כבר שנים שאני מחפש תרגום נאות לאנגלית לביטוי “מלשון הן למדים לאו” (או להפך). אין שום דרך אלגנטית להגיד את מה שהביטוי הנפלא הזה אומר. העובדה שהוא כל כך שימושי הופכת את החוסר הזה למציק הרבה יותר.

והנה היום למדתי בזכות סנופס שדווקא יש ביטוי כזה. או, לפחות, היה אחד. מכירים את האמירה “the exception proves the rule”? היא חסרת משמעות. היא לא הגיונית. למעשה, היא בדיוק ההפך ממה שהיינו מצפים. החריג אינו מוכיח את החוק. להפך – הוא מוכיח שהחוק שגוי, כי יש חריגים. יש כל מיני דרכים לנסות לפרש את הביטוי הזה בצורה קצת יותר הגיונית. פעמים רבות, למשל, אנשים אומרים את המשפט כשהם מתכוונים לכך שעצם זה שהחריג הוא חריג מראה שבדרך כלל החוק נכון. למשל, אם היינו צריכים לחפור ולהביא איזו דוגמא נגדית איזוטרית למשהו, רק מחזק את הטענה שבדרך כלל, ה”משהו” הוא תיאור מדוייק של המציאות.

אבל מסתבר שהפרשנות הזו היא לא המטרה המקורית של הביטוי. המטרה המקורית של הביטוי היא לציין שהעובדה שמשהו מצויין כחריג של חוק מסויים בספר החוקים, מחזקת את האמירה שכאשר לא מתקיים החריג, מתקיים החוק. למשל, כמו בדוגמא שנותנים בסנופס, אם בחניון יש שלט בו כתוב “החניה חינם ביום שבת”, ניתן להסיק מכך שבשאר הימים החניה בתשלום. או, במילים אחרות, מלשון הן למדים לאו.

חבל רק שאם אני אשתמש בביטוי באנגלית במשמעות המקורית והשימושית שלו, אף אחד לא יבין על מה אני מדבר. בעסה. למישהו יש רעיון אחר לתרגום של הביטוי שאנשים גם יבינו?

יאללה, נו, גם אני אפגין את האין-כישורים שלי במשחק שמסתובב עכשיו.

הכללים (כפי שנגנבו מהבלוג של שחר):

. בוחרים ערך אקראי בויקיפדיה – שיהפוך לשם הלהקה\האמן.

2. בוחרים ציטוט אקראי (הציטוט האחרון בעמוד הזה) – המלים המסיימות שלו (לבחירתכם כמה מהן) תהפוכנה לשם האלבום.

3. בוחרים תמונה מעניינת אקראית מפליקר (התמונה השלישית בעמוד הזה) – שתהפוך לתמונת העטיפה.

וזהו, בערך.

דרך מולדבסקי ובניו (וגם קוזליק).

1. תמונה, שם, ציטוט

2. תמונה, שם, ציטוט

3. תמונה, שם ((למרבה השעשוע, יצא לי שם של להקה)), ציטוט

(קליקים להגדלה)

כשבמקור תכננתי לכתוב את הפוסט הזה, הוא היה אמור להיות מנוסח היטב, עם תיעוד וקישורים לכל מיני דוגמאות, אבל אין לי זמן בימינו, והקישורים נשכחו, וגם אין לי כוח. ((היה לי גם רעיון נפלא לשם לספר שיתאר את המשבר הכלכלי הנוכחי, אבל גם הוא נשכח. קשה להיות סנילי.)) אבל אז ראיתי את התגובה של מאש אצל נתאי, וזה הדליק לי את הפיוזים מחדש, אז תאלצו להסתפק במשהו פחות מושקע.

יותר מהכל, העדויות האלה חושפות כשל חינוכי משמעותי של כל המדינה הזו ושל הצבא בפרט אם הן נכונות.

התגובה הזו מייצגת לא מעט תגובות שהיו בעקבות חשיפת הסיפורים על התנהגות בלתי נסבלת, כמו גם פשעים של ממש, שבוצעו על-ידי חיילים במהלך עופרת יצוקה. יש כמה קטגוריות של תגובות – האחת היא ההכחשה הגורפת, אחרת היא האשמת הדובר בשמאלנות, אבל מול שתי אלה אין בעיה להתמודד. הבעיה מתחילה בקרב אלו שאומרים שהיו דברים כאלו, וזה נורא, ושמדובר בכשל חינוכי (או ערכי, או איזו מלה שמתאימה לדובר באותו הרגע). כשל. מקומי כזה. משהו שצריך ואפשר לתקן. החיילים שעשו את הדברים הם עשבים שוטים, שצריך לנכש. אחוז בודד שמוציא שם רע לחיילים המוסריים של צה”ל. ויותר מכך – זהו כשל של צה”ל. צה”ל היה צריך להנחיל לחיילים ערכי לחימה מוסרית, וכשל במשימתו.

זוהי תחיבת הראש עמוק באדמה. אין עשבים שוטים. אין כשל חינוכי, ואין מה לתקן. הבעיה היא שהאחו כולו מורעל. החיילים הללו גדלו באווירה ציבורית מסויימת, והאווירה הציבורית הזו התרגמה למעשים הללו. לא, לא אצל כולם, אבל זה שהרעל בא לידי ביטוי יותר אצל אחדים מאשר אצל אחרים אינו אומר שאין רעל. מערכת החינוך הישראלית לא כשלה בהנחלת מוסר לתלמידיה. להפך, היא הצליחה במשימתה ויצרה חיילים נאמנים למדינה, חיילים שרואים באויב אויב ותו לא. שנים של סוציאליזציה לתפישת הערבי באשר הוא ערבי כאחר, כזר, כעוין, נשאו פרי בקרב אותם חיילים – אלו שעשו את המעשים, ואלו שראו את המעשים ושתקו; אלו שנתנו את הפקודות, ואלו שקיבלו אותן בהבנה; אלו שטוענים בלהט שהבעיה לא קיימת, ואלו שלא מבינים מה הבעיה. אינספור שנים של כיבוש – כן, לעזאזל, משחית – נותנות את סימניהן בכל הדרגים. שנים של תסכול מחוסר היכולת של מערכת צבאית להתמודד עם התקוממות אזרחית מאורגנת יותר או מאורגנת פחות, הפכו את צה”ל מצבא הגנה לצבא נקמנות. לא כל אחד כפרט, אבל המערכת כמערכת.

ואיך לעזאזל מתקנים את זה? איך מטהרים שדה שלם שהורעל, כשכל כלינו שוברו? לאן נפנה? לפוליטיקה, שם האלטרנטיבה היחידה שתהיה לממשלת נתניהו תהיה מפלגת קדימה? למערכת חינוך שכל מעייניה נתונים למאבק הנואש ליצור איזשהו תמריץ לאנשים מוכשרים להגיע לשורותיה?

מדינת ישראל איבדה כל שבריר של אמון. אמון בין האזרח למדינה, בין האזרחים לבין עצמם, בין האוכלוסיה היהודית לפלסטינית. אמון הוא היסוד הבסיסי ביותר לשגשוג וליציבות, אבל איש לא יודע איך ליצור אותו יש מאין. כשיש הרבה ממנו, הוא מייצר עוד מעצמו. כשאין ממנו כמעט, הוא משמיד כל ניסיון לייצר עוד. כך איננו יכולים ליצור אמון מול הפלסטינים. כך איננו מוכנים להעלות את שכרם של מורים מכיוון שאינם ראויים לכך. כך אנחנו בוחרים בפוליטיקאים שקרנים, כי כולם כאלו.

איך מנקים את הכל ומתחילים הכל מהתחלה?

נתאי פרץ כתב פוסט כל כך חשוב שסתם קישור פשוט לא מספיק. אז אני מנצל את רשיון השיתוף של הבלוג (הזהה לרשיון של הבלוג שלי), כדי לפרסם מחדש את הטקסט במלואו, עם המלצה להעביר את זה הלאה. אם יש לכם תגובות, נראה לי שעדיף לרכז אותן בפוסט המקורי.

—

בעקבות המאמר ב’הארץ’ על חשיפת המעשים שהיו בעזה בתקופת מבצע עופרת יצוקה.

קראתי לא מזמן את הספר רוסיה של  פוטין מאת אנה פוליטקובסקיה. ספר מחליא למדי. כלומר, ספר מצוין, אבל גורם לך לתחושה לא נעימה בבטן. כל התהליכים המתוארים בספר מוכרים למי שחי פה בשנים האחרונות עד זרא, אבל מוקצנים מאד. במהלך הספר נאלצתי לומר לעצמי מספר גדול מאד של פעמים: אנחנו עוד לא שם, אנחנו עוד לא שם, אנחנו עוד לא שם. וכל הזמן הדגש על ה”עוד לא” התחזק. הספר הוא מצויין, ולא כאן המקום לפרט את כולו, אבל אחד המאפיינים הבולטים של רוסיה של פוטין הוא האלימות המיידית והבלתי מתפשרת כלפי חושפי שחיתויות, או אפילו סתם אנשים שנשארה בהם איזו אמת מידה בסיסית של יושרה כלשהי ולא מוכנים להתיישר עם הסטנדרטים הרקובים והעקומים של המערכת. גנרל שלא מוכן לחיות מכספי שחיתות, ורעב ללחם, שופט שלא מוכן לחתום על צווים עקומים בהתאם לגחמותיהם של גנגסטרים בעלי הון, קצין שלא מוכן להשלים עם רצח ואונס של נערה, וכדומה. כל אלה הופכים מהר מאד להיות קורבנות ומושאים לאלימות איומה וגינוי חברתי. דרך אגב, פוליטקובסקיה עצמה נרצחה ביום ההולדת של פוטין.

למה אני מספר לכם את כל זה?

היום שוב שמעתי על איזה פרשת אלימות מינית מכוערת שהתפוצצה במקום עבודה כלשהו. זה נסגר בוועדת משמעת פנימית, שהטילה עונש קל על הפוגע, והשאירה אותו בתפקידו. כעת הוא מסתובב מצויד ברשימת חיסול, ולאט לאט מתנקם בכל מי שהתלונן נגדו, וגם את אלו שגינו אותו. עיקר המאמץ לנקמה מתרכז כמובן בחושף הפרשה.

ולמה אני מספר לכם את כל זה?

בעקבות הכתבה בהארץ, על החיילים שחשפו את המעשים האיומים שנעשו בעופרת יצוקה. אז כמובן ברק, שר הטיוח וההשתקה, אמר “יש לנו את הצבא המוסרי בעולם”. הטוקבקיסטים חגגו, ומצ”ח ביקשו את השמות של החיילים שדיברו, כדי לקיים אתם שיחה ידידותית. עכשיו כל מי שהיה בצה”ל איזה רבע שעה, יודע שלא כדאי להפגש עם מצ”ח.

לכן אני רוצה לספר לכם על החבר הדמיוני שלי, שיצא בצו 8 לשירות מילואים בעזה. הוא לא השתתף בלחימה, החבר הדמיוני שלי. אבל ביום האחרון של המילואים, הוא ישב עם כמה צנחנים דמיוניים, שחזרו ממבצע היפותטי בעזה. והצנחנים הדמיוניים סיפרו לו סיפורי זוועה מפרי דמיונם הקודח, שכמובן מעולם לא היו ולא נבראו, שקרים שאפילו החמאס לא היה מעז לטפול על הצבא המוסרי בעולם. החבר הדמיוני שלי הסתובב במצב רוח זיפת שבועיים, כי אלו לא היו סיפורים נעימים, אפילו שהם היו מומצאים לחלוטין. נניח שהוא אולי אפילו הדליף את הסיפורים לאנשהו, שכמה אנשים קראו אותם שם באנשהו הזה, והגיבו בזעם: מה זה השקרים האיומים האלו? למה האנשים האלו לא מספרים את זה בשמם? למה אתם עוכרי ישראל?

אכן שאלות נוקבות. אז החבר הדימיוני שלי רוצה להסביר לכם למה האנשים האלו לא הזדהו בשמם. כל מי שהגיע לאמצע שנות השלושים שלו, ועדיין עושה מילואים ביחידה קרבית, הוא כנראה סוג של פטריוט ישראלי או סוג של מטומטם, וקרוב לוודאי עירבוב של שניהם. עכשיו האנשים האלו לא רוצים ללכלך על המדינה, לא רוצים שיקראו להם עוכרי ישראל וסכין בגב האומה. הם פשוט רצו לפרוק את הזוועות (הדמיוניות, הדמיוניות) שהם ראו בעזה. ולכן סיפרו את זה לכמה אנשים. וגם אם היה שם שמאלן עוכר ישראל עם מצפון (דמיוני) הוא לא היה מספר כלום. כי מה רוצה חייל מילואים, אחרי חודש שהוא לא היה בבית? רק לסדר את חורבות החיים שלו, ולחזור לשגרה. הוא בטח לא צריך את כל הבלאגן הזה, שיכול גם להגמר באיזו תקופונת במחבוש על הפרת אנא עראף ביטחון שדה או משהו (היום קוראים לזה ב”מ). אז הוא חוזר לחיים (האמיתיים ) שלו, ומשתדל לשכוח את כל הזוועות שהוא ראה, שבמילא היו רק בדמיונו הקודח.

ושר הביטחון? הוא יכול להמשיך לספר לטוקבקיסטים שיש לנו את הצבא המוסרי בעולם. הם אוהבים שמשקרים להם. כמו העם הרוסי, שבחר בפוטין ברוב של 80% למרות שהחיים שלהם בזבל.

There’s a world outside
And I know ’cause I’ve heard talk

(Eels, Not Ready Yet)

אני לא אוהב להכנס לדיונים פילוסופיים, כי אני לא חזק בפילוסופיה. לא קראתי הרבה ספרי פילוסופיה, ומה שכן קראתי היה בעיקר בתחום של הגות מדינית. אני באמת לא מסוגל להבין טיעונים פילוסופיים מורכבים במיוחד – אני באמת טמבל – ומעדיף להתרחק מהם בדרך כלל.

אבל מכיוון ששמי כבר שורבב לדיון הזה, אני מניח שאני כבר אתרום את שני הסנט (הקנדי) שלי לדיון, עם דיסקליימר שלא קראתי פוקו, יום, קאנט או אף אחד אחר מהחבר’ה האלה מעודי (ניסיתי לקרוא את תולדות השגעון בעידן התבונה, או איך שקוראים לזה, אבל או שהתרגום לעברית הוא זוועתי, או שהספר אטום לחלוטין מבחינת השכל שלי).

אז טל כותב על האמפיריציזם (הקביעה החתרנית שיש עולם שם בחוץ ושאפשר לחקור אותו באמצעים אמפיריים ולגלות חוקים המתקיימים בו) אל מול הפנומנליסטים (אני מקבל את הטרמינולוגיה שלו כפי שהוא מציג אותה, פשוט משום שאינני מכיר את המושגים במידה מספקת – אם המונחים שטל השתמש בהם שגויים, נא להפנות תלונות אליו). אלו האחרונים טוענים שאי אפשר לדעת שיש עולם באמת, ושגם אם יש שם עולם, אי אפשר להסיק מסקנות כלליות עליו מתוך הסתכלות. כל מה שכל אחד מאיתנו יכול לדעת הוא שהוא עצמו חושב, ושהוא חווה תחושות מסויימות.

טל טוען שהוא מקבל את טענות הפנומנולוגים, אבל חושב שהתגובה הנכונה מצד האחד הנבון היא לא להרים ידיים ולזנוח את המחקר האמפירי, אלא להחליט שגם אם החוויות שלי מבוססות על פיקציה, יש תועלת בחקר הפיקציה הזו, בגילוי החוקים המתקיימים בה, ובהתנהלות על פיהם. למשל, מרגע שידוע לנו חוק הכבידה (ברמה בסיסית למדי), ברור לנו שלא כדאי לנו לקפוץ מבניינים גבוהים כי אנחנו ניפול לקרקע, וכפי שאנחנו יודעים ממדע הרפואה, נפילה מגובה גבוה יכולה לגרום לפציעות ואף למוות.

בסופו של דבר, בתוך ה”עולם” הזה אני מוצא חוקים, ועלי להסתדר עם ה”חוקים” שאני מוצא.שאם לא כן, אני חווה פגיעות, כאבים ואסונות. יתכן שהם כולם פרי דימיוני, אבל אני חווה אותם. ואם אני רוצה לא להיפגע מהם, עלי למצוא את החוקיות שאני חווה בכלוב שלי.

טל, אם כן, מציע לכל אחד לנהוג כאילו העולם אמיתי ומתקיימים בו חוקים, כי יש בכך תועלת.

כשראיתי את הטיעון הזה אצל טל, זה הזכיר לי משהו אחר: תאוריית הבחירה הרציונלית. התב”ר מתבססת על הנחת היסוד שאנשים נוהגים בצורה רציונלית (כלומר, משתמשים בכלים המיטביים כדי להשיג את המטרות שלהם). בדרך כלל, מתווספת לכך גם הנחת היסוד שהמטרה של אנשים היא מיקסום רווחים. אפעס, פעם אחר פעם אנשי הבחירה הרציונלית מגלים שכשמסתכלים על רמת הפרט הבודד, טענת הרציונליות אינה מתקיימת. הרציונליות קיימת, במקרה הטוב, בממוצע על פני כל האוכלוסיה, אבל לא אצל האדם הבודד. אמרו חוקרים מסויימים בתחום – לא נורא, אנחנו ננהג כאילו האינדיבידואלים הם רציונליים, כי זה שימושי – כי בסופו של דבר, בממוצע, אנשים מתנהגים כאילו הם רציונליים. אפשר להפיק מזה תועלת.

אבל הטענה הזו בעייתית מאוד. התב”ר מתבסס על אינדיבידואליזם מתודולוגי. כל התורה מתחילה מהפרט ומניתוח של פעולותיו של פרט. תורת המשחקים, עליה מתבססת התב”ר, עסוקה בכל עת בהצגת התוצאות התת-אופטימליות של התנהגות רציונלית של פרטים. לעומת זאת, התב”רניקים דווקא מתבססים על התוצאה האופטימלית ברמת הכלל, כדי להוכיח ש”בממוצע” הפרט מתנהג בצורה רציונלית. כל המכניזם שמסביר את המעבר מרמת הפרט לרמת הכלל שבור לחלוטין. ההתנהגות “כאילו” הפרט הוא רציונלי אולי יכולה להשיג תוצאות בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך אנחנו, כמדעני חברה, צריכים למצוא מה המכניזם שדואג שהחברה ככלל תתפקד בצורה רציונלית גם אם הפרטים בה מתנהגים בצורה רנדומלית לכאורה.

ביקורת דומה אפשר להעביר על הניסיון לטעון שהעולם שלנו הוא פיקציה, אבל בד בבד שאפשר להתנהג כאילו הוא ניתן למחקר מדעי. הטענה שלפי הניסיון יש תועלת בחקר העולם אינה יכולה להתקיים אם כבר הבנו שלניסיון אין שום משמעות בעולם שלנו (כי, כאמור, הוא פיקציה). טל נופל פה לאותה מלכודת אליה הוא טוען שההוגים הצרפתים נפלו כי הם האמינו בכוחה של הלוגיקה.

אבל זה לא רק זה. אם אנחנו מאמינים שכל מה שאנחנו רואים בעולם הוא פיקציה, ולכן במקרה הטוב אנחנו יכולים לחקור את הפיקציה הזו בעצמנו ולגלות את החוקיות שלה, המשמעות של זה היא שכל אחד מאיתנו חייב לחקור את כל העולם לבד. אנחנו לא יכולים להאמין לפיקציות שמנסות לטעון טענות על הפיקציה. אנחנו יכולים להאמין רק למה שאנחנו עצמנו חווים. כל המחקר המדעי צריך, לפיכך, להזרק לפח. זה שאיזה מהנדס מסביר לי איך פועל מנוע המכונית זה חסר משמעות, אם גם המהנדס וגם המכונית הם פרי דמיוני. מן הראוי שאני אחקור את המכונית לבד ואגלה איך היא פועלת. כך גם לגבי המחשב. או הכדור נגד כאב ראש שדיונים כאלה מצריכים. או אנטיביוטיקה. או כל דבר אחר בעולם. אם אני ה”סוכן” האותנטי היחיד בעולם, אני לא יכול לסמוך על אף אחד אחר שיחקור אותו בשבילי.

זה מוביל לאנטי-אינטלקטואליזם מוחלט. לשלילת המחקר המדעי באשר הוא. לניסיון נואל לאוטו-דידקטיות חובקת עולם.

אני לא יכול לקבל את הטענה שהעולם הוא פיקציה, ושלכן עלי לנהוג כאילו הוא אמיתי. ולמה שאאמין למי שטוענים דבר כזה, בעצם? הם הרי מכריזים על עצמם כפיקציה.

אתמול קניתי שבלולים בקופסת שימורים בסופר. עכשיו צריך לחשוב מה עושים איתם.

—

בלי קשר, אתמול ראיתי את “השומרים”. שהוא לא באמת סרט גיבורי-על, אבל יופי של סרט בכל זאת. מצד שני, הרגשתי קצת מרומה כשבאתי לראות אנשים מרביצים אחד לשני וקיבלתי במקום זה הרהורים על הפוליטיקה האמריקאית.

ולא, אל תגידו לי שהייתי צריך לקרוא את הנובלה הגרפית קודם. לסרטים לא צריכה להיות רשימת קריאת חובה.

אני נורא מקנא באיילת. נראה כאילו יש לה חיים אינטלקטואליים כל-כך מרגשים. היא נתקלת בטקסטים – מרקס, פוקו – וזה ממש מרגש אותה. זה גורם לה לרצות לדבר על זה עם אחרים. זה מטלטל את עולמה. אצלי זה מעולם לא קרה. אף פעם לא קראתי טקסט ואחריו אמרתי – וואו, החיים שלי מתחלקים ללפני שקראתי את זה ואחרי שקראתי את זה. בכלל, קשה לי להתחבר לטקסטים פילוסופיים. אני יכול להבין אותם (בסופו של דבר), אני יכול להפיק מהם תועלת. אני יכול לדבר עליהם, לנתח, לבקר, להשתמש בהם. אבל אני לא מסוגל להתרגש מהם.

זה לא בגלל שאני ציני, נראה לי. אולי זה קשור לכך שהדרך שלי למדעי החברה עברה דרך עניין בפיזיקה, משם לביולוגיה וגנטיקה, משם לפרימטולוגיה ולסוציוביולוגיה, ומשם למדעי החברה. הגישה שלי היא “מדעית”, על כל רגשי הנחיתות שזה גורם לי כמדען מדינה, שזה, תכל’ס, לא ממש מדע. אני מחפש בכל דבר את התועלת, את היישום. תיאוריה ביקורתית לא עוזרת לי כי אי אפשר ליישם אותה כדי לקבל תוצאות. מרקסיזם אינו יכול להוביל באמת לבניית מדיניות, לתכנון שיטות, לחקיקת חוקים.

אז אני מקנא באיילת, ביכולת שלה להתרגש מטקסט, ואני בעיקר תוהה מה יכול לרגש אותי.

כבר די הרבה שנים זה אופנתי להתלונן על כך שיש לנו 300 ערוצים בטלוויזיה, אבל אין שום דבר לראות. בזמן האחרון אני מגלה שזה נכון גם לגבי האינטרנט. אני גומר את סבב הבלוגים והאתרים החביבים עלי – ברסס ובלעדיו – בפחות משעה. עוד קצת בשביל דוא”ל. משם והלאה אני פשוט בוהה במסך, מחפש בחוסר אונים אחר משהו שיסיח את דעתי מהדברים היותר חשובים שיש לי לעשות. ואין כלום. מרגיש כאילו רבים מהבלוגים שאני עוקב אחריהם צמצמו משמעותית את מספר הרשומות המתפרסמות בהם, ואפילו מספר הרשומות המומלצות בפיד העבריים של שרון ירד פלאים בזמן האחרון. אני לא מוצא שום דבר חדש ומעניין לעקוב אחריו כדי למלא את החלל.

אני לא מבקש המלצות על בלוגים מעניינים. פשוט קראתי את הפוסט הזה של דורה, בו היא מספרת בין השאר כמה האינטרנט אוכל לה את החיים ואת כל הזמן, ואני פשוט לא מבין מה היא עושה כל כך הרבה זמן פה במקום הזה? אני רק רוצה לדעת אם זה משהו בי, איזו עייפות כללית מהמדיום התובעני הזה, או שגם אחרים חווים את הריקנות הפתאומית הזאת, את התחושה שיש עשרה מליארד דפים ואין מה לראות.

תגובה בבלוג של מישהו אחר עוררה את חמתו של מושא התגובה, שאם אינני טועה הוא עורך דין במקצועו, והאיש שלח דוא”ל נזעם לבעלי הבלוג, תבע להסיר את התגובה הסוררת ודרש במפגיע את מספר ה-IP של שולח התגובה, זאת, למרות שכתובת האתר שלי נכללה בתגובה (כפי שאני עושה תמיד), ואני לא בדיוק מסתיר את הזהות שלי פה. לא משנה, טמבליזם זה לא נושא הפוסט. בעל הבלוג השעה את התגובה ופנה אלי כדי להסדיר את העניין. אמרתי לו שהוא יכול למחוק את התגובה, כי אין לי זמן וכסף להכנס לענייני תביעות דיבה, גם אם הן משוללות יסוד ועומדת לי הגנת “אמת דיברתי”. קוראים לזה “אפקט הצינון”: בלי קשר לשאלה לצד מי עומד החוק, כדי להוכיח שהחוק עומד לצידי אני צריך ללכת לבית משפט, וזה עולה כסף, וזה דורש זמן. לאחרים יש כסף, ולעורכי דין במיוחד אין שום בעיה לגרור את מי שבא להם לבית המשפט בהוצאה מינימלית. יש סיכוי לא קטן שמדובר על שיטת מצליח: הוא לא היה תובע אותי גם אם הייתי מתעקש, כי אין לו עניין להעלות את הנושאים עליהם דיברתי במשפט פומבי. מצד שני, יכול להיות שמשעמם לו, ואין לי חשק להיות הקורבן שלו. עוד פלסטר קטן מכסה את חופש הביטוי של האדם הפשוט.

—

גם באייל הקורא היו לנו מספר מקרים של איומים בתביעות דיבה. גם שם, בדרך כלל, התקפלנו די מהר. עקרונות זה יופי, אבל משפט זה טרטור גדול מדי בשביל זכות שהמדינה לא כל כך רוצה שתהיה לנו.

—

שלשום קיבלתי דוא”ל מקצין אבטחת המידע של אתר הכנסת. הוא ביקש שאני אצור קשר. זה נראה לי קצת מטופש לבקש ממני ליצור קשר כשכבר יש לו את כתובת הדוא”ל, אבל חשבתי שאולי זה סוג של נימוס. אז עניתי ושאלתי במה אפשר לעזור. “אני רוצה לברר משהו לגבי הבלוג שלך”, הוא כתב לי. מכיוון שהוא השאיר לי גם תגובה ב”משמר הכנסת”, שגם בה הוא ביקש ש”אצור קשר”, ידעתי על איזה בלוג הוא מדבר.

“ברר”, עניתי לו. הסברתי שאני מתגורר בקנדה ולא ממש בא לי להרים טלפונים לישראל בעלות של שיחה בינלאומית.

למחרת בבוקר המתינה לי התשובה שלו – אנשים הגיעו לבלוג וחשבו שהוא קשור למשמר הכנסת האמיתי. הוא ביקש (בנימוס, יש לציין) שאסיר את סמל משמר הכנסת מהאתר, מה שלגיטימי לגמרי, וגם שאשנה את שם הבלוג, מה שקצת פחות לגיטימי בעיני. אבל הבלוג לא פעיל כבר שנים, ואין לי כוח להתעמת עם המדינה. אז משמר הכנסת הוא עכשיו “שלטון החוק” – אם מישהו רוצה להחיות אותו מחדש, אגב, אני אשמח.

—

מעולם לא תבעתי איש. פעם אחת הופעתי בבית משפט לענייני תעבורה כאשר איזה חלאה שהתנגש בי החליט שהוא יכול לסחוט ממני כסף. אני לא יכול להגיד שהתרשמתי יותר מדי מהחוויה: למרות שעדותו של התובע סתרה את עדותו של העד שהוא עצמו הביא, ולמרות שהנזק שנגרם למכוניות לא יכול, מבחינה פיזיקלית, להיות תוצאה של פעולה שלי (אלא אם אני מסוגל לסובב את כל ארבעת הגלגלים ולנסוע הצידה), השופטת הכריעה בסוף שמכיוון שהיא לא הייתה במקום התאונה, היא לא יכולה להכריע מי מהגרסאות היא המדויקת, והחליטה לפסוק אשמה משותפת ולחלק את עלות הנזק בינינו. שזה מבריק בעיני, מכיוון שאת זה היא יכולה הייתה להגיד גם בלי לשמוע את העדויות שלנו. למעשה, אפשר לשלוח מכתב קבוע לכל מי שמגיש תביעה לבית המשפט וליידע אותו שאלא אם במקרה השופט היה באזור בזמן הארוע, בית המשפט פוסט אחריות משותפת לשני הצדדים וזהו. בהחלט יקצר את התהליך.

בכל מקרה, מעולם לא תבעתי איש. אין לי שום רצון להגיע לבית משפט, לא כתובע ולא כנתבע. אבל אין בנמצא שום מנגנון שיגן עלי מפני ניצול של המערכת המשפטית על ידי אנשים שזמנם וממונם בידם, אנשים שלא אכפת להם לבזבז את זמנו של בית המשפט ואת זמני שלי, למטרותיהם שלהם. התוצאה היא אפקט צינון – אנשים מעדיפים לא להגיד דברים, גם אם הם נכונים, מחשש שמא יגררו אותם לבית המשפט. התוצאה היא שאנשים סותמים את הפה, שבעלי ממון זוכים להגנה על-ידי החוק שלא בצדק, שהחוק הופך לאויב שלי במקום למגן שלי.

כל עוד לא תקבענה בחוק סנקציות כנגד מי שמגיש תביעות שווא, כל עוד לא יופעל אפקט צינון נגדי כנגד מי שמאיים בתביעות כדי להביא ל”התקפלות” מהירה של אנשים מן הישוב, חופש הדיבור לעולם לא יחרוג מהחופש ללחוש בשקט, במקום שאיש אינו שומע אותך, פן הדברים יתגלגלו לפתחו של בית המשפט.

בקנדה פיתות באות עם הוראות הכנה.

(קליק להגדלה)