דובי קננגיסר – לא מעודכן ולא במקרה
היום היה היום עם הכי הרבה כניסות (גם יוניקים וגם עמודים נצפים ((הפיק הקודם במספר העמודים, בלי פיק מקביל במספר היוניקים, הוא תוצאה של הפסיכי מוואלהשופס שעשה ריפרש על הפוסט הזה משהו כמו 350 פעמים לאורך כשלוש שעות, אז אני לא סופר אותו.))) בהיסטוריה של הבלוג שלי, בהפרש משמעותי. לפחות 250 כניסות היו רק לפוסט על הפיצה-נאצי. הפוסט כיכב לזמן קצר בראש התוצאות בגוגל עבור שם הפיצריה, ואפילו חיפושים כמו “פיצה ש” (השם המצונזר שמופיע ב”לא רלוונטי“) הגיעו לכאן.
סתם, שעשע אותי.
מיטיבי הלכת בבלוג יזכרו שאשתי קוראת לעיתים את פורום אוטיזם אספרגר ו-PDD בתפוז (כי היא פסיכית). היום היא סיפרה לי על סיפור שאחת מהמשתתפות הקבועות בפורום סיפרה שם, וחשבתי שכדאי להביא את הדברים גם כאן:
אותה אשה היא אם לילד עם אוטיזם ברמת תפקוד גבוהה יחסית. היא מנצלת הזדמנויות כשהם יוצאים כדי ללמד את הילד להתמודד עם מצבים שונים, למשל – לקנות פיצה. כך היה כאשר הן עצרו ביחד ב”פיצה שרגא” שבדיזינגוף סנטר:
בהתרגשות קלה ובקול רועד הגיש בני למוכר את השטר ואמר בנימוס: “אפשר לקבל בבקשה פיצה ומיץ ענבים”.
המוכר התעלם ממנו לחלוטין ופנה למישהו אחר שרק נכנס לחנות כדי לקבל את הזמנתו למרות שאנחנו היינו שם הרבה לפניו.
אמרתי לבני שיחכה בסבלנות עד שהמוכר יסיים לשרת את הלקוח שרק נכנס לחנות.
כשזה יצא ביקש בני שוב בנימוס פיצה ומיץ ענבים ושוב נתקל בהתעלמות מצידו של המוכר כשזה פונה שוב ללקוחה אחרת שרק נכנסה לחנות. שוב חיכינו בסבלנות. בפעם השלישית כשבני פנה אליו באותה בקשה, (והפעם לא נכנסו שום לקוחות חדשים למקום), התעלם ממנו שוב המוכר ובחוצפתו פנה אלי ובקול נרגז אמר “מה בשבילך גברת?” אני בלעתי שוב את הרוק ואמרתי לו בשקט (עדיין ניסיתי לשמור על ארשת רגועה), “הילד מבקש ממך כבר בפעם השלישית מה שהוא רוצה”. ואז התפרץ עלי המוכר “שרגא” ובצעקות סינן לעברנו, “פה זה לא בית-ספר ולי אין זמן שתלמדי את הילד מה להגיד לי, אני לא מוכן לבזבז את הזמן בלימודים שלכם, אם את רוצה משהו אז תגידי לי את”. והכול בצעקות ולפני הילדים.ליבי נפל, הסתכלתי על בני ועל ידו שעדיין הייתה מושטת עם השטר של 20 השקלים, והדמעות כבר חנקו את גרוני. המוכר ייבש אותו ובני הטהור בכלל לא הבין מה קרה. הוא לא ידע שהוא צריך להיעלב מההתנהגות הבוטה. אני כמובן נפגעתי בשבילו עד עמקי נשמתי.
(כאן)
על פי התגובות בפורום, עושה רושם שאותו סוחר פיצה מתנהג בצורה כזו ללקוחות שלו באופן כללי, מה שמעלה את השאלה למה אנשים בכלל קונים שם. אך אדם שנוהג כך בילד, לא כל שכן ילד עם מוגבלות, אינו ראוי לדעתי לכספם של אנשים הגונים. אם אתם באזור דיזינגוף סנטר ונפשכם חשקה בפיצה, אל תכנסו ל”פיצה שרגא”. שמעתי שיש סניף של עגבניה באזור. ממה שאני זוכר הם עושים יופי של פיצות.
