בתגובות לפוסט הקודם שלי כתב “אני גם” את הדברים הללו:
אני מגדיר את עצמי שמאל. שמאל מתון אבל שמאל. אתה אולי לא תגדיר אותי ככה אבל זה ממש לא מזיז לי. מבחינתי לוותר *מחר* על כל השטחים של 67, כולל מזרח ירושליים. אין לי בעיות לפנות את כל ההתנחלויות *מחר* ואני אפילו חושב שהן טעות היסטורית שלנו. לכן אני שמאל.
ולמה *מתון*? כי אני לא חי בסרט, כמוך. אני לא חי כאילו האוייב שלנו הם סקנדינביים שמזיז להם זכויות אדם או כל דבר דומה.
א”ג משקף כאן טעות נפוצה בדיון הציבורי בישראל, אבל כדי להבין את הבעיתיות בטענה שלו, כדאי אולי לעשות עיקוף דרך השוואה של אספקט מסוים של הפוליטיקה האמריקאית והאירופאית.
אחד המושגים המעניינים בספרות על הפוליטיקה האמריקאית הוא ה”הזדהות המפלגתית” (party identification), מושג שנטבע על ידי קמפבל ואחרים בספרם The American Voter משנת 1960. הזדהות מפלגתית היא מעין קשר רגשי שיש לאדם עם מפלגה מסויימת – בארץ קוראים לזה “בית פוליטי” – בלי קשר להעדפות האידאולוגיות שלו עצמן. מה שמעניין הוא שאצל האמריקאים, כאשר שואלים בסקר גם “עם איזו מפלגה אתה מזדהה” וגם “למי היית מצביע אם הבחירות היו נערכות היום”, התשובה היא לא תמיד זהה. יש אמנם העדפה של המפלגה שהיא מושא ההזדהות, אבל ההזדהות הזו אינה מחייבת העדפה של מועמד המפלגה בכל רגע נתון ולכל משרה. מגוון משתנים אחרים משמשים את המצביעה בבואה לקבל החלטה: אישיותו של המועמד, המערך הפוליטי הקיים (למשל, נשיא רפובליקני חזק מדי עשוי לעודד אנשים שמזדהים באופן כללי עם הרפובליקנים לתמוך במועמד הדמוקרטי לקונגרס כדי לאזן), מידת שביעות הרצון מהממשל המכהן, אופי הסוגיות שעל סדר היום וכו’.
עוד מאפיין מעניין של ההזדהות המפלגתית הוא שהיא אינה תואמת אחד לאחד את הזיהוי העצמי של האדם על הרצף שבין ליברלי לשמרני – הרצף המרכזי בפוליטיקה האמריקאית. בקישור שלעיל, למשל, רוב האנשים מזהים את עצמם כ”מתונים” על הרצף האידאולוגי, אבל זה לא מפריע להם להחזיק בזהות פוליטית חזקה לכאן או לכאן. הסברה ההגיונית היא שאנשים ממקמים את המרכז הפוליטי איפה שהם נמצאים, אבל הסברה הזו אינה עולה מממצאים מחקריים – המצב שתיארתי ממשיך להתקיים גם כאשר מבקשים מאנשים למקם את המפלגות עצמן על הציר האידאולוגי, ואפשר לראות בבירור ששתי המפלגות אינן ממוקמות במרכז המפה מבחינת המצביעים.
גם בארץ התופעה הזו קיימת במידה מסויימת: סקרים שמבקשים אנשים להצביע על מיקומם במפה הפוליטית מראית באופן עקבי שמצביעי כמעט כל המפלגות מפוזרים (אם כי באופן שונה, כמובן) לאורך כל או רוב הציר שמאל-ימין. בין מצביעי “האיחוד הלאומי” ו”ישראל ביתנו” יש מעטים (אבל יש) שמגדירים את עצמם כשמאל, ובאותה מידה בין מצביעי מרצ וחד”ש יש מי שמגדירים עצמם כימין. אבל בארה”ב התופעה הרבה יותר מובהקת מאשר בארץ.
באירופה, לעומת ארה”ב, למושג של “הזדהות מפלגתית” אין שום משמעות עצמאית משלו. ניסיונות למדוד הזדהות מפלגתית ברחבי היבשת העלו שוב ושוב שעבור האירופאים יש זהות מוחלטת בין התשובה לשאלה “עם איזו מפלגה אתה מזדהה” לבין התשובה לשאלה “למי אתה מתכוון להצביע”. מסיבות ברורות, אי אפשר לבדוק אם המשמעות של הממצא היא שהאירופאים תמיד מצביעים למי שהם מזדהים איתו, או שהם מגדירים הזדהות לפי ההעדפה הנוכחית שלהם להצבעה בבחירות. יש סיבות להאמין שהאפשרות השניה היא הנכונה: התנודתיות הגבוהה במדינות אירופאיות מסויימות מטילה ספק באפשרות לזהות משהו כמו “הזדהות” במסגרת הפוליטיקה האירופאית – הזדהות צריכה להיות יציבה לאורך זמן, ולא קופצנית כפי שקורה לעיתים, בעיקר בשנים האחרונות. מה שחשוב, עם זאת, הוא שהמצב שבו אדם מצביע למפלגה אחת אבל מרגיש הזדהות עם אחרת הם נדירים מאוד.
ובארץ מה? אני לא מכיר מחקרים שבדקו את הקשר בין הזדהות מפלגתית לבין הצבעה בבחירות. במסגרת תזה המ”א שלי חיפשתי מחקרים כאלו, ולא מצאתי. מה שכן מצאתי הוא עדויות לכך שקיימת הזדהות מפלגתית, ושהיא לפחות לא במאה אחוז קשורה בהעדפה מפלגתית על סמך נושאים ספציפיים:
Huberm Kernell and Leoni. (2003) נעזרו בנתוני מחקר הפאנל הבינלאומי Comparative Study of Electoral Systems (CSES) כדי לבחון נתונים לגבי הזדהות מפלגתית במדינות רבות בעולם. מנתוניהם עולה כי בישראל 61.5 אחוז מהמשיבים הצהירו על הזדהות מפלגתית עם מפלגה כלשהי (יותר מכל מדינה אחרת פרט לאוסטרליה), אך למעלה מרבע מהם העדיפו מפלגה אחרת על פני המפלגה איתה הם מזדהים, כאשר התבקשו לתת ציון (“ברומטר”, כלומר, מדד של מידת הדחייה או האהדה) לכל אחת מהמפלגות. אין בממצאים אלו כדי להסביר כיצד משפיעה, אם בכלל, ההזדהות המפלגתית על ההצבעה בישראל, אך יש בהם כדי להצביע על כך שעבור המצביעים הישראלים הרעיון של הזדהות מפלגתית הוא נבדל מרעיון ההעדפה המפלגתית, וגורמים נוספים משוקללים על-ידי המצביעים בישראל בבואם לבחור מפלגה.
ממצא אחר, של פרופ’ אברהם דיסקין מהאוניברסיטה העברית, הראה כי כאשר שואלים שאלות כלליות, הקיטוב בין מצביעי הליכוד והעבודה הוא גדול, אך כאשר שואלים שאלות קונקרטיות לגבי מדיניות כזו או אחר, ההבדלים בין המצביעים כמעט ונעלמים.
על פי דיסקין, ניתן להסביר זאת בכך “שלפחות אצל חלק ניכר מן הבוחרים קודמת ההזדהות המפלגתית לגיבוש העמדה בשאלות מדיניות: בוחר יגדיר את עצמו ‘ימני’ אם הוא תומך מלכתחילה במפלגה הנתפסת בציבור כ’ימנית’” (ע’ 40). משמע, ההזדהות המפלגתית, ואיתה הנטייה בשאלות ה”עקרוניות”, אינה נובעת מתוך העמדות הקונקרטיות של האזרחים בנוגע לנושאים שעל הפרק, אלא קודמת להן, ומאידך, ההזדהות המפלגתית של מצביע מסוים אינה בהכרח משליכה על עמדותיו בנוגע לנושאים קונקרטיים.
הממצאים הללו, יש לציין, פורסמו בשנת 1990. כפי שכתבתי למעלה, אי אפשר לקבוע קטגורית שכל מצביעי המפלגות הימניות מגדירים עצמם כימניים, אך המסקנה של דיסקין, עבור רוב המקרים לפחות, עדיין נשמעת, על פניו, נכונה.
אבל מאז כתב דיסקין את המחקר הזה, הלכה וגדלה בארץ, כמו גם בארה”ב, מגמה שזכתה לכינוי “dealignment” (התפרקות מערכתית, קראתי לזה בתזה שלי) – צעירים נכנסים לפוליטיקה ואינם מפתחים את ההזדהות המפלגתית הזו. תופעת ההתפרקות המערכתית מסבירה את הגידול המתמשך בתנודתיות המצביעים, כלומר, בנטייה של מצביעים להחליף מפלגות לעיתים קרובות.
ופה אנחנו חוזרים ל”אני גם”. שני המודלים שיכלו להסביר בעבר את ההגדרה העצמית על הציר ימין-שמאל היו ההסבר האידיאולוגי הישיר (אני שמאלני כי אני תומך באידאולוגיה השמאלנית, ולכן אני תומך במפלגה שמאלנית), או ההסבר ההזדהותי-עקיף שהציע דיסקין (אני תומך במפלגה ימנית בגלל שאני מזדהה איתה, ולכן אני מגדיר את עצמי כימני, בלי קשר לעמדותי באשר לנושאים הקונקרטיים). ((כדי להבהיר – שני המודלים מתייחסים לשני צידי המפה הפוליטית.)) א”ג מייצג מודל חדש, שהוא היפוכו המוחלט של המודל של דיסקין. המודל הזה מתחיל דווקא מהעמדות של המצביע לגבי מדיניות קונקרטית: אני בעד להוציא את צה”ל מהשטחים, או אני בעד שלילת זכויות מערבים – האידאולוגיה לא משחקת כאן תפקיד בכלל, המצביע במודל הזה בוחר את ההעדפה שלו מסיבות פרקטיות לגמרי, בלי להעריך את המשמעות הרחבה יותר של המדיניות הספציפית לסט של ערכים שאפשר לכנות אותו “אידאולוגיה” – ואני בוחר את המפלגה שמציעה את המדיניות הספציפית שהכי קרובה לעמדה שלי ((או, אם להיות ריאליסטיים יותר – אני מסתכל על הצעות המדיניות של המפלגות השונות ובוחר את זו שנראית לי הכי פרקטית)). או אז מגדיר את עצמו המצביע על ציר ימין-שמאל בהתאם להגדרתו את המפלגה על הציר הזה, בלי שום קשר לעמדותי האידאולוגיות.
כך נוצרים מצבים מוזרים לכאורה, שכבר יצא לי להתקל בהם, של אנשים שמתלבטים בבחירות בין מרצ לישראל ביתנו. כך נוצר מצב שאדם כמו א”ג, שמביע עמדות שמקומן לא יימצא בשום הגדרה הגיונית של אידאולוגיה שמאלנית, יכול לחשוב שהגיוני להגדיר את עצמו כשמאלני.
אבל הגישה הזו היא בעייתית, והיא מסוכנת. בבחירות איננו מצביעים על נושא אחד, על מדיניות אחת. לא מדובר במשאל עם על חוק כזה או אחר, אלא בבחירות לכנסת. השאלה אותה אנחנו נשאלים מאחורי הפרגוד אינה “באיזו מדיניות אני תומכת יותר מכל”, אלא “על מי אני סומכת יותר לניהול ענייני המדינה”. המדיניות בנושאים ספציפיים, שהפכה לחזות הכל אצל בוחרים מסויימים, הייתה אמורה להיות אינדיקטור להשקפת עולם כלשהי, כזו שאנחנו מסכימים איתה או לא. כאשר תקפו מצביעי ימין את אריאל שרון על כך שהוא “בוגד באמונם” משום שהוא מיישם מדיניות שאינה תואמת את המדיניות אותה קידם לפני הבחירות, הם עשו את אותה הטעות: הם התייחסו להצבעה בבחירות כהצבעה על נושא ספציפי, ולא הצבעה על השקפת עולם שמייצגים המועמדים של המפלגה.
אז לא, “אני גם” הוא לא שמאלני. הוא אוחז בהשקפת עולם שמציבה אותו בבירור בצד הימני של המפה האידאולוגית. הוא פשוט חושב שבאופן פרקטי, כרגע, הדרך הטובה ביותר לקדם את השקפת העולם הזו היא המדיניות שמציעות מפלגות השמאל – אבל בתוך כך הוא מתעלם מהעובדה שהמדיניות הזו לא באה לבד. היא חלק ממערכת שלמה של ערכים, שהוא אינו שותף להם. לכן האכזבה שלו מהשמאל, גם אם זה יגיע לשלטון, היא צפויה מראש.
—
רבים מדברים על אחוז ההצבעה הנמוך שצפוי בבחירות הקרובות, על האפתיות של המצביעים. לא מדובר במשהו חריג בעולם: הציניות והיאוש מהפוליטיקה אוחזים במדינות רבות (ובמובן זה, הבחירות האחרונות בארה”ב היו המקרה יוצא הדופן, לא הממוצע שאליו אנחנו צריכים להשוות את עצמנו). אולי אחת הסיבות המובילות לכך, לדעתי, היא העלמותה של האידאולוגיה מהפוליטיקה. ברגע שהקמפיין הפוליטי מתחיל לעסוק במדיניות ספציפית במנותק מהמערכת האידאולוגית שהביאה לבחירה במדיניות הזו, הדבר מוביל לבלבול, לנתק בין המצביע לנבחריו, ולתחושה של יאוש מהפוליטיקה.
על השאלה איך מחזירים את האידאולוגיה לפוליטיקה – לצערי – אין לי תשובה.
