בימים כתיקונם הנוף הנשקף מחדר השינה של בני הוא מגדל ה-CN:

היום, בשעת ערב, התאספו עננים מעל טורונטו ותוך דקות ספורות החלה סופת רעמים אימתנית, והמגדל נעלם לו.

מספר דקות נוספות עברו, הגשם עבר חלף לו, העננים התפזרו, ואנחנו נזכרנו שבעצם, באמצע הקיץ, בשבע בערב עדיין יש אור יום, והנה – גם המגדל עודנו שם.

מה שכן, בזכות החשכה הילד השתכנע שכבר לילה והלך לישון מוקדם. גם זה משהו.

עדכון: הנה מה שקרה כמה קילומטרים צפונה מאיתנו באותו הזמן בערך.

אם יש טקסטים שמעלים לי את הנרווים, אלו טקסטים שמניחים שאנשים אחרים הם מטומטמים. חוק הדמוקרטיה של דובי, למשל, הוא נגזרת אחת של זה: אם הכותב חושב שאני, הקורא, מספיק דביל כדי שלא אדע מה מקור המילה דמוקרטיה (אהם, אהם), אז לי, כקורא, לא ממש אכפת מה יש לו לומר. באופן דומה, כאשר כותב נוטל טקסט שאנשים חכמים השקיעו בו את מיטב זמנם, ופוטר אותו בזלזול (אהם), זה לא ממש עושה לי חשק להתעמק במה שיש לאיש לומר. זה בעיקר עושה לי חשק לדפוק לו את הלפטופ בראש.

אני רואה את הבעיה הזו הרבה פעמים אצל סטודנטים. אומרים להם “תבקרו את הטקסט”, אבל כשהם שומעים “ביקורת” הם מבינים “ביקורת שלילית”, כי זו אחת המשמעויות הנפוצות של המילה. להיות ביקורתי, עבורם, משמעו להיות שלילי. אני לא מוציא את עצמי מהקבוצה הזו. במשך תקופה ארוכה מאוד אני הבנתי את המטרה של כתיבת טקסט ביקורתי כניסיון להצביע על כל הכשלים של הטקט המקורי, ולהראות שהכותב הוא טמבל. עד שאחד המרצים שלי גער בנו פעם בעקבות איזו עבודה שהגשנו: אתם צריכים לנסות קצת להסתובב עם התאוריה עליכם, לראות עד כמה היא מתאימה לכם, לראות עם מה היא מסתדרת ומה מחמיא לה. אחר כך אתם יכולים להתעסק עם איפה היא לוחצת ואיך רמת הגימור.

אפשר — צריך — להצביע על כשלים של תאוריה. אבל לכל טקסט שנראה כאילו הוא מכבד את קוראיו צריך לגשת, ראשית כל, במידה של כבוד. צריך לתת לכותב להנות מהספק, שאם הוא מתעלם ממשהו שנראה לנו מובן מאליו, אולי יש סיבה שהוא לא מתייחס לנושא; אולי אנחנו טועים? אולי ההסבר טוב גם בלי לכלול את מה שאנחנו חושבים שצריך להיות שם? בסופו של דבר, הרי, אנחנו צריכים לזכור שהכותב הטוב אינו מתייחס לקוראים כאילו הם אימבצילים, ומכוון את הטקסט לרמת ידע מסויימת. טקסט שמכוון לקורא אקדמאי יניח מספר הנחות יסוד לגבי הידע של הקורא, שלאו דווקא מתקיימות אצל הקורא ההדיוט, וזה לגמרי לגיטימי. בדיוק בגלל זה צריך ללמוד את היסוד לפני שמתחילים לקורא טקסטים מתקדמים יותר. אבל אם קרה המקרה ואתה קורא טקסט מתקדם לפני שלמדת את היסוד, אולי עדיף להאשים את עצמך ולא את הטקסט.

רק אחרי שנתנו את כל הקרדיט האפשרי, וזיהינו את התרומה של הטקסט להבנה שלנו את הנושא, והצלחנו, אולי, אפילו לחשוב על שימושים נוספים לתאוריה הזו מעבר למה שתואר בה, ועדיין נשארנו עם כשל כלשהו בתאוריה, אפשר להצביע עליו ככזה. שוב, תמיד, מתוך כבוד לכותב הטקסט. אין משפט שמרגיז אותי יותר אצל סטודנט מאשר “מה ש-X (מומחה בעל שם עולמי בתחום) לא קולט זה ש…”. שלא לדבר על אלו שמקטלגים זרמים שלמים של מחשבה כמפגרים. כי כאשר אתם מזלזלים בטקסטים שאתם קוראים וכותבים ביקורת מזלזלת בהם, אתם בראש ובראשונה מזלזלים בקורא שלכם.

בפעם הבאה שאתם מתבקשים לבקר טקסט, הוסיפו נדבך נוסף לתרגיל: נסו למצוא שימוש מקורי לתאוריה המוצגת, מעבר לשימוש שהוצע על-ידי הכותב עצמו. אני, למשל, ניסיתי להראות כיצד ה”לוגיקה של הפעולה הקולקטיבית” של אולסן יכולה לשמש להסביר תופעות כמו קוד פתוח או וויקיפדיה – דוגמאות שאצל רבים יכולות דווקא לשמש ההוכחה לקוצר הראייה של אולסן. תאמינו לי, זה מרענן. ולעזאזל, תנו לי, כקורא שלכם, קצת קרדיט. אני לא כזה אהבל.

