אז אלוהי הגוגל נענו לשוועתי, וקיבלתי סוף סוף את ההזמנה שחבר שלח לי לפני שבוע (בצירוף מקרים משעשע, נשלח אלי מכתב מארה”ב באותו היום, והגיע תוך יומיים. אבל לדוא”ל של גוגל לקח שבוע. אכן, דואר-חלזונות).

אם אתם הקורא שאני נוטה לדמיין לעצמי, זה שמעורה בנושאי אינטרנט וטכנולוגיה, ובין כה וכה קורא את חורימבה ואת הגלוב, אז באמת שאני לא חושב שאני אחדש לכם הרבה, ואם אתם אנשים שלא מתעניינים בנושאים הללו, אז זה לא יעניין אתכם בכל מקרה. בקיצור, פוסט מיותר. קצת כמו הגוגל ווייב.

אז מה זה הגוגל גל?

אליבא דגוגל, מדובר בשלב הבא באבולוציה של הדוא”ל. למעשה, זה מרגיש יותר כמו מוטציה פרנקנשטיינית בין דוא”ל, תוכנת מסרים מיידיים ומעבד תמלילים שיתופי (דוגמת גוגל דוקס). כל “גל” פותח שיחה בין מספר אנשים. בשיחה הזו כל אחד יכול להוסיף הערות בכל שלב ובכל מקום בטקסט, ואפילו לערוך טקסט שאחרים כתבו. לתוך הטקסט אפשר לשלב תמונות, סרטים, מפות וכל מה שעולה על דעתם של אנשים שיוסיפו תוספים (סטייל פיירפוקס) לסביבת הפיתוח של הג”ג.

למה זה טוב?

אמממ… בואו נחכה עם השאלה הזו, אוקיי?

אז מה הבעיה?

בואו נתחיל עם דיסקליימר: כשגוגל הוציאו לראשונה את הגוגל רידר, ניסיתי אותו ונשבעתי לא להתקרב אליו יותר. לא הייתי חובב גדול של קוראי רסס בזמנו גם ככה, אבל הרידר לקח את כל המגבלות של הקוראים שניסיתי לפני כן, והוסיף עוד כמה דברים מעצבנים בשביל הכיף. עזבתי אותו אחרי כמה ימים של התנסות, וסיפרתי לכל מי ששאל שזה דרעק של קורא. רק כעבור אי אלו חודשים ניסיתי אותו שוב בעקבות עדכון של הממשק, וגיליתי מוצר הרבה יותר טוב, והטוב ביותר שנתקלתי בו עד אז, והתחלתי להשתמש בו באינטנסיביות. יכול להיות שאותו הדבר בדיוק יקרה עם ג”ג, מה גם שגוגל אפילו לא קוראים לגרסא הנוכחית בטא אלא “פריוויו”. אז יתכן שתוך מספר חודשים כל הדברים שאני אציין כאן כבר לא יתקיימו בגרסא משופרת של השירות. ובכל זאת:

הסוגיה המציקה ביותר לגבי ג”ג היא ההחלטה המוזרה שלהם להמציא את ממשק המשתמש מחדש. דוגמא בולטת הוא סרגל הגלילה שלהם, שמתפקד באופן שונה מכל סרגל גלילה אחר שאני מכיר, כאשר גלגול הגלגלת של העכבר מביא לגלילה קופצנית ואיטית עד כדי טירוף. למה זה טוב? מה הבעיה עם הגלילה שכולנו מכירים? לא ברור.

הלאה. כשמספר אנשים עורכים מסמך משותף, איך אפשר לזהות מה כתב מי? בקלות: לכל משתתף יש צבע שונה. ברור, לא? לא בג”ג. כאן, למרות שכל אחד יכול לערוך כל טקסט שכתב מישהו אחר באותו הגל, אין שום אינדיקציה איזה חלקים נכתבו על ידי הכותב המקורי ואיזה חלקים לא. הדבר היחיד שאפשר לעשות זה “להריץ מההתחלה” את הגל, ולבחון שלב שלב את התפתחות הטקסט. נשמע קצת מייגע בשביל לגלות פרט כל כך אלמנטרי? גם אני חושב.

עוד סוגיית ממשק היא הבחירה להציג את המשתתפים בכל גל רק באמצעות תמונת המשתמש שלהם. עד כמה שאני ראיתי, אין אפשרות פשוט להציג את שמות המשתתפים כפי שהם מוצגים, נגיד, בדוא”ל שנשלח למספר אנשים. זה מאוד נחמד, כי חיווי גרפי הוא בד”כ נעים יותר מאשר טקסטואלי, אבל זה גם לא אפקטיבי במיוחד: זה תופס יותר מקום (כדי שהתמונות תהיינה גדולות מספיק), זה לגמרי לא יעיל אם הרבה אנשים לא טרחו להוסיף תמונה לפרופיל שלהם, זה לא יעיל גם אם אנשים שאתה מגלגל איתם הם אנשים שלא ראית אף פעם, כפי שאכן קרה עם כמה מהאנשים שמופיעים אצלי ברשימת הכתובות (באופן אירוני, דווקא האנשים שאני מכיר מהחיים האמיתיים משתמשים באיור ולא בתמונה של עצמם).

אבל ללא ספק הדבר שהכי יפריע לכם להשתמש בזה ממש הוא ששום דבר לא נכנס לתוך החלונית של הגל. אפילו סרגל הכלים לא מצליח להכנס במלואו לתוך חלון הגל אם פתוח אצלי גם חלון ניווט וחלון הכתובות – ואין שום אינדיקציה לכך שיש עוד כפתורים שאני לא רואה, או דרך להגיע אליהם פרט להרחבת החלונית למסך מלא.

ועכשיו עם כל הכלים:

או קחו למשל את השאלה הפשוטה: האם יש עדכונים חדשים בגל מסויים? יש אינדיקציה ברורה ונוחה ברשימת הגלים, ויש אפילו אינדיקציה סבירה בתוך כל גל – אבל אם אני רק יושב וצופה בשיחה בין שני אנשים אחרים (או אפילו מנהל שיחה עם מישהו אחר, כל עוד אני לא מקליק ספציפית על כל פריט שהוא הוסיף, הם כולם ישארו בגדר “לא קרואים”. והרי לכם אחת המגבלות בשילוב שבין צ’ט לבין אימייל. נו, תגידו, אבל את יכול לסמן את הכל כקרוא בסוף, לא? כן. אבל זאת בתנאי שאני בטוח לגמרי שאי שם במעלה הפתיל לא החליט מישהו לחמוד לצון ולהוסיף כמה מילים בלי לספר לי.

זה לא שאין פתרונות לבעיות הללו בממשק, אבל הם מסובכים מדי, והם מתלבשים על ממשק שהוא בכל מקרה לא ברור, ועל פתרון לבעיה לא לגמרי ברורה.

מה שמחזיר אותנו לשאלה הקודמת: מה עושים עם זה?

לא לגמרי ברור. כתוכנת מסרים מיידיים, זה כבד, זה איטי, וזה באופן כללי לא משהו. כפלטפורה לעיבוד תמילילים שיתופי, לא ברור איזה יתרון יש לזה על גוגל דוקס, ואפשר לזהות הרבה חסרונות. ככלי דוא”ל זה חסר ערך לחלוטין – במיוחד כל עוד אין אינטגרציה של זה עם ג’ימייל, ולא ברור אם ואיך תהיה. ככולם ביחד זה פשוט עוד מקום שאני צריך לבדוק כדי לראות שלא קיבלתי משהו חדש – והרי זו בדיוק הסיבה שאני מעדיף את גוגל טוק על כל החלופות האחרות!

בהחלט יתכן שאחרים ימצאו לזה שימושים ואני פשוט חסר דמיון. מישהי כבר הספיקה לבקש ממני הזמנה בטענה שהיא חושבת שזה יוכל להיות שימושי עבורה, אם כי יש לי ספקות.

יתכן גם שהבעיה העיקרית היא שגוגל פשוט לא היו צריכים לחשוף את ג”ג בפני אנשים כמוני שאינם מפתחים, ופשוט הפעילו את השירות ורצו לדעת מה אפשר לעשות איתו מצד אחד, ומצד שני כמעט ולא מכירים אנשים שמשתמשים בזה. זו בעיה שמזינה את עצמה: בגלל שאין מה לעשות שם, אף אחד לא מפעיל את זה מעבר לכמה שעות הראשונות אחרי שקיבל גישה. בגלל שאף אחד לא מפעיל את זה, אין שום דבר לעשות שם למי שנכנס לראשונה. זה מרגיש כמו לשבת בחדר לבן ולדבר עם עצמך. ((ובהזדמנות זאת אני רוצה להודות לאבנר שסייע לי לשחק עם הצעצוע ממקום מושבו מעבר לאוקיינוס.))

אבל גוגל כבר הרבה זמן מתעקשים לחשוף את הג”ג למרות שהם יודעים שזה מוצר חצי אפוי. הם התעקשו לייצר סביבו באזז בחשיפה המקורית למרות שלא היה להם שום דבר להראות לציבור, והם מתעקשים עכשיו לחשוף את זה דווקא בפני ציבור המאמצים המוקדמים, למרות שעדיין אין כל כך מה להראות לציבור. וכגודל הציפייה שמייצרת שיטת ההזמנות כך גודל האכזבה. ולא, זה לא כמו ג’ימייל, שיכולתי מהרגע הראשון להתחיל להשתמש בשירות במקום הדוא”ל הרגיל שלי, כי פה מדובר בגן סגור שאין דרך לתקשר מתוכו עם מי שלא זכה במפתח. זה קצת מפגר בשביל כלי תקשורת.

בקיצור, הפעם הבאה שאני אכנס לגוגל גל שלי תהיה עוד שנה בערך. גוגל, אני מצפה לשיפור משמעותי עד אז.

יש לי גוגל וויב, ועכשיו גם אני יכול להצהיר בגאון שאין שום דבר לעשות שם! יש!

(אין אפילו אינדיקציה אם מישהו מחובר או לא. פקאקט).

כל מי שקורא את הבלוג הזה, ויותר מכך מי שנתקל באינספור התגובות שאני משאיר אחרי במגוון מקומות באינטרנט, יודע כבר שאני קרציה מהסוג שמתואר באילוסטרציה לעיל. אני לא מסוגל להתעלם משגיאה (ועוד באינטרנט!), ואני לא נוהג להיות מאוד נחמד כשאני מתקן אותן (e.g.).

שתי שאלות עולות: א. למה אני עושה את זה? ו-ב. איך אדם סנילי כמוני מאתר טעויות כל הזמן?

על השאלה הראשונה אני לא אענה, כי זר לא יבין זאת, ואם אתם לא מסוגלים להיות פתוחים ולקבל את השונה, או אנשים עם מגבלות כמוני, אז תתביישו לעצמכם.

התשובה לשאלה השניה היא שצריך להפעיל את השכל הישר שלכם. מסתבר שכלל האצבע שלי לגבי פמיניסטיות נכון לגבי הרבה דברים אחרים: אם משהו נשמע מדהים, מפתיע ומוכיח בצורה יוצאת מגדר הרגיל את הטענה של הדובר, יש סיכוי טוב מאוד שזה בגלל שזה לא נכון. כך למשל, אם מישהו מספר לכם ש-42% מהסיסמאות בהוטמייל הן 123456 (אפילו אם מדובר רק בפלח של המשתמשים שנפלו קורבן לפישינג), זו סטטיסטיקה כל כך נפלאה, שפשוט אין סיכוי שהיא נכונה. והיא אכן לא נכונה. באופן דומה, אם מישהו מספר לכם שהאו”ם, לא פחות, מגדיר פליט כמישהו שגר במדינה ממנה הוא נפלט “מאז ומקדם”, זה צריך להדליק לכם כמה עשרות נורות LED אדומות, כי זו פשוט לא שפה שהגיוני שהאו”ם ישתמש בה, ולו משום שאין לזה שום משמעות אופרטיבית בבואנו להחליט מי אכן פליט ומי לא. הפער בין “מאז ומקדם” לבין “בשנתיים האחרונות” נשמע כל כך נפלא כאמצעי רטורי, שפשוט אין שום מצב שזה יקרה באמת ביקום שאבן היסוד העיקרית שלו היא לא נרטיביום.