אז אחרי שאלי ישי “הגה” את הסיסמא המקורית להפליא “כן, אנחנו יכולים”, הגיע הזמן לחשוף את המקור האמיתי של הסלוגן האדיר של ברק אובאמה:
(ולאור העובדה שיש לו שתי ילדות קטנות, סביר מאוד להניח שהוא אפילו מכיר את התוכנית, כך שהטענה הזו אינה מופרכת כלל וכלל).
(כמה אירוני, אגב, שאחד ה”אנשים הפשוטים” שהתגייסו למען הקמפיין של מקקיין נודע בכינוי “טיטו הבנאי”).
לרגל סוף הסמסטר העברתי בין הסטודנטים שלי דף משוב לא-פורמלי כדי לקבל הערות והצעות לשיפור.
הרגע עיינתי בהם ברפרוף. אני רוצה לשכב בתנוחה עוברית ולא לקום יותר.
הסטודנטים שלי, הם אנשים רעים.
מה אתם יודעים, מסתבר שלפני שנתיים פתחתי את הבלוג הזה בקול נפיחה רמה, ומאז אני רק מדרדר מדחי אל דחי.
לכבוד יום ההולדת, וממרום מושבי כבלוג העצמאי האישי הטוב ביותר ברשת העברית, אני חושב שיש לי מספיק ידע ונסיון כדי לספר לכם, זאטוטים יקרים, מה לא כדאי לעשות כדי שהבלוג שלכם יצליח.
—
סטטיסטיקות: זה הפוסט ה-428, מה שאומר שהממוצע שלי הוא 0.59 פוסטים ליום.
עד היום נכתבו בבלוג 2316 תגובות, שהן בממוצע 5.4 תגובות לפוסט, או 3.17 תגובות ליום. מאז שעברתי לבלוגדיבייט, אקיסמט חסם לי 18 תגובות ספאם. אין לי כוח לבדוק כמה ספאמים היו בבלוגלי, אבל מאז שעברתי הן רק התרבו.
הפוסטים שלי מחולקים ל-82 קטגוריות, מהן 13 שכוללות רק פוסט אחד. פוליטיקה, הקטגוריה הגדולה ביותר שלי, כוללת רק 102 פוסטים – פחות מרבע.
המילה “נחמד” מופיעה ב-27 (6.3%) מהפוסטים שלי (לא כולל פוסט זה). שזה די נחמד.
יומולדת שמח.
אתמול הלכתי לספריה כדי לקחת ספר אחד (ליברליזם לאומי, או לאומיות ליברלית, או איך שלא קוראים לו של יולי תמיר), וחזרתי עם שישה. זו הסיבה שאני לא נכנס יותר לחנויות ספרים.
—
אתמול גם עשיתי את הצעד הראשון להכרה בכך שהתזה שלי הולכת לכלול כמות מאוד גדולה של דיון תיאורטי, והאמפיריקה תקבל מקום משני יותר. אני עדיין רואה בעצמי איש פוליטיקה השוואתית, אבל פשוט אי אפשר לדון בנושאים של לאום ואזרחות בלי התייחסות לספרות התיאורטית העצומה שבבסיס הדיון. הצעד הראשון שעשיתי, אגב, הוא לצלם מאמר של האברמס.
טל גלילי והעוקץ פרסמו פוסטים העוסקים במאבק של התארגנות עובדים בגן המדע ע”ש צ’ארלס קלור כנגד מכון ויצמן שמנסה לדכא את ההתארגנות. ספציפים, הם מדווחים על אלימות שהופעלה כנגד מפגינים שבאו לשערי המכון עם שלטים.
גלילי גם מותח ביקורת ברשומה שלו על כך שהתקשורת המיינסטרימים כלל לא עוסקת בנושא. אבל אם בלוגרים כבר עוסקים בעיתונאות אזרחית, מן הראוי לשמור על האתיקה העיתונאית, במיוחד בכל הנוגע לנושא הפשוט של בקשת תגובה מהגורמים הרלוונטיים. מכיוון שעבדתי בזמנו במשרד הדובר של המכון, כתבתי ישירות לדובר, יבשם עזגד, וביקשתי את תגובתו לדברים. הרי היא במלואה:
1. מנהלי מכון דוידסון נפגשו עם העובדים, שמעו את טענותיהם, קיימו בירור ומצאו שחלק ניכר מטענותיהם נכונות ומוצדקות. נקודות אלה מתוקנות בימים אלה. עובדות אלה הובהרו לעובדים.
2. דלתה של ההנהלה פתוחה לפני העובדים, אך הם אלה שמסרבים להיפגש בטענות סרק פרוצדורליות.