מילים שמנות
מילים רזות
מילים ש –
רעבות
נורא,
מילים קצרות
וארוכות
בשביל ההתחלה. ((מילים רעות, יונה וולך.))

כבר הספקתי להצהיר על יגיעה כללית מהדיון שהתפתח ביני לבין “בור” ברשומה שלי אודות הגדרת הדמוקרטיה (נמרוד, אני עדיין ממתין), אז אני חושב שהגיע הזמן לקצת מטא-דיון, שיבהיר למה אני חושב שהשיחה ביננו הייתה ותשאר עקרה. אם לא קראתם את הדיון ואין לכם חשק להכנס לתוך זה, סביר להניח שחלק ממה שאומר פה לא יהיה ברור במיוחד, עמכם הסליחה.

הסיבה נעוצה בהבדל מהותי במטרה שכל אחד מאיתנו רואה לשימוש במילים. מי שקורא אותי כבר הרבה זמן יודע שיש לי פסיכוזה קטנה של שימוש מדוייק במילים. אני נוטה לחשוב שכאשר השימוש היומיומי שלנו במילים מערבב כמה מושגים תחת מילה אחת, זה מגביל את היכולת שלנו לתפקד כחברה. על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בשיח אקדמי (או לפחות בניסיון לנתח את המציאות באופן כמו-אקדמי), חשוב לי שלכל מילה תהיה משמעות ספציפית עד כמה שאפשר. למשל, כאשר הייתי בהרצאה של נירה יובל-דיוויס בה היא דיברה על הרחבה של המושג “אזרחות” לכל מיני כיוונים, שאלתי אני מה התועלת בהרחבת המושג הזה דווקא – מה רע במילה “חברות” (בקבוצה), ולמה לשלול מהמילה אזרחות את המשמעות היחסית ברורה שלה. לא ממש קיבלתי תשובה על השאלה הזאת. זה לא שאני חושב שאזרחות זו מילה קדושה, אבל מילים מאבדות מהשימושיות שלהן כשהן נמתחות יותר מדי.

לכן כשאני מדבר על משהו כמו דמוקרטיה, או “מעשה פוליטי”, חשוב לי שתהיה הגדרה ברורה, שימושית לעולם האמיתי של המושג. אפשר לדבר על הצורה האידאלית של הדמוקרטיה, אבל אם אנחנו מגדירים את הדמוקרטיה עצמה כאידאל בלתי ניתן להשגה, הדיון די מאבד את הערך שלו. כך גם “מעשה פוליטי” – בור טוען שהכל פוליטי, וזה נכון, במידה מסויימת. הטענה שהכל פוליטי מהווה בסיס מרכזי לביקורת חשובה על הליברליזם, אבל גם את הביקורת הזו צריך להבין: הטענה היא שחלק מהדיון הפוליטי הוא מה נשאר מחוץ לשיח הפוליטי. כלומר, ההחלטה שיחסים בתוך המשפחה הם לא חלק מהשיח הפוליטי, היא עצמה החלטה פוליטית: ההחלטה איפה החוק מתערב ואיפה לא. ובכל זאת, יחד עם הביקורת הזו, אפשר וצריך להבדיל בין פעולות שהן פוליטיות (כלומר, שנועדו להשפיע על החברה באמצעות השפעה על מוסדות השלטון) לבין פעולות שהן לא פוליטיות.

בור, אם אני מבין נכון, משתמש במילים עצמם כדי להביע ביקורת. הדמוקרטיה עבורו אינה שיטת שלטון פרקטית, אלא אידאל שמשמש אותו כדי לחבוט במי שאינו עומד בסטנדרטים שלו. בור אינו יכול להשתתף בדיון בשאלה “האם דמוקרטיה היא טובה או רעה”, מכיוון שהוא משתמש במילה דמוקרטיה כאילו משמעותה היא “שיטת משטר שמובילה לתוצאות שאני רואה כצודקות”. כפי שאבנר איבחן היטב באותו דיון, הגישה מזכירה קצת את הגישה של המגיב מניל בישמאל, שעשה מאמצים ניכרים להגדיר את המילה דמוקרטיה בצורה כזו שישראל לא תוכל לעמוד בה – משום שהוא לא חושב שישראל מגיעה הזכות להתהדר בתואר כה מכובד.

אבל דמוקרטיה היא לא מדליה. היא שיטת שלטון – ויתר על כן, היא שיטת שלטון שיכולה להביא לתוצאות שנוגדות לחלוטין את המוסר שלי. זה לא עוצר בעדי מלהעדיף אותה על כל שיטת שלטון אחרת, משום שגם כשהיא גרועה, היא משאירה מקום לתקווה, ואפשרות לשינוי, וסיכוי להפוך למשטר האידאלי לדעתי, הרי הוא הדמוקרטיה הליברלית. ישראל היא דמוקרטיה, ולכן עוד יש לה סיכוי. להגיד שישראל היא לא דמוקרטיה משמעו לסתום את הגולל על הפרוייקט הזה, או, למצער, לקרוא למהפכה – שתיהן מסקנות שאינני יכול לתמוך בהן.

