו אדם זורק את נשקו על הקרקע או מפסיק בפעולת הפריצה, הוא חדל להיות מטרה לגיטימית ויש להתייחס אליו כפי שראוי להתייחס לפושע רגיל, היינו להכניס אותו למעצר.

דומני שלכך כיוון לנדו בתיאור שלו. העניין הוא שלא בכך מסתיים העניין. הקהילה הבינלאומית החליטה, ובצדק לדעתי, שההגדרה הזו נותנת הגנה בלתי סבירה לטרוריסטים ושאר אנשי מיליציות, שיוכלו לקבל הגנה אוטומטית פשוט על-ידי הנחת נשקם. מה שלא תופס לגבי חייל – שמשמש מטרה לגיטימית גם אם הוא ישן במדים – לא צריך לתפוס לגבי חיילים בארגוני טרור או מיליציות. על כן נוצרה ההגדרה השניה, זו של בעל “תפקיד לוחמה מתמשך”. מנהיג ארגון טרור שעיקר עיסוקו בתכנון פיגועים אינו מפסיק להיות מטרה לגיטימית בגלל שברגע מסויים הוא אינו חושב איך להוציא לפועל ארגון טרור אלא דווקא שוקל איזה טלפון סלולרי הוא רוצה לרכוש. הוא בעל “תפקיד לוחמה מתמשך”, ולכן הוא מהווה מטרה לגיטימית לצבא נגדו הוא נלחם בכל רגע ובכל מקום. כך גם כל אדם אחר שפעילות עוינת היא חלק מהיומיום שלו (להבדיל ממי שנטל נשק באופן חד-פעמי). כל עוד אדם זה נוטל חלק בפעילויות הארגון (אימונים, תכנון פעולות, איסוף כספים וכיו”ב), הרי שהוא מטרה לגיטימית.

על פי הגדרה זו, זוהיר אל-קייסי בהחלט היה מטרה לגיטימית לפעולה צבאית. מבחינה חוקית, הפגיעה בו הייתה מותרת.

אבל הדיון בשאלת ההיתר החוקי מסיט את הדיון מהנושא החשוב באמת, ופוגע בשורה התחתונה אליה כיוון לנדו בדבריו: השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו אינה האם היה מותר להרוג את אל-קייסי, או האם הגיע לו למות. השאלה צריכה להיות שאלה של תועלת. במה הועיל לנו מותו? וכמה נפגענו מפעולת החיסול הזו? כן, היה מותר להרוג אותו. וכנראה שכן, הגיע לו למות גם אם לא היה מעורב, לא בפיגוע ליד אילת ולא בפיגוע עתידי ערטילאי כלשהו. אבל אין ספק שהוא הוביל וקידם את מטרותיו של ארגון שמטרתו הייתה פגיעה באזרחי ישראל ובבטחון המדינה, ולכן הגיע לו למות.

אבל השאלה היא האם ישראל עשתה בחוכמה כשהרגה אותו. האם איננו פשוט יורים לעצמנו ברגל. זה צריך להיות עיקר הדיון. לא האם מותר לנו להפעיל כוח צבאי כנגד ארגוני טרור, כי מותר, אלא האם כדאי לנו לעשות זאת. לעיתים קרובות מדי נדמה כאילו האפשרות הזו, שיהיה משהו שאפשר לעשות ונחליט שפשוט לא כדאי לעשות אותו, פשוט לא עולה על דעתו של הציבור בישראל.

—

לאחרונה התקבלה תרומה נדיבה בקרן מלגת המחיה שלי. תודה לתורם!

בז’רגון של סדרות טלוויזיה קוראים לזה “פיילוט בדלת האחורית”: כשאחד הפרקים של סדרה ותיקה משמש כדי להוביל צופים לסדרה חדשה. נו, טורצ’ווד כזה. אז לפני כמה זמן פרסם פה יוני אשפר פוסט אורח, ועכשיו מסתבר שהוא כל כך נהנה מזה, שהוא החליט לפתוח בלוג משל עצמו. הפוסט הראשון בבלוג החדש הוא בעצם המשך של פוסט האורח שפורסם פה, ולכן ביקשתי מיוני רשות לפרסם אותו גם כאן. אז תקראו, ואחר-כך לכו לעשות מנוי על הבלוג החדש של יוני.

—

בפוסט הקודם התייחסתי לביקורת כלפי השתיקה של ארגוני זכויות האדם בישראל נוכח הזוועות שמתרחשות בסוריה. בינתיים המצב בסוריה החריף, ומוקד הוויכוח עבר מ”לגנות או לא לגנות” ל”התערבות צבאית – כן או לא”. כמעט כל יום מופיע מאמר נוסף, לרוב משמאל, שקורא להתערבות צבאית בסוריה. בכולם נשאלות אותן שאלות: איך אנחנו יכולים לשתוק כשהעולם שרוי ב”חוסר מעשה, חידלון, הימנעות, הפניית הגב לעם הסורי“? איך יכול להתנהל פשע כל כך גדול, ממש לידנו, ואנחנו אפילו לא מנסים להושיע? איך נינצל מה”אסון המוסרי” שאי-ההתערבות תמיט עלינו?

מה שמשותף לכולם הוא שהם מתעסקים יותר בנו – “העולם”, “המערב”, ישראלים, ערבים או יהודים – ופחות בהם, אזרחי סוריה. מה יעזור לנו לישון טוב בלילה? מה נגיד לילדינו? איך נציל את הדימוי המוסרי שלנו בעיני עצמנו? וכל אלה במקום שאלות קצת יותר קשות כמו: איך באמת אפשר לעזור מבחוץ כדי לעצור את האלימות, להגן על זכויות אדם, ולסייע לסורים לקבוע את עתידם בעצמם?

זה לא מפתיע שהזעזוע ותחושת הבהילות דוחפים את כולנו לגישת ה-“קודם לעשות, אחר כך לחשוב”. אסור לוותר על האינסטינקט המוסרי שנועד להקפיץ אותנו לתוך המים כל פעם כשנראה מישהו טובע (ומישהו אחר למים כשאנחנו טובעים). אבל עם בעיות מורכבות כמו מלחמות אזרחים וסכסוכים אלימים, הניסיון מראה שהזעקה “חייבים לעשות משהו!!” דחפה שוב ושוב לפעולות שהסבו הרבה יותר נזק מאשר תועלת לאותם אנשים שעבורם היא נזעקה. התופעה של קמפיין עולמי “לעשות משהו” הפכה כל כך נפוצה שהיא כבר ראויה לדעתי לשם: משהואיזם. והנה גם טיוטה ראשונית להגדרה: תפישה שלפיה מימוש הכמיהה הטבעית שמעוררות זוועות מחרידות להתערבות חיצונית דרמטית שתשים קץ לסבל ולאי-הצדק באופן מיידי הוא חשוב יותר מההשלכות של אותה התערבות.

אני מודה שזו לא הפעם הראשונה שבה התפרצות משהואיזם שולחת אותי מודאג למחשב. לפני חמש שנים כתבתי על הקמפיינים הנוצצים של העשור הקודם למיגור העוני באפריקה והנזק שהם גרמו לאפריקה, ומאוחר יותר גם על האופן שבו המנהג להטיל סנקציות וחרמות רק עודד עוד מלחמות ועוד הפרות של זכויות אדם ברחבי העולם. הכתבה השלישית בסדרה הייתה מתוכננת להיות על “התערבות הומניטרית” והנזקים שלה, אבל מכל מיני סיבות, לא מצאתי מאז זמן להשלים אותה. חלק מהדברים שאני אכתוב בפוסט הנוכחי, ובבלוג הזה בכלל, אם הוא יפתיע את צוות הרופאים וישרוד, מבוססים על התחקיר שהתחלתי אז על הנושא.

אבל לפני שאני מגיע להגיד משהו על המצב בסוריה, ולפני שמישהו מהקוראים ההיפותטיים של הפוסט הזה פותח מולי מטריות שחורות, אני אקדים ואומר שהביקורת שלי על המשהואיזם לא נובעת מתמיכה בהתעלמות פייסנית מעוולות, או מסגידה עיוורת לרעיון הריבונות הלאומית ועקרון אי-ההתערבות. אני חושב שלאנשים בודדים, לארגונים, לתקשורת, למדינות ולמוסדות בינלאומיים יש תפקידים קריטיים במניעת אסונות אנושיים כאלה, וחלה עליהם חובה מוסרית למלא אותם. אבל אותה חובה גם מחייבת את כולנו להתאמץ ולמצוא את הפעולות שבאמת עשויות לעזור, לא רק כאלה שיגרמו לנו להרגיש קצת יותר טוב כשאנחנו מסתכלים בראי.

