דובי קננגיסר – לא מעודכן ולא במקרה
על פי מצפן הבחירות של המכון הישראלי לדמוקרטיה, אני קרוב יותר בדעותי לבל”ד מאשר לליכוד. המממ…
(הם גם טוענים שאני הכי קרוב לעבודה, ומרצ רק במקום השני, אבל אני חושב שזה מבוסס על ניתוח שגוי של עמדותי הכלכליות בעקבות ניסוח לקוי של חלק מהשאלות בתחום.)
(אני גם תוהה מה הם עושים עם השאלות לגבי המועמדים הספציפיים, שלא באות לידי ביטוי בשום מקום. אני מקווה שהם לא מסתמכים על הצעצוע הזה כתחליף לסקר למטרות רציניות יותר).
נאום מאוד יפה נאם שלשום ראש הממשלה. הוא פנה לכל אחד מקהלי היעד החשובים: הוינוגרדים, הישראלים, החמאס, הקהילה הבינלאומית, העזתים. רק קהל יעד אחד זכה להתעלמות, ולכן, כשירות לציבור, החלטתי לכתוב פסקה נוספת לנאום של ראש הממשלה.
הפעולה בעזה זכתה לגיבוי ציבורי רחב. רוב מוחלט של אזרחי ישראל הביע תמיכה במהלכי הממשלה, ועל כך תודתי נתונה להם. אך בקרב הציבור היה גם מיעוט שהתנגד למהלכים הללו, והביע את התנגדותו בהפגנות, במכתבים ובעצומות. אני רוצה להודות גם להם. אין דמוקרטיה ללא אופוזיציה. אין חברה דמוקרטית ללא אותם אנשים שמסרבים ללכת בתלם, שמביעים ספקות והתנגדות, ומציבים מראה מול הרוב. אין שיח ציבורי שבו כולם מסכימים עם כולם, ואסור לתת את ידנו ליצירת אווירה ציבורית שמפחידה את המתנגדים ומונעת מהם להביע את עמדותיהם. אך אווירה ציבורית שכזו נוצרה בישראל בשבועות האחרונים, ואין אלא להצר על כך. על כן, מן הראוי להודות לאותם אמיצים שהרימו את נס המחאה, ולהבטיח כי ישראל תמשיך תמיד להציב כנר לרגליה את חופש הדיבור כערך עליון, כיסוד מיסודות הדמוקרטיה הישראלית.
אני קורא בימינו את קארל פולני (The Great Transformation, בקרוב יתכן שאני אלאה אתכם בסיכום ומחשבות על הספר, כי זה יותר נחמד מאשר לסכם אותו בסתם איזה קובץ וורד על המחשב), ואני חייב להודות שקשה לי עם כל הנושא הכלכלי: אני לא לגמרי מבין על מה הוא מדבר, אני לא באמת יודע מה זה מרקנטליזם, ובאופן כללי קצת קשה לי לראות את החברה המודרנית ככפופה לחלוטין לסדר הכלכלי. עלה בדעתי שחלק מהסיבה שאני לא יודע מה זה כל הדברים הללו, זה שאף אחד לא דיבר איתנו ממש על כלכלה לאורך התואר הראשון והשני שלי בארץ. בשיעורים פה לעיתים קרובות אני מופתע מהתחכום של הסברים כלכליים שמוצעים על-ידי סטודנטים לכל מיני נושאים, ותחומי מחקר שכלל לא עלו על דעתי, הנובעים מתוך התפיסה של הכלכלה כמרכזית לחקר הפוליטיקה.