כמובן שאם אתם מתעקשים, אתם יכולים לנצל את התובנה הזו לדברים קצת פחות מרגשים מאשר למצוא טעויות באינטרנט, כמו למשל ביקורת עצמית על הטיעונים שאתם עצמכם מציגים. אבל אם תעשו את זה, אני לא אוכל לתקן אתכם, ואז אני אהיה עצוב. תתביישו לכם!

(דיסקלייזמר: אני לא טוען שאני לא עושה טעויות. להפך, אני עושה המון מהן. אבל לזכור שהיקום לא מורכב מנרטיביום זה משהו שמומלץ לכל מי שמנסה לתאר אותו. גם קצת ענווה לא תזיק, אבל עוד לא הצלחתי למצוא כזו. מצד שני, גם הזמנה לגוגל ווייב עוד לא קיבלתי כדי שגם אני אוכל לספר לכולם כמה משעמם בגן הסגור שרק לי מותר להכנס אליו ולכם לא ניה-ניה-ניה-ניה! — אז זהו.)

זאב גלילי פרסם בבלוגו רשומה תחת הכותרת המבטיחה “ג’ואן פיטרס – החוקרת שחשפה את הבלוף של הפליטים הפלסטינים“. ברשומה הוא מספר באריכות על ספרה של פיטרס, “מאז ומקדם” ועל מעלליו של גלילי בניסיון להביא את הספר, שהתפרסם לראשונה ב-1984, לתודעתם של הישראלים.

לא קראתי את הספר, אז אני יכול לספר רק מה טוען גלילי שיש בו:

הדבר שעורר את תשומת לבה של פיטרס שמשהו לקוי בתפיסות הרווחות לגבי הסיכסוך היה מיסמך של או”ם שמצאה, בו הוחלט לשנות את ההגדרה של פליטי 48.

ההגדרה המקובלת של פליט לפי או”ם היתה כל מי שבגלל מלחמה, פעולות איבה או גרוש נאלץ לעזוב את המקום בו התגורר מאז ומקדם.

הדגש היה על “מאז ומקדם”. דהיינו פליט הוא מי שהתגורר במקום כל שהו מאז ומתמיד ולא נמצא במקרה במקום בעת שגורשו ממנו אנשים.

ההגדרה החדשה של האו”ם שחלה אך ורק על הפליטים הפלסטינים קבעה כי פליט הוא כל מי שהתגורר משך שנתיים בשטחה של ישראל לפני קום המדינה. מטרת השינוי בהגדרה היתה ברורה. מדינות ערב באמצעות הליגה הערבית שלחצו על שינוי ההגדרה ידעו את האמת . והיא: שחלק גדול מאלה שכינו עצמם “פלסטינים” היגרו לארץ ישראל בתקופת המנדט, בעידוד השלטונות הבריטיים. חלקם הובאו לארץ במהלך מלחמת העולם השניה לעבודה במחנות הצבא הבריטי ונשארו כאן.

גלילי טועה, או מטעה. הרי התגובה ששלחתי בבלוג (במקור היא הייתה מפוצלת לשתיים, אבל זה לא משנה):

קשקוש מקושקש. הרי ההגדרה של פליט לפי ה-UNHCR:

A person who owing to a well-founded fear of being persecuted for reasons of race, religion, nationality, membership of a particular social group or political opinion, is outside the country of his nationality and is unable or, owing to such fear, is unwilling to avail himself of the protection of that country; or who, not having a nationality and being outside the country of his former habitual residence as a result of such events, is unable or, owing to such fear, is unwilling to return to it..

שום מאז ושום מקדם. לא קראתי את הספר של פיטרס, אבל אם זה אכן הבסיס לכל הטענה שלה, אז הנה הרגע ממש שמטתי את כולו ואפשר להמשיך הלאה. אני מקווה עבור הגברת פיטרס שיכולות הבנת הנקרא והסיכום שלך גרועות עוד יותר מאלו של אנשי משרד החינוך.

אה, ורצוי גם לציין שההגדרה לא “שונתה בלחץ הליגה הערבית” ולא “במיוחד” בשביל הפלסטינים, ובטח שלא בנוסח שמובא בפוסט הקודם שלך שאתה מקשר אליו (“כל ערבי שעזב את פלסטינה-א”י בשנת 1948 ושהה בה שנתיים ייחשב גם הוא לפליט”) – ולו משום שההגדרה של פליט פלסטיני היא נפרדת לחלוטין מהגדרת הפליט הרגילה. זו האחרונה כפופה ל-UNHCR, בעוד שהגדרת הפליטים הפלסטינים היא עניינו של ה-UNRWA. ההגדרה של UNHCR בכלל הייתה מוגבלת לגבולות אירופה בלבד עד שנות ה-60, בעוד שההגדרה של אונר”א נכתבה בראשית שנות ה-50 – ומכאן מובן מאליו שאי אפשר לדבר על “שינוי” ההגדרה הגלובלית עבור המקרה הפלסטיני. לא הייתה הגדרה גלובלית כשאונר”א הגדירו את הפליט הפלסטיני כפי שהגדירו.

—

כמובן, כל העסק הזה לא צריך לעניין אתכם בכלל. העניין הוא שתגובות שנשלחות לבלוג של גלילי מעוכבות לפני הפרסום, ומתפרסמות רק אחרי שהן מקבלות את אישורו של גלילי עצמו. שתי התגובות שלי נמחקו. רק במקרה מותקן אצלי תוסף ששומר עותק של כל טקסט שאני מכניס לתיבת טקסט (TextArea Cache – תוסף מומלץ בחום!). אילולא התוסף הזה, מה שכתבתי לגלילי היה הולך לאיבוד.