אז מה קורה בסוריה? אסד, ללא ספק אחד הרודנים הדכאניים ביותר של זמננו, טובח ללא הבחנה בבני עמו שמפגינים כדי להשתחרר מלפיתתו ולכונן דמוקרטיה חופשית בארצם. כל זה נכון, אבל זה כנראה לא כל הסיפור. מאז תחילת הארועים הלכו והתרבו הדיווחים על כך שהמאבק האזרחי, בהשראת האביב הערבי, הפך בהדרגה למלחמת גרילה בין כוחות רשמיים ולא רשמיים של המדינה לבין קבוצות חמושות כאלה ואחרות, שאין להן חזון פוליטי משותף או אפילו תכנית פעולה מוסכמת.

מהתמונה המוגבלת שהאינטרנט יכולה לספק ללא-קורא-ערבית כמוני, נראה שגם בקרב המחנה הדמוקרטי הסורי יש חילוקי דעות קשים בין אלה שמרגישים שהמחאה נחטפה, שצריך לתת למשטר הזדמנות לבצע רפורמות,ושהתערבויות זרות רק מחריפות את המצב, לבין אלה שחושבים שהנשיא החמיץ את כל ההזדמנויות שהיו לו לרפורמות והגיע הזמן להפיל אותו. נראה גם ששורר ויכוח פנימי בין גורמי האופוזיציה לגבי התערבות צבאית זרה. רוב ההנהגות הגולות שלהם עדיין מתנגדות, בזמן שהלוחמים על הקרקע מזהירים שאם מטוסי נאט”ו לא יופיעו בשמיים בקרוב, הם יהפכו את המלחמה למלחמת דת קדושה – לא בדיוק מתכון לדמוקרטיה ליברלית. אז למי להקשיב? איזו גרסה של “רצון העם הסורי” עלינו לאמץ?

הסיקור התקשורתי של סוריה, כמו כמעט בכל סכסוך אלים, עוזר לנו לשכוח שרוב מוחץ של האוכלוסייה לא מעורב באלימות – לא כחיילים או מיליציות של הצבא, לא כלוחמי גרילה, לא כמפגינים, וגם לא כקורבנות חפים מפשע שלה. העמדה של הרוב הזה על המצב היא לא חומר שמספק כותרות ופותח מהדורות. עיתונאים לא מסכנים את חייהם כדי לספר לנו על הלך הרוח הכללי ברחובות חאלב או דמשק. מטוויטר אני מעודכן כל הזמן על ההפגנות והאלימות, אבל קשה לדעת כמה מתוך אלה שחולמים להתעורר מחר לסוריה נטולת-אסד מוכנים לקחת את הסיכון שהדרך לשם תעבור דרך מלחמה, אולי אזורית, אולי עדתית, ארוכה ועקובה מדם. זה, כפי הנראה, בדיוק ההימור הגורלי שהקוראים להתערבות צבאית רוצים לכפות על הסורים.

זה פרדוקס מוכר, שדווקא אלה שנוטים להתהדר בהומניזם טהור (ע”ע ג. לוי וב.א. לוי) הם הראשונים להרכיב את כוח התקיפה ולפנטז על מטוסי קרב שיורדים מהשמיים באלימות אלוהית שמצילה את המורדים הנלחמים בחמקמקות-נוודית נגד ממלכת הרשע. מה שמסוכן במסר הזה הוא ההתאמה המושלמת שלו לפנטזיה של כולנו להצטרף להוביטים כדי לנצח את סאורון, להלחם לצד אבירי הג’די נגד האימפריה, לסייע לתושבי “ציון” להשתחרר מהמטריקס, וכמובן לקבל משימות מוזרות מג’ייקוב ב-LOST. השורה התחתונה היא שכשהרשע המוחלט מראה את פרצופו בעולם, אין מה לחשוב יותר מדי. צריך להצטרף לבני האור ולהשמיד אותו, מיד ובכל מחיר.

למען ההגינות, ישנם “מתערבנים” שנשמעים שקולים יותר. קחו למשל את אן מארי סלוטר, עד לא מזמן בכירה במחלקת המדינה האמריקאית, שפרשה תכנית סדורה להתערבות צבאית שתהיה מוגבלת אך ורק להגנה על אזרחים. אם צבא המורדים יעבור לפעולות התקפיות, היא מתחייבת, הסיוע הבינלאומי ייקטע. אם יהיו פעולות נקם, הן ייתקלו באפס סובלנות. במילים אחרות, הכוחות הבינלאומיים ימצאו את עצמם בתוך מבוי סתום פוליטי, נלחמים נגד שני הצדדים. נשמע כמו תכנית? לי זה נשמע כמו כיסוי הומניטרי להחלפת שלטון כפויה מבחוץ, ואלה בדיוק התכניות שכבר שני עשורים מחרבים גם את עקרון הסיוע ההומניטרי וגם תהליכים פנימיים של דמוקרטיזציה ויישוב סכסוכים. אחת הסכנות בדיבורים על התערבות צבאית היא הנטייה שלהם להיות נבואה שמגשימה את עצמה: ככל שהם גוברים, הצד החלש בסכסוך מקבל תמריץ לדחות כל נסיון לפשרה פוליטית, ואף לעלות את הדרישות המקוריות שלו, מה שמביא להחרפת האלימות, ולעוד לחץ להתערבות צבאית.

אבל יש לא מעט דוגמאות לכך שהמודעות לנזק שגורמות התערבויות כאלה גבוהה יותר היום מבעבר. אם זה מומחה אחד שהזהיר ש”חימוש המורדים והבאת סוריה לכדי מלחמת אזרחים יאריכו את חיי המשטר”, או דיפלומט מנוסה שקבע שהתערבות צבאית תהיה “מתכון בטוח לאסון”, או מרצה מפורסם לזכויות אדם שחושב שחימוש המורדים וקביעת מסדרונות הומניטריים ישחקו לידיים של אסד. מעניין גם לקרוא את המאמר החריף נגד התערבות שפירסם לאחרונה דייויד ריף – בעבר תומך נלהב של התערבויות הומניטריות. תוסיפו לכל אלה את חוסר התיאבון המופגן של מנהיגי המערב לשלוח חיילים להסתבכות כמעט בטוחה, ותקבלו סבירות נמוכה להתערבויות מהסוג הזה בעתיד הקרוב.

אם לא שתיקה ולא תקיפה, מה כן? לדעתי, רכבת הדמוקרטיה כבר עזבה את התחנה והיא בדרך לדמשק. כמו תמיד, ייקח לה הרבה מאוד זמן להגיע, והיחידים שיכולים להניע אותה קדימה הם הסורים עצמם. המעבר ממדינת משטרה לדמוקרטיה הוא תמיד מסובך, רגיש, ואיטי. בהיסטוריה אין חוקים לגביו, אבל יש בה כמה טיפים. אחד מהם הוא שלחץ חיצוני, בעיקר אם הוא הופך להתערבות צבאית, לא מסייע לכוחות הדמוקרטיים. אינטרסים מדיניים תמיד ימשכו מדינות ומעצמות לבחור צד בעימות בין השלטון למתגדים לו, וככה בדיוק תהליך פנימי של שינוי פוליטי מתדרדר והופך לסכסוך עקוב מדם. ככל שאני קורא על זה יותר אני מגיע למסקנה שזה היה מרכיב מרכזי במתכון לדייסות העכורות של יוגוסלביה ורואנדה בשנות ה-90 (שלהן שווה להקדיש פוסטים נפרדים).

אני מציע פנטזיה אחרת על שיתוף פעולה בינלאומי לסיום האלימות בסוריה. לא הזרמת נשק והשתלטות צבאית זוחלת, ולא הורדת ידיים בין מעצמות אזוריות ועולמיות, אלא הפעלת לחץ מתואמת ומאסיבית על כל הצדדים להפסיק את הפעולות האלימות, ומתן תמריצים וביטחונות כדי שייכנסו לתהליך של הידברות על רפורמות. במקביל, צריך להסדיר מנגנונים שיהיו מקובלים על שני הצדדים להגנה על אזרחים, פינוי פצועים, סיוע לפליטים, וכדומה. לדרישה הבלתי מתפשרת שלא תהיה פגיעה באזרחים יש להוסיף גם שלא יעשה שימוש בשכונות מגורים והפגנות בלתי אלימות ככיסוי ללוחמת גרילה חמושה.

