נהוג לחשוב על בלוגרים כעל סוג של עיתונאים, ומכאן שכתיבה בלוגרית היא סוג של כתיבה עיתונאית. אני חושב שההשוואה הזאת אינה מתיישבת טוב כל כך עם המציאות: היא מתאימה, אולי, לאיזה חזון שהיה למישהו פעם, של עיתונאות אזרחית, של אנשים פשוטים שמדווחים על ארועים בעת שהם מתרחשים מתוך נקודת המבט שלהם ולא מתוך נקודת מבט של עיתונאי מקצועי – וזה אכן קורא לעיתים, במקרים חריגים – אבל המציאות נתנה לבלוגים צורה אחרת לגמרי.

יכול להיות שזה סתם בגלל מה שאני, או בגלל שאני קורא בלוגים ספציפיים, אבל אני חושב שכתיבה בלוגית איכותית דומה הרבה יותר לכתיבה אקדמית מאשר לכתיבה עיתונאית. שני מאפיינים של כתיבה בלוגית מביאים אותי למסקנה הזו, האחד הוא תוכני והשני הוא סגנוני – אבל דווקא השני, אני חושב, יותר משמעותי פה.

א. לעיתים רחוקות בלוגרים מדווחים על ארועים רק כדי לדווח עליהם (אנחנו לא מדברים על פקאצות, כן?). אם בלוגר מדווח על ארוע, זה משום שהוא מעוניין לתת פרשנות מסויימת, להביע עמדה מסויימת, ובעיקר כדי לשכנע בטיעון מסויים. אפשר להשוות את זה לכתיבה פובליציסטית (ואכן יש הרבה דמיון בין הכתיבה הפובליציסטית לבין הכתיבה הבלוגית), אבל פובליציסטיקה זו לא עיתונאות.

ב. בלוגרים נותנים “מראי מקום”. כיצורים חובבי לינקוק, בלוגים נותנים ומקבלים קישורים כל הזמן. בלוגר לעולם לא יתבייש לתת קישור לבלוגר אחר כסימוכין או כדוגמא. במידה רבה בלי לדעת, הבלוגרים העתיקו את מנגנון ה-citation של האקדמיה, והם מרעיפים זה על זה קישורים לרוב. עיתונאים, לעומת זאת (ובמיוחד בישראל), לעולם לא יאזכרו עיתונאי מתחרה שפרסם לראשונה פרט כזה או אחר. הסתכלו על אתרי האינטרנט של העיתונים בישראל: אם יש כבר קישורים בתוך כתבה, הרי שזה רק לכתבות אחרות בתוך אותו אתר. לעולם לא ינתן קישור מ-Yנט למעריב או ממעריב להארץ. הסיבה היא כלכלית: העיתונים נמצאים בתחרות זה עם זה, בעוד שגם הבלוגרים וגם האקדמאים רואים בפעילות שלהם שיתוף פעולה לתועלת כולם.

אולי שינוי המודל שאנחנו משתמשים בו לתיאור בלוגרים מ”עיתונאים” ל”אקדמאים” יעזור לנו להבין את התופעה הזו טוב יותר. אולי זה גם יעזור לנו להבין למה, בכל זאת, עיתונאים רבים מוצאים לנכון לפתוח בלוג בנוסף לעבודתם העיתונאית.

הדיונים סביב הראיון-שלא-שודר של יגאל עמיר (אני פאסה, אני יודע. תדמיינו שיש דיליי פה בקנדה), למשל הדיון באייל הקורא (המבוסס על הפוסט המעניין הזה של יהונתן), העלו בי כמה מחשבות סותרות לגבי חופש הדיבור במדינות ליברליות. ברשותכם, אני אנצל את חופש הדיבור שלי ואקשקש עליהן קצת עכשיו.

כולם מכירים את הציטוט המפורסם של וולטייר: אינני מסכים עם הדברים שאתה אומר, אך אלחם עד טיפת דמי האחרונה למען זכותך לאמר אותם. זהו משפט המחץ של ההגנה על זכות הדיבור הליברלית. וריאציות על העקרון הזה קובעות כי חופש הדיבור נבחן לא באמירות שקל לנו להסכים עימן, אלא דווקא באלו שמרתיחות את דמנו. יוסי גורביץ חוזר על הקביעה הזו לעיתים קרובות.

אך מה אם אותו בן-פלוגתא של וולטייר ביקש לומר את המשפט הבא: “אני חושב שצריך לסתום לוולטייר את הפה”? האם גם אז מן הראוי שוולטייר ילחם למען ההגנה על חופש הדיבור שלו? או מישהו אחר?