האם זה רק אני שפספסתי את כל הנושא הכלכלי, או שההתרשמות שלי, שהכלכלה אינה זוכה ליותר מדי התייחסות במדעי החברה בישראל (מחוץ למחלקות הכלכלה, כמובן), היא מוצדקת? קל לראות שבפוליטיקה הישראלית הכלכלה נדחקת למקום שני ואף שלישי בסדר היום הציבורי. בסוף שנות ה-90, כשהייתה תחושה לרגע שסוגיות הבטחון והשטחים נרגעו קצת, הנושא שעלה על סדר היום הציבורי הוא דווקא יחסי חילונים-דתיים; בישראל אין כמעט שיח מעמדי – חלוקות מקובלות של הציבור הן על בסיס עדתי, דתי, לאומי או גיאוגרפי, אבל לעיתים רחוקות ידברו ממש על מעמד הפועלים או המעמד הבינוני בהקשר של מוביליזציה פוליטית (הדבר הכי קרוב שיש לנו הוא “השכבות החלשות” ו”האלפיון העליון”); ההצלחה המתמשכת של ממשלות ישראל להעביר את חוק ההסדרים שנה אחרי שנה בתירוצים כלכליים מצביעה גם היא על הדחיקה של הכלכלה אל מחוץ לתודעה הפוליטית של רוב הישראלים: כלכלה זה משהו לכלכלנים, לא משהו שלמישהו בציבור צריכה להיות דעה לגביו; לכל אחד יש דעה איך לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי, אבל מעטים מאוד משתתפים בדיון על האופי הרצוי של הכלכלה הישראלית — מה שבכל מדינה מערבית אחרת הוא הבסיס למערכת הפוליטית, אצלנו נחשב לא רלוונטי לדיון הפוליטי, והמסרים הכלכליים של רוב המפלגות לעולם לא חורג מעבר לפופוליזם (“הנושא החברתי”).
אבל האם כל זה נכון גם לגבי מדעי החברה בישראל, או שרק אני הצלחתי לחמוק מכל התייחסות לנושא הכלכלי במהלך לימודי?
טמקא מצאו לנכון לפרגן למנכ”לית החדשה של יאהו בצורה קצת מעניינת:
“לא יזיק ליאהו קצת ניהול אקטיבי”, אמרה המנכ”לית הטרייה והבוטה של יאהו, קרול ברץ, שהחליפה את ג’רי יאנג הפורש. ברץ הייתה מנכ”לית Autodesk, מלצרית ומעודדת
זו כותרת המשנה של הכתבה. בתוך הכתבה מופיעה גם הפסקה הזו:
ברץ שימשה כמנכ”לית חברת Autodesk במשך 14 שנה. יאהו, אגב, גדולה פי שניים מ-Autodesk מבחינת מספר העובדים. ברץ למדה באוניברסיטת ויסקונסין, שם שימשה כמעודדת ומלצרית, עבודה שסייעה לה לממן את לימודיה.
בואו נעשה חישוב קצר. ברץ בת 60, על פי הכתבה. היא הייתה מנכ”לית אוטודסק במשך 14 שנה, מה שאומר מאז שהיא בת 46. האם בכל התקופה שקדמה לגיל 46 היא לא עשתה כלום חוץ מלמלצר ולעודד? מה, בדיוק, הרלוונטיות של העובדה שכמו כל אדם אחר בעולם, המנכ”לית החדשה של יאהו עבדה בעבודות מזדמנות כסטודנטית, והשתתפה בפעילויות אקסטרא-קוריקולריות כמו קבוצת המעודדות?
לא צריך לציין שמנכ”ל חדש לא היה זוכה לאמירה דומה. בדיוק כמו ששום סגן-נשיא של חברה גדולה לא היה זוכה להשתפכות הדוחה של גוגי דולדמן על מריסה מאייר בעת ביקורה בארץ. מה שמעלה את השאלה מה בדיוק חשבה אדר שלו כשכתבה את הדברים (או העורך שלה, אם ניתן לה להנות מהספק). הייתי יכול להבין פיסקה קצרה שתתאר אל עלייתה המטאורית של ברץ לתפקידה באוטודסק, או לפחות לציין שאת התואר הראשון שלה מאוניברסיטת וויסקונסין קיבלה בתחום מדעי המחשב. ((האמת היא שמחיפוש קצרצר ברשת (יעני, וויקיפדיה והתוצאה הראשונה של גוגל, לא עולה יותר מדי מידע על עברה של ברץ, אבל אם אין מה להגיד, כמו שהסבירו לנו בטוקינג הדס, עדיף לא להגיד כלום.)) איזו תועלת לעזאזל יש במידע הזה, פרט לניסיון נוסף להקטין אשה מצליחה, להחזיר אותה בכוח מאשה שהובילה את אוטודסק להישגים נכבדים ונבחרה בזכות ולא בחסד לנסות להציל את יאהו המדשדשת, למשהו שאנחנו יכולים להבין, כמו, נגיד, מלצרית?
ברץ היא עוד דוגמא ל”צוק הזכוכית“: כאשר נשים כבר שוברות אל תקרת הזכוכית ומגיעות למשרות רמות, בדרך כלל מדובר על משרות רמות שעומדות על פי תהום, בחברות שעומדות בפני שוקת שבורה ולא יודעות איך להתקדם הלאה. ((כן, אני יכול להמשיך לערבב מטאפורות עוד כמה משפטים. רוצים?)) גם תפקידה החדש ביאהו, כמו תפקידה הקודם בראש אוטודסק, מעמיד את ברץ בסכנה גדולה מאוד של כשלון, ויש סיכוי לא קטן שאם הכשלון הזה אכן יקרה, יהיה מי שיטען שזה רק עוד הוכחה שנשים לא יודעות לנהל חברות גדולות (שימו לב, אגב, לדגש ששמה הכתבה על כך שאוטודסק הרבה יותר קטנה מיאהו). כתבות כמו זו, שמציגות את המנכ”לית החדשה של יאהו כאילו אין לה ניסיון (נו, חוץ מ-14 שנים בראש חברה שהיא עצמה הפכה להצלחה משמעותית, ועוד אי אלו שנים בתפקידים שלא טרחנו לבדוק מה הם – מה זה חשוב, היא הייתה מלצרית פור קריינג אאוט לאוד!), רק מכינות את הקרקע לטענות הללו, אם וכאשר יאהו תקרוס.
לפני כמה ימים פלשו מספר נשים יהודיות לתוך הקונסוליה הישראלית בטורונטו ופצחו בהפגנה כנגד המלחמה בעזה. מאוחר יותר הן טענו בפני התקשורת שהיה חשוב להן להבהיר שיש יהודים שמתנגדים ללחימה. הטענה הזו קצת הצחיקה אותי – על מה הן מדברות? הרי בישראל כל הזמן יש הפגנות נגד המלחמה, ויהודים רבים משתתפים בהן.
אני יודע שיש תמיכה נרחבת במלחמה בישראל, אבל מאיפה שאני עומד, לפחות בשמאל הישראלי יש שני סוגים של אנשים: אלו שהתנגדו לה מלכתחילה, ואלו כמוני, שתמכו במבצע בימיו הראשונים, והפסיקו לתמוך בו אחרי שלושה, חמישה, או שמונה ימים. זה מה שאני רואה בבלוגים, זו אפילו הרוח שמנשבת אלי ממשדרי החדשות שיוצא לי לראות – תמיכה מהוססת, לכל היותר.
אז אני מנותק? שחר כתב היום פוסט שכל כולו אווירת יאוש מהג’ינגואיזם שפושה בישראל. אתמול, בעת שחיפשתי תרגום נאות למילה שהייתי צריך ליצור לצרכי התזה שלי (nationization, להבדיל מ-nationalization, הלאמה), חשבתי על “התלאמות”. נראה לי שזו גם מילה טובה למה ששחר מתאר.
רק שבהגיון המעוות של הימים האלה הופכת הנאמנות שלו למדינה והרצון למלא את המוטל עליו גם לתמיכה גורפת במלחמה על כל מוראותיה ומחדליה, ומשם, בהיעדרו, הוא משוייך גם לחוגגי הפסילה של בל”ד ורע”ם-תע”ל. כי אין היום אפשרות אחרת. או שאתה מקבל את החבילה הלאומית-לאומנית-גזענית כולה, ואז תיסלח לך השמאלנות, או שאתה בוגד.
ואז ראיתי את התגובה של נמרוד באחד הפוסטים בבלוגיקה:
מילא דובי ואלעד, הם לא גרים כאן ולכן לא ממש יודעים, אבל מי שחי כאן לא יכול להתעלם מפרץ הברבריות ששטף את הישראלי הממוצע.
אז כן, אני לא שם, אבל האם באמת הצלחתי לבנות לי בועה בלוגוספירית שמאלנית וחמימה שבה הקיצוניות היחידה שאני נתקל בה היא אנשים שקוראים לי צמא דם כי לא התנגדתי למבצע מראשיתו? האם אף אחד מהאנשים בפיד המשותפים בעברית לא משתייך לאותו רוב הציבור שתומך במלחמה? כי אני לא רואה שום דבר שם שמשוייך לקבוצה הזו.
מאז תחילת המבצע אני רואה לפחות שעה של חדשות מישראל כל יום. לעיתים הרבה יותר. האם התקשורת באמת שמאלנית כמו שאומרים? האם רק אני פספסתי את הבוגדנות השמאלנית של יונית לוי? כי שום דבר ממה שהיא אמרה לא נראה לי חורג מהנורמה.
כשבאנו לכאן, חשבתי שכל עוד אני ממשיך לצרוך את כל אותם מקורות מידע אלקטרוניים, אני אשאר מחובר להוויה הישראלית. מסתבר שבלי הזיעה ((עכשיו בחוץ מינוס 18 מעלות)), זה פשוט אף פעם לא זה.
—
וכהדגמה נפלאה לאיך שאני תמיד חותר תחת עצמי בפוסטים שלי, הנה אתגר לקוראי הברנז’אים: נמאס לי לשמוע על כל מיני בלוגרים שזוכים להצעות עבודה בזכות הבלוגים שלהם, ורק אני נשאר בחוץ. גם אני רוצה טור באתר מיינסטרימי! מישהו יכול לארגן איזה משהו בכיוון? אני יכול לכתוב על חיי מהגר בקנדה, או מבט על הפוליטיקה הישראלית מבחוץ, או איזה טור לקראת הבחירות, או להחיות את משמר הכנסת כמשהו רציני יותר. אני פתוח להצעות. מקסוול, קנה אותי!
Other people have a nationality. The Irish and the Jews have a psychosis.
Brendan Behan
קצת הפוגה, עם סיפור קטן ששכחתי לספר עליו כשקרה, לפני מספר חודשים.
זמן קצר אחרי שהגענו לכאן קנינו קומקום חשמלי. לא משהו מיוחד – למעשה, אחד הזולים שהיו בחנות. אי אפשר להגיד שהיינו מרוצים ממנו להפליא – הוא עשוי ניירוסטה פרט לידית הפלסטיק, והמשמעות היא שאחרי שמרתיחים בו מים, קל מאוד להכוות ממנו. אבל קנינו אותו כבר, אז התרגלנו. בשלב כלשהו שמנו לב שהמים שנטו להתרכז סביבו כל הזמן לא מגיעים מהכיור או ממתקן הייבוש, אלא ממנו עצמו. הקומקום דולף. זה לקח לנו כמה חודשים לקלוט, ואני כבר אמרתי שאין טעם לנסות ללכת לחנות, מה גם שאפילו קבלה לא הייתה לנו. חודשים חלפו, ואשתי הציקה מדי פעם ואני אמרתי שאין סיכוי. אבל לפני כמה חודשים היא החליטה לא להקשיב לי יותר, ולקחה את הקומקום לחנות. היא הלכה לדוכן של שירות הלקוחות והסבירה להם יפה שקנינו אצלם את הקומקום לפני כשנה, ואין לנו קבלה, אבל הוא דולף. הם לא התווכחו בכלל – פשוט הלכו והביאו קומקום חדש מהמדף, ונתנו אותו לאשתי במקום הישן.
וזהו.
בסוף סיפורים כאלה נהוג לציין שזוהי תודעת שירות, והלוואי שהיה כך בארץ. אבל אתם כבר יודעים את זה, אז אין צורך שאחזור על הקלישאה.
—
יוסי מכה על חטא משום שתמך במבצע עופרת יצוקה בתחילתו. לא שהוא חושב שלא היה צריך לצאת למבצע, אלא שהוא חושב שמכיוון שהצבא והממשלה הם מה שהם, הוא היה צריך לדעת מראש שהמבצע לא יתבצע כפי שראוי שיתבצע, ולכן מוטב שלא יתבצע בכלל.
אני לא יודע אם אני מסכים עם הטענה הזו. מלכתחילה טענתי שהמבצע צריך להמשך רק ימים בודדים, ועברתי במפורש לצד של המתנגדים עם תחילת הפעולה הקרקעית (הייתי עושה כן לפני כן, אבל הייתי טרוד בעניינים אחרים באותו הזמן). לו הייתי בישראל, סביר להניח שהייתי מצטרף גם להפגנות כנגד הפעולה בערך בשלב הזה. האם הייתי צריך להתנגד לפעולה משום שיש סיכוי סביר שיחרבנו אותה, או שהייתי צריך לנהוג כפי שנהגתי – לתמוך בצורה מסוייגת, מוגבלת? לתמוך באופציה הנכונה או בלתי-סבירה, או ברע במיעוטו?
בסופו של דבר, לא התמיכה או ההתנגדות שלי השפיעו, מה שלפחות אומר שאני לא צריך לנקות את הדם מהמקלדת. אני חושב שצריך להציב בכל עת את האלטרנטיבה המרכזית, זו שטוענת שאפשר להשתמש בכוח, אבל חובה לעשות זאת בשום-שכל. שהממשלה צריכה לפעול על פי מה שנכון, לא על פי מה שירצה את הקולות הקוראים לנקמה. שצריך לפרוש בשיא, לא כשמגיעים לשפל – אבל שצריך להגיע לשיא הזה.
—
מועצת הבטחון מוכנה להכריז על החלטתה בדבר הפסקת האש. ישראל מנסה למשוך זמן ולדחות את ההצבעה כדי — אללי, אין לי מושג בשביל מה. אני מתחיל לחשוש שהממשלה תחליט לצפצף על החלטת האו”ם ולהמשיך במבצע. טענתי כבר שפלישה קרקעית משמעה שישראל מוכנה להמשיך במבצע הזה בלי קשר להתדרדרות מצבה בעולם, בלי קשר למוסריות מעשי צה”ל ברצועה, בלי שום נכונות להפסיק עד שאחרון תומכי החמאס יפול לארץ חסר חיים. זו משמעות הפלישה, משום שכל נסיגה מוקדמת יותר משמעה שמוטב היה לא להכנס מלכתחילה.
אני לא אוכל לתמוך בישראל שכזו. לא אוכל להזדהות עם ישראל שכזו. לא אוכל לחשוב לחזור לישראל שכזו. אני יכול רק לקוות שישראל תעשה את המעט הזה – מעט מדי ומאוחר מדי, אבל לפחות זה – ותקבל את תנאי הפסקת האש שיקבע האו”ם בלי לנסות את השטיקים הרגילים שלה.
(אזהרה: ספוילרים לספיישל חג המולד האחרון של דוקטור הו ועוד כמה פרקים ישנים יותר)
הסייברמן (cybermen) הם, כנראה, המפלצת עם סיפור הרקע הכי מעניין בדוקטור הו, גם בעולם של הסדרה, וגם מבחינת ההשראה של התסריטאים. למרבה הצער, שני סיפורי הרקע הללו הלכו והפכו בלתי רלוונטיים עם השנים, והסייברמן, עקב כך, הפכו למפלצת המיותרת ביותר בסדרה: הם נעשו גרסא חיוורת של הדאלקים, סתם עוד גזע של יצורים שהרגש נעקר מתוכם כדי שיוכלו להיות יותר מוכווני-מטרה ולוגיים, וכך הפכו למפלצות חסרות מוסר, בלה בלה בלה. לפחות לדאלקים יש את המלחיות שלהם. מה יש לסייברמן? ידיות על הראש? אל מול הדאלקים שמאז ומתמיד היו בנויים על בסיס המודל של הנאצים, הסייברמן הלכו והפכו למעין מפלצת קומוניסטית. הבורג של מסע בין כוכבים נוצרו בהשראתם, אבל עשו את זה הרבה יותר טוב.
אבל בואו נחזור להתחלה. כדור הארץ היה פעם פלנטה בינארית – יחד במסעו סביב השמש רקדה איתו פלנטה בשם מונדאס. מונדאס הייתה מאוכלסת גם היא בבני-אדם (או לפחות יצורים דמויי-אדם), אבל מסיבה לא ברורה מונדאס סטה ממסלולו והחל מפליג החוצה ממערכת השמש, אל מעמקי הגלקסיה. תושבי הפלנטה נאלצו להתמודד עם התנאים הקשים שנוצרו עם ההתרחקות מהשמש. הפתרון שמצאו המדענים המונדאסיים היה תכנונם של איברים מלאכותיים שיוכלו לעמוד בתנאים הקשים יותר. יותר ויותר מאיבריהם של בני-מונדאס הוחלפו בחלקי חילוף מתכתיים. לבסוף, גם המוח טופל באמצעים קיברנטיים. כדי לשמר אנרגיה ולשפר את שרידותם, בני-מונדאס הסירו את הרגשות ממוחותיהם. הם הפכו למין חזק, חכם, רציונלי, וקר. בניגוד לדאלקים ששאפו לשלוט בעולם, למונדאסיים הייתה שאיפה אחת: לשרוד, וכדי לשרוד, הם היו צריכים להמיר אנשים אחרים לסייברמן – זו דרכם להתרבות. ((ההשראה לבורג, כן? גם המשפט “התנגדות היא חסרת תועלת” מגיע מהם, למרות שבמילים אחרות מהגרסא הסטאר-טרקית.))
בעולם האמיתי, בשנות ה-60 החלו רופאים לנסות טכנולוגיות חדשות של השתלת איברים ויצירת איברים מלאכותיים שנועדו להארכת חיים. היו שהאמינו שניתן יהיה להחליף את הלב במכונה שאדם יכול לשאת איתו, במקום לב שכשל. קיט פדלר, מי שהמציא את הסייברמן, דאג מפני מצב שבו אנשים יחליפו איברים רבים כל כך ב”חלקי חילוף” עד שהם יהיו דומים יותר למכונה מאשר לאדם. הוא מימש את הפחד הזה בדמויות שיצר. אבל הפחד הזה היה קצר טווח. בשנות ה-70 הוא כבר הפך לבלתי רלוונטי בעליל, אך במקום לזנוח את הסייברמן בעקבות זאת, שינו יוצרי הסדרה את המהות שלהם. הם נתפסו על מוטיב ההמרה והשרידה באמצעות כיבוש, והפכו את הסייברמן למטאפורה לאימפריה הסובייטית. בד בבד איבדו הסייברמן את חוסר-הרגשות שלהם (למרות שבסדרה הם עצמם ואחרים סביבם המשיכו להתייחס אליהם כחסרי-רגשות), ופעמים רבות ניתן היה לראות סייברמן מפחדים, כועסים ובעיקר – מרוצים מעצמם. אולי המילה שהכי מתחברת לדמות הסייברמן היא “EXCELLENT” תוך דחיפת אגרוף אחד לתוך כף יד פתוחה. וכן, זה נראה פאתטי כמו שזה נשמע.
אובדן הדרך של הסייברמן השתקף גם בעיצוב החיצוני שלהם. בהופעה הראשונה שלהם, “הפלנטה העשירית”, הסייברמן נשאו על חזם מכשיר עצום מימדים ששימש אותם בין השאר כנשק. ה”ידיות” שהפכו לאיקוניות כל כך בעיצוב שלהן היו מחוברות לפנס ענק מעל ראשם, והם כולם עטו בד כסוף על כל גופם. אבל מה שהיה הכי מפחיד בהם, וזה פועל אפילו היום, הוא הדיבור שלהם: בלי אפקטים קוליים, השחקן פשוט עיוות את הקצב והמשקל של דיבור רגיל (בטונים גבוהים), ויצר משהו שנשמע בלתי אנושי בעליל. לכך הצטרף האופן שבו הם הפיקו דיבור: הסייברמן נראה פוער את פיו לעיגול מושלם, ואז בקע הקול המתנגן המוזר מבלי שהשפתיים יזוזו. כשסיים לדבר, הוא סגר את הפה.
ככל שהתקדמה הסדרה הלכו הסייברמנים והפכו מאנשים עם חלקי חילוף למשהו שנראה כמו סתם רובוטים. כבר במופע הבא שלהם, צורת הדיבור הוחלפה בסתם קול מטאלי יותר, ואת הפה החליף “פתח דיבור” שנפתח כדי להשמיע קול ונסגר כשהסתיים המשפט. אבל האפקט המצמרר של פעירת הפה אבד. גם המכשיר על החזה נעשה קטן ונוח יותר.
האבולוציה של הסייברמן, מהגרסא המקורית (ימין), דרך גרסאות ביניים, ועד לסייברמן של הסדרה החדשה (שמאל)
—
הסיפור של הסייברמן הוא מרתק, אבל הוא מסובך מדי כדי להסביר בחצי משפט. לכן בסדרה החדשה, כשהחליטו להחזיר אותם, עשו להם “ריבוט”. בדרך כלל ריבוט עושים לעולם שלם (ראו, למשל, הריבוט שעשו לעולם של באטמן עם “באטמן מתחיל”). לעשות ריבוט רק ליצור אחד בלי להרגיז את המעריצים הנאמנים זה קשה. בדוקטור הו עשו זאת בטענה שהדוקטור הגיע ליקום מקביל, שם הסייברמן הרגילים מעולם לא היו, ובמקום זאת, הדוקטור מעורב בסיפור היווצרותם של סייברמנים חדשים לגמרי, על-גבי כדור הארץ (המקביל). הסייברמן הללו דומים יותר הן מבחינת מראה והן מבחינת התנהגות לסייברמן המאוחרים יותר (אם כי הם בהחלט נראים הרבה יותר טוב). הם גם מוצר של חברה מסחרית (סייבוס תעשיות), ולכן יש להם לוגו על החזה.
הסיפור החדש שלהם, לכאורה, אמור היה להחזיר אותנו למקור שלהם: איש עשיר אך חולה שחושב שהוא יצליח להשיג חיי נצח אם ישתיל את המוח שלו לתוך חליפה רובוטית. אבל הרעיון הזה אובד כמעט מיד, והסייברמן חוזרים להיות סוג של דאלק קצת פחות מוצלח. ((התחושה הזו רק החריפה בסיפור שבו הדאלקים והסייברמן נפגשו לראשונה ונלחמו אלו באלו – הדאלקים לקחו אותם בגדול.)) מכיוון שאפילו איום קומוניסטי כבר אין בימינו, באמת שאין סיבה הגיונית לקיומם של הסייברמן בעולם הסדרה. אם היו מחזירים אותם לפרק אחד בשביל הנוסטלגיה ושוכחים מזה, ניחא, אבל יוצרי הסדרה מתעקשים להחזיר אותם שוב ושוב ושוב, למרות שלכאורה הם סגורים ביקום מקביל.
וככה אנחנו מגיעים לספיישל חג המולד האחרון. לראסל ט. דיוויס, מי שאחראי להחזרת הדוקטור למרקע, יש נטייה לעשות סיפורים עצומים, בהם הדוקטור משמיד מאות ואלפי ומיליוני דאלקים/סייברמן/מה שלא יהיה בבת אחת, ולכן שמחתי לראות שהשנה הסיפור הוא הרבה יותר קטן, הרבה יותר ממוקד ופחות גראנדיוזי (למרות שהרובוטריק סייברמן היה מגניב לאללה). ההתרכזות בפסיכולוגיה של הדוקטור היא כיוון מאוד מעניין שאשמח לראות בהמשך עונת הספיישלים הזו. אבל הסיפור רק הדגיש את אובדן הדרך של הסייברמן כדמויות. בעין הדג היו קוראים לזה “טוסטר” – זה היה יכול להיות כל דבר. זה שהמפלצת הייתה סייברמן ולא טוסטרמן לא הוסיף דבר וחצי דבר לפרק, בגלל שחוץ מזה שהם סייבורגים שצועקים “דיליט!” (במקום “אקסטרמינייט!”) ורוצים להמיר אנשים (במקום סתם להרוג אותם), אין בהם שום דבר מיוחד או מעניין שהופך אותם לשונים ממפלצת גנרית. אפילו הדיבור שלהם – שעכשיו מתבטא סתם בנורה כחולה שנדלקת ב”פה” שלהם, בדומה לנורות הראש של הדאלקים, לא יחודי יותר. הם לא מתנהגים אינטליגנטיים במיוחד. הם אף פעם לא מפתיעים – הדאלקים פיתחו עם השנים טכנולוגיות שהפתיעו את הדוקטור כל פעם מחדש. כשהדוקטור השביעי נתקל בהם לראשונה, הוא ברח במעלה גרם מדרגות וסיפר בעליצות לאייס שהדאלקים לא מסוגלים לעלות במדרגות – ואפשר היה לחוש באימה שלו כשראה שהדאלק מסוגל לרחף כמה סנטימטרים מעל הקרקע ולעלות במדרגות אחריו. אצל הסייברמן אין את זה. המקסימום שהם יודעים לעשות זה לשרוד, לא להתפתח.
היה אפשר לנצל את הריבוט כדי לקחת אותם לכיוונים מעניינים. העובדה שהם תוצר של חברה מסחרית, ושיש להם לוגו על החזה, גרם לי לחשוב בהתחלה שהם יהפכו למטאפורה לחמדנות קפיטליסטית, או לצרכנות משולחת-רסן, אבל אני לא רואה את זה בינתיים.
הספיישל האחרון של הדוקטור הוא סיפור נפלא, הוא ממשיך לבנות את דמותו של הדוקטור ביד אמן. חבל רק שאיש לא טורח לבנות את דמותם של הסייברמן. לכל הפחות, תעזבו אותם בשקט ביקום המקביל שלהם, אל תתנו להם להחליד לנו על המסך.
לאחרונה בדקתי משהו כמו 80 עבודות שונות שעסקו במדינות אירופאיות למיניהן. היו כמה טענות שנטו לחזור על עצמן. כל עבודה שעסקה במדינה מזרח אירופאית טענה שבמדינה הזו התחיל תהליך התפרקותה של ברית המועצות, למשל.
אבל מה שיותר הפתיע אותי הוא מספר המדינות לגביהן נטען שהן כונו “האיש החולה של אירופה”. הביטוי הזה נאמר במקור לגבי האימפריה העותמאנית, וללא ספק התאים לה. אז בדקתי בוויקיפדיה, והנה הרשימה השלמה של מדינות שלגביהן נעשה שימוש בקלישאה הזו:
אני חושב שהגיע הזמן להוציא את הביטוי הזה לפנסיה.