אפרופו הדיון על הכרעת רוב, נזכרתי בשיטת בניית הרוב של בן-גוריון כפי שתוארה לנו על-ידי אחד המרצים שלנו אי-שם בעבר הרחוק (דיסקליימר: אינני יכול לערוב לאמיתות הסיפור הזה, אבל הוא משעשע בכל זאת).

כשדב”ג היה רוצה להעביר החלטה, הוא היה צריך למצוא רק אדם אחד שיסכים איתו כדי להעביר אותה בממשלה. ברגע שהוא היה מוצא את האדם הזה, הוא היה מכנס ישיבה מיוחדת של שניהם פלוס אדם נוסף, והם היו מסכימים להצביע בנושא והשלושה הבטיחו לפעול בהמשך על בסיס החלטת הרוב שלהם. כמובן שדב”ג היה מנצח. אז הייתה מתכנסת ישיבה מיוחדת נוספת, הפעם בנוכחות חמישה שרים, ושוב דב”ג היה מנצח בהצבעה, וכך הלאה עד שמשיגים מספיק שרים תומכים בשביל שיהיה רוב בישיבת הממשלה – וההחלטה הייתה מתקבלת.

(אין פואנטה, סתם סיפור חביב שיכול לשמש כאנקדוטה, וחבל לי שאשכח אותו שוב).

ההפרדה שלומדים בשיעורי האזרחות בבית הספר (לפחות, אני למדתי אותה. לא יודע מה מלמדים היום) בין “דמוקרטיה פרוצדורלית” ל”דמוקרטיה מהותית” נושאת בחובה סכנה אמיתית לדמוקרטיה. למעשה, אין דבר כזה “דמוקרטיה מהותית”. המהות אינה חלק מהדמוקרטיה, אלא חלק מסט עקרונות מוסריים שבדרך כלל, אבל לא בהכרח, מתלווה לדמוקרטיה, היינו הליברליזם. אבל הקביעה שהדמוקרטיה הליברלית היא הדמוקרטיה ואין בילתה משמעותו דחיקה של כל מי שאינו ליברלי אל מחוץ לשיח הדמוקרטי. שזה אחלה, אני בעד – מי שאינו מוכן להכפיף את עצמו לדרישות המינימליות של הליברליזם ((היינו, לא להתערב בענייניהם של אחרים.)), אינו יכול לדרוש לעצמו את הגנת הזכויות הליברליות, בדיוק כשם שאתאיסט אינו יכול באמת לצפות שאלוהים יבוא לעזרו בעת צרה (זאת בהנחה, כמובן, שהאתאיסט טועה). הבעיה היא שכאשר רוב הציבור אינו מקבל את הלגיטימיות של העקרונות הליברליים, וכתוצאה מכך מוצא עצמו מודר מן השיח הדמוקרטי, לא יעבור זמן רב עד שאותו רוב יפנה כנגד הדמוקרטיה הליברלית עצמה ויפיל אותה. הדמוקרטיה שונה מכל צורת משטר אחרת בכך שאין שום אפשרות, אפילו תאורטית, לשמר אותה באמצעות כוח. אם רוב הציבור מתנגד לה, אחת דינה ליפול. לכן לא יתכן לדרוש את קיומה של דמוקרטיה ליברלית ולצפות מבית המשפט לעמוד לבדו כמגן בפני האנטי-ליברלים. זהו מתכון זריז לנפילת המשטר.

דמוקרטיה ליברלית חייבת להנחיל עצמה בליבותיהם של אזרחיה באמצעות מערכת חינוך המכוונת להנחלת ערכים ליברליים. אם להשתמש במינוח שהשתמשתי בו בעבר באייל (אם כי שם טעיתי במושגים), כדי לקיים דמוקרטיה ליברלית, הליברליזם חייב להיות מעין “דת מדינה”. דת פתוחה, פלורליסטית ואגנוסטית, אבל דת. לחלופין, יכולה המדינה להיות דמוקרטיה א-ליברלית, כזו שאינה מחוייבת לזכויות האדם באשר הן. גם כאן תתקיים דרישה לאכיפתן של זכויות מסוימות, אבל אלו תהיינה מוגבלות, ספציפיות מאוד, ואינסטרומנטליות לחלוטין: אותן זכויות שהכרחיות כדי לקיים את ההליך הדמוקרטי (זה הפרוצדורלי) באופן בעל משמעות – הזכות לבחור ולהבחר, חופש הדיבור והעיתונות, חופש ההתארגנות, וחופש הדת והדעה. זהו, פחות או יותר. הזכויות הללו, יש לשים לב, אינן עומדות מעל להחלטת הרוב – הן באות כדי לאפשר החלטת רוב בעלת משמעות. הדמוקרטיה הא-ליברלית אינה מגנה על חופש הדיבור משום שהיא רואה בחופש הדיבור זכות יסוד של האדם העולה בחשיבותה על עקרון הכרעת הרוב. היא מגנה על חופש הדיבור משום שהיא יודעת שבלי הבעת דעות חופשית לחלוטין לא תתכן הכרעת רוב אמיתית, והמיעוט יוכל להשליט את דעותיו באמצעות כוח.

—

נמרוד פרסם לאחרונה פוסט מעניין במיוחד, ביקורת על רעיון מסויים מתוך ספרו של יואש מייזלר, ויהי בימי שלוט השופטים. לא קראתי את הספר, ולכן אינני יכול להגן עליו מפני ביקורתו של נמרוד – לפחות על בסיס הביקורת שלו, גם אינני מעוניין להגן עליו – אבל אני כן רוצה לבקר את הטענות שנמרוד הציג. לא יהיה זה מדוייק לומר שאני חושב שנמרוד טועה, שכן יש פה מידה לא קטנה של סובייקטיביות של ערכים, ואינני מתיימר להבין עד תום את מערכת הערכים של נמרוד. אבל אני חושב שיש מספר הנחות יסוד שמשתמעות מהניתוח שלו, ושכאשר אלו מונחות על השולחן, הטיעון שלו משכנע פחות.

נמרוד טוען שעקרון היסוד של הדמוקרטיה הוא ריבונות העם, ושעקרון זה עליון על עקרון הכרעת הרוב. הכרעת הרוב, לדידו, אינה אלא אמצעי טכני אחד מני רבים להשגת ריבונות העם. ((בהערת שוליים אציין שהדוגמא ההיפותטית של נמרוד חלשה במיוחד: הוא מתאר קהילה פוליטית קטנה שמבקשת להכריע בין העלאת המס, להורדתו, להשארתו כפי שהוא. בהצבעה בוחרים 30% בהעלאת המס, 30% אחרים בהשארתו על כנו, עוד 31% תומכים בהורדת המס והיתר לא הצביעו. לטענתו, על פי עקרון הכרעת הרוב הוחלט כאן להוריד את המס. למעשה, על פי כל שיטת הכרעה שאני מכיר, הוכרע כאן בבירור להשאיר את המצב על כנו. לעולם אין מצביעים על ברירה בין שתיים או שלוש הצעות חוק, אלא על כל הצעת חוק בנפרד: הן אם לאו. במקרה זה, 60% יצביעו נגד הורדת המס, ו-61% נגד העלאתו. עקרון הכרעת הרוב נותן תמיד עדיפות למצב הקיים – זוהי הנחת האפס שלו, ורק רוב בעד שינוי מסויים יוביל לשינוי ממין זה.)) הבעיה היא שהוא לא ממש מגדיר את מהותו של עקרון ריבונות העם:

ריבונות העם, הרי שפירושה היא שכל אזרח הוא ריבון בדיוק כמו כל אזרח אחר.

כפי שנמרוד עצמו מעיד, ניתן להשתמש בהגדרה הזו “כדי לטעון שהמכאניזם צריך להיות החלטה פה-אחד: כך, לכל אזרח נשמרת זכות הווטו בדיוק כמו לכל אזרח אחר.” מה שלא ברור זה איך מכאניזם אחר, שאינו וטו לכל, כן עומד בתנאי שמציב נמרוד. ריבונות העם של נמרוד היא ריבונות ליברלית במובן הקיצוני ביותר, מכיוון שאצל נמרוד אין עם כלל. יש רק פרטים, והם ריבונים בעצמם ועל עצמם. ריבונות העם בפיו של נמרוד אינה ריבונותו של עם כלל, לא עם כקולקטיב. מדובר בריבונות של ציבור אטומיסטי, שאין בה שום משמעות לאגרגציה של הציבור כציבור. לכן, דבר פרט לזכות וטו מוחלטת לכל אדם לא יספיק כדי לעמוד בתנאי שלו. ואכן, בחברה הליברלית האידאלית, אף חוק לא יחקק אם מי מהציבור מתנגד לו. כך תשמרנה חירויותיו של כל פרט ופרט מפני כפייה על ידי המדינה.

הנחת היסוד הסמויה באוטופיה הזו, כמובן, היא שהמצב ההתחלתי הוא של אפס הגבלות – ומכאן מוסיפים הגבלות רק בהסכמת כלל האזרחים. עקרון הכרעת הרוב, כאמור, נותן עדיפות למצב הקיים. עקרון הוטו של נמרוד, על אחת כמה וכמה. אבל כאן לא מסתיימות הנחות היסוד של האידיאל הליברלי. הנחת יסוד נוספת היא שגוף האזרחים הוא אוניברסלי ובלתי משתנה. אין ריבוי טבעי במדינה הליברלית האידאלית, משום שכאשר נולד אזרח לתוך המדינה, הוא נאלץ לקבל על עצמו את הכרעות האזרחים שקדמו להיוולדו, גם אם הוא עצמו מתנגד להן. מכיוון שדרוש קונצנזוס מוחלט כדי לבטל הגבלה שכבר הוטלה, אבל מספיק קול אחד כדי למנוע הטלת הגבלה חדשה, ברור שהולד הצעיר שלנו נמצע בעמדת נחיתות באשר להגנה על חירותו לעומת כל האזרחים שנולדו לפניו.

הגדרתו של נמרוד, לפיכך, אינה יכולה להתקיים במציאות. לעולם לא יתאפשר שכל אזרח יהיה ריבון באותה מידה שכל אזרח אחר הינו ריבון, משום שלעד יעדיף עקרון הכרעת הרוב (איך שלא ניישם אותו) את המצב הקיים על פני הצעה לשינוי, ולכן אזרחים ותיקים יותר “ריבונים יותר” מאשר אזרחים חדשים. אך יש פתרון פשוט לבעיה, שמונח מול אפו של נמרוד:

ריבונות העם, הניצבת מעל הכרעת הרוב, ניצבת מעליה לא רק מפני שהכרעת הרוב היא מכאניזם המשרת את ריבונות העם. היא ניצבת מעליה גם כיוון שהיא נצחית יותר – וזו אולי הטענה המהותית כאן. הכרעת רוב כזו או אחרת היא מקרית, הצטרפות נסיבות, היא איננה מהותית, היא רגעית ונזילה. העם שהחליט אתמול על הורדת מיסים יכול – עם השתנות הנסיבות, הדעות או אפילו העם עצמו – להכריע על העלאתם. הרוב שהיה אתמול לחוק כזה או אחר יכול להיעלם עד מחר. מה שהיה קונסנזוס הופך מיעוט, מה שהיה מיעוט הופך קונסנזוס.

העם, או ציבור האזרחים כגוף אחד, הוא הוא הריבון. העם אינו משתנה, אינו נולד ואינו מת. העם גם אינו מתחלף, כשם שאני איני מתחלף רק משום שתאי גופי מתים בהמוניהם מדי יום ומוחלפים באחרים. העם (במשמעותו האזרחית, לא במשמעותו האתנית) יכול לשנות את דעתו, אבל הוא אינו יכול להשתנות בעצמו. העם הוא העם. קל לראות, לפיכך, שהשאלה הקריטית שחייבת לקבל תשובה אינה מהי ריבונות העם, אלא “מהו העם”.

אין זה מקרה שמכל הדוגמאות האפשריות של פגיעה בזכויות אדם, פונה נמרוד דווקא לדוגמא של שינוי הגדרת ציבור האזרחים במדינה ההיפותטית שלו:

בואו נחזור לקהילה הפוליטית שלנו, שבה מאה חברים. נניח שארבעים חברים בקהילה הם בלונדינים, וכל השאר כהי שיער. נניח עוד שהבלונדינים חוברים לבעלי העיניים הבהירות, וביחד הם חמישים ושניים. הם מצביעים בעד חוק הקובע שרק בלונדיני או בעל עיניים בהירות יוכל להצביע על חוקים. היות והם רוב, הצעת החוק עוברת. כעת, הקורפוס המחוקק מורכב מחמישים ושניים אנשים, שרובם המכריע בלונדינים. האם הדמוקרטיה שם נותרה על כנה?

וודאי שלא. הכרעת רוב רגעית נטלה מהעם את ריבונותו.

מייקל סנדל, בביקורתו על הליברליזם הרולסיאני בספר Democracy’s Discontent נותן גם הוא מספר דוגמאות לפגיעה בזכויות שלטעמו הופכות את הדמוקרטיה הנוקטת בגישה של “ליברליזם מינימליסטי” (להבדיל מהליברליזם המהותי שהצגתי בתחילת דברי). שתי הבולטות שבדוגמאות מעניינות בהקשר שלו בעיקר משום שהן מציגות את הצד השני של הדוגמא של נמרוד: סנדל עוסק באופן נרחב בשאלת החוקיות של הפלות, ובשאלת העבדות. בשני המקרים השאלה הנידונה כלל אינה איזה זכויות לתת, אלא למי יש לתת אותן. בעוד שנמרוד מודאג מהאפשרות שאנשים ינושלו מזכויותיהם, סנדל מציג שני ויכוחים חשובים בהם מבקש צד אחד (בכל פעם צד אחד!) להקנות זכויות לציבור חדש של אנשים (עבדים, בדיון העבדות, ועוברים בדיון ההפלות), בעוד השני מבקש להשאיר את הסוגיה בספירה הפרטית, כלומר, לא להגביל את חירותו של האזרח הקיים על חשבון האזרח הפוטנציאלי.

מדובר בשתי דוגמאות מרתקות ולו משום שבכל דוגמא עומד הליברל מצד אחר של המתרס. יש כאן כדי להבהיר שהדיון כלל אינו ליברליזם לעומת פרטיקולריזם או רפובליקניות – לפני שניתן יהיה להגדיר את ריבונות העם בצורה כלשהי, חייבים להגדיר מיהו העם. שינוי בהגדרת העם הוא לא סתם שינוי של חוקי המשחק, אלא שינוי של המשחק עצמו. המשכיותו של הגוף הנקרא “עם” על אף התחלפות הפרטים שבו היא הכרחית כדי לתת לגיטימציה לכללי המשחק עצמם. את החוקה, יש לזכור, כתב דור אחד. אם העם אינו גוף בעל משמעות בנפרד מהפרטים שבו, מי נתן לאותו דור את הזכות לקבוע לא רק את כללי המשחק לדורות הבאים, אלא גם מי זכאי לשחק?

גם אם נקבל, כפי שהכרחי לקבל, את טענתו של נמרוד שהחלטת הרוב בקהילה ההיפותטית שלו היא לא דמוקרטית, אין בכך כדי לומר דבר וחצי דבר על זכויות האדם שמקנה המדינה לתושביה, משום שהיא אינה נוגעת לזכויות, אלא לעצם הגדרת האזרחות עצמה.

—

אבל מדוגמא של שינוי הגדרת העם נמרוד קופץ הישר לזכויות, בניסיון להגן על התפיסה החוקתית של ברק מפני הטענה שאין לישראל חוקה, ולכן, לכאורה, אין כללי משחק שאפשר לעבור עליהם:

חירות וחופשיות ההצבעה והזכות לבחור ולהיבחר, חירות הביטוי – השקולה לחירות לשכנע אחרים בעמדתך מתוך תקווה שיום אחד תזכה לרוב, חירות העיתונות, לצורך קבלת החלטה המבוססת על עובדות לצורך הבחירה, חופש מאפליה ועוד ועוד.אף אחת מהזכויות הללו איננה מוחלטת, וכולן באות לשרת מהות מסוימת. בלעדיהן, במידה, אף דמוקרטיה איננה דמוקרטיה.

אני מסכים עם כל מה שנאמר בפסקה הזו, פרט לארבע מילים: “חופש מאפליה ועוד ועוד”. כפי שנמרוד מציין בעצמו כאן, הזכויות ה”מהותיות” לדמוקרטיה הן אינסטרומנטליות, הן באות לשרת מהות מסוימת (המהות שנמרוד הגדיר כ”ריבונות העם”, וזו שאני, יחד עם רוברט דאהל, קורא לה דמוקרטיה פרוצדורלית). אך החופש מאפליה אינו מתבקש מהצורך לאפשר לדמוקרטיה להתקיים (אם כי, ללא ספק, הוא תורם ליציבותה – אך הוא אינו הכרחי). יכול אדם להתקל באפליה בכל אשר יפנה, להזרק ממקומות עבודה ולהיות זכאי לזכויות סוציאליות מצומצמות, ועדיין הדבר לא יפגע כהוא זה בתפקודה התקין של הדמוקרטיה.

וגרוע מהחופש לאפליה, נמרוד זורק פנימה את ה”ועוד ועוד” הזה, וזה כבר מסוכן. שיח הזכויות מזמן חרג מגבולות ברורים, וכל דבר ועניין מוצג כיום כזכות אנוש בסיסית, או כתנאי יסודי לקיום כבוד האדם. נמרוד רומז כאן בפירוש לקיומן של זכויות רבות שלכאורה הן בסיסיות לקיום הדמוקרטיה. למעשה, כבר ברשימה הקצרה שהוא סיפק הוא חרג מאותן זכויות מינימליות, ועבר לזכויות שהן עניין לשיטת המוסר הפרטית של האדם. אין בכך כדי לומר שהדיון הפוליטי לא צריך לכלול גם את הזכויות הללו, אלא שהדרישות של הליברליזם המינימלי אינן כוללות אותן.

וכאמור, אם אנחנו רוצים לחרוג מהליברליזם המינימלי, ולהפוך לדמוקרטיה ליברלית מלאה, הליברליזם חייב להפוך לחלק מהותי מהתנהלות המדינה כולה. אי אפשר לדחוף אותו לידיו של בית המשפט ולצפות ממנו שיצליח להגן על עקרונות החירות הללו לגמרי לבדו. אך למעשה, מבחינה פרקטית, הליברליזם המינימליסטי יכול לחיות רק בתנאי מחיה אופטימליים. במרבית הסיטואציות הסבירות, גם הליברליזם המינימליסטי ביותר יצטרך לתמיכה מבחוץ, משום שהדמוקרטיה עצמה זקוקה לתמיכה מבחוץ, ואינה יכולה להשתמר רק מכוח קיומה.

—

כי זאת יש לזכור: הדיון הפילוסופי הוא כולו טוב ויפה, אבל מרגע שבית המשפט עוסק בנושאים פוליטיים – וזכויות אדם זה נושא פוליטי – ההחלטות שלו צריכות להתחשב בשיקולים פוליטיים. שיקול פוליטי ראשון במעלה צריך להיות יציבות המשטר לאור התערבות בית המשפט. כבר ציינתי שבית המשפט אינו יכול להגן על זכויות האדם כאשר רוב בציבור מתנגד להם. אך יש השלכות נוספות לאקטיביזם השיפוטי. בסרטו של רם לנדס, “השופט”, נטען כי בעקבות האקטיביזם השיפוטי של אהרון ברק, הכנסת נעשתה לוחמנית וניסתה להגביל את כוחו של בג”ץ. אני חושב שתגובה הרבה יותר מעניינת הייתה דווקא ההחלשה מרצון של הכנסת: מכיוון שהיה ברור לכולם שכל דבר יכול להגיע לבג”ץ ולהפסל שם, או אפילו להעצר עוד לפני כן על ידי היועמ”ש הרלוונטי, אין שום סיבה להפגין אחריות כלשהי בהצעת חוקים ובהצבעה עליהם. מוטב לצאת טוב בעיני המצביעים שרוצים דמות לוחמנית בכנסת – שהרי אין לדברים השפעה אמיתית, ואת השחיקה באמון הציבור יספוג בג”ץ, לא הח”כ. הביטוי הבולט ביותר של זה היה בועדת הבחירות, שפסלה מועמדים ורשימות על בסיס פוליטי מובהק: ניתן היה לדעת מה יצביע כל חבר ועדה על בסיס השתייכותו הגושית בלבד. כולם ידעו שכל החלטה, לכאן או לכאן, תגיע לבג”ץ, ובג”ץ יפסוק מה שיפסוק. אז בשביל מה להפגין אחריות? נעשה מה שטוב לנו, ושבג”ץ יספוג את הביצים. משפוט החברה הישראלית, נהג לקרוא לזה אחד המרצים שלי, פרופ’ יצחק גל-נור.

איזו דרך יש לנו להבטיח את הזכויות הללו, להבטיח שהכרעת רוב רגעית לא תשלול אותן, ולוודא שהגבלתן נעשית רק במקומות שבהן עליה להיעשות? כמובן – מערכת המשפט, הביקורת השיפוטית על החקיקה והפעולות של הממשל.

זהו פתרון לטווח קצר שבקצרים. זכויות יסוד יש לעגן בחקיקה ברורה ומפורשת, בחוקה. אסור להשאיר אותן לפרשנות יצירתית של בית המשפט שנתלה בקצה החוט של “כבוד האדם וחרותו”. המדינה כולה צריכה לפעול כדי שזכויות היסוד יהפכו לבשר מבשרו של “העם”. מערכת החינוך חייבת להיות חלק מהמהלך הזה, וכך גם כלים אחרים שיש בידי המדינה כדי להנחיל עקרונות מסויימים לציבור. זכויות יסוד שנמצאות רק באולם בית המשפט לא תשארנה מוגנות לאורך זמן. הדמוקרטיה לא תוכל לכפות עצמה על ציבור שאינו מעוניין בה, שמעוניין להגדיר את “העם” באופן חדש. הנחלת הלגיטימציה של זכויות האדם ושל שיוויון האזרחים היא כלי בסיסי שהמדינה צריכה לתת לבית המשפט, לא בסיסי פחות מאף כלי אחר שנתון בידי הרשות השופטת.

—

רבים המבקשים להגן על האקטיביזם השיפוטי מציינים כי מספר החוקים שביטל בית המשפט הוא מזערי, ואכן כך הוא. אך דווקא בשל כך עולה השאלה האם המעט הזה היה שווה את כל הנזק שנגרם. בית המשפט העליון תחת ברק גרם להחלשת כל הרשויות השלטוניות, ובכך להחלשת המדינה עצמה, וכל זאת מבלי להועיל כמעט לאיש. אני מסכים עם כל עקרונות המוסר שהנחו את פסיקותיו של ברק, אבל אינני יכול להסכין עם הפוליטיקה שהוא התווה, מכיוון שכתפיו אינן רחבות מספיק לשאת עליהן את כל החברה הישראלית. וכן, כתפי מחליפתו בתפקיד צרות עוד יותר.

הודעה אדמיניסטרטיבית: חלקכם הגדול בודאי כבר שמע על הבלוג הקבוצתי החדש שהוקם תחת הנהגתו האמיצה של נמרודני אבישר, הלא הוא IsraLeft, הבלוג בו אנחנו מכבסים את הכביסה המלוכלכת של ישראל בפומבייסט. הפוסט הראשון שלי התפרסם זה לא מכבר. לא שזה צריך לעניין אתכם – אתם, אפשר להניח, דוברים עברית. אבל אם במקרה יש לכם מכרים בחו”ל שאינם מכירים את שפתנו, ואתם חושבים שיעניין אותם לקרוא עמדות ודעות מהחלק השמאלי של המפה הפוליטית הישראלי, אתם יכולים לשלוח להם קישור.

ואם אנחנו כבר בענייני אדמיניסטרציה: מישהו מכיר תוסף טוויטר לפיירפוקס שיודע להציג את הטוויטים החדשים מהישן ביותר לחדש ביותר, במקום שאני אצטרך כל פעם לגלול עד הסוף? אם הוא גם יודע לא לסמן כקרואים טוויטים שעוד לא קראתי, מה טוב. חן חן.

הילד שלי גילה את נפלאות הקרח, ודורש לשים קוביית קרח בכל פעם שאנחנו ממלאים לו בקבוק במיץ. אתמול בערב הוצאתי מהמקפיא מגש של קוביות הקרח (יש לזה שם?) ושפכתי את כולן לכיור. מיד הילד התעניין מה אני עושה. הראיתי לו את המגש הריק, והסברתי לו שאני עומד למלא אותו במים. “למה?” הוא שאל. מילאתי את המגש במים ואמרתי לו שאני אכניס עכשיו את המגש למקפיא. שאלתי אותו אם הוא יודע מה נמצא במגש מחר בבוקר. הוא לא ידע. אז אמרתי לו שמחר בבוקר יזכיר לי לפתוח את המקפיא ולבדוק מה קרה למים. הוא הסכים.

היום בבוקר, בשש, ליתר דיוק, הילד נכנס אלינו לחדר וניגש אלי. “אבא קום!” הוא פקד עלי, ומיד הוביל אותי למטבח, ודרש שאפתח את המקפיא. אני עצמי כבר לא זכרתי את מה שעשינו בערב הקודם, אבל ככה זה ילדים. הוצאתי את מגש הקרח והראיתי אותו לילד, שנפעם מהגילוי וניסה לסחוט ממני הסבר להמצאותו של הקרח. ניסיתי להסביר לו שמתי שמקררים מים, יוצא קרח, אבל אני לא בטוח שהוא השתכנע.