נניח שהפנטזיה הזאת תתממש, האם היא תביא לפתרון מיידי של המשבר הפנימי בסוריה? די בטוח שלא. אבל עצם המחשבה שאנחנו יודעים איך, או צריכים לפתור אותו היא מגוחכת בערך כמו המחשבה של כל אותם אנשים טובים בעולם שבטוחים שהם יודעים איך צריך להיפתר הסכסוך הישראלי פלסטיני, ושהם צריכים לעשות את זה. הרי גם הם חייבים “לעשות משהו”.

—

ואני לא יכול שלא להצמיד לפוסט הזה את הקטע הרלוונטי מתוך “כן, אדוני השר”:

אין לי שום כוונה להפוך את הבלוג הזה לפלטפורמת פרופגנדה עבור קמפיין הבחירות שלי, אז תאלצו להאמין לי שזה שהפוסט הראשון שאני כותב אחרי ההודעה על ההתמודדות עוסק בשלי יחימוביץ זה עניין מקרי לגמרי. זה לא אשמתי שהיא יצאה בהכרזה כל כך מרגיזה שהרגשתי צורך להגיב עליה באופן פומבי.

אז ככה: ניצן הורוביץ, אילן גילאון ודב חנין הגישו הצעת חוק פרטית להפעלת תחבורה ציבורית בשבת. ((ההצעה הוגשה ונדחתה על ידי הכנסת כבר מספר פעמים בעשור האחרון, יש לציין.)) כבר כתבתי בעבר על הסלידה שלי מהצעות חוק שכאלו, שכל מטרתן היא הצהרתית: ברור לכל שהן לא תעבורנה, ולכן המטרה היא רק להשיג כותרות בעיתונים. אז לא נורא הוטרדתי מכך שחברי סיעת העבודה לא טרחו לבוא להצבעה הזו. אבל שלי יחימוביץ טרחה והבהירה שהיא לא סתם מצאה דברים חשובים יותר לעשות בזמן ההצבעה, אלא היא ממש מתנגדת לה (מה שמעלה את השאלה למה, בעצם, היא לא הופיעה למליאה כדי להביע את התנגדותה, אלא בחרה להביע אותה דווקא על גבי עמוד הפייסבוק שלה):

לא אצביע בעד חוק התחבורה בשבת של זהבה גלאון וניצן הורוביץ. הוא קיצוני, פוגעני כלפי עובדים, והופך את השבת, יום מנוחה עם ערך סוציאלי עצום – , ליום חול, על כל המשתמע מכך. החוק ממילא לא יעבור, אבל חשובה לי האמירה העקרונית. כבר היום נגזלת המנוחה מ- 600 אלף עובדים עניים, שמועסקים בעל כורחם. שבת עם תחבורה מלאה היא שבת רועשת, מזהמת, מנצלת נהגים שיהיו עובדי קבלן, ואף תביא לפתיחת מקומות עבודה נוספים, ותהיה בה פגיעה חברתית עמוקה. אני בעד אמנת גביזון מידן, ובעד תחבורה חלקית ומתונה בשבת – שאטלים לים, לגנים לאומיים, לבתי חולים ועוד הסדרים שפויים מסוג זה.

יחימוביץ צודקת: יש הרבה יותר מדי אנשים כיום שנדרשים לעבוד שבעה ימים בשבוע ולא ממש יכולים לבחור אחרת. התמריץ השלילי-לכאורה שדורש ממעביד לשלם תוספת שכר לעובד שמועסק בשבת משיגה את המטרה ההפוכה והופכת את משמרת השבת לנחשקת ביותר עבור עובדים רבים, בעוד שהרווח המוגדל של פתיחת העסק בשבת יותר ממכפר על העלות הנוספת הזאת. אינני בקיא בדיני עבודה מספיק כדי להגיד מה המצב החוקי כיום, אבל בהחלט יש מקום להבטיח יום מנוחה לכל עובד, ואף לחייב מעסיק שלפחות שבועיים בחודש (נגיד) יום העבודה הזה יקבע ליום שבת עבור כל עובד.

אבל מוזר הוא הדבר שבעוד שיחימוביץ מקבלת את המצב הזה כמעין רע הכרחי כאשר אמור הדבר בפתיחת בתי שעשועים, מסעדות ואתרי תרבות למיניהם, היא בוחרת למתוח את הקו דווקא בנושא הקריטי הרבה יותר של תחבורה ציבורית בשבת. הרבה לפני שצריך לדאוג לציבור בישראל לבידור ביום שבת ((וכדי שיהיה ברור: אני בהחלט בעד השארת מקומות בילוי פתוחים בשבת, וקצת פחות בהתלהבות אבל עדיין תומך, אני בעד השארת מרכזי מסחר פתוחים בשבת.)) צריך לדאוג שלציבור תהיה נגישות לתחבורה ציבורית. זו איוולת לקבוע שתחבורה ציבורית “לים ולגנים הלאומיים” תספיק. מה אם אני סתם רוצה לנסוע להורי לארוחת צהריים משפחתית ביום שבת? אה, לזה אני אזדקק למכונית פרטית.

ופה אנחנו מגיעים לטענה המוזרה שתחבורה ציבורית בשבת היא מזהמת. תחבורה ציבורית בשבת היא הכרח בסיסי אם ברצוננו לקדם את מערך התחבורה הציבורית בישראל בכללותו. ציבור המשתמשים בתחבורה ציבורית ישאר מוגבל לאנשים שאין להם ברירה אחרת כל עוד אחזקת רכב היא צורך בסיסי של הישראלי שאינו שומר שבת כדי להתנייד ביום המנוחה שלו. אם אנחנו רוצים שאנשים יוותרו על הנסיעה במכונית הפרטית באמצע השבוע, אנחנו חייבים להבטיח שהם יוכלו לוותר עליו גם בסוף השבוע. הסיבה היא פשוטה: תקורת אחזקת הרכב היא גבוהה, והמשמעות של כך היא שהעלות פר קילומטר יורדת באופן משמעותית ככל שמשתמשים במכונית יותר. אם אני משתמש במכונית רק לסופי שבוע, אני משלם הרבה מאוד כסף עבור כל קילומטר נסיעה. אם אני אשתמש באותה המכונית גם לנסיעה לעבודה באמצע השבוע, התועלת של המכונית ביחס לעלות התחזוקה שלה תעלה משמעותית.

כלומר, כל עוד אנחנו מכריחים אנשים להחזיק כלי רכב כדי להתנייד בשבת, אנחנו נותנים להם תמריץ ניכר להשתמש באותו כלי רכב גם באמצע השבוע, במקום להעדיף תחבורה ציבורית, גם אם היא זמינה ויעילה עבורם. אמרו מעכשיו: אי קיומה של תחבורה ציבורית בשבת גורמת להגדלת הזיהום מכלי רכב לאורך השבוע כולו.

אבל זה לא נגמר בכך. מכיוון שתחבורה ציבורית היא בין כה וכה נחלתם של אלו שאין להם אלטרנטיבה אחרת, אין מספיק תמיכה ציבורית בחיזוק מערך התחבורה הציבורית בישראל, וכך התחב”צ הופכת עוד פחות רלוונטית עבור עוד יותר אנשים, וכן הלאה וכן הלאה. מי שנפגע הכי הרבה, כמובן, הם בדיוק אותם עניים עליהם מנסה יחימוביץ לגונן בטענה שהם רוצים את יום השבת שלהם חופשי. חופשי למה? חופשי להשאר ספונים בבתיהם כי אין להם תחבורה ציבורית שתאפשר להם לצאת מדל”ת אמותיהם אלא לאותם יעדים שיחימוביץ החליטה שהם ראויים לביקור בשבת?

(ראוי לציין, אגב, שההתלות של יחימוביץ באמנת גביזון-מדן היא תמוהה משהו:

6. תתאפשר תחבורה ציבורית בשבת בצורה מופחתת ומוגבלת, על מנת לאפשר תנועה לנזקקים לה, ולשמור ככל שניתן על צביונה של השבת בפרהסיה ועל הגבלת הצורך לעבוד בה. תישקל הפעלת התחבורה הציבורית בשבת בידי זכיינים מיוחדים ובאמצעות כלי רכב קטנים (כגון מיניבוסים).

וזאת בלי קשר לסעיף שמונה הקובע כי:

8. יינקטו צעדים על מנת להקל על בילוי בשבת כגון ביקור במוזיאונים, גני חיות או גנים לאומיים, או השתתפות באירועים, בצורה שאין בה חילול שבת (כגון אפשרויות לרכישת כרטיסים מוקדמת).

כלומר, האמנה רק קובעת שהתחבורה הציבורית תפעל במעין “מתכונת שבת”, ובשום אופן אינה מגבילה אותה ל”שאטלים לים”.)

הפתרון, לדידי, נעוץ בביזור יותר סמכויות בתחום התחבורה הציבורית לרמה המקומית, באופן שיאפשר לכל רשות מקומית לקבוע תקנות משלה בנושא, וחברות האוטובוסים המפעילות קווים בינעירוניים תתאמנה את השירות שהן מציעות לתקנות הללו. על זכויות העובדים, כאמור, יש להגן בחקיקה שעוסקת בזכויות עובדים, ולא באמצעות מניעת העסקתם בכלל.

וכל זה, כמובן, בלי להגיד שום דבר על השימוש המרגיז במילה “שפוי” שהיא מילת ההופכי בישראלית-מדוברת ל”הזוי”, עליה כבר דיברתי מספיק.

(מתוך תשדיר שירות של ועדת הבחירות המרכזית ב-2003)

כבר הרבה זמן אני מדבר, פה ובמקומות אחרים, על חשיבותה של המעורבות בפוליטיקה; על איך שאסור לתת לציניות לנצח, ואסור להגיד שהפוליטיקה מושחתת ולכן אפשר להפקיר אותה בידי אנשים מושחתים; שיש אנשים טובים בכנסת, וצריך לדאוג שיהיו יותר מהם. כבר הרבה זמן אני גם מדבר על התשוקה שבוערת בי עצמי לעשות כמיטב יכולתי כדי להשפיע מתוך המערכת על איכות החיים של כולנו.

אז הגיע הזמן להפסיק לדבר, ולהתחיל לעשות. מי שעוקב אחרי בכל מיני ערוצים אחרים אולי יודע שהייתי מעורב תקופה מסויימת עם התנועה הירוקה. מדובר בקבוצה של אנשים טובים, ואני מאחל להם הצלחה. אבל מסיבות שונות, ארגוניות ואידאולוגיות, החלטתי שאני לא מוצא את עצמי שם. במקום זאת, התפקדתי לפני מספר שבועות למפלגת העבודה. כעבור מספר ימים נפגשתי עם יהונתן קלינגר, אותו רובכם מכירים, והחלטנו לצאת לקמפיין משותף לפריימריז של העבודה. בקיצור: אני (יחד עם יהונתן) הולך להתמודד על מקום ברשימת העבודה לכנסת הבאה.

למה העבודה?

כשהתחלתי בגישושים אצל המעגל הקרוב אלי, שמעתי את השאלה הזו הרבה. יש כמה תשובות אליה. הפרקטית ביותר היא שמבין שתי המפלגות המכהנות כיום שלהן אני מוכן להצביע – העבודה ומרצ – רק העבודה מספיק גדולה כדי לאפשר למועמד לא מוכר כמוני סיכוי להשתחל למקום ריאלי עם מאמץ סביר.

אבל ההסבר הזה אינו מספיק, ואינו כל הסיפור. מרצ, לדעתי, סיימה את תפקידה ההיסטורי. כשהשמאל הישראלי כל כך מצומצם, אין מקום לשתי מפלגות כל כך דומות (במיוחד עכשיו כשאהוד ברק עשה לכולנו טובה ונעלם מהתמונה). אם היו שואלים אותי, שתי המפלגות היו צריכות להתאחד, ומרצ על חבריה היו צריכים להטמע (חזרה) אל תוך מפלגת העבודה. השמאל הישראלי צריך להתרכז בשיקום מעמדה של העבודה, ולא בתחרות בין שתי מפלגות שמנסות לגנוב זו לזו מנדטים.

רגע, אתה לא דו-לאומיסט?

כן. אינני עומד להסתיר את עמדותי האמיתיות. דעתי האישית היא שישראל תצא נשכרת מכניסה למהלך שסופו סיפוח השטחים ויצירת מנגנון שיבטיח ייצוג לאומי לשתי הקבוצות הלאומיות המרכזיות בישראל, לצד חרות מקסימלית לכלל האזרחים. זו אינה תפיסת העבודה, ואני מודע לכך. למעשה, עד כמה שאני מבין, החוק הישראלי אוסר על אדם להתמודד לכנסת על בסיס העמדות שלי. בין כה וכה, אני גם יודע שבישראל של היום אין סיכוי לתפיסה שכזו להתממש. על כן, אני מוכן לוותר על השאיפה האולטימטיבית הזו שלי ולהתחייב לעמדות המפלגה בסוגית השטחים – היינו, מחוייבות לפתרון שתי המדינות. פוליטיקה היא משחק של פשרות, וזו פשרה סבירה בעיני.

אבל אני לא מוותר על הכל, ואני לא צריך לוותר על הכל. מפלגת העבודה הייתה הראשונה, תחת מנהיגותו של עמיר פרץ, שמינתה שר ערבי בממשלת ישראל. המפלגה מחוייבת לעקרונות של שיוויון אזרחי בין כל אזרחי המדינה ופעלה בעבר כדי לקדם אותם. לדידי, בין כה וכה החזון שלי אינו ניתן להשגה מבלי שראשית נשיג שיוויון מלא לאזרחי ישראל הערבים בתוך הקו הירוק. על כן, לטווח הזמן המיידי, עמדות מפלגת העבודה בהחלט מספקות את הצרכים האידאולוגיים שלי בתחום הסכסוך היהודי-ערבי, ואני אשמח מאוד לפעול לקידום החברה השיוויונית שהן שואפות אליה.

ומה חוץ מזה?

עוד לא ישבנו על מצע רעיוני מלא, אבל אני ויהונתן מתכוונים לרכז את הקמפיין שלנו (כמו גם את הכהונה שלנו, אם נבחר) סביב אותן סוגיות שעלו בקיץ האחרון: מלחמה בהפרטה, שינוי סדר העדיפויות הלאומי לטובת צדק חברתי, תיקון תמהיל המס בהכנסות המדינה כדי להגדיל את חלקם של האחוזונים העליונים ושל התאגידים הגדולים, כמו גם הפיכת החקיקה האנטי-דמוקרטית שהכנסת הנוכחית רצופה בה. בנוסף – וכאן נכנס הרקע של שנינו כאזרחים מקוונים – בכוונתנו להלחם כנגד הגבלות על חופש הביטוי, ולמען הגדלת השקיפות בהתנהלות רשויות המדינה; לשמור על הפרטיות של הפרט ועל הפומביות של המגזר הציבורי.

אני לא בטוח שאני ויהונתן נסכים על הכל – הדעות שלנו בסופו של דבר די קרובות, אבל אני בטוח שבנושאים מסויימים יש לנו העדפות מדיניוּת שונות. אנחנו עוד נשב ביחד ונלבן את הנושאים הללו, וגם נאוורר את המחלוקות שלנו, כפי שאנחנו רגילים לעשות, לעין הציבור. אבל שנינו שותפים לדעה שחייבים להפסיק את מדיניות ה”הפרד ומשול” של הניאו-ליברליזם הישראלי. שאי אפשר להאשים קבוצה כזו או אחרת בצרות של כולם, אלא צריך למצוא דרך שבה כל קבוצה תתפשר בדרכה כדי להגיע לחברה שפועלת לטובת כולנו במשותף.

למה דווקא אתם?

מדי מערכת בחירות קמות מפלגות וקמים מועמדים שמכריזים שהם מביאים איתם “פוליטיקה נקייה”. יש שני דברים להגיד על זה: ראשית, שקל להיות נקי לפני שנכנסת פנימה; ושנית, שלהיות נקי זה לא משהו להתגאות בו – זו צריכה להיות הנחת יסוד. כל האנשים שנכנסים לכנסת צריכים, בעקרון, להיות נקיים. אז מה שאנחנו מביאים זה לא סתם “פוליטיקה נקייה”. החזון שלנו הוא של “פוליטיקה נגישה” – לחזק את הדמוקרטיה הישראלית באמצעות חיזוק יכולתו של האזרח להיות מעורב ולהרגיש בעל השפעה; להיות מחוברים ונגישים לציבור בכל עת; לאפשר לציבור נגישות לתהליכי קבלת ההחלטות שלנו (ובשאיפה, של כל הפוליטיקאים). אני יודע שאני, אישית, בתור מישהו שמתקשה לסתום את הפה גם ככה, אמשיך לכתוב את הבלוג שלי כח”כ באותה מידת כנות בה כתבתי עד עכשיו, לחלוק עם הקוראים את תהליכי החשיבה שלי ולא רק ססמאות לדפי מסרים, ולערב את מי שמעוניין בכך בתהליך שסופו הוא מדיניותה של מדינת ישראל בסוגיות שונות.

ואתה חושב שזה ריאלי?

ריאלית, סביר להניח שבקדנציה הקרובה העבודה תהיה באופוזיציה (אם כי הרבה עוד יכול להשתנות). אבל גם משם אפשר לעשות הרבה, ובעיקר אפשר להשקיע את ארבע השנים הבאות בשיקום השמאל והרחבתו לקהלים חדשים.

וההתמודדות שלכם?

קשה לי להעריך כרגע, אבל אני נוטה להאמין שזה לא לגמרי מחוץ להישג יד להשתבץ בחצי הראשון של העשירייה השניה. כן, זו אמירה די מסוייגת. מה לעשות, אין לי את הפופולריות של יאיר לפיד. זו תהיה עבודה קשה ואי אפשר להבטיח תוצאות. ובכל זאת, אנחנו מאמינים שזה שווה את זה. בכל מקרה, גם אם לא נצליח להבחר לרשימה לבחירות הבאות, אנחנו כאן כדי להשאר, ונמשיך לפעול גם אם נכשל – אולי בפעם הבאה נצליח יותר.

אוקיי, אז מה אתה רוצה ממני?

יש כמה דברים שאפשר לעשות כדי לתמוך בנו:

א. להתפקד לעבודה. אם אתם רואים את עצמכם כמצביעי עבודה פוטנציאליים, התפקדו לעבודה. התפקדות לעבודה היא הצהרת כוונות, אבל היא לא התחייבות. אם אתם חושבים שיש סיכוי שתצביעו לעבודה ביום הבחירות, ואתם רוצים לתמוך בנו, התפקדו. תקופת ההמתנה (“אכשרה”) בין ההתפקדות לבין קבלת זכות הבחירה בעבודה היא שישה חודשים. אם תתפקדו עכשיו, יש סיכוי טוב שתוכלו להצביע כשיגיעו הפריימריז – אם תמתינו, הסיכוי פוחת. (אגב, אם אתם יודעים שאין שום סיכוי שתצביעו לעבודה – התפקדו למפלגה המועדפת עליכם. אל תשאירו את הפוליטיקה לאחרים.) אחרי שהתפקדתם, או אם אתם כבר חברי מפלגת העבודה, שלחו אלי או אל יונתן את פרטיכם (שם ודוא”ל יספיקו), כדי שנדע כמה תומכים יש לנו, וכדי שנוכל לעדכן אתכם בארועים ובהתפתחויות חדשות.

ב. לתרום. כרגע עוד אין לנו תוכנית מובנית, אבל מן הסתם נדרש בשלב כזה או אחר להוציא כסף כדי לממן את הקמפיין. בקרוב ניתן פרטים למתן תרומות. אם הפרוטה בכיסכם ואתם מוכנים לתמוך בנו גם כלכלית – תבורכו.

ג. לתרום בצורות אחרות. יש לכם כישורים שונים שרלוונטיים לקמפיין תקשורתי? צרו איתנו קשר. מעצבי אתרים, מאיירים, מפיקי וידאו, עורכים, במאים – אם אתם חושבים שאתם יכולים ומוכנים לעשות משהו שיכול לסייע לנו להבחר, ספרו לנו.

ד. להפיץ את הבשורה. מכירים עוד אנשים שעשויים לתמוך בנו? הפנו אותם לכאן. צייצו בטוויטר וכתבו סטטוסים בפייסבוק (טוב, וגם בגוגל+) עלינו. הצטרפו לעמוד הקמפיין הרשמי שלנו (עדיין שחון משהו כרגע, אבל אנחנו עובדים על זה), והפיצו אותו הלאה. אם יש לכם גישה לכלי תקשורת מיינסטרימי או אלטרנטיבי ואתם יכולים לארגן לנו חשיפה דרכו – צרו איתנו קשר. בשביל מה יש לנו אינטרנט אם לא בשביל פרוייקטים כאלו?

זהו. בהצלחה לנו.

ליציאה מהארון של יהונתן קלינגר

פוסט אורח מאת יוני אשפר, מנהל המחלקה הציבורית ב”גישה“.

“מדינות לא יכולות לשקוט לנוכח רצח עם, לא כל שכן ארגוני זכויות אדם” – כך כתב אליעזר יערי בשבוע שעבר בביקורת על שתיקתם של ארגוני זכויות אדם ישראלים לנוכח האלימות המשתוללת בסוריה.

בתור מי שעובד בארגון זכויות אדם, שמחתי מאוד לקרוא את המאמר הזה ואחרים שביטאו דעות דומות. וויכוחים סביב השאלה על מה ואיך להגיב מתקיימים אצלנו בתוך הצוות על בסיס קבוע. הם נוגעים במהות הבסיסית של הישות המוזרה, והחדשה יחסית, שנקראת “ארגון זכויות אדם”. מה אנחנו? למה אנחנו? איפה אנחנו פועלים, והיכן אנחנו עוצרים? אנחנו הומניטריים או פוליטיים? רדיקלים או מיינסטרים? מקומיים או אוניברסליים?

על התשובות לשאלות האלה אין הסכמה. לא בין הארגונים השונים ולא בתוכם. כנראה שגם לא תהיה, וכנראה שזה טוב. מה שלא טוב בעיניי הוא להשאיר את הנושא לדיון פנים-ארגוני, בין-ארגוני, או אקדמי בלבד. לכן זה מבורך שמתעורר סביבו וויכוח פומבי ונגיש, ואנחנו צריכים לקחת בו חלק פעיל. בפוסט הזה אתייחס לטענה של יערי, ואנסה להסביר למה לדעתי הוא צודק בביקורת שלו עלינו, אבל טועה בהמלצה שלו אלינו.

הכל מתחיל במנדט

יערי, אולי מניסיונו בעבודה בארגוני זכויות אדם, יודע שהם לא יכולים להתייחס להכל. אולי הוא זוכר את הפניות שזורמות באופן קבוע להגיב לאיזו אמירה מתלהמת של רב/מופתי/שר, או את העובד שמגיע בבוקר מוטרד ואומר שאי אפשר שלא נגיד כלום על הפיגוע בירושלים/תקיפה בעזה/חוק שעבר בכנסת אתמול בלילה.

לכן הוא לא מציע שאנחנו, כארגונים, נביע את הכעס והזעזוע שלנו, כאנשים פרטיים, על כל אירוע קשה כאן, באזור, או בעולם. הוא מבין את ההכרח שכל ארגון יגדיר לעצמו את שדה המומחיות, הפעילות, והתגובה שלו – המנדט שלו. השאלה שכולנו מתחבטים בה היא מתי, אם בכלל, צריך לחרוג מהמנדט? התשובה שיערי מציע במאמר מאוד ברורה: כשמתחולל רצח עם. בעמדה הזאת צידדה גם נעמה כרמי.

זו הצעה שאפשר לשקול ברצינות, ואני מקווה לכתוב עליה משהו בנפרד (ספוילר: אני רואה גם בה הרחבת מנדט מזיקה). אבל נניח לרגע שקיבלתי אותה, האם זה מה שירגיע את הביקורת? נראה שלא, בעיקר אם חוזרים לפוסט שיערי כתב על אותו נושא לפני כמעט שנה. בניגוד למאמר, שחלקו העיקרי הופנה כלפי ארגונים וחברי כנסת ערבים, הפוסט ההוא עסק רק בארגוני זכויות אדם, ולכן הוא יותר רלוונטי לדיון הזה. עולות ממנו כמה שאלות יסודיות לגבי ארגוני זכויות אדם, שצריך לברר לפני שאוכל להגיד משהו על התפקיד של מושגים כמו “רצח עם” ו”פשעים נגד האנושות” בכל הסיפור.