3. שני עובדים פרצו ביום ראשון למכון כשהם מלווים בפעילים פוליטיים, במטרה לחבל באירוע שבו חולקו מילגות לסטודנטים מצטיינים. הפורצים, שזחלו מתחת לגדרות המכון, נלכדו על-ידי אנשי האבטחה של המכון שבלמו אותם תוך הפעלת כוח מינימלי שנדרש לבלימתם.
4. אין אמת בטענת העובדים כי נעצרו בדרכם לעבודה, שכן נתבקשו מפורשות שלא להגיע לגן המדע. הפעילים הפוליטיים חדרו למכון במטרת חבלה מוצהרת.
5. המכון מעוניין לפתור באופן ענייני והוגן את בעיותיהם של המדריכים, אך לא יאפשר הפרעה לשיגרת המחקר המדעי ולפעילויות נוספות שמתקיימות במכון.
אני לא מכיר את פרטי המקרה לאשורם ולכן אין לי הרבה מה לומר על התגובה הזו, אם כי לפחות על פי האמור באתר העוקץ, הטענה בסעיף 4 אינה מוצדקת שכן על פי חוק אי אפשר למנוע מעובדים הנמצאים בסכסוך עבודה להגיע למקום עבודתם ולהפגין. לגבי השאר, אני אשאיר את זה לכם.
מיכאל איתן, ששדרג את הבלוג שלו והפך אותו לכלי שיווק לקראת הפריימריז בליכוד, עשה מעשה אובאמה וביקש תרומות קטנות מהגולשים דרך מערכת וואלה פיי. היום הוא גם מפרסם רשימה ראשונית של התורמים, ויפה שכך. אומנם זה קצת מגוחך לבקש תרומות קטנות בתשלומים כמו אובאמה כשהמקסימום שמותר לכל אזרח לתרום עומד על קצת יותר מ-400 שקל (לעומת 2300 דולר פר אדם לכל מתמודד בארה”ב), אבל הגדיל לעשות אחד, מאירי בנדר, שהרים תרומה נאה למען הקמפיין של איתן על סך ח”י שקלים, מינוס באב”א בוב”א שקלים, הלא הם שקל חדש אחד, טב ותקיל.
שנאמר: אם היה לי שקל על כל אדם שתומך במועמדותי לכנסת, הייתי יכול לקנות מסטיק.
קריאה לעזרה: היום בלונדון וקירשנבאום היה ראיון עם ישראלי שמתמודד על אחד מארבע מושבים בפרלמנט הרומני ששמורים לרומנים שלא חיים ברומניה. זה רלוונטי להפליא לנושא שאני כותב עליו עבודה כרגע, אבל מצאתי בדיוק אפס מקורות ברשת, בעברית או באנגלית, לגבי הפן הזה של השיטה האלקטורלית החדשה ברומניה. האם בקרב קוראי הבלוג הרומנים יש מישהו שמכיר את הפרטים לאשורם ויוכל לספר לי יותר על החלוקה לאזורים בין-לאומיים, ומה הדרישות מהמועמדים? האם הם צריכים להיות אזרחי רומניה, או שכל “רומני אתני” יכול להתמודד?
תודה מראש.
מסתבר שלמרות כל מה שהמערכת הפוליטית עברה, ראשיה עדיין מדברים על שינוי שיטת הבחירות. אין לי כוח להסביר שוב למה שיטה נשיאותית לא תתאים לישראל (או לכמעט כל מקום אחר: שיטות נשיאותיות נוטות לא להצליח פרט למקרה האמריקאי). לשמחתי, טמקא מפרטים גם לגבי הרפורמות ששוקלים ראשי קדימה בשיטה הפרלמנטרית הקיימת, אז אני יכול להסביר למה הרפורמות הללו הן ברובן רעיון רע.
1. העלאת אחוז החסימה לשלושה אחוזים בשלב ראשון, ואחר כך לחמישה אחוזים. זאת, כדי לאפשר יציבות שלטונית ואת חיזוקן של המפלגות הגדולות.
אם נתבסס על תוצאות בחירות 2006, המפלגות היחידות שהיו עפות עם אחוז חסימה של שלושה אחוזים היו הערביות (רע”ם גבולית עם בדיוק 3 אחוזי הצבעה). סף של חמישה אחוזים היה מעיף גם את מרצ ואת יהדות התורה, ומשאיר אותנו עם שבע מפלגות. לא בדיוק כנסת מלוכדת, מצד אחד, ומצד שני כנסת שלא מייצגת שתי קבוצות חשובות באוכלוסיה (בהנחה שהערביות לא תתלכדנה למפלגה אחת) – דבר שעלול להביא למשבר לגיטימציה משמעותי.
2. הגדלת הרוב הדרוש להפלת ממשלה בהצבעה קונסטרוקטיבית, מ-61 לרוב שנע בין שבעים לשמונים חברי כנסת.
חוצפה שאין כדוגמתה. מילא ממשלה שמכהנת בלי שיש לה רוב כל עוד אין רוב לאף חלופה אחרת – את זה אפשר להצדיק ברצון ליציבות שלטונית. אבל איך בדיוק מצדיקים ממשלה שמכהנת למרות שרוב בכנסת מעוניין להחליפה בממשלה אחרת? זה פשוט בלתי נתפס עבורי. יתר על כן, התיקון הזה לא ישרת את היציבות השלטונית, אלא להפך: במקום לאפשר החלפת הממשלה כאשר מתגבש רוב חלופי בכנסת, הכנסת תאלץ לפזר את עצמה (דבר שעדיין תוכל לעשות עם רוב רגיל) וללכת לבחירות מיותרות בעליל.
3. לאחר הבחירות, ראש הסיעה הגדולה ביותר בכנסת יהיה זה שירכיב אוטומטית את הממשלה.
מקרה היפותטי שהיה באמת באיטליה: המפלגה הגדולה ביותר היא הקומוניסטית, עם כרבע מהמושבים בפרלמנט, אבל אף מפלגה אחרת לא נוגעת בה עם מקל, וראשי המפלגה השניה בגודלה מרכיבים בקלות קואליציה יציבה (יחסית לאיטליה). החוק הנ”ל ימנע סיטואציות כאלו, ולא ברור בשביל מה. מה רע במצב הנוכחי, בו הנשיא מטיל את משימת הטלת הממשלה על ראש המפלגה שיש לו הסיכוי הטוב ביותר להרכיב ממשלה, על פי התייעצות עם ראשי הסיעות בכנסת?
האמת היא שאני יודע מה המטרה: לשכנע את המצביעים להצביע למפלגות הגדולות במקום לקטנות (כי עכשיו יש שוב סוג של בחירה ישירה, אבל בפתק אחד: אם המפלגה הגדולה הקרובה יותר לעמדותיך לא תחזיק ברוב-יחסי של המושבים, היא לא תרכיב את הממשלה!). אני יכול להבין למה קדימה תרצה לתמוך בדבר כזה (הם אופטימיים נורא), אבל איך לעזאזל הם חושבים שיצליחו להעביר דבר כזה בפרלמנט שבו לשלוש המפלגות הגדולות ביחד אין רוב מוחלט?
4. הקטנת מספר השרים ל-18 בלבד.
א-הא. גם חוק יסוד: הממשלה מ-92′ הגביל את מספר השרים ל-18 לכל היותר (ושמונה לכל הפחות, הו אופטימיות נפלאה). אם אני זוכר נכון, כבר תחת נתניהו המספר הזה הוגדל, ותחת ברק היו לא פחות מ-23 שרים. צמצום מספר השרים המקסימלי נועד, אני מניח, כדי להחליש את כוחן של המפלגות הקטנות בהתמקחות הקואליציונית. יש לי הרגשה שהקפדה על המספר הזה דווקא תחליש, בסופו של דבר, את כוחה של המפלגה הגדולה בתוך הקואליציה. לא שזה משנה – הוא לא יחזיק מעמד אפילו רבע קדנציה.
5. שינוי שיטת הבחירות, כך שבין שליש לחצי מחברי הכנסת יבחרו בבחירות אזוריות.
מה שנקרא “mixed member system”. קשה לדעת מהמשפט הבודד הזה למה הכוונה, אבל אני חושש שהם בונים על משהו דומה לפרלמנט הרוסי ולא לזה הגרמני. האחרון, כמובן, הוא פרופורציונלי הרבה יותר ופחות מכוון להגדלת כוחן של המפלגות הגדולות על חשבון מפלגות קטנות ובעלות פיזור גיאוגרפי גדול. היתרון של ההצעה הזו על הצעות אחרות שנועדו לחזק את המפלגות הגדולות הוא שיש יותר סיכוי שמפלגות קטנות עם קהל מרוכז גיאוגרפית (חרדים, ערבים, מתנחלים) תתמוכנה בו. השאלה אם זה באמת סוג היתרון שאנחנו רוצים לעודד.