בכל מקרה, אני כולי נלהב מהקונספט של ניסויים מדעיים בשביל הילד שלי, ((האמת היא שזו הייתה אחת הפנטזיות שלי כשהתחלנו לעבוד על לעשות ילד.)) ומחפש רעיונות נוספים לדברים שאפשר לעשות שילמדו אותו על העולם בלי להדרש לרעיונות מסובכים מדי. למישהו יש הצעות?

גוגל שוב עדכנו את הממשק של גוגל רידר. הם הוסיפו כמה פיצ’רים שבאמת חסרו לי (כמו היכולת לעקוב אחרי אנשים גם בלי לעשות את טקס הוודו הדרוש כדי שיהפכו לחברים שלי בג’ימייל), שמקרבים את ג”ר עוד קצת לטוויטר, ואז עשו עוד צעד אחד ושמו קופסת טקסט בראש עמוד הפריטים ששותפו על-ידי חברים, במקום להחביא אותה בעמוד הדברים ששיתפתי בעצמי. אבל אני לא רוצה לסקור את הפיצ’רים החדשים. אני רוצה להעיר הערה לגבי פיצ’ר אחד דבילי במיוחד.

לשורת הפעולות המתארכת בתחתית כל פריט רסס בג”ר התווספה פונקציה חדשה: “like”. הרעיון הוא לסמן פוסטים שאני אוהב בלי לשתף אותם עם העוקבים אחרי. אפשר לראות כאן את קו התפר שבו האישיות הסכיזופרנית של ג”ר מחברת בין הרצון להיות כמו טוויטר לרצון להיות כמו פייסבוק. גם בפייסבוק יש פיצ’ר של “אהבתי”. בטוויטר, הדבר הכי דומה הוא RT – ריטוויט, כלומר לשלוח מחדש את הטוויט לכל האנשים שקוראים אותי. אבל ה-RT הוא בעצם האפשרות לשתף מחדש דברים שאחרים שיתפו. מה הפונקציה של “אהבתי”?

הסיטואציה, אני מתאר לעצמי, אמורה לעבוד בערך ככה: אני קורא לתומי את הבלוגים שאני אוהב, ורואה שמישהו סימן שהוא אהב פוסט שאני עצמי גם מאוד אהבתי. מיד אני בודק מיהו האדם, ומגלה שם של מישהו שאני בכלל לא מכיר. חיש-קל אקליק על שמו ואגלה את כל שאר השיתופים שלו, ואולי אפילו אחליט לעקוב אחריו באופן קבוע.

יש כמה בעיות בתסריט הזה. הנה אחת מהן:

רשימת האנשים שאהבו את אחד הסטריפים האחרונים של דילברט, דקות ספורות אחרי שפורסם (קליק על התמונה להגדלה).

שימושי, נכון? העניין הוא שהתסריט הזה לא רלוונטי עבור בלוגים פופולריים. או, במילים אחרות, הוא יאפשר לי, במקסימום, למצוא אנשים אחרים שקוראים את בלוגי הנישה שאני קורא, בתנאי שאין הרבה מהם, ובהנחה שאני כבר לא מכיר אותם מהקהילה של הבלוג עצמו. בקיצור, זה עובד רק בסיטואציות שדומות למצב בפייסבוק: כמות מוגבלת של אנשים שקוראים את החומר שמיוצר על ידי כל אדם, כשיש סיכוי לא קטן שיש קרבה או לפחות דמיון מסויים בין כלל החברים של כל אחד.

ואולי אני פשוט אשקיע יותר זמן בלקרוא פוסטים שהרבה אנשים אהבו? זה יכול להיות – אם יש מקור שמשחרר רשומות בקצב גבוה, כך שאני לא מספיק לקרוא את כולן, בהחלט יתכן שאני אעדיף לקרוא רק את אלו שהרבה אנשים אהבו. למעשה, זה אולי היה אפילו יכול להיות שימושי. רק שאת מספר האנשים שאהבו פוסט מסויים מגלים רק כאשר פותחים אותו (בהנחה שכמוני, אתם קוראים את הרידר במצב רשימה ולא במצב פתוח, כי זה הרבה יותר הגיוני), ואז צריך להקליק שוב כדי לקבל את רשימת האנשים שאהבו אותו. אז אפילו את זה אין לנו.

תסריט אפשרי אחר הוא שכבלוגר, אני אוכל לגלות כמה אנשים אהבו את הפוסט האחרון שלי (זה התסריט שהחבר’ה בגוגל עצמם הציעו). בשביל זה, כמובן, אני צריך לחזור ולבדוק את הפוסט ברידר אחת לכמה זמן (אחרי שעשיתי מנוי על הבלוג של עצמי, כמובן), כי הרידר עצמו לא מיידע אותי שאנשים אהבו את הפוסטים שלי. עצה לקוראי בלוגים: אם אתם רוצים לספר לבלוגר שמאוד נהניתם מפוסט שלו, כתבו לו תגובה. ללחוץ על “אהבתי” בגוגל רידר לא עוזר לאף אחד.

וזהו, בעצם. זו הפונקציה שזה מציע. אם היה מדובר בפרוייקט “מעבדות”, הייתי מסוגל להבין. אבל בשביל זה להוסיף עוד רעש לשורות הפעולות בתחתית הפוסט? ועוד לתקוע את זה בדיוק במקום שבו פעם היה כפתור השיתוף, כדי שכל הזמן אני אקליק עליו בטעות?