מה שהניע את יערי לכתוב אז את הפוסט, לדבריו, הייתה ה”דממה הגדולה והאפלה” של ארגוני זכויות האדם כלפי גל פיגועי התאבדות בעיראק ובאפגניסטן שהרגו מאות אזרחים. הוא שאל מדוע אותם ארגונים “לא משמיעים את קולם כנגד הטרור הזה?”. בהקשר של דיכוי ההפגנות בסוריה, שרק התחיל אז, הוא התקומם על כך ש”אלה שזה תפקידם [=ארגוני זכויות אדם בישראל ובשאר העולם] לא מפרסמים, לא מפגינים, לא קורעים את בגדיהם”.

אז לרשימת “שוברי המנדט” יש נטייה טבעית להתארך. פילוסופים של המוסר אולי ירצו להתווכח האם פיגועי התאבדות נגד אזרחים וירי חסר הבחנה על מפגינים הם מעשים חמורים יותר מאחרים, כמו, אם לבחור מדגם קטן מהפורטפוליו העכשווי, הרג 5000 נשים בגוואטמלה בעשור האחרון, מניעת סיוע מזון למיליון איש רק לאחרונה בסומליה, או 50,000 הרוגים באלימות גרפית במיוחד הקשורה לקרטלי הסמים במקסיקו בחמש השנים האחרונות. לשמחתי, אני לא אחד מהם, וזה גם ממש לא משנה לדיון. חשובה רק הקביעה ש”התפקיד” של ארגוני זכויות אדם מקומיים הוא להתגייס לפעולה כשמתרחשות זוועות כאלה או אחרות ברחבי העולם.

המשוואה שלעולם לא תתאזן

הכעס של יערי עלינו לא נובע מחשד שהמוסר שלנו פגום. גם לא מאיזושהי אשליה שמחאה שלנו ושל ארגונים כמונו תמנע את פיגוע ההתאבדות הבא באפגניסטן או את פיזור ההפגנה האלים הבא בסוריה. הוא כועס על השתיקה שלנו על מה שקורה שם כי לדעתו היא מפריעה לנו, וגם לו, להגן על זכויות אדם כאן. וכך הוא כתב בפוסט:

“הטרור הנבזי, המטורף, שיביא לחיסולו של העולם לא מצדיק מקרה אחד קטן של יולדת שעוכבה במחסום או עץ זית שרוף. בשום פנים. אבל כדי שהמאבק יהיה אמין, אי אפשר שארגוני זכויות האדם לא ישמיעו ולו פעם אחת את קולם כנגד הטבח הנמשך הזה, בעולם הערבי.”

אם עלו קודם תהיות מדוע הביקורת על שתיקת הארגונים עולה רק בהקשר של אלימות והפרת זכויות אדם בעולם הערבי והמוסלמי, עכשיו כבר ברורה הסיבה. אפשר לסכם אותה במשוואה ברורה ופשוטה: האמינות של הביקורת שלנו על מה שישראל עושה לערבים/מוסלמים תלויה בביקורת שנביע במקביל כלפי הדברים שהערבים/מוסלמים עושים אחד לשני.

זו מחשבה מאוד מפתה. הנה דרך קלה לפתור את משבר האמון שלנו עם הציבור הישראלי: נוציא כמה הודעות לתקשורת שיביעו זעזוע על איזה פיגוע התאבדות, על פגיעה בזכויות נשים, או על הרג אזרחים במדינה ערבית שכנה, ולפני שנדע הדו”חות שלנו יסתובבו בחדרי המתנה של קופות החולים הגדולות. זו טעות. לא רק שהיא מביעה זלזול באינטליגנציה של קהל היעד הישראלי, אלא היא גם ממחישה חוסר הבנה של שורשי אי האמון בינינו לבין אלה שרוצים, והיו יכולים, לתמוך בנו.

בחזרה לבסיס

שורש מרכזי של הבעיה הוא תפישה מופרזת של מקומנו בעיני עצמנו. אם אנשים כמו אליעזר יערי, שהוא בשר מבשרה של קהילת זכויות האדם, חושב שהתפקיד שלנו הוא להיות נציגיו של המוסר האנושי והצדק העולמי בכל מקום שהם מופרים, אין מה להתפלא כשמצפים מאיתנו להתנהג בהתאם. אם אנחנו פועלים מתוקף עקרונות אוניברסליים, אז איך נסביר את ה”אובססיה” שלנו כלפי הפרות הזכויות שמבצעת ישראל? אם אנחנו ממייסדיה של מערכת צדק עולמית, איפה עקרון השוויון בפני החוק?

בהיעדר תשובות טובות שלנו, הדרך פתוחה עבור הטענה שהמילים היפות שלנו על ניטרליות, על-לאומיות, ואוניברסליזם נאור, הן רק כיסוי לסדר יום פוליטי, אנטי-לאומי או פרו-לאומי, תלוי מאיזה צד מסתכלים. הודעות גינוי שנוציא פה ושם על המתרחש במדיניות ערביות קרובות או רחוקות יראו כמו מס שפתיים פתטי ורק יחזקו את הדימוי הזה.

לכן הביקורת בפוסט של יערי מוצדקת אבל מטעה. הוא צודק בכך שאסור לנו לגמגם בפני טענות נגד אי-גינוי, אבל טועה שהתשובה היא להיענות ולגנות. הכיוון שבו אנחנו צריכים להתקדם הוא הפוך לזה שאליו הוא מפנה אותנו – לרדת מההר לא להתבצר עליו. אנחנו לא מייצגיו של המוסר האנושי, לא הציר במאזני הצדק האוניברסלי, וגם לא אדריכליה של מדינה עולמית. אנחנו לא הארגונים שיביאו לסיום הכיבוש, או לצדק חברתי. לא אנחנו ננסח חוקה לישראל, ונפריד בין דת למדינה. אין גם שום סיבה שנצעד ברחובות תל אביב בקריאות “ביבי תתפטר!”. יש תנועות וארגונים אחרים שעוסקים בכל אלה, וכאנשים פרטיים אנחנו יכולים וצריכים לקחת בהם חלק, כל אחד לפי אמונתו. כארגון, אנחנו קיימים למטרה צנועה הרבה יותר, אך חשובה לא פחות. בשביל להיזכר בה, אין ברירה אלא להוציא מחברות.

הנה תזכורת משיעורי אזרחות על דמוקרטיה: יש דברים שאסור למדינה לעשות לאנשים שנמצאים תחת שליטתה, גם אם יש לה את הכוח, התמיכה הציבורית והרוב בפרלמנט. זה בדיוק מה שמערכת משפט עצמאית אמורה למנוע, אבל היא לא יכולה לעשות את זה לבד. היא צריכה מישהו שיעתור בשם אלה שנפגעים מרשויות המדינה, בעיקר כאלה שאין להם ייצוג הולם במוסדות הדמוקרטיים שלה – מיעוטים, מהגרים, פליטים, או בני אדם שנתונים תחת שליטה צבאית. בנוסף, לארגונים יש תפקיד חשוב בהפצת מידע על פעולות המדינה כדי להעמיד אותן לביקורת ציבורית.  

כמו בכל מדינה דמוקרטית, ארגוני זכויות האדם בישראל הם חלק בלתי נפרד ממערכת האיזונים והבלמים של שיטת הממשל. אנחנו לא ניטרליים כי זה לא התפקיד שלנו להיות ניטרליים. הביקורת שלנו על הרשויות צריכה לנבוע מאמונה חפה מציניות שמדינה שכוחה מוגבל על ידי עקרונות מוסריים בסיסיים – גם בחצרות האחוריות שלה וגם בשדה הקרב – היא מדינה בריאה יותר, יציבה יותר, ומשגשגת יותר. הרעות החולות של מדינות אחרות צריכות להטריד אותנו מאוד, ואולי גם להניע אותנו לפעול ולמחות, אבל במסגרות אחרות שזו המטרה שלהן. המנדט לא קדוש, אבל הוא כלי עבודה חיוני. את הוויכוח מתי ואיך להרחיב אותו כדאי להתחיל במקומות הרבה יותר קרובים ומובנים לנו מחומס, בגדאד או קנדהאר.

לסיכום, ככל שנבהיר, קודם כל לעצמנו, מהי המשימה הבסיסית שלנו ונתמקד בה, כך נוכל לעשות אותה יותר טוב. בנקודה הזאת אני שותף מלא לביקורת של נעמה כרמי על הרחבות מנדט באופן סלקטיבי, ואני אוסיף, גם באופן תגובתי. מקורות הלגיטימיות של הביקורת שלנו צריכים להיות מידע אמין, פרשנות משפטית הוגנת, ועקרונות יסוד דמוקרטיים – לא הפרחת גינויים בניסיון להגשים איזה היבריס אוניברסליסטי או לייצר מראית עיין של ניטרליות. מי שבאמת רוצה לעזור לנו להגן על זכויות אדם טוב יותר צריך לשחרר אותנו מהציפייה שנהיה ההד האוטומטי של כותרות מבעיתות בעיתון.

אתמול התקיים ערב הרצאות בהשתתפותי (בין השאר) בבית העם. היה מעניין והיה משמח לראות אנשים שמתעניינים ורוצים לשנות מתוך המערכת הפוליטית, ומבינים את חשיבותה של הפעילות דרך המפלגות.

למי שרצה להגיע אבל לא הצליח, לפניכם עיבוד של אותה הרצאה. אני מקווה שגם הדוברים האחרים יעלו בקרוב פוסטים דומים ואז אקשר אליהם מכאן.

אגב, אם אין לכם כוח לקרוא, אבקש מכם לקפוץ לסוף הפוסט ולקרוא הודעה חשובה.

צילום: יוסי גורביץ

לפני שנוכל לדבר על התפקדות למפלגות והשפעה על הפוליטיקה, אנחנו צריכים להזכר מה תפקידן של המפלגות. מפלגות נועדו לשמש גשר בין המדינה לבין האזרחים – המפלגות מתעלות, מצד אחד, את דעותיהם של האזרחים לעבר המדינה באמצעות קשר עם האזרחים, הגשת שאילתות, הצעות חוק ודיוני הכנסת במליאה ובוועדות, ומצד שני, המפלגות מתעלות מידע, מדיניות ומימון מהמדינה אל החברה. התפקידים הללו אולי ישמעו לכם מוזר, אבל אלו התפקידים שמילאו מפלגות בערך עד שנות ה-70 של המאה הקודמת. כולנו שמענו על (וחלקנו אפילו זוכרים את) ה”פנקס האדום” המיתולוגי: תעודת חבר מפא”י שלכאורה בלעדיה אי אפשר היה להשיג כלום בישראל של שנות ה-50 וה-60. המפלגות השונות שימשו במגוון רחב של תפקידים בחייהם של האזרחים, וחלק ניכר מהאזרחים בגיל בחירה היו חברים במפלגות: קופת חולים, איגוד מקצועי, עיתונות ועוד תחומים רבים בחייו של האזרח היו מבוססים על קשר מפלגתי, וזה עוד בלי שנכנסנו לנושאי שחיתות.

אבל עם השנים התפקידים הללו החלו לנשור אחד אחד. ההסתדרות הפכה לגוף על מפלגתי כבר בשנות ה-60, והעיתונים המפלגתיים איבדו את הבכורה לעיתונות הפרטית ולבסוף נעלמו לגמרי מהנוף, למעט במגזר החרדי. משמעות אחת חשובה של אובדן התפקידים הזה הייתה שנעלמו הרבה מהסיבות העיקריות להפוך לחבר במפלגה, ורוב המפלגות ספגו ירידה משמעותית במספר החברים – ובהכנסות מדמי חבר. כתגובה לכך נחקק חוק מימון מפלגות – גרסא ראשונה עברה בסוף שנות ה-60 אבל בוטלה ע”י בג”צ, וחוק מתוקן עבר שוב ב-1973.

החיפוש אחר תמריצים עבור אזרחים להפוך לחברי מפלגה נתקל אז במגמה חדשה בפוליטיקה הישראלית: דמוקרטיזציה תוך-מפלגתית. ב-77′ מפלגת ד”ש הנהיגה את הפריימריז בראשונים בתולדות המדינה, כדי לשדר תדמית חדשנית, דמוקרטית ונקייה. בתגובה, הנהיגו בליכוד באותה שונה רפורמה שהעבירה את בחירת הרשימה לכנסת מועדה מסדרת לידי מרכז הליכוד – גוף שנבחר על-ידי חברי המפלגה. חלק מהטיעונים בזכות הרפורמה, מעבר לשיקול האלקטורלי, דיברו על העברת כוח לידי חברי המפלגה (ובמרומז – כתחליף לתמריצים האחרים שמפלגות מילאו בעבר). הצלחתן של שתי המפלגות הללו באותה שנה החלה לגבש בתודעה הישראלית את המיתוס של קשר בין דמוקרטיזציה פנימית לבין הצלחה אלקטורלית. ב-88′, בניסיון לשוות לעצמה תדמית דמוקרטית יותר, עברה מפלגת העבודה גם היא למודל דומה של דירוג המועמדים ע”י ועידת העבודה, אבל השאירה את בחירת המועמדים עצמם בידי ועדה מסדרת ובידי הגופים האזוריים והמגזריים של המפלגה. ב-92′, שוב מתוך אותו שיקול, עברה המפלגה למודל של פריימריז בקרב כל חברי המפלגה.

ההצלחה שנחלה העבודה בבחירות הללו הפכה את מיתוס הדמוקרטיזציה הפנימית לטרואיזם בעיני פוליטיקאים בישראל, ו דרבנה את הליכוד לאמץ גם הוא את את שיטת הפריימריז ב-93′, אבל אחרי בחירות 96′, חרף הצלחת הליכוד בבחירות, חזרה המפלגה למודל שנתן את סמכות מינוי המועמדים למרכז הליכוד. אחרי 2006, בעקבות התלונות הרבות על שחיתות במרכז הליכוד, ושוב תחת דגל ה”דמוקרטיזציה”, הוחזרה שיטת הפריימריז גם לליכוד, והיא שקיימת בה גם היום – אם כי לאחרונה התעוררו קולות שמבקשים להחזיר את ההחלטה למרכז הליכוד. על פי מזל מועלם, נתניהו מתנגד למהלך כזה. היא אפילו מדגימה שבעקבות ההחלטה לחזור למודל הפריימריז, הליכוד לכאורה קפץ בארבעה מנדטים בסקרים. כפי שהיא עצמה מודה, עם זאת, הקפיצה הזו נשחקה במהירות ונעלמה עד יום הבחירות. הייחוס של משמעות עודפת לקפיצות זמניות שכאלו היא הדגמה נוספת של מיתוס הדמוקרטיזציה הפנימית בישראל. למעשה, כמו כל “ארוע קמפיין חיובי”, לא הייתה לאימוץ הפריימריז שום השפעה מוכחת, ואין שום סיבה להאמין שהליכוד היה זוכה לפחות קולות בלעדיו. גם קדימה אימצה את שיטת הפריימריז ב-2009 אחרי שב-2006 מונו המועמדים ברשימה ע”י ראש הרשימה לבדו.

כלומר, שיטות בחירה “פתוחות” יותר נועדו לשתי מטרות: מטרה אחת היא יצירת תמריץ חדש לחברות במפלגות, מה שמשמר תזרים מזומנים צנוע אך יציב למפלגות (כמו גם מאפשר ניהול ספר כתובות של תומכי המפלגה לצרכי תעמולה); מטרה שניה היא יצירת תדמית “נקייה” ודמוקרטית יותר שמיועדת להשגת קולות בבחירות הכלליות.

הבעיה היא ששיטות פתוחות הן לאו דווקא שיטות טובות יותר ((ב”שיטות פתוחות” כוונתי לפריימריז בין חברי המפלגה. קיים גם מודל של “פריימריז פתוחים” בקרב כלל הציבור – כפי שביצעה ד”ש בזמנו – אך מודל זה אינו רלוונטי לישראל של ימינו.)). לדמוקרטיזציה הפנימית יש השלכות שליליות לדמוקרטיה ברמת המדינה. הסיבה העיקרית לכך היא שוועדה מסדרת, על כל מגבלותיה, מחוייבת למפלגה ולהצלחתה הרבה יותר מאשר המתפקדים. מי שמתפקד למפלגה יכול לעשות זאת כדי “לנסות להשפיע מבפנים”, אבל ביום הבחירות להחליט שלא הצליח מספיק, ולהעדיף מפלגה אחרת – וזה לגיטימי (כל עוד ההתפקדות עצמה נעשתה מתוך אמונה שבבוא היום המתפקד אכן יצביע לאותה מפלגה). ועדה מסדרת שמורכבת ממנהיגות המפלגה, כמובן, אינה יכולה לעשות כן. מגבלה שניה היא הניראות של המועמדים עבור הסלקטורט שלהם – מי שממנה אותם. ככל שהקבוצה גדולה יותר, כך נעשה מורכב יותר ויקר יותר להגיע לכולם, ונדרשים לפעלולים, או למימון, ניכר יותר כדי להשיג אותה תוצאה.

אתן מספר דוגמאות: השוואה על פני מספר גדול של מדינות הראתה שמעבר לשיטות פתוחות מצמצם את היצוגיות של רשימות מועמדים על פני שיטות סגורות יותר – בעיקר נכון הדבר לגבי מועמדות של נשים, אבל גם ייצוג של קבוצות אחרות נפגע, ומצריך בדרך כלל מנגנונים של שריון מקומות שאינם דרושים כאשר הגוף הממנה הוא קטן יותר ומחוייב להצלחה האלקטורלית של המפלגה.

באופן דומה אפשר לראות השפעה שלילית של פתיחת בחירת המועמדים על האחדות של המפלגה. כאשר כל ח”כ או ח”כ פוטנציאלי צריך לדאוג להצלחתו שלו בבחירות מקדימות, וכאשר הוא נמדד במידה רבה על פי הניראות שלו ולא על פי התרומה שלו למפלגה והתאמתו לעקרונותיה, התוצאה היא התפוררות של המפלגה ואווירה של “כל אדם לנפשו”. אפשר לראות זאת בעליה במספר הצעות החוק הפרטיות, כמו גם בפעלולים פרלמנטריים יותר-או-פחות של כל מיני ח”כים בניסיון להשיג תשומת לב תקשורתית.

אפילו התחרותיות – היכולת של מועמדים שאינם מכהנים להתברג למקום ריאלי לרשימה, נפגעת כאשר עוברים לשיטת פריימריז. שוב, השוואות בינלאומיות – וגם נתונים מישראל – מראים שהשיטה שמקטינה יותר מכל את הסיכוי לנשירתו של מועמד מכהן היא שיטת הפריימריז. הסיבה ברורה: למועמד מכהן הרבה יותר קל להשיג סיקור תקשורתי, בעוד שלמועמד חדש קשה הרבה יותר להגיע לקהל היעד שלו בלי להכנס לחובות משמעותיים. עם זאת, הקשר הוא לא לינארי. בישראל, לפחות, המעבר מוועדה מסדרת לבחירות במרכז גרם לעליה ברמת התחרותיות, וחייב את הח”כים המהכנים לעבוד קשה יותר כדי להצליח לשרוד.

השאלה, כמובן, היא איזה תמריצים אנחנו נותנים לח”כים שלנו בכל שיטה. הביקורת על הצבעה במרכז עוסקת בעיקר בשאלת השחיתות: כשיש רק כמה מאות או אלפי מצביעים פוטנציאליים, קל יותר לשחד אותם כדי להצליח להכנס למקום ריאלי – דבר שהוא בלתי אפשרי כמעט בשיטת הפריימריז. גרוע מכך: לחברות במרכז המפלגה יצא שם די גרוע, בגלל התפיסה לפיה מי שמגיע לשם מצפה לג’ובים, או לכל הפחות שחברי כנסת “ילקקו” לו, יבואו לבר-מצווה של הנכד ובאופן כללי ישפילו את עצמם כדי לקבל את קולם. בשיטת הוועדה המסדרת, לעומת זאת, הח”כ המכהן כפוף לחלוטין למנהיגות של המפלגה ומחוייב לפעול על פי הקו המפלגתי כדי לשרוד במפלגה. גם על כך יש מי שיתלונן – אם כי, אם שואלים אותי, לא ברור לי למה שזה יפריע למצביע שבסך הכל רוצה לדעת שהקול שלו ישמש כדי לבצע את המצע המובטח של המפלגה, ולא אג’נדה אישית של ח”כ אלמוני כלשהו מהספסלים האחוריים.

כאן נכנס מספר המתפקדים והחשיבות של מה שאנחנו קוראים לכם לעשות. כאשר מספר המתפקדים במפלגה קטן יחסית, יכול אדם להצליח להבחר למרכז המפלגה באמצעות פקידה המונית של חברים, ואז לנצל את מעמדו החדש כדי לדרוש התנהגות מושחתת מחברי כנסת ומועמדים אחרים. בעיתיות דומה יש כאשר מספר המתפקדים נמוך גם בפריימריז לכל חברי המפלגה, כפי שמדגים בימינו פייגלין, אך כאן הסכנה היא פחות לשחיתות ויותר להטייה אידאולוגית של המפלגה הרחק מהקו המסורתי שלה.

שיטה לבחירת מועמדים חייבת, לפיכך, להשאיר כוח משמעותי בידי הנהגת המפלגה לקביעת דמותה. מוטב, לפיכך, לשלב כמה רמות של בחירה – למשל, מינוי מועמדים באמצעות המרכז, סינונם על-ידי המנהיגות, וסידור הרשימה על-ידי כלל החברים בבחירות מקדימות – או שיטות דומות אחרות שהוצעו על ידי מומחים בתחום.

המסר שלי, אם כן, הוא שלא מספיק להתפקד, ולא מספיק להשפיע על אופי הרשימה, אלא צריך גם לנסות לתקן את המפלגות עצמן ולהחזיר אותן לתפקידן הקלאסי כגשר בין האזרח לבין המדינה. לשם כך צריך גם לפעול כדי לתקן מבפנים את המפלגה המועדפת עלינו, ולדאוג שהיא תמשיך לייצג את האינטרסים של כלל מצביעיה, ולא את אלו של קבוצות קטנות בתוכן. ככל שיותר מאיתנו נהיה בתוך המפלגות הללו, כך יגדל כוחנו כדי לצמצם את השפעתם של אינטרסנטים, ונוכל לארגן מחדש את המפלגות כדי שתשרתנה את המטרות שלנו כתומכים, כמצביעים – וכאזרחים. אגב כך, גם נחזק כלכלית את המפלגה המועדפת עלינו, ונצמצם את התלות שלה בבעלי הון.

—

אולי שמעתם, אבל אם תרצו תובעים דיבה קבוצה של אנשים טובים בגלל שהם עומדים מאחורי קבוצת הפייסבוק “אם תרצו – תנועה פאשיסטית”. אני לא אוהב את השימוש העודף במילה “פאשיסטים” בשיח הישראלי, אבל אני עוד פחות אוהב מזה סתימת פיות ובמיוחד סתימת פיות צבועה כל כך מצד ארגון ששם לו למטרה לסתום פיות, ומיילל, בחוסר מודעות עצמית מדהים, על ה”שמאל הקיצוני” שעושה להם דה-לגיטימציה.

תביעות דיבה בישראל הן כלי לסתימת פיות, כפי שכתבתי בעבר. אותם חברים עומדים בעוז אל מול איומיהם של רונן שובל וחבר מרעיו, אבל הגנה משפטית עולה הרבה כסף. לכן, אני מפציר בכם לתרום לקרן למגיני זכויות אדם, שתעביר את תרומתכם להגנה המשפטית של חברי הקבוצה. (רעיון שכבר תמכתי בו בעבר, ואני שמח לראות שוריאציה עליו התממשה). כל תרומה תסייע, ותשלח מסר לאם תרצו ודומיהם, שאי אפשר להשתיק אותנו.

היום, יום ראשון, החל משעה שמונה בערב, ב”בית העם” (רוטשילד 69, ת”א), יתקיים ערב הרצאות ודיון על איך אנחנו כאזרחים יכולים להשפיע על הפוליטיקה בישראל מעבר להצבעה אחת לארבע שנים. בארוע ירצו גלית לובצקי, חיים הר-זהב ואנוכי.

מדובר באחד מאותם דברים מגניבים שנוצרו כמעט כבדרך אגב, בעקבות דיון בטוויטר סביב קמפיין “מתפקדים” החדש. (יצויין כי הערב אינו קשור בשום צורה לקמפיין מתפקדים, אבל מגיע להם לפחות קרדיט על כך שעוררו את הדיון שהוביל לארוע). אני שמח שיוצא לי להיות חלק מדברים כאלו, ואני מקווה שרבים מכם יוכלו להגיע, ללמוד ולתרום מנסיונם.

וסליחה על ההזמנה ברגע האחרון.

—

ואם אנחנו כבר בעניינים אדמיניסטרטיביים: תודה רבה לתורמת שרכשה עבורי את ספרו של פוקויאמה! הספר בפינת התרומות הוחלף בבא בתור – Palestinian Ethnonationalism in Israel מאת עודד חקלאי. אני מזכיר לכם שאתם מוזמנים תמיד לתרום באמצעות כפתור התרומות בפינה העליונה משמאל.