חופש הדיבור הוא זכות פוליטית פר-אקסלנס. בלעדיו לא ניתן לקיים מדינה דמוקרטית. אלו הדוגלים ב”פוליטיקה של הזהות” (identity politics, אנשים כמו איריס מריון יאנג ז”ל, לדוגמא) רואים בחופש להבעה של עמדות שאינן מקובלות על קבוצת הרוב לא סתם כזכות של אנשים המשתייכים למיעוטים (ולכן זקוקים להגנה), אלא כצורך של החברה הדמוקרטית: אם זו לא תשכיל להאזין לעמדותיהם של אנשים מקבוצות המיעוט, היא לא תהיה מסוגלת לשקלל את כלל הידיעה הקיימת בחברה. הביקורת של יאנג ואחרים המסכימים איתה משתקפת בחלופת דברים שהופיע בדיון באייל: שוקי שמאל טוען שחופש הדיבור צריך להיות למעשה “חופש המידע”, כלומר שיגן על ביטויים שיש בהם מידע חדש בלבד. מכיוון שאין, לדעתו, מידע חדש בדבריו של יגאל עמיר, אין שום סיבה לשמוע אותם, ומכאן שאין שום סיבה לפרסם אותם ((שוקי אינו שולל את עצם האפשרות שעמיר או מוקיריו יפרסמו את הדברים באמצעים אחרים, אך משום מה הוא מזהה את התקשורת עם השלטון ומסיק מכאן שאסור לתקשורת הממסדית לפרסם את הדברים כל עוד אין בהם “עניין לציבור” בהגדרתו המשפטית של המושג, זו שמשמשת לסגירת תיקים שדווקא מאוד מעניינים רבים מאיתנו)). איציק ש. עונה לשוקי ואומר שיש לנו לא רק זכות לשמוע את דבריו של עמיר, אלא אף חובה לשמוע אותם:

דבריו היו הארת הסביבה בה צומחים עשבים כאלו. למרות שאין דבר שלא ידענו, חשיפה ועימות עם המקורות הללו-עמיר הוא אחד המקורות -יכול היה לתרום להצפה של הדברים והפעלת לחץ על הממונים על אכיפת החוק. הרייטינג במקרה הזה חופף לשירות עיתונאי מהמעלה הראשונה.

זוהי בדיוק הגישה האומרת שיש חשיבות לא רק לתוכן הדברים, אלא גם לזהות של אומרם, ולהקשר שבו הם נאמרים. מכיוון שלאנשים שונים יש חוויות חיים שונות וצורה שונה בה הם מפרשים את המציאות, חובה על החברה הדמוקרטית לא רק לאפשר לאנשים להתבטא אלא אף לעודד אותם לעשות כן ולהבטיח שהם יזכו להאזנה, וזאת כדי שהיא עצמה, כחברה, תוכל לשקול את כל הגישות וכל הפרשנויות בטרם תגיע להכרעה. דמוקרטיה דליברטיבית אמיתית, כזו שמבקשת השתתפות של כל האזרחים בבניית השיח הציבורי, חייבת לאפשר כל צורת הבעה כדי שהטיות בקרב קבוצת הרוב לא תגרומנה להחמצה של גישות ופרשנויות חשובות ומשכנעות. אחרי הכל, אומרים בעלי הגישה הזו, כמו שכתב איציק בדיון, “מאין כל הפחד לשמוע את עמיר?” – אם איננו חוששים שנשתכנע מדבריו, מה אכפת לנו לשמוע אותם? ואם אנחנו חוששים שכן נשתכנע מהם – קל וחומר שראוי שנאזין להם!

נחזור, אם כן לאותו בר-פלוגתא דמיוני של וולטייר. כזכור, בעת שזה האחרון מבקש להגן בחירוף נפש על חופש הדיבור של יריבו, אותו יריב מבקש לנצל את חירותו כדי לסכור את פיו של וולטייר. עקרון חופש הדיבור הליברלי אינו יודע כיצד להתמודד מול שימוש שכזה בחופש הדיבור. זהו אותו מחסום שהאידיאל הליברלי, כשהוא מגולם בדמות עקרון הסובלנות, נתקל בו כל פעם מחדש: סובלנות כלפי גישות בלתי-סובלניות אינה גישה בת-קיימא.

לפני מספר ימים נכחתי בהרצאה של אחת, ד”ר אליסון הארל ((למעשה, הייתה זו “הרצאת מבחן” למועמדת למשרה פה באוניברסיטה)). הארל חקרה בדוקטורט שלה את היווצרותה של קטגוריה שלישית בין “סובלנות מוחלטת” לחופש דיבור לבