בואו נניח שאתם כותבים בלוג במשך כמה שנים, וכל מיני אנשים מנויים על הרסס שלכם, חלקם, יש להניח, באמצעות הגוגל רידר. עכשיו, בואו נניח שבחלוף מספר שנים אתם מחליטים שאחד הפוסטים שלכם — או כולם — מביך מדי, מפליל מדי, או באופן כללי הייתם מעדיפים שלא ישאר לו זכר בשום מקום. אולי אתם רוצים להכנס לפוליטיקה ומעדיפים שלא יזכרו לכם את הפעם שצילמתם את עצמכם בתחתונים, אולי אתם פוצחים בקריירה טלוויזיונית ומעדיפים שלא ישארו שרידים של כל מיני דברים שאמרתם ואנשים לא יאהבו. לגיטימי. בלוג שלכם, לא? מוחקים את הפוסטים הבעיתיים מהבלוג, וכעבור כך וכך זמן גם הגוגל קאש שוכח, והכל בא על מקומו בשלום, נכון?

אז זהו.

לא יודע אם שמתם לב, אבל הגוגל רידר מאפשר לכם לגשת לכל הפוסטים שנכנסו לתוכו, לא משנה עד כמה הם ישנים. עוד דבר שיכול להיות שנתקלתם בו הוא שאם במקרה מישהו פרסם פוסט ומחק אותו אחרי זמן מה, אחרי שהרידר כבר הספיק לקצור את הרסס שלו, אז הוא עדיין יופיע לאנשים בקוראים שלהם.

שילוב של שתי העובדות האלה ביחד אומר שאיפשהו בבטן של גוגל שמור עותק של כל פוסט בכל בלוג שמישהו מנוי עליו דרך הגוגל רידר. לעד. בלי קשר לאם כן או לא מחקתם אותו. וכל אדם שנשאר מנוי על הבלוג שלכם יכול לגשת לפוסטים הללו, בלי קשר לנגישות של אותם פוסטים דרך האתר עצמו.

סתם, שתדעו.

אולי אחד המהלכים המבריקים ביותר שנעשו בסדרה החדשה (של דוקטור הו, על מה כבר אני יכול לדבר? אה, אגב, ספויילרים לפניך), והדבר היחיד שהפך את החזרתו של המאסטר לשווה את הטרחה, היה השילוב של שורת הבס (bassline, איך קוראים לזה בעברית?) של נעימת הנושא של הסדרה אל תוך העלילה עצמה. כפי שאתם בודאי זוכרים, המאסטר התלונן שהוא כל הזמן שומע בתוך הראש, עוד מילדותו, מעין תופים, ארבע פעימות מהירות – טא טא טא טם, טא טא טא טם, טא טא טא טם. הוא השתמש במקצב הזה גם כדי להחדיר את המסרים התת הכרתיים שלו אל ראשיהם של אזרחי הממלכה המאוחדת כדי להבחר לראשות הממשלה.

אפשר לתת כל מיני הסברים למקצב הזה בתוך מסגרת העולם של דוקטור הו, גם אם מתעלמים מהסיבה האמיתית (זה מגניב). המאסטר התחיל לשמוע את ה”תופים” אחרי שהוא הביט אל תוך המערבולת, אולי משם הגיע המקצב? אולי זהו המקצב של הזמן עצמו? זה יסביר את קיומו של המקצב בנעימת הנושא של התוכנית.

הסבר אחר, והרבה יותר מעניין, הוא שהמאסטר תמיד היה שם ברקע, שהוא לא סתם איזה ארכי-נבל שנתקל כל הזמן בדוקטור, אלא שהם קשורים באיזשהו אופן מהותי יותר. האזהרות השונות שקיבל הדוקטור על כך ש”השיר שלו יסתיים בקרוב”, בתחילה מהאוד, ועכשיו מהנוסעת בעלת הכוחות הנבואיים, רומזות לכיוון הזה. ((מובן שהנעימה של הדוקטור הייתה שם הרבה לפני שמישהו בכלל חשב על המאסטר. אבל כאשר מנסים ליישב שאלות כאלו, התשובה הנכונה והבנאלית היא לא מעניינת. הגישה הנכונה צריכה לקבל את העולם הפנימי כקוהרנטי, גם אם ידוע לנו שעובדות מסויימות הומצאו בדיעבד. לעזאזל – רק בעונה השישית של הסדרה נודע לצופים לראשונה שהדוקטור הוא אדון זמן, והמאסטר עצמו הופיע לראשונה רק בעונה השמינית (ואז הוא הופיע בכל סיפור בעונה…). לפעמים, יש לציין, קשה להתעלם מהעובדות האמיתיות. (זהירות! ספוילר להאוס!) הדילמה של האוס בפרק של שבוע שעבר בעקבות התאבדותו של קוטנר, למשל, היא לא מעניינת בעליל משום שטאוב צודק: זה באמת מוות חסר משמעות. בעולם הפנימי של הסדרה אין שום הגיון בכך שקוטנר התאבד. הסיבה היחידה להתאבדות הזו היא שקל פן (הידעתם? שמו הפרטי המקורי של קל פן הוא קלפן) הודיע על פרישתו מהסדרה בעקבות הצטרפותו לצוות העובדים של הבית הלבן. כל ניסיון ליצוק משמעות לתוך ההתאבדות הזו, בעיקר לאור ההתפתחות של הדמות לאורך הפרקים, חייב לא סתם “להמציא” סיבות אחורה בזמן, אלא לעוות את המציאות כפי שהיא נבנתה בסדרה, ובעצם להפוך את מה שהוצג לנו בעבר לשקר. מעין גרסא בזעיר אנפין של אותה עונה ידועה לשמצה של “דאלאס” שכולה הוכרזה בדיעבד כחלום של אחת הדמויות כי התסריטאים הכניסו את עצמם לברוך שהם לא ידעו איך לצאת ממנו. על פי וויקיפדיה קוראים לזה “רטקון“.))

—

נעימת הנושא של הסדרה הייתה פורצת דרך בזמנה. כיום, כשמוזיקה אלקטרונית נמצאת בכל מקום, קשה להבין את זה, אך המלחינה שעבדה אז בסדנא הרדיופונית של ה-BBC הייתה צריכה ממש לבנות בעצמה את הכלים שייצרו את המנגינה הבלתי נשכחת הזו.

אם נתעלם מרעשי הרקע, יש שני אלמנטים בנעימה: פעימות הבס המאיימות, והשריקה הצורמנית והמסתורית שמתנגנת מעליהן. השילוב בין שני האלמנטים יוצר את אחת הנעימות האפקטיביות ביותר שאני מכיר ליצירת האווירה הנכונה לסדרה שנודעה מאוחר יותר ככזו שצופים בא ממאחורי הספה.

[audio:http://www.drwhoguide.com/mp3/who1.mp3]
הנעימה של הדוקטור הראשון

בשלושת הדוקטורים הבאים לא נעשו שינויים מהותיים בנעימה – רק קצת הכפילו את הסיום כדי להאריך אותה, כך שתתאים לאנימציית הפתיחה המשודרגת של העונות המתקדמות יותר.

[audio:http://www.drwhoguide.com/mp3/who4.mp3]
הדוקטור הרביעי.

אך החל מהדוקטור החמישי והלאה, החלו שינויים משמעותיים יותר בנעימה. ההקלטה המקורית נזנחה לגמרי, הכלים הוחלפו, נוסף אפקט רועש ומעצבן בפתיחה, והדוקטור השביעי כבר בכלל קיבל משהו מאוד שנות ה-80-מי.

[audio:http://www.drwhoguide.com/mp3/who5.mp3]
חמישי

[audio:http://www.drwhoguide.com/mp3/who6.mp3]
שישי

[audio:http://www.drwhoguide.com/mp3/who7.mp3]
שביעי

אנחנו נתעלם באלגנטיות מהשמיני (שבכל מקרה היה בכלל סרט טלוויזיה, אז אין לו בדיוק נעימת נושא כמו לאחרים). הדוקטור התשיעי (והעשירי, שחולקים את אותה המנגינה עד כמה שאני מצליח להבחין) חזרו קצת יותר למקורות, אבל עיטרו את הנעימה הקלאסית בקצת כלי נשיפה וכינורות דרמטיים יתר על המידה.

[audio:http://www.drwhoguide.com/mp3/who9.mp3]
הנעימה החדשה

—

מה יקרה כש”יסתיים השיר” של הדוקטור? האם, לראשונה בסדרה החדשה, תתחלף מנגינת הפתיחה עם המעבר לדוקטור ה-11? ומה הקשר בין ארבע הנקישות של המאסטר לדוקטור? האם יתגלה כי צילו של המאסטר רדף את הדוקטור, בעצם, עוד מראשית ימיו כנווד בחלל ובזמן?

—

בעונה ה-27, זו שמעולם לא הופקה כי הסדרה בוטלה, היו אמורים להטיל מעט אור על עברו הלוטה בערפל של הדוקטור. הקשר שלו לדמות מסתורית בהיסטוריה של גאליפריי – “האחר” – אמור היה להחשף. הדוקטור, כך צריך היה להתגלות, הוא גלגול גנטי של הצלע השלישית של מייסדי גזע אדוני הזמן – ראסילון ואומגה. סוזאן, נכדתו של הדוקטור שהופיע לצד הדוקטור הראשון, הייתה למעשה נכדתו של “האחר”, שזיהתה את סבה בדוקטור, הצעיר ממנה בהרבה.

העלילה הזו מעולם לא הופיעה, כאמור, על מסכי הטלוויזיה. היא קיימת בספרים שנכתבו לאחר ביטול הסדרה, אבל הספרים הללו אינם נחשבים חלק מההיטוריה הרשמית. עברו של הדוקטור ביקום של סדרת הטלוויזיה, אם כן, עדיין לוטה בערפל. מתאים לראסל ט. דיוויס לחשוף, כמחוות סיום כהונתו בראש הסדרה, טפח מעברו של הדוקטור ביקום הזה. הקישור לנעימה המפורסמת של הסדרה, אם אכן הוא יהיה כפי שאני מצפה, הוא לא פחות ממבריק. אני מקווה שגם אחרי ששירו של הדוקטור יגיע לסיום, נעימת הנושא תמשיך להתנגן עוד זמן רב.

אמרתי או לא אמרתי? המאסטר הזה, קרציה רצינית. ברגע שהחזירו אותו לסדרה, זה היה ברור שהוא יופיע שוב ושוב ושוב. הוף. כבר היה עדיף דאלק קאן.

(פוסטים קוהרנטיים יותר מובטחים בקרוב).

זה כמה שבועות שאני ברצף בלתי נגמר של בדיקת עבודות ובחינות, תוך שאני גם צריך לכתוב כמה משל עצמי. בד בבד, כמה סיפורים מעניינים צצו בעיתונות המקומית בנושאי חינוך, וגם נתקלתי במספר פוסטים בבלוגים שונים שאני קורא בנושאים הללו. מכל זה הבנתי שהיקום מנסה לאמר לי משהו. אז בימים הקרובים אני אפרסם מספר פוסטים בנושאי חינוך והשכלה, עד שימאס לי. ראו הוזהרתם.

סעיף ראשון על סדר היום: אהוד קינן. אהוד פרסם לאחרונה פוסט בו הוא לועג לנסיון של בתי ספר ללמד טקסטים שלו באמצעות שאילת שאלות כגון “מהי הבעיה המרכזית הנדונה במאמר?” או “מה היא עמדתו של הכותב ביחס לבעיה זו? הוכח דבריך מן המאמר.” אבל השאלה שהכי מכעיסה את אהוד היא זו שמציגה עובדה מסויימת ואז שואלת “כיצד היה כותב המאמר מגיב על כך? נמק את דבריך.”

לעיתים כשהיה מתקיים דיון בכיתה על טקסט הייתי מציע שפשוט נשאל את הכותב בעצמו למה הוא מתכוון, מאחר שהוא עדיין חי ויודע את התשובה הכי טוב. תלמידה אחרת בכיתה ננזפה וכמעט הועפה מהכיתה כאשר אמרה על שיר כלשהו “אולי הוא סתם ראה עץ והחליט לכתוב עליו ולא כל דבר קשור ליחסים עם אמא שלו?”.

עכשיו, מספר אהוד, הוא מוצא עצמו בעמדת המנותח, שכן טקסטים שכתב עשו את דרכם לקורסים ושיעורים שונים, ואף למיקוד של אנקורי. ((אופן הלימוד של מוסדות כמו אנקורי הוא מתועב בעיני – הרעיון הוא ללמד את מה שדרוש כדי לעבור את בחינות הבגרות, לא שבריר יותר, וזאת באופן שיבטיח ששום דבר שימושי לא ישאר בתום הלימוד. קיומם של מוסדות כאלו מהווה אישור לתלמידים לכך שהמדינה אינה רואה שום ערך אמיתי במה שתלמיד מקבל במערכת החינוך, שכן היא אינה מתגמלת את התלמידים של המוסדות הממלכתיים בשום צורה שאינה מושגת באופן יעיל יותר באמצעות מוסדות כגון אלו.))

ובמקום שסוף סוף יבין למה המורה צריכה לשאול “מה הכותב היה אומר?”, אהוד רק מתעצבן עוד יותר, ומספק לקוראיו את התשובות לשאלות, מפי האתון. התגובה האינסטינקטיבית שלי לזה היא להגניב לתוך ספרי אנקורי את מספר הסלולרי של אהוד, ולראות איך הוא יתמודד עם שטף הטלפונים של תלמידים לא מוצלחים במיוחד שיבקשו לשאול אותו מה הוא חושב בכל מיני סוגיות. ((ותיקי האייל עוד זוכרים את מעללי כיתת המידענות, כמו גם הילדים מחטיבת הביניים ההרצליינית.)) אבל מכיוון שאין לי קשרים בבתי דפוס, חשבתי לנסות ולהסביר פה למי שעדיין תוהה מדוע השאלות הללו נשאלות.

התשובה היא פשוטה: תלמידים רבים הם הרבה פחות חכמים מאשר היינו רוצים. אנחנו, ואני נותן לאנשים שטורחים לקרוא את הבלוג הזה להנות מהספק בנושא, אנשי ספר, אנשים שהמילה הכתובה היא לחם חוקם, או לפחות חלק משמעותי מחיינו. עבור הרבה מאוד ילדים המילה הכתובה היא משהו מרוחק, לא בלתי מוכר, אבל עדיין די אקזוטי. נו, אתם יודעים, בוריינים. עבור אותם רבים, הרעיון של להסתכל בטקסט ולהבין על מה הוא הוא לא מובן מאליו. מדובר פה בסט של כישורים שצריך לפתח אצלם, ושיעורי החיבור והלשון הם האמצעי הסביר ביותר של מערכת החינוך לעשות כן.

השאלה “מה היה הכותב אומר בתגובה ל…” היא סוג מתקדם יותר של הבנה, שחסר אצל רבים עוד יותר. היכולת לשאוב מתוך הטקסט את הנחות היסוד שלו, כדי שניתן יהיה ליישם אותן על משהו אחר אבל עם קווים מקבילים מסויימים, היא מתקדמת מאוד. סטודנטים שאת עבודותיהם אני קורא מתקשים בכך עד מאוד, והניסיונות החוזרים והנשנים שלי להסביר להם שהם צריכים לדעת איך לקחת טקסטים שלמדנו ועוסקים בנושא אחד, וליישם אותם על נושא אחר לגמרי, לא מועילים בכל המקרים.

זאת, אגב, בהבדלה גמורה מסוג השאלות שנשאל בשיעורי ספרות, כגון “מה היית אומר לדמות זו” או “למה התכוון המשורר”. השאלות הללו, כאשר הן נשאלות ברמת התיכון, הן במקרה הטוב שאלות שנועדו לעודד יצירתיות אצל התלמיד, ובמקרה הרע (והנפוץ יותר), נועדו להבטיח שהתלמיד למד בעל-פה מה שאמרו לו בכיתה. ((זה לא שאין שימוש אמיתי לשאלות כאלו בחקר הספרות, אלא ששאלת “למה התכוון המשורר” היא ניסוח קלוקל ביותר לשאלה שמניחה ביסודה שהיצירה, מרגע שיצאה לאוויר העולם, אינה עוד יצירה של המשורר או הסופר לבדו, אלא היא בהכרח יצירה משותפת של הכותב ושל הקורא, ולכן הפרשנות שמעניק הקורא היא לא פחות לגיטימית מאשר זו שמעניק לה הכותב. במקרה כזה, כאמור, להגיד ש”זו הייתה כוונת המשורר” זה לפספס את כל הפואנטה. השאלה המעניינת יותר היא איך תפיסות נפוצות בציבור משקפות (או שיקפו) את היצירה, ואלו משמעותיות נוצרות מתוך האינטראקציה הזו.))

הניסיון של אהוד להלעיג על המורים להבעה ולעודד את התלמידים להתחכם, אם כן, אינם אלא ניסיונות לעודד עילגות ובוריינות. לא שאני דואג – רוב הסיכויים הם שמי שכבר קורא את הבלוג של קינן אינו זקוק לסיוע בית הספר בפיתוח הכלים הללו. אבל מן הראוי, לדעתי, להכיר בחשיבות של לימודי הבעה בבתי הספר, ולעודד את המורים במקום ללעוג להם ולמעשיהם.

כל טקסט (פרט לספרי מבוא) שמתחיל באטימולוגיה של המילה “דמוקרטיה” יהיה גרוע, מעצבן ויוכיח שלכותבו אין מושג מה זו דמוקרטיה.

(חוק זה הוא מקרה פרטי של הכלל שמעודד אנשים שלא לפתוח טקסטים במילים “מילון אוקספורד/אבן-שושן מפרש את המילה X כ…”).

דובי (בודק עבודות)

כשפתחתי את הרידר הבוקר, ציפיתי למבול של פוסטים על הממשלה עצומת הממדים של נתניהו. הופתעתי לגלות שלאף אחד כמעט לא אכפת. אולי אף אחד לא ציפה לשום דבר מנתניהו, אולי היאוש אחז בנו. רק יובל כתב ביקורת נפלאה על מגוון התפקידים המעניינים שנבדו כדי למצוא תעסוקה מדומיינת ללא פחות מ-37 אנשים.

אבל אם נתעלם לרגע מעצם כמות האנשים בממשלה הזאת, אחד הדברים שדקר לי בעין היה איכות האנשים והמיקום שלהם. דוגמא בולטת, כמובן, הוא שטייניץ בתפקיד שר האוצר – אחד מהמשרדים הבכירים ביותר בממשלה שמאוייש על ידי אדם שמעולם לא החזיק במשרת שר, סגן שר, או מחלקת תה במשרד ראש הממשלה. אותו כנ”ל לגבי גדעון סער. וזה לא שאין אנשים מנוסים יותר בשורות הליכוד. מנגד קופצות לעין כמה דוגמאות הפוכות, של אנשים כמו מרידור ובגין ששונמכו משמעותית (מרידור היה שר בכיר בעברו וקיבל משרת שר זוטר, ואילו בגין היה בעברו שר זוטר (המדע), וקיבל משרת שר בלי תיק). ((אפרופו, איפה ההדר והצניעות שתמיד אמרו שיש לבגין? מדוע הוא הסכים להכנס לממשלה מנופחת כל כך בתפקיד חסר משמעות כל כך? אני לא מדבר על ברברנים כמו ברוורמן – האיש שטובל והוא כל כולו שרץ אחד גדול – מבגין באמת אפשר היה לצפות ליותר.))

אבל אלו אנקדוטות. איך אפשר לבדוק האם הממשלה הזאת חריגה מבחינת הניסיון של חבריה? החלטתי לתכנן מדד ניסיון פשוט (יש שיאמרו פשטני), ולבחון אותו לגבי הממשלה הנוכחית.

עבור המדד הזה חילקתי את משרדי הממשלה לשלוש קבוצות: שרים בכירים (חוץ, בטחון, אוצר, פנים, משפטים וחינוך), שרים זוטרים (כל השאר), וקבוצה אחת שכוללת שרים בלי תיק וסגני שרים. יש, כמובן, בעיות עם החלוקה הזו. האם כל מיני משרות מופלצות כמו “השר לענייני מיעוטים” צריכות להכלל תחת שרים זוטרים, או שמדובר בעוד שר בלי תיק במסווה עלוב? ומה לגבי סגני שרים שאין מעליהם שר? האם הם “במעמד שר” כמו שכתוב בטמקא, או סגני שרים? בסוף החלטתי ללכת לפי התואר הפורמלי בהכל חוץ מאשר במקרה של משולם נהרי (“שר במשרד ראש הממשלה”) שהוכרז מבחינתי כמקביל לשר בלי תיק/סגן שר.

עבור כל שר נתתי מספר בין אפס לשלוש. אפס ניתן למי שנשאר באותה רמת משרה ביחס למשרה הבכירה ביותר שמלא בעברו (ברק, ישי, אדלשטיין וכו’). אחד קיבל מי שקודם ברמה אחת (מכלום לסגן/בלי תיק וכן הלאה). שתיים קיבל מי שקפץ מעל רמה אחת (מכלום לשר זוטר, או מסגן/בלי תיק לבכיר) או מי ששונמך ברמה אחת (כלומר, מייצג אובדן של ניסיון שנצבר בעבר). שלוש קיבל מי שקפץ בשתי רמות (מכלום לשר בכיר) או מי ששונמך בשתי רמות (מבכיר לסגן/בלי תיק – לא היו מקרים כאלו, אלא אם סילבן שלום יפתיע).

ממשלה נורמלית תציג מדד ממוצע של בין אפס (אף אחד מהשרים לא קודם) לאחד (או שכל השרים קודמו ברמה אחת, או שחלק מהשרים נשארו באותה רמה וחלק קודמו מכלום לשרים זוטרים, ועוד כל מיני וריאציות), או כל דבר באמצע. ככל שהמדד שואף לאפס, כך הממשלה היא בעלת יותר ניסיון מיניסטריאלי – אבל לגמרי הגיוני וסביר שממשלה לא תעמוד על אפס בדיוק, משום שכל הרעיון של צבירת ניסיון הוא התקדמות, וכן מן הראוי להוסיף פרצופים חדשים לממשלה מדי פעם.

המדד, יש לציין שוב, הוא פשטני מאוד. הוא בודק אך ורק ניסיון במשרת שר ולא ניסיון בתחומים אחרים (ראשות ועדות, נסיון מקצועי בתחום וכד’), והוא גם לא בודק את איכות תפקודו של השר במשרתו הקודמת (כלומר, הוא מתעלם מההשלכות של החוק הפיטרי – אני אישית לא מתלונן על כך ששר הבטחון לשעבר פואד שונמך למשרת שר זוטר, אבל המדד לא משקף את זה). עם כל הפגמים הללו, מה אומר המדד? הציפייה שלי ממבט כללי על הרשימה היה של ממוצע גבוה למדי. ציפיתי לפחות ל-1.5. התוצאה האמיתית, אני חייב להודות, הפתיעה אותי לטובה:

1.03 – כלומר, מדד הניסיון אמנם נוטה לכיוון חוסר הניסיון של הממשלה (לא מפתיע לאור הכמות שלהם), אבל לפחות ברמה התיאורטית, לא מדובר בחריגה משמעותית ממה שהייתי מכנה “טווח סביר”. מכיוון שאין לי את הזמן להשקיע בבדיקת המדד עבור ממשלות קודמות, קשה להגיד עד כמה חורגת התוצאה הזו מהממשלה הממוצעת. אם מישהו מעוניין לבדוק זאת, הרי לכם הזדמנות לכתוב עבודת סמינר נחמדה במדע המדינה. ספרו לי מה היו התוצאות.

פטור בלא כלום אי אפשר, בכל זאת. הסתכלתי ספציפית על משרות סגן השר – זו משרה קלאסית לקידום. מדובר על ההזדמנות הטובה ביותר לח”כ צעיר להחשף לתהליכים של קבלת ההחלטות במשרד ממשלתי בלי לקבל יותר מדי אחריות (בניגוד למשרת שר בלי תיק, שם אין חשיפה לתהליכים הללו). ההגיון אומר שהמשרה הזו תהיה הזמנית ביותר, ושאנשים לא ישונמכו למשרה הזו (וגם לא יסכימו להשתנמך אליה). לכן שיניתי קצת את המדד כדי לבדוק מה עושה המשרה הזאת: כעת, שנמוך למשרה שווה למינוס אחד. רציתי לראות מה הממוצע בקרב סגני השרים בממשלה הנוכחית. האם התפקיד אכן משמש כתפקיד חניכה לשרים עתידיים, או שאנשים נתקעים לעד במשרה הזאת, או, חלילה, משונמכים אליה. הממוצע המיטבי, אם כן, צריך לשאוף לאחד – כל מי שממונה למשרת סגן שר צריך להיות חדש לגמרי בתפקיד, ובקדנציה הבאה או שיהפוך לשר או שיחזור להיות ח”כ אם הוחלט שהוא לא ראוי לתפקיד בכיר יותר.

המציאות קצת פחות נעימה. הממוצע הוא 0.111. מבין ארבעה סגני שרים, ארבעה נשארו בתפקיד הזה מקדנציות קודמות, ועוד שניים (כהן ו-וילנאי) שונמכו ממשרות בכירות יותר. ((יש לציין שמבין הארבעה שנשארו בתפקיד, שניים הם מיהדות התורה, שמסרבת לקבל תפקידי שר מסיבות אידאולוגיות, ולכן סגנות שר היא המשרה הבכירה ביותר שהם מוכנים לאייש. מבין המשונמכים, וילנאי משום מה ממש חשק בתפקיד סגן שר הבטחון, ואף הסכים להשתנמך אליו בעבר ממשרת שר המדע התרבות והספורט, כי זה מה ששווים מדע ותרבות (וספורט) בעיניו.))

קצת נמאס לי מיהודים ששומעים שאני מישראל וישר מנסים לדבר איתי עברית. לא שמפריע לי לדבר בעברית, אבל דחילק – זה שלמדתם קצת עברית בסאנדי סקול לא הופך אתכם לדוברי עברית, האנגלית שלי, לעומת זאת, דווקא לא רעה. הבעיה האמיתית היא המבטא שלהם – משהו שמערבב הגייה אשכנזית עם מבטא אמריקאי/קנדי – זה מבלבל מאוד, ואני צריך לחשוב כמה שניות אחרי כל משפט שלהם, כדי לנסות לתרגם את זה לשפה שאני מכיר. כמובן, הכי גרוע זה כשהם מנסים לספר בדיחה – הם אומרים את מה שהם אומרים, ואז מסתכלים עלי בציפייה עם חיוך מרוח על הפנים שלהם. ואני? לי אין מושג מה הם אמרו.

הוף.