6. הפעלת החוק הנורבגי הקובע כי שרים לא יכהנו כחברי כנסת. חוק זה ימנע כפל תפקידים ויאפשר ל-120 חברי כנסת לעשות עבודה פרלמנטרית בלבד.
החוק גם יאפשר בזבוז גדול יותר של כספי משלם המיסים עבור משכורות עודפות ושאר ההוצאות הכרוכות בעוד נבחרי ציבור, כשכל מה שנקבל בזכות זה זו ממשלה שמנותקת יותר מהכנסת. זה לא שאני נגד הגדלת המעורבות של הח”כים בעבודה הפרלמנטית, אבל אני חושב שיהיה יותר קל להשיג את זה על ידי צמצום מספר השרים, סגני שרים, סגני ראש ממשלה, משנאים לראש הממשלה, ויתר ההמצאות המקוריות שנועדו לתת כבוד ויקר לאנשים שלא צריכים להיות סביב שולחן הממשלה.
7. אי העברת תקציב עד 31 בדצמבר בכל שנה, תוביל לבחירות מיידיות. תתבטל האפשרות להמשיך בדיונים על התקציב עד תאריך 31 במארס.
אנחנו מנסים לתרום ליציבות השלטונית פה? טוב. האמת היא שזה לא ישנה כלום. שלושת החודשים העודפים הם חסרי משמעות, ואין שום פשרה שאפשר להגיע אליה עד סוף מרץ שאי אפשר היה להגיע אליה עד סוף דצמבר. אני בעד. איך זה קשור לשינוי שיטת הבחירות, בדיוק?
8. צמצום מספר ועדות הכנסת ומספר החברים הפועלים בהן.
צודקים, בשביל מה צריך כל כך הרבה ועדות? זה לא שמישהו מגיע לדיונים שלהן בכל מקרה…
מה דעתכם, במקום, ליצור מנגנון שיחייב ח”כים להתייצב לאחוז כלשהו (75 זה מה שנהוג בקורסים לתואר ראשון, דומני) מהישיבות בלי סיבה מוצדקת (מחלה וכד’), ואם לא תנקטנה נגדם סנקציות? צמצום מספר הועדות יוביל בסך הכל לגידול במספר התת-ועדות והועדות הבין-ועדתיות וכיו”ב. אני לא מאלה שנוהגים לבקר את הח”כים על כך שאינם מופיעים לדיונים בכנסת, אבל אני חושב שהדיונים בועדות צריכים להיות חובה אלמנטרית של הח”כ. לעזאזל, בשביל מה אנחנו משלמים להם?
—
זה לא שאין שום שינוי לגיטימי בשיטת הבחירות. אבל השינויים המוצעים נועדו להגדיל באופן מלאכותי את המפלגות הגדולות על חשבון יצוגיות הכנסת, ולשמור בכוח על ממשלה שהכנסת עצמה אינה תומכת בה. אלו שינויים שיתרמו אולי ליציבות של ממשלה ספציפית, אבל הם יפגעו בטווח הארוך ביציבות השיטה הדמוקרטית בישראל.
במקום זאת, אפשר לשלב אלמנטים אישיים בהצבעה לרשימות: לאפשר למצביע להשפיע על זהות החברים ברשימה שתכנס לכנסת, במקום לדרוש מהם להצביע עבור רשימה סגורה. אפשר לשלב בחירות איזוריות בגרסא הגרמנית ששומרת על היצוגיות של הפרלמנט ובה בעת מגדילה את האחריותיות (accountability) של חברי הפרלמנט הבודדים לבוחריהם. אפשר (וצריך) להציג דרישות משמעותיות יותר מחברי הכנסת בכל הנוגע לתפקודם כנבחרי ציבור. הם מקבלים משכורת כדי לעבוד במשרה מלאה, ומן הראוי שיגיעו לעבודה ויפגינו נוכחות בועדות, היכן שעיקר העבודה הפרלמנטרית מתבצעת. הדאגה העיקרית צריכה להיות ללגיטימיות של השיטה הדמוקרטית בישראל, ולחיזוק הכנסת אל מול הביורוקרטיה של משרדי הממשלה.
ממשלה עם לגיטימציה ציבורית תגלה שהרבה יותר קל לה לשמור על יציבות שלטונית.