העניין הוא שיש חסך משמעותי באינטגריטי של מישהו שטוען בעד הכתבת תוכנית לימודים מסויימת לילדי ישראל (וחייליה), אבל אינו מוכן לתת במה לביקורת אלמנטרית לחלוטין על הדברים שהוא כותב. שלא תבינו אותי לא נכון – זה שהוא כותב בלוג לא אומר שהוא חייב לתת במה לכל מגיב. זה האתר שלו והוא יכול לעשות בו מה שהוא רוצה. אבל יש טעם משמעותי לפגם במי שרוצה להשפיע על הדיון הציבורי אבל לא מסכים לאפשר קיומו של דיון ציבורי שכזה מעל הבמה הציבורית שלו. בכלל, לו הייתי מתעניין בתכנים של גלילי, הייתה לי בעיה משמעותית להמשיך לעשות כן כעת משאני יודע שהתגובות לבלוג שלו מסוננות לא רק על סמך אי אלו שיקולים לגיטימיים כלשהם, אלא גם על סמך אי הסכמה עם דעתו של הכותב.

לאחרונה בישמאל התפרסמו תגובות של מגיב אחד שכללו הכחשת שואה ושאר ביטויים של אנטישמיות. חברי הבלוג כולם הסכימו מיד שמדובר בחציית גבול שלא נסכים לתת לה יד, והתגובות הוסרו. באייל הקורא הוגדרו תנאים פחות או יותר ברורים להסרת תגובות, תחת המטריה הכללית של ההצהרה שהמטרה של האתר היא לקדם דיון ציבורי פתוח ורציני. זה לא שאני מתנגד באופן כולל ומוחלט להסרת תגובות, וברור לי כי צריך וראוי לפעמים לסנן דברים שחוצים קווים אדומים. אבל מי שמסנן תגובות פשוט בגלל שהוא לא מסכים עם כותבן, לדעתי האישית, לא שווה את תשומת הלב שלי.

—

(טמבל שכמותי, שכחתי את הסיומת שתכננתי!) האירוניה פה היא שגלילי אשם בדיוק במה שפיטרס הואשמה בו: העדפה מופרזת לעובדות שתואמות את התזה שלה תוך התעלמות מוחלטת מכל מה שסותר אותה. אי אפשר לנהל ככה דיון.

כשמנוע תרגום מכונה לא מזהה מילה כלשהי, הוא בדרך כלל משאיר אותה כפי שהיא במקור – אולי מדובר בשם, או אלוהים יודע מה. ההנחה היא שהקורא האנושי יצליח, אם זה מספיק חשוב לו, לגלות מה המשמעות, וזה עדיף על פני השמטה מוחלטת או נסיונות יצירתיים מדי לתרגום.

כל זה טוב ויפה עבור תרגום מכונה, אבל אנחנו נוטים לצפות לקצת יותר ממתרגם אנושי.

היום פרסמה מעיין כהן רשומה באתרה 140, תחת הכותרת “יועצי מדיה חברתית או שרלטנים שמחפשים כסף קל? חמישה רמזים שיעזרו לכם להבדיל“, הכוללת בעיקר תרגום של רשימה מאת דיוויד ארמנו. התרגום כלל את השורה הבאה:

מדיה חברתית תציל אותך. לא, היא לא. כל מי שמציג מדיה חברתית כפתרון לבעיות העולם, או ששתה יותר מדי Kool-Aid (משקה קל בטעם פירות, מ”כ), או שמנסה לגרוף רווח קל.

יש משהו מקסים להפליא בשורה הזו – מצד אחד, יושמה הגישה של תרגומי מכונה והמילה הלא מזוהה הושארה בצורתה המקורית. מצד שני, כפי שניתן לצפות ממתרגם אנושי, ביררה מעיין מה זה לעזאזל הקול-אייד הזה, וסיפקה לנו הסבר. אבל מעיין, עושה רושם, היא רק חצי אנושית. היא אמנם סיפקה הסבר מה זה קול-אייד, אבל לא עצרה לרגע לחשוב מה זה לעזאזל עוזר לי לדעת שקול-אייד זה משקה קל בטעם פירות. מה זה אומר על בן-אדם שהוא שתה יותר מדי משקה קל בטעם פירות? האם אפשר לתרגם את המשפט כ”הוא שתה יותר מדי טרופית”?

כל אחד יכול לראות שמדובר פה במטבע לשון, ביטוי שאי אפשר לתרגם באופן מילולי משפה לשפה. צריך לגלות מה המשמעות של הביטוי, ולתת לו תרגום רלוונטי – או להשמיט אותו לגמרי, אם לא הצלחנו. למזלנו, זה לא קשה במיוחד למצוא מה המשמעות של “לשתות את הקול-אייד” (שימו לב שהחיפוש הוא רק על “קול-אייד”, בלי צורך להכיר את הביטוי המלא). התוצאה הראשונה נותנת את ההסבר שסיפקה מעיין. אבל מיד אחריה יש תוצאה שהיא בבירור מטבע לשון: “לשתות את הקול-אייד” משמעו להיות בעל אמונה עיוורת עד כדי התאבדות המונית, כפי שארע אצל חברי כת בגיאנה, שהתאבדו ביחד בשתיית מיץ מעורבב עם רעל.

הו, זה נראה מתאים למשפט שלנו קצת יותר מאשר שתיית טרופית, הלא כן?

מעיין כהן היא לא מתרגמת מקצועית. היא כתבת טכנולוגיה. לא הייתי מצפה ממנה לתרגומים איכותיים יתר על המידה או ליצירתיות גואה. אבל המינימום שאני מצפה מאדם שמנפק טקסט הוא לקרוא לעצמו את הטקסט הזה, ולוודא שהוא הגיוני.

