ב-Chronicle of Higher Education התפרסמה כתבה על יוזמה לקידום “לימוד בעירום“. הכוונה היא למתן הרצאות מבלי שהמרצה מתחבא מאחורי טכנולוגיה כלשהי דוגמת פאוור-פוינט. אני בהחלט יכול להזדהות עם ההתחבאות הזו. קשה לי מאוד להרצות בלי מצגת משמימה שמאפשרת לי לעמוד לכל אורך ההרצאה מאחורי הלפטופ. כשאני כבר בוחר להרצות בלי המצגת, המצב רק מחריף, כי אני מתחבא מאחורי הדפים שלי – אני כותב את טקסט ההרצאה בלשון דיבור ומקריא אותו במדויק מהדף, מתוך חשש שאשכח שלבים קריטיים בבניית השיעור – ואז לסטודנטים אין אפילו משהו להסתכל עליו פרט לקרחת שלי. אני לא טוב באלתור, כולל אלתור דיונים, אני לא טוב בהמצאת שאלות ספונטנית, ואני סובל מסניליות מתקדמת. בשל כל אלו, קשה לי להרצות “בערום”.

אבל בואו נדמיין שיום אחד אני מתגבר על כל אלו, ומעוניין להרצות בעירום. מקדמי היוזמה אינם דוחים את השימוש בטכנולוגיה. להפך. הם טוענים שאפשר לנצל את הטכנולוגיה כדי להוציא את הקטעים המשעממים יותר של השיעור – ההרצאה הפרונטלית החד-צדדית – החוצה ממנו, ולהשאיר יותר זמן לדיון ולהתעמקות. יש, כמובן, בעיות עם זה. הרבה סטודנטים לא רוצים “לדון” בשום דבר. גם בקרב אלו שרוצים, הרבה מהם, מה לעשות, לא מבריקים במיוחד, ולפעמים הם פשוט בשלב מוקדם מדי של חייהם כדי שיוכלו באמת לנהל דיון רציני בנושאים המועלים. זה לא באשמתם – אי אפשר לנהל דיון בואקום, ולרבים מהסטודנטים עדיין אין את בסיס הידע כדי לנהל דיון. מה שאנחנו נשארים איתו הוא דיון שטחי, שעוסק יותר ברגשות ובתחושות מאשר בעובדות ובניתוח. אבל בואו נניח שאנחנו מתגברים גם על זה.

איך מוציאים את הקטעים המשעממים החוצה? הרבה שיעורים שאני זוכר התמקדו בניסיון להסביר עקרונות ותיאוריות שונים לסטודנטים. לרוב בבית היינו צריכים לקרוא טקסט מסויים, ובכיתה העקרונות שהוסברו בטקסט, או אלו שעמדו בבסיסו, נידונו ביתר הרחבה. אפשרות אחת להוצאת החלק המשעמם מההרצאה – ולקרב בין ההסבר לבין הטקסט הנקרא, היא להכין סרטונים (נניח, ביוטיוב) או פודקאסטים, ולהנחות את התלמידים להאזין להם בנקודות מסויימות בטקסט. כך למשל, במקום לקרוא טקסט של 60 עמודים ברצף, לא לזכור כלום ולהגיע לכיתה כאילו לא עשינו כלום, הם יקראו 15 עמודים, ילכו לראות את הסרטון שיעמיק קצת בנקודות קריטיות עד לשלב הזה, ויוכלו להמשיך לקרוא כשהם כבר מבינים טוב יותר את מה שקראו עד עכשיו. אני יכול לחשוב על כמה וכמה טקסטים שקראתי בתואר הראשון שהיה עוזר לי מאוד אם הייתי יכול לשמוע קצת הסברים עליהם תוך כדי הקריאה, ולא כעבור יום-יומיים בשיעור.

כל זה, כמובן, בהנחה שהסטודנטים קוראים את המאמרים. אבל אפילו אם הם רק יצפו בסרטונים בלי לקרוא את המאמר – כבר הרווחנו סטודנטים שקצת יותר מבינים על מה מדובר לפני שהם מגיעים לשיעור. בסרטונים אפשר גם לשלב שאלות מנחות שישמשו מאוחר יותר בדיון: במקום להנחית על הסטודנטים שאלה שהם לא מוכנים אליה ולחכות את אותן שניות או דקות מביכות של שקט עד שמישהו מעז להרים את היד עם תשובה שלא הושקעה בה הרבה מחשבה, אפשר להציע לסטודנטים להכין תשובה לשאלות ספציפיות, ולהתחיל משם את הדיון. כך גם סטודנטים פחות מהירי מחשבה יוכלו להיות שותפים לדיון. בשנה שעברה ניסיתי לשלוח שאלות מנחות כאלו לסטודנטים שלי בתחילת כל שבוע, וראיתי שיפור משמעותי במידת ההשתתפות שלהם בדיונים בתרגול.

היפה הוא שאפשר להשתמש בזה גם כתרגיל: לחלק את הכיתה לקבוצות קטנות ולהטיל על כל קבוצה להכין סדרה של סרטונים לגבי אחד המאמרים שתשמש ללימוד המאמר. עבודות מוצלחות במיוחד יתגלגלו עם הקורס לשנה הבאה וילמדו את הסטודנטים הבאים.

איזה עוד דרכים אתם יכולים להציע להשתמש בטכנולוגיה כדי להוציא את החלקים המשעממים מהשיעור, ואיזה עוד כלים אתם יכולים להציע כדי להפוך את השיעור עצמו למעניין ומאתגר יותר לסטודנטים?

חברת דובי קננגיסר תעשיות מדיה בעב”מ, מהמובילות בתחום זיוני השכל ובזבוז הזמן באינטרנט בעברית, פתחה היום בשלב השני בקמפיין המיתוג מחדש של החברה, שמרכז את כל פעילויותיה תחת שם המותג “דוביכאן”.

בראיון מיוחד ל”לא שומעים” שנערך באמצעות הודעה לעיתונות, סיפרה סמנכ”לית השיווק של החברה על המותג החדש, והקמפיין המתמשך.

“התחלנו עם המותג החדש בטוויטר, שם מומחי המדיה החברתית פיתחו עבורנו זהות תאגידית יחודית ופופולרית שמציגה את כל הטוב שבמוצרי החברה, אבל בפחות תווים. המותג החדש, דוביכאן, משדר את כל אותן תכונות שאנחנו רוצים להדגיש בחברה שלנו: את המיידיות, את הקשר לכאן ועכשיו. קיבלנו בעבר לא מעט תגובות שליליות על העובדה שהחברה שלנו העתיקה את משרדיה הראשיים לקנדה מטעמי מס ועומס חום, ולכן רצינו להדגיש את המחויבות שלנו בפני הצרכן שגם כאשר אנחנו שם, אנחנו בעצם כאן.”

השלב השני של קמפיין המיתוג מחדש העביר את הנוכחות הגוגלית של החברה תחת המותג החדש, כולל עמוד פרופיל חדש, ועמוד פריטים משותפים חדש. הגם שכתובות הדוא”ל הקודמות של החברה עדיין זמינות ופעילות, החברה גם פתחה כתובת דוא”ל תחת שם המותג החדש. “אנחנו מעודדים את כל לקוחותינו שנהנו ממוצרי החברה עד כה לוודא כי כתובתנו החדשה מעודכנת אצלם ברשימת הקשרים, ובמיוחד ללקוחותינו שעושים שימוש בגוגל צ’ט, לוודא שהכתובת המעודכנת זמינה לצ’ט. אם אינכם מצליחים להכניס את הכתובת החדשה, אנא שלחו לנו דוא”ל (גם לכתובת הישנה, שעדיין פעילה!), ואנו נטפל בעניין בהקדם.”

“יש לציין שמהלך המיתוג מחדש הצליח מעל ומעבר למשוער, ורוב הלקוחות לא יחושו כלל בהבדל, וזאת חרף הקשיים שהערימה עלינו חברת גוגל. אפשר להבין את הלחץ של גוגל לאור השינויים בדובי קננגיסר תעשיות מדיה, שמאיימת על הצלחתה של גוגל עכשיו יותר מאי פעם. אך לא ניתן לגוגל לנצל את מעמדה ככמעט מונופול כדי למנוע את עלייתה המטאורית של דובי קננגיסר תעשיות מדיה,” מסרה סמנכ”לית השיווק.

הרבה המולה התעוררה לאחרונה סביב הפרסומת החדשה של סלקום, בה משחקים חיילים מעין מחניים עם פלסטינים משני עברי חומת ההפרדה. אפילו ברשימת הדיוור של תלמידי המחקר במחלקה פה מישהו קישר לכתבה בהארץ בנושא.

אפשר למצוא דברים חיוביים בפרסומת, בינות לכל הזוועה הברורה לעין כל. אני מניח שאפשר למצוא נקודת אור בכך שאף אחד לא עשה הנחות לאיך שנראית החומה. להיפך: הצילום מלמטה גורם לה להראות אפילו יותר גדולה, ואחד החיילים מתקשה לבעוט את הכדור גבוה מספיק כדי לעבור אותה. כשכל השיח סביב ה”מכשול” מדבר על גדר, אולי הנכחת החומה כפי שהיא בתודעה הציבורית תעשה מה שאלפי שמאלנים לא הצליחו עד כה.

אבל מובן שהרע מטביע את הטוב. כל כך הרבה חוסר טעם יש פה, שקשה לדעת מאיפה להתחיל. כנראה מכך שלפלסטינים אין פנים פה. אנחנו לא יודעים מי בצד השני – ילדים? מבוגרים? גברים? נשים? – ולאף אחד לא כל כך אכפת. בכלל, לאנשים מהצד השני של החומה (אם הייתי כותב באנגלית זה היה עם תחיליות גדולות: The People On The Other Side) אין שום פונקציה פרט להחזרת הכדור לחיילים. אפשר לראות את החיילים מתמסרים בכדור, משחקים ביניהם, מחזיקים בו לא מעט זמן, אבל כשהכדור עובר לצד השני ולא חוזר מיד, הם זועקים באכזבה על המאנייקים בצד השני שהפסיקו את המשחק. ויש כמובן את המסר הדפוק, את ההתעלמות מההשלכות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות של החומה, את המשמעות של “חייל צה”ל” או מג”בניק לפלסטיני הממוצע, אפילו קצת שוביניזם הצליחו לדחוף פנימה, כדי שלא להזניח אף אחד.

—

שחר צייץ קישור לקליפ Pipes of Peace של פול מקקארתני. “לידיעת האנשים שם בסלקום: ככה עושים את זה”, הוא כתב.

לפול מקקארתני, כמובן, היה יתרון על פני הפרסומאים של סלקום: הקליפ שלו מבוסס על ארועים שקרו באמת. בערב חג המולד, 1914, חיילים בריטיים וגרמנים משני צידי השוחות באחת החזיתות יצאו אלו לקראת אלו, החליפו מתנות, אפילו כתובות, ובמקרים מסויימים שיחקו כדורגל ביניהם, במעין הפסקת אש בלתי מוכרזת – למעשה היא אף הייתה מנוגדת להוראות מגבוה, ונעשו מאמצים בהמשך המלחמה למנוע השנותם של מקרים כאלו. אפילו נקבעה מדיניות של העברת חיילים בין גזרות בדיוק כדי למנוע היווצרות קשרים בין חיילים משני הצדדים.

אבל מלחמת העולם הראשונה הייתה ארוע יחודי בהיסטוריה של המלחמות. לראשונה רוב החיילים היו בלתי מקצועיים בעליל, שגויסו מתוך מעמד הפועלים ועברו הכשרה מזורזת. לרובם המוחץ לא היה שום דבר נגד הגרמנים, סביר יותר להניח שהם שנאו את עמיתיהם הצרפתים יותר מאשר את האוייב מהשוחה שממול, וכל המלחמה הרגישה (והייתה) שטות נטולת כל הגיון, תוצאה אווילית של מערכת של הסכמים צבאיים שאינם מבוססים על כלום. בקיצור, תוצר קלאסי של המערכת המדינית כפי שנוצקה בהסכמי ווסטפאליה. החיילים הללו, שלא עברו את תהליך החברות הצבאי הסטנדרטי, שאפילו לא הוצגה להם סיבה הגיונית להלחם כנגד האויב, היו מחוסנים מפני הדמוניזציה של האויב שנפוצה כל כך במלחמות. מלחמת השוחות עצמה, בת-כלאיים של הלחימה פנים אל פנים בסטנדרט העתיק ושל הלחימה בשלט רחוק של ימינו, הייתה מצע מצויין להיווצרות מעין-קשרים בין החיילים בשני הצדדים.

במלחמת העולם הראשונה היה מצב חריג של אמון בין שני הצדדים, שהקצונה הגבוהה הייתה צריכה להרוג בכוח. לא כזה המצב בישראל, כמובן. כאן נלחמים אלו באלו שני צדדים שחונכו על-גבי השנאה ההדדית – אפשר לראות כיצד התנהגותם של חיילי צה”ל הצעירים הולכת ומתדרדרת ככל שחוויות הילדות שלהם היו מגואלות יותר בדם ואוטובוסים עשנים – כאשר לכולם יש הרבה סיבות טובות למה צריך להלחם. אפילו לחומה עצמה יש סיבות טובות מאוד. למעשה, קשה להתווכח עם העובדה שאת מטרותיה הבטחוניות היא השיגה במידה מרשימה. (הבעיה היא שככל הנראה יש לחומה עוד כמה מטרות, קצת פחות בטחוניות).

—

מזה כמה שנים נעשה פופולארי בתחום שלי לחקור את הקשר בין כדורגל ומשחקי ספורט אחרים לבין יחסים בינלאומיים. המחקר בתחום סובל מכמה מגבלות א-פריורי, בראשן העובדה שרוב החוקרים הם גם חובבי כדורגל בעצמם, מה שנותן למחקר שלהם את אותה האמינות ממנה נהנים גיקים של טכנולוגיה כשהם כותבים על החשיבות האדירה של טוויטר בכל אספקט של חיינו. הסיפור הקלאסי, כמובן, הוא זה של דיפלומטיית הפינג-פונג ביחסי ארה”ב-סין תחת ניקסון. אבל, שוב, מדובר במצב שבו עבור האזרח הפשוט לא הייתה שום סיבה לחוש איבה כלפי האזרחים של הצד השני. היריבות הפוליטית בין ארה”ב לסין, הרי, מעולם לא הגיעה לכדי חלופת מהלומות ישירה. חוסר האמון היה ברמת הדרג הפוליטי. לשחקן הפינג-פונג האמריקאי לא הייתה שום סיבה לחשוש לעלות לאוטובוס של מדינת האוייב, אבל למאו צה-דונג הייתה סיבה טובה לחשוש מביקור של הנשיא האמריקאי בארצו.

עכשיו נסו אותו דבר עם ישראלים ופלסטינים.

הבעיה עם הרבה פרוייקטים ישראליים-פלסטיניים של “בניית אמון” היא שאמון אי אפשר לבנות. אמון אפשר להרחיב. איפה שאין שבריר של אמון, אי אפשר לייצר אותו. לכן כדי לקדם “בניית אמון” צריך להתחיל מאיפה שהאמון כבר קיים. אם אין אמון בין הציבור הרחב של קבוצה אחת לזה של הקבוצה השניה, אבל יש מידה של אמון ברמת המנהיגות, אזי שם יתחיל תהליך הרחבת האמון, עד שיכלול גם את הציבור הרחב. אם יש אמון בין האדם הפשוט משני הצדדים, אבל לא בין המנהיגים – כמו במקרה סין-ארה”ב – שם ניתן להתחיל בפרוייקט. ישראל ופלסטין נמצאות במצב האומלל, ששתי האוכלוסיות יצרו בעצמן, שאין אמון בשום דרג ובשום חלק מהאוכלוסיה. כן, יש מפגשים בין קבוצות שמאל ישראליות ופלסטיניות, אבל מדובר על משהו מצומצם מאוד שלא יכול לחרוג מהתובנות הבנאליות ש”כולנו בני אדם”. גם בוגר קייטנת כדורגל ישראלית-פלסטינית יחשוש להכנס לדיר-אל-באלח. אמון, כדי להיות בסיס אמיתי להרחבה, לא יכול להתבסס על היכרות אישית. אם אני סומך על נביל כי אני מכיר אותו כל החיים שלי, זה עדיין לא אומר כלום לגבי היכולת שלי לתת אמון בפלסטינים אחרים. אני יכול בקלות לחשוב שנביל פשוט שונה משאר הפלסטינים, שהוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. האמון שאני מדבר עליו כאן צריך להיות אמון כוללני, “אמון חינם”, מלשון “אהבת חינם”. אמון שהוא הנחת היסוד, שנשלל רק על בסיס ראיות כנגדו, ולא להפך, אמון שנרכש במאמץ ובהיכרות.

גם בקרב המנהיגות אין גרם של אמון. כל פשרה שכל צד עושה חייבת להיות מגובה בעשרות אמצעי בטחון, פשוט משום שאף אחד לא סומך על אף אחד. פעולות “בונות אמון” שנעשו בעבר הובילו לתוצאות הפוכות, בעיקר משום שבאף צד לא היה אמון באמת. הפעולה הרציונלית, במקרה כזה, היא ניצול ההקלות כדי לשפר עמדות בצד השני לפני שהאוייב (שאנחנו לא סומכים עליו) יבטל אותן, ובכך בעצם להוכיח שהם לא היו ראויים לאמון שבכל מקרה לא באמת ניתן להם. כדי לעשות צעדים בוני אמון באמת, ישראל צריכה להיות מוכנה למותם של אזרחים רבים כתוצאה מההקלות, מבלי לחזור בה מהן. רק כך היא תוכל לשכנע מישהו בצד השני שהיא באמת מוכנה לתת אמון בהם. מובן לכל שדבר כזה לא יתכן, לא במציאות שלנו ולא בשום מציאות אחרת.

—

כזה הוא משחק הכדורגל של החיילים בפרסומת: משחק שמבוסס על חוסר אמון מוחלט בצד השני. משחק שלא היה מתקיים אם לא הייתה חומה בגובה שמונה מטרים בין הצדדים. אולי בשל כך נעשה שימוש דווקא בחומה ולא בגדר – כי אם הייתה שם רק גדר, היה חשש לחיי החיילים בסיטואציה המתוארת. המשחק לעולם לא היה יכול להתפתח לפתיחת צהר בחומה והיכרות בין הצדדים, משום שאין שום יסוד לאמון ביניהם. ופה כושל גם הניסיון הנאיבי של יוצרי הפרסומת ליצירת מסר חיובי של דו-קיום: שהם לא תיארו קבוצה של אנשים משני הצדדים משחקים כדורגל כמו אותם חיילים במלחמת העולם הראשונה. הם תיארו שתי קבוצות שמשחקות כדורגל עם עצמן (למעשה, הם תיארו רק קבוצה אחת), כי הם כל כך לא סומכים אחד על השני שהם אפילו לא מסוגלים לשחק ביחד.

יום בחייו:

עבודה: לקרוא מבחנים.

הפסקה: לקרוא בלוגים.

לימודים: לקרוא מאמרים.

מנוחה: לקרוא ספר.

עוד חודש תציין קנדה שנתיים להגעתי אל גבולותיה. קצת לפני כן, היא תציין את יום ההולדת ה-142 שלה. המדינה שהמוטו שלה הוא, פשוט, “מים עד ים“; שאוכלוסייתה חובקת עולם; מדינה שאם תשאל את אזרחיה מה זו “קנדיות”, הם יענו “ביטוח בריאות”; השכנה מצפון של המדינה החזקה בעולם, שבכל זאת מרגישה קצת כאילו השכנה היא הילד הטמבל של השכונה; המדינה שהיא, מבחינתי, המקום הטוב ביותר בעולם עד שיוכח אחרת; המודל הטוב ביותר שאני יכול להעלות על הדעת עבור כל מדינה מוכת לאומנות ושנאה.

כשעזבתי את הארץ לא עשיתי את זה בכעס, לא מתוך שנאה או רצון לברוח. אבל, אם נתעלם לרגע מהמשפחה והחברים, היה לי קל לעזוב את ישראל. אם וכאשר אאלץ לעזוב את קנדה, יהיה לי הרבה יותר קשה – זה ירגיש כמו לעזוב את הבית.

ופטור בלא כלום אי אפשר, אז הנה כמה קנדים מקטרים על זה שיום העצמאות נפל באמצע השבוע אז אין סופ”ש ארוך.

אם להשתמש בביטוי של הבן שלי, כן טוף.

נשאלת השאלה, כמי שכל פוסט שני שלו באורך של 1000 מילה ויותר, האם אני אוכל להגביל את עצמי ל-140 תווים?

היום ברדיו שמעתי שיחה עם אחד, ג’רמי אדם סמית’, שספרו The Daddy Shift יצא לאחרונה. הספר עוסק בתופעה ההולכת ומתפשטת של אבות שנשארים בבית לעסוק בטיפול במשרה מלאה בילדיהם בעוד שהאם הופכת להיות המפרנסת היחידה. כפי שהעיד סמית’ על הניסיון שלו כעקר בית שכזה, ההחלטה אינה מבוססת לרוב על אידאולוגיה או עקרונות, אלא על עובדות כלכליות פשוטות. כאשר פוטנציאל ההכנסה של האם גבוה יותר, אין שום סיבה להתעקש שדווקא האב יצא לעבוד.

אפשר לראות כאן את אחת מתוצאות המשנה של הגל השני של הפמיניזם – העלייה בשכרן של נשים, גם ביחס לגברים שעוסקים באותו מקצוע וגם מבחינת עצם המקצועות שאשה יכולה לעסוק בהם מלכתחילה, היא שמאפשרת בד בבד גם את “שחרור הגבר” מאותם תפקידי מגדר שמחייבים אותו להיות מנותק מהמשפחה רוב שעות היום. אבל בו בזמן אפשר לראות כאן שהפמיניזם לא יכול להרשות לעצמו להמשיך לראות בעצמו משהו שעניינו הוא נשים. המערכת החברתית שלנו אינה באמת מופרדת לנשים וגברים כשתי ישויות עצמאיות. מה שגברים יכולים או לא יכולים לעשות משפיע באופן ישיר על מה שנשים יכולות או לא יכולות לעשות, ולהפך. לכן אותם מסלולים אקדמיים של “לימודי נשים” הם מופרכים בעליל. אי אפשר ללמוד נשים בלי ללמוד באותה מידה גברים, בדיוק כשם שאי אפשר ללמוד על מדינות אפריקה בלי ללמוד באותו הזמן על מדינות אירופה ששלטו בהן בזמן הקולוניאליזם. אין אני טוען שאין מקום להשמת דגש על ראיית המערכת החברתית דרך פריזמה מגדרית – “לימודי מגדר”, כפי שהם נקראים במקומות מסויימים – אלא רק שאותן זרמים בפמיניזם שמתעקשים לראות את הגברים רק כ”פטריארכיה”, או במילים אחרות “האויב”, פוגעות ביכולת שלהן עצמן להביא לשיפור המצב.

כדי להשיג את מטרות הפמיניזם חובה להדגיש את החשיבות של היעדים הפמיניסטיים לכולם, גם לגברים, ולשתף אותנו בפרוייקט הפמיניסטי במקום להדיר אותנו ממנו. פמיניסטיות ופמיניסטים רבים, כמו נדב, למשל, עושים בדיוק את זה. ככל שיגדל חלקם וקולם בשיח הפמיניסטי ובכלל, כן ייטב לנו.

—

כמובן, פערי שכר אינם הסיפור כולו. על גבי חלוקת התפקידים המגדרית הולבשה אידאולוגיה שהצדיקה אותה. אי שם בערפילי העבר החליט מישהו שגברים לא יודעים לטפל בילדים, שנשים הן יותר “אמהיות” (וש”אמהות” היא היא המילה לטיפול אוהב בילדים, בעוד שאבהות זה משהו הרבה פחות ברור ((אצל ההורים של אשתי תלויים על הקיר באחד החדרים שני קלפים שהם קיבלו פעם מבנם, עם שניים מאותם שירים בנאליים שמיועדים לכרטיסי ברכה. השיר שמיועד ל”אמא” מדבר על אהבה ורוך ונתינה וחום, ואילו השיר על “אבא” מדבר על מי שמורה ומלמד וגוער. תודה באמת.))). המפגש בין האידאולוגיה הזו לבין האידאולוגיה שמקדשת את עליונותה של הגבריות, ודורשת מהגבר להמנע מכל מה שהוא “נשי”, הוליד את האמונה שגבר אמיתי לא רוצה לטפל בילדים, כי זה תפקידה של האשה. גבר לא צריך ללטף ולאהוב, לשחק ולצחוק. גבר צריך לעבוד, לפרנס, ולהוות איום מרחף (“חכה שאבא יחזור!”) כשאמא לא מצליחה לגרום לילד להפסיק להשתולל בכוח סמכותה בלבד.

וכך נוצר המצב שגם כאשר האם מרוויחה יותר כסף, עדיין אבות מסרבים להיות האחראים העיקריים לטיפול בילד. שוב,  אין מדובר על החלטה אידאולוגית מודעת. אני חושב שמעטים הגברים שבמוצהר יגידו שהם לא מטפלים בילדים משום שזה לא גברי מספיק בעיניהם. הם חונכו להאמין שהם לא מסוגלים לטפל בילד, שחסר להם האיבר בגוף שמקנה את היכולת הזו. שילד צריך אמא.

והחברה מסביב לא תמיד תומכת באלו שכן מחליטים לעשות את ה-daddy shift. אמהות מסתכלות מוזר על אבות שמטפלים בילד. אולי הן חושבות שאלו אבות סוף-שבוע גרושים, או שמדובר באירוע חריג שאילץ את האב להשאר עם הילדים כשאם הייתה צריכה לעשות משהו אחר.

גם ספרי הילדים שאנחנו מקריאים לילדים לא משאירים הרבה מקום לאב. לספר “סיר הסירים” שעניינו גמילה מחיתולים, יש שתי גרסאות: גרסא שבה הילד הוא בן, וגרסא עם בת. בשתי הגרסאות, אין אבא. כשנפתלי היה קטן, הוא היה עושה קקי, ואמא שלו הייתה מחליפה לו. כשאני הקראתי את הסיפור לבני, תמיד הוספתי את המילה “ואבא”. ככה הילד שלי מכיר. כששכחתי להוסיף, הוא עצמו דאג לתקן – גם אבא מחליף קקי. צודק.

בבלוג של סמית’ הוא הפנה לרשימת ספרי ילדים שכוללים דמויות אב, אותה פרסם לרגל יום האב. זו לא רשימה מלאה, מן הסתם, אבל היא קצרה עד כאב. ברוב ספרי הילדים אין כל כך מקום לאבא כשותף בטיפול בילד. אני תוהה אם המצב דומה בעברית. מצד אחד אני יכול לחשוב על כמה ספרים עם דמויות אב – מעשה בחמישה בלונים, למשל – אבל אני יכול הרבה יותר בקלות לחשוב על ספרים שמופיעות בהם רק אמהות: סיר הסירים, כאמור, וגם האריה שאהב תות (שהוא בכלל ספר מחורבן), איילת מטיילת, ועוד רבים אחרים. גם כאשר האב כבר מוצג, הרבה פעמים זה באור מגוחך משהו, וכמעט תמיד לא בתפקיד מטפל. “לאבא שלי יש סולם” הוא כנראה הדוגמא הטובה ביותר לכך.

אז למה כששרתי לו שיר שאהב

נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו?

כפי שטענתי מקודם, ההדרה הזו של גברים מעולם הילדים פוגעת גם בגברים וגם בנשים – שתי הקבוצות מוגבלות בדברים שהן יכולות או לא יכולות לעשות, בדברים שנדרשים מהן ובדברים שנאסרים עליהן.

שתי הצורות הקיצוניות, המשפחה ה”מסורתית” והמשפחה ה”מסורתית-הפוכה” אינן צריכות להוות אידיאל, אלא, לכל היותר, אפשרויות. מה שאנחנו צריכים לשאוף אליו הוא פיזור נורמלי יותר של האוכלוסיה על הציר שבין השניים, כאשר רוב המשפחות צריכות ליפול בערך באמצע – שותפות מלאה בטיפול בילדים, כמו גם במטלות הבית, בין שני בני הזוג. זה שהמשבר הכלכלי הנוכחי מגדיל את מספר המשפחות במודל ה”מסורתית-ההפוכה”, גם אם לא כל כך מרצונן, אומר שיש סיכוי שהלגיטימציה של גברים בתפקידי טיפול תגדל במהירות גבוהה יותר. אולי לפחות יצא לנו את זה מכל העסק.

—

אחד הדברים שלא יוצא לי להתמודד איתו, תודה לאל, זה אופנת ה”נסיכות”. באחד הטריקים השיווקיים המבריקים אי פעם, לקחה חברת דיסני כמה דמויות נשיות קלאסיות שלהן, ארזה אותן ביחד תחת מותג “הנסיכות”, והתחילה לשווק אותן באגרסיביות לילדות קטנות. ההיסטוריה כמו גם התוצרים של המהלך הזה מתוארים בכתבה מרתקת בניו יורק טיימס מאת פגי אונרסטיין. כאמור, כאב לבן אינני צריך להתמודד עם ההשלכות העיקריות של האופנה הזו, אבל אני כן סופג מקצת מהנזק הסביבתי שלה. למשל, שאי אפשר לקנות לילד שלי, מעריץ גדול של דורה, צעצועי דורה שרלוונטיים למה שהוא (והרבה מאוד ילדות) אוהב בה: ההרפתקאות שלה. במקום זה, מוצרי דורה משווקים בלעדית לילדות, צבועים תמיד בוורוד, ומכוונים לאותה פעילות נרקיסיסטית שמשום מה מזוהה עם ילדות, אבל אינה קשורה בשום צורה לדורה. מראות, סטים של איפור, מברשות שיער, מטבחים ושאר דברים שהמשווקים מזהים עם קהל היעד של ילדות. זאת, למרות שילדים בגיל הרלוונטי (2-4, בערך) אפילו לא יודעים להבדיל בהכרח בין בנים לבנות, ועל פי מחקרים הם גם לא מבינים שהמין שלהם הוא קבוע ובלתי ניתן לשינוי.

וזה לא שלבני אין עניין במטבחים. דווקא יש לו סט כלי מטבח ועד לא מזמן היה לו גם מטבח צעצוע גדול למדי (למעשה, כל כך גדול שהחלטנו להפטר ממנו כדי שיהיה מקום בסלון…), אבל איך לעזאזל זה קשור לדורה, הילדה שמטפסת על הרים וחוה נהרות?

העניין הוא שבעוד שלכולם זה נראה בסדר לגמרי לחזק את הסטריאוטיפים הנשיים אצל ילדות, אצל ילדים נעשה לא לגיטימי לעודד סטריאוטיפים גבריים. צעצועים אלימים הופכים להרבה פחות נפוצים, ויש הורים רבים שיסרבו לקנות לילדיהם הפעוטים אקדחי צעצוע, למשל. גם זה לא מפריע לי במיוחד, אבל לקראת האלווין האחרון רצינו לקנות לילד תחפושת, ובכל מקום שבדקנו היו אינספור תחפושות לבנות (נסיכות, פרפרים, פיות – לא משהו שחורג מהסטריאוטיפ), ואפס מאופס לילדים. מכיוון שתחפושות אלימות לזאטוטים הן אאוט, הדבר היחיד שנשאר, פחות או יותר, זה פיטר פן ((לצורך העניין, אני מניח, כולם מקבלים כמובן מאליו שאף אחד לא קרא את הספר ויודע שפיטר פן הוא דווקא דמות אלימה מאוד.)). בסוף הצלחנו לגרד איזו פיג’מת ספיידרמן מאיפשהו. לפחות זה.

—

כאב ששימש תקופה מסויימת כמטפל העיקרי בילד וכעת “סתם” שותף מלא, אני מוצא את עצמי מתעניין יותר ויותר בנושאים הללו. זה לא קשור בכלום לנושאי המחקר המוצהרים שלי, אבל יום אחד אני עוד אכנס לעובי הקורה. נדב, בא לך לעשות שיתוף פעולה מתישהו?