—

הטקסט אצל מעיין כבר תוקן, והתגובה (הלא מי יודע מה אדיבה שלי, יש להודות) הוקרבה על מזבח השמירה על המותג. עכשיו חבל לי שלא שמרתי צילומסך. הייתי יכול לשלוח לתיקונים של עידוק…

—

לפני מספר חודשים כתבתי על הפדופילופוביה. היום נתקלתי בעוד מקרה מבחן מעניין. בטמקא התפרסמה כתבה על שמרטף שהואשם בתקיפה מינית מוזרה משהו של ילדה בת חמש (מוזרה משום שעל פי הדיווח הבחור הפסיק כשהילדה העירה לו שמה שהוא עושה זה לא יפה. האם הוא חשש שהילדה תספר שעשו לה משהו שהיא יודעת שהוא אסור? או שמא מדובר בפדופיל שנאבק עם הדחפים של עצמו, ואותה גערה מצד הקורבן שלו חיזקה את אותו צד בו שיודע שהוא עושה דבר שלא יעשה?). התגובה הראשונה לכתבה, ועוד רבות שבאו אחריה, מביעה תרעומת על כך שההורים נהגו בחוסר אחריות משום ששכרו בייביסיטר ממין זכר. “חסרות נערות לבייבי סיטר??” שואלת שם איילת. והגדילה לעשות מגיבה אחרת שכתבה כך:

history has proved we can not trust the males with our daughters! parents – beware, you can not leave the kids with male babysitterds, it’s a risk we can not take!!

Men – shame on your gender that we have reached these conclusions!

כך ממש!

אז הנה משהו שצריך לדעת: גם נשים יכולות להיות פדופיליות. אין שום דבר מהותי בפדופיליה שמגביל אותו לגברים בלבד. מחקר שנערך באוסטרליה מצא שכשישה אחוז ממקרי הפדופיליה המדווחים בוצעו על-ידי נשים, רובן ככולן בעמדות סמכות כגון מורות, בייביסיטריות או אחיות בבית הספר. יש סיבות טובות מאוד לחשוב שרובם הגדול של המקרים כלל אינם מדווחים. אולי הם אפילו לא מזוהים כתקיפה מינית: אם הייתם חוזרים הביתה מבילוי ומגלים את בתכם חבוקה בזרועות השמרטפית, הייתם רואים בזה תקיפה מינית? ואם היה זה שמרטף?

התגובה הנפוצה כאשר מדווח על מקרים של מורות שקיימו יחסי מין עם תלמידים שלהן (“שיחק אותה!”) רק מחדדת עד כמה זה לא לגיטימי בחברה שלנו להכיר באפשרות שגבר, או ילד, יכול להיות מותקף מינית על ידי אשה.

—

אז מה אני אומר? לא יודע. אבל תמיד טוב לצטט את אליאונורה: גם לגברים יש מגדר, וגם אותם הוא מדכא.

(כי אין לי שום דבר קוהרנטי להגיד בימינו.)

Study: Most Children Strongly Opposed To Children’s Healthcare

(דרך Daddy Dialectic)

אז בזמן שאתם נמסים לכם שם אצלנו כבר התחיל הסתיו. לראיה, התחלפה תמונת ההדר במשהו עדכני. השבוע אני הולך ל-APSA, שהוא, למרבה המבוכה, הכנס המקצועי הראשון שאבקר בו בחיי, ואפילו עכשיו אני עדיין לא מציג שום דבר. מזל שהם מבקרים בטורונטו, אחרת גם את זה לא היה לי. נתראה בצד השני.

האינטרנט כמרקחה! בעקבות השתלשלות עניינים מסויימת, כל האנשים החשובים ביותר בעולם הצטרפו לאיגוד האינטרנט הישראלי כדי לעשות מהפכה ולהפוך את האינטרנט לחינמי לחלוטיןרישום הדומיינים באינטרנט לקצת זול יותר. האמת היא שקל לי לגחך – אני לא מחזיק באף דומיין ישראלי או בכלל, והסיבה לכך לא קשורה למחיר הדומיין אלא לכך שאני מפחד להכנס לסיפור של רכישת שירותי אחסון. אבל אני בסופו של דבר מבין את השיקולים שמנחים את הבלוגרים הזועמים.

עם זאת, רציתי לתקן שגיאה קלה שעלתה בדבריה של שרון – שגיאה שפעם נכנסתי לויכוח עם כלכלן לגביה (מהצד הלא נכון), השתכנעתי שהוא צודק, ומאז אני רואה אותה בהרבה מקומות.

כשאני הולכת לאכול במסעדה, מקובלת עליי העובדה שמחיר המנה שלי מגלם בתוכו את דמי השכירות של המקום והשכר של המלצריות והבחור ששוטף כלים. מחיר המנה שלי אינו (אמור) לגלם בתוכו גם את מחיר שיעורי הבלט של בנו של בעל המסעדה “שהוא באמת ילד נורא מוכשר”.

ההנחה שביסוד דבריה של שרון היא שמחיר משקף עלות של מוצר (כולל עלות עבודה, כלומר משכורת, ואני מניח שגם רווח לבעלים נופל תחת אותה הגדרה). כלומר, אם יש מוצר שעולה 80 ש”ח, וצריך 60 ש”ח כדי לייצר אותו, אז אם נוריד את עלויות הייצור בעשרה ש”ח, מחירו של המוצר צריך לרדת גם הוא באותו סכום. באותה מידה אנחנו נבין לגמרי אם עלייה בעלויות הייצור תגרום לעליה במחירו של המוצר (העיתונים נוהגים להעלות את מחיר העיתון אחת לכמה זמן בתואנה שכזו).

אבל האמת היא, כמובן, שונה לחלוטין. מחירו של מוצר אינו קשור בדבר לעלות הייצור שלו. אותו מוצר ממש יכול להמכר בשני מקומות שונים במחירים שונים לגמרי. אותו מוצר עם שני מותגים שונים יכול להמכר בשני מחירים שונים. אותו מוצר בשני ימים שונים יכול להמכר בשני מחירים שונים. הדבר היחיד שאפשר להגיד על מוצר בהתבסס על מחיר העלות שלו הוא שמחירו לצרכן כנראה לא יהיה נמוך ממחיר העלות — ואפילו זה לא תמיד נכון (לדוגמא, הפלייסטיישן 3, שמחירו ירד לאחרונה, יקר הרבה יותר ליצרן מאשר לצרכן, וזה היה נכון עוד לפני הורדת המחיר – הרווח ליצרן מגיע ממשחקים, לא מהקונסולה עצמה. גם העיתון עולה הרבה יותר מאשר המחיר שלו לצרכן. עיקר הרווחים של העיתון מגיעים מפרסום, כמובן).

אז אם המחיר אינו משקף עלות, מה הוא כן משקף? הוא משקף הערכה של המוכר לגבי הערך של המוצר (כולל “ערכי מותג”) עבור הצרכן. או, במילים אחרות, כמה אנשים יהיו מוכנים לשלם על המוצר הזה, ואיזה מחיר יניב הכנסות מקסימליות (כאשר הכנסה היא פונקציה של מספר הפריטים שנקנו כפול המחיר – עקומת הביקוש וההיצע המפורסמת). בבואו לתמחר מוצר (או אפילו להחליט אם למכור אותו בכלל), שואל עצמו היצרן שתי שאלות: כמה אני רוצה להרוויח? (דבר ראשון! וזה בהחלט יכול לכלול שיקולים כמו עלות החוג לבלט של הבן, אבל גם שיקולים של השקעות שכבר הושקעו, ולכן עדיף להרוויח פחות ולו כדי להחזיר חלק מההשקעה – למשל למכור פירות מתחת למחיר העלות שלהם כשהם כבר כמעט רקובים); וכמה אנשים מוכנים לשלם עבור מה שיש לי למכור? (כולל שיקולים של מוצרים מתחרים). אם התשובה השניה לא מספיק קרובה לתשובה הראשונה, היצרן עשוי להחליט לא למכור את מה שיש לו בכלל.

ונחזור לנמשל. איגוד האינטרנט הישראלי רוצה להשיג כל מיני מטרות – קידום השימוש באינטרנט, מחקר, חינוך וכו’. אין לו הרבה דברים שהוא יכול למכור כדי לממן את זה, כי כמה אנשים כבר יסכימו לשלם דמי חבר כדי שניתן יהיה לתת לאיזה דוקטורנט מלגת מחקר כדי לבדוק את מצב החסה באתר של מועצת יש”ע? אבל יש להם מוצר אחד שהוא די להיט – דומיינים ישראליים. אז הם ישבו וחישבו, ומצאו שהם זקוקים לכשמונה מיליוני ש”ח בשנה. בנוסף, הם בדקו וגילו שכדי להשיג סכום כזה, הם צריכים לתמחר את הדומיין הישראלי בכ-80 ש”ח לשנה. עוד הם בדקו וגילו, שאנשים הם פראיירים, ומוכנים לשלם סכום מופרך שכזה רק כדי שדגלון קטן עם il יופיע להם בסוף שם הדומיין שלהם. וכך היה.

ואם היו מגלים שהישראלי לא פראייר, והוא יעדיף שמות מתחם של טובאגו על-פני אלו הישראלים, אלא אם ירד המחיר לכ-40 ש”ח לשנה? ובכן, יתכן שאיגוד האינטרנט הישראלי היה שוקל מחדש את ההוצאות שלו, ומחליט שהוא יכול לעשות מספיק טוב גם עם הכנסות כאלו, כדי להצדיק את המשך הפעילות. מאידך, יתכן שחברי הארגון היו מחליטים שהם לא באו כדי להקים מערכת לרישום דומיינים אלא כדי לקדם את האינטרנט, ולפיכך ישפכו המים עם התינוק, ולא יהיה לא זה ולא זה.

כמובן שמישהו אחר ירים את הכפפה די מהר, וקום תקום מערכת רישום דומיינים ישראליים זולה יותר, תחת הנהלה חדשה. אבל אז מאה אחוז מהרווחים ילכו לחוג הבלט של הבן, ושום כלום ילך לקידום האינטרנט בישראל. שזה בסדר גמור עבור צרכן הדומיינים הישראליים הממוצע, אבל אני לא לגמרי בטוח שזו המטרה בה מעוניינים כל אותם הבלוגרים שזעקתם הדהדה ברחבי הבלוגוספירה.

אז מה המסר שלי? לא שאנשים לא צריכים להרשם לעמותה ולדאוג שהיא תתפקד כראוי, תהיה שקופה יותר ותשקיע את הכספים שלה יותר בקידום המטרות האמיתיות שלה ופחות במשכורות לעובדים. אלא רק שצריך מאוד להזהר במהלכים שמקדמים במסגרת ההתגייסות הזו, ולשאול כל הזמן האם תפיסה שגויה של מהות התמחור לא תגרום לאובדן משמעותי של השקעה במחקר ובפיתוח של הרשת בישראל.

לאחר ציפיה ארוכה נמרוד פרסם סוף סוף תשובה לתגובתי למאמר שלו. הייתי רוצה להגיד שהגענו לסוף הסאגה הזו, אבל אני חושש שלא כך הוא. י.ד., בתגובה תחת הרשומה של נמרוד ציין את אחד המקורות לויכוח ביננו, שהוא אי-הסכמה רבתי על יסודות החירות האנושית: נמרוד רואה בחירות זכות אדם טבעית שאינה ניתנת להדרה, ואילו אני רואה בחירות מתת של החברה. י.ד. אף מצביע נכונה על הבסיס הפילוסופי לעמדה שלי – הובס. דווקא משום כך קצת מרגיז לראות את נמרוד משתמש באותו הובס עצמו כדי לנגח אותי, אך אני חושש שידו על העליונה בכל הנוגע ליכולת לצטט מן המקורות, ואני אאלץ להסתפק בתיאורים כלליים יותר.

כפי שאתם אולי יודעים, הובס ראה ב”מצב הטבע”, היינו המצב הקדם-פוליטי, מצב של מלחמת הכל בכל. לפרט יש חירות רק כל עוד הוא אוחז בכוח כנגד מה שיכול להגביל את חירותו. באין חוק, אין מי שימנע מן החזק לרדות בחלש, או להורגו. דרוש הסדר פוליטי (כלומר, ליצור חברה בעלת שלטון) כדי להשליט סדר. על פי ההגיון ההובסיאני, מכיוון שסדר עדיף על חוסר סדר, הרי שכל הסדר פוליטי, ויהא זה רודני ככל שיהא, טוב יותר ממצב הטבע. צורה אחרת לנסח זאת היא שמכיוון שבמצב הטבע אין שום חירות, הרי שגם אם הההסדר הפוליטי יוסיף רק שבריר קטנטן של חירות, הרי שמוטב הוא ממצב הטבע. ((לפורמולציה מודרנית יותר של הטיעון הזה, ראו את ספרו של סמואל הנטינגטון, סדר פוליטי בחברות משתנות.))

אני מקבל את הטיעון הזה ולו מטעמים פרקטיים: אין לזכויות האדם שלי כל קיום מחוץ לחברה.

כמה מהדברים כאן הם כה מהותיים לאדם עצמו בחינת פרט עצמאי, שאפילו תחת הגרוע שבמשטרים החשוכים אין אפשרות לשלול אותם מהאדם.

כך טען נמרוד בתארו את זכויות הפרט, ואילו אני איני מצליח לחשוב ואפילו על “זכות” אחת שמעולם, תחת אף משטר, לא נשללה מהאדם. רובן המוחלט של הזכויות, כמובן, אפילו לא נחשבו זכויות כלל עד לפני מאה-מאתיים שנה. שיח הזכויות כולו, כמובן, הוא המצאה מודרנית. עצם העובדה שהליברליזם הומצא בשלב כלשהו הוא הוכחה לכך שהייתה תקופה ארוכה מאוד של קיום אנושי שבה רעיון הזכויות כזכויות אדם פשוט לא התקיים – היו פריבילגיות, אבל לא זכויות.

ויש לשים לב: אינני אוחז בדעתם של לאומנים וקהילתניים שטוענים שאין משמעות לפרט שלא במסגרת קהילה כזו או אחרת. אני מתייחס כאן רק לשאלת הזכויות. אלו קיימות רק כל עוד יש גוף שיאכוף את הגנתן. אין לי זכות לחיים אם איש אינו מגן על הזכות הזו, ואין לי ממי לתבוע להגן על זכותי לחיים אם אין בנמצא מערכת אכיפה שניתן להפנות כלפיה דרישות. זכויות הפרט, לפיכך, קיימות רק מתוך כך שהחברה מחליטה שמן הראוי להגן עליהן.

לכן, ההגדרה של נמרוד את הדמוקרטיה הליברלית היא חסרת שחר:

המשמעות של האמירה שדמוקרטיה יכולה להיות א-ליברלית, במונחים שלי, היא שכל מה שנמצא בתחום האישי יכול להפוך להיות פוליטי.

נמרוד הופך כאן את היוצרות! אין זאת שיש תחום אישי מוגן שקדם לקהילה הפוליטית, והקהילה ברשעותה הופכת אותו לפוליטי, אלא בדיוק להפך: הקהילה הפוליטית נוצרה בדיוק כדי שניתן יהיה לגלף מתוכה את אותם החלקים עליהם היא רוצה להגן ולהופכם לפרטיים (ואני משתמש כאן במינוח של נמרוד. מינוח ברור יותר יהיה להגיד שהקהילה הפוליטית נוצרה כדי לניתן יהיה לגלף מתוכה זכויות לחברי הקהילה, שיזכו להגנה על ידי הקהילה כולה.) ולא רק זאת: בשום שלב אף החלטה אינה סופית. עד שנות ה-60 של המאה שעברה נחשבו כל העניינים שבין הורה לילדיו לעניינו של הפרט, והמדינה לא התערבה בהם. היא לא ראתה השפעה חברתית בכך שהורה יכה את ילדו. אך אז החל להתפתח דיון סביב ההתעללות בילדים והנושא עבר פוליטיזציה – הוא הועבר מתחום הפרט אל התחום הפוליטי, ובטוחני כי נמרוד מברך על כך. עד שנת 1970 לא היה אפילו מושג לתיאור אלימות במשפחה, שלא לדבר על מקלטים לנשים מוכות. אבל לאורך שנות ה-70 עבר הנושא פוליטיזציה, ועבר מתחום זכותו של הפרט לפרטיות בתחומי ביתו, לתחום הכלל הפוליטי. גם כאן, ללא ספק, נמרוד לא יראה כל רע בפוליטיזציה של “תחום הפרט”.

אין שום הבדל בין השינוי שעבר על תחום ההתעללות בילדים ובנשים לבין השינוי שעודנו מתחולל בנושא ההומוסקסואליות. אלו גם אלו שינויים במרחב המוסרי של החברה כולה. לטעון כאילו למוסר אין מקום כלל בדיון הפוליטי זו בדיחה טפלה: הדיון הפוליטי כולו הוא על אודות המוסר של החברה. ואין כאן שום ריבון מטאפיסי, אלא ריבונות העם: הסיבה לכך שעניין כלשהו הוא חברתי ולא פרטי הוא שהחברה קבעה כך. זוהי שירת הלויתן.

—

מכאן קל לי לקשר את הנושא לפוסט השני שלי בהמשך לדיון הזה. אני רוצה שלמילים תהיה משמעות ריאלית. הבעיה עם ההגדרה של נמרוד לדמוקרטיה ליברלית היא שאין כאלו בנמצא. זו קבוצה ריקה לחלוטין. אין ולו מדינה אחת בעולם כולו שבה אין “ענייני פרט” שאינם בתחום הפוליטי. ההוכחה שלי? אין מדינה אחת בעולם, למיטב ידיעתי, שמתירה נודיזם ללא אף הגבלה. אדם שיסתובב בעירום מלא בכל מקום בעולם המערבי יכנס מיד לכלא. על שום מה ולמה? האם אין כאן חדירה לבחירה הפרטית של אדם מה (לא) ללבוש? ואל תנסו בכלל לטעון לכך שיש פגיעה באחרים בראיית אדם בחליפת יום ההולדת שלו, כי אז אתם נכנסים לאותה מגירה של אלו שאומרים שאין להם בעיה עם הומוסקסואלים, רק שלא יפגינו את הנטיות שלהם ברחוב.

הסיבה שנודיזם אינו מותר במדינות ליברליות אינה שהליברליזם מתנגד לנודיזם, אלא שכל המדינות בעולם לוקות במחלה הזו – תרבות – שכוללת עימה, אבוי, מוסר מסוים (או, אם להשתמש במונח מעולם הפילוסופיה, תפיסה מסויימת של “החיים הטובים”). המאבק המתמשך של הליברלים הוא תמיד להרחיב עוד ועוד את חירויות האזרח, אבל ספק אם אי פעם יאבד המוסר החיצוני ממנו חושש כל-כך נמרוד. כדי להסביר למה, אני נדרש לדבריו של אדם חכם ממני:

החירות המוחלטת היא בודדה, איש אינו נמצא בסביבתו של האדם החופשי; ילדים, משפחה, חברים, כל אלה עלולים לגזול את חירותו. אם כן, מי שמתיימר לבסס סדר בין בני אדם – ויהיה זה סדר כלכלי, פוליטי או אחר – על חירות מוחלטת נדמה למי שמנסה לאכול מזון אליו הוא אלרגי.

— מקור

אם הקמנו את החברה הפוליטית כדי ליצור ולהגן על זכויותינו, האם לא יהיה זה פרדוקסלי אם אותן זכויות ממש תפרקנה את הדבר אותו הקמנו כדי לקיימן? אם אין בסיס לחברה ליברלית פרט לחירות עצמה, אזי אין בסיס לחברה ליברלית נקודה. אם הקולקטיב יכול לקבל החלטות שנוגעות אך ורק לקולקטיב ככזה, לשם מה הקולקטיב? וקושיה גדולה עוד יותר: על שום מה החלוקה למדינות, כלומר, לחברות נבדלות זו מזו, שהמעבר ביניהן כלל אינו טריוויאלי? אחת הסיבות שאירופה הצליחה להתאחד למדינת-על אחת, כזו שהמעבר מרכיב אחד שלה לאחר הוא טריוויאלי, היא בדיוק היווצרות תפיסה של תרבות אירופאית, להבדיל מתרבויות אחרות. אכן, התרבויות במובנן הישן הולכות ונשחקות, אבל אירופה עדיין מגדירה את עצמה על פי סדרה של אידיאלים ששונים מהותית מדמוקרטיות ליברליות אחרות (ארה”ב, למשל), והשרדותה של אירופה כיחידה אחת תלויה בעיקר בשאלה התפיסה העצמית של האירופאים כבעלי זהות משותפת.

התרבות הזו – משתנה ופלואידית – החברה הזו, היא הבסיס לאותו “עם” מיסטי-לכאורה עליו דיברתי. קשה להמנע ממונחים שנשמעים תיאולוגיים בתיאור הדבר הזה, אבל קשה לי להאמין שמישהו יכחיש את עצם קיומו. אינני הולך עד לקיצוניות ההובסיאנית שבה כל אדם נדרש לנהוג כאילו החלטת המדינה היא החלטתו שלו, אך בהחלט אני תופס את המדינה הדמוקרטית כמדינה שבה כל האזרחים מקבלים עליהם לכבד את החלטת הרוב, ולהתנגד לה, אם ירצו בכך, רק בערוצים לגיטימיים – שהמדינה מחוייבת לספק להם ולהגן על קיומם כדי להיות דמוקרטית. האזרחים מקבלים עליהם לכבד את החלטת העם מכיוון שהם חלק מהעם, וחזקה על החלטת העם שהיא התקבלה מתוך שאיפה לריבוי הטוב בעם. ואם נדמה למי כי המערכת חדלה לשאוף לריבוי הטוב (ולו יהיה זה טוב על פי אמות מוסר שונות משל אותו אדם), כי אז יוכל אותו אדם לצאת בלב שקט למערכה להפלת המשטר, שכן אינו דמוקרטי עוד.

—

כל זאת, כאמור, כתנאי מינימום לדמוקרטיה א-ליברלית. נגזר עלי לחזור ולציין שאיננו דוגל בדמוקרטיה א-ליברלית, ואני תומך בכל ליבי בשאיפה לליברליזם רב ככל האפשר. לדידי, בניגוד לטענת נמרוד, בדמוקרטיה האידאלית צריך להגן הרבה יותר מאשר על הזכויות הפוליטיות הבסיסיות – אבל הדיון כאן אינו על הדמוקרטיה האידאלית אלא דווקא על זו המינימלית, זו שצריך לעשות כל שאפשר כדי לשמור עליה, כי מעבר לה יש תהום פעורה. כי כל עוד נצליח לשמור על דמוקרטיה מינימלית מתפקדת, אפשר לקוות לחזור ולטפס לעבר הדמוקרטיה הליברלית. אך אם נדרוש דמוקרטיה ליברלית מלאה או לא כלום, חוששני כי נשאר עם לא כלום, ומכך אני חושש.

—

מכיוון שנמרוד עשה עבודה כל-כך גרועה בלסתור את הטיעונים שלי, אני אאלץ לעשות זאת בעצמי.

להזכירכם, אחת הטענות המקוריות שלי הייתה שאם בית המשפט יפסוק פסיקה ליברלית בניגוד לרצון המחוקק, התוצאה תהיה דווקא תגובת נגד ציבורית שתביא לפגיעה במשטר, וצמצום החירות הנתונה לנו. החברים בכלוב הקופים נתנו קישור למחקר חדש שבוחן את תגובת הציבור בארה”ב בעקבות פסיקות של ביהמ”ש העליון בנושאי זוגות הומוסקסואלים. השורה התחתונה היא שאין תגובת נגד ארוכת טווח לפסיקות כאלו (אם כי, ברמה הפדרלית, לפסיקה שמחקה מספר החוקים של טקסס איסור על יחסי מין הומוסקסואלים, הייתה השפעה די משמעותית לטווח הקצר – היא מחקה באחת כ-5-6 שנים של שיפור זוחל בתמיכת הציבור בזכויות הומוסקסואלים, אך השיפור הזוחל עצמו המשיך באותו הקצב, ומאז כבר גדל אחוז התומכים מעבר לאחוז שלפני הפסיקה). כלומר, כל עוד בית המשפט ידאג לרווח את הפסיקות הליברליות שלו מספיק, לא צפויה סכנה ליציבות המשטר בישראל.

ומכאן מתחדדת הבקשה מבית המשפט לברור את הקרבות שלו בזהירות, למען הדמוקרטיה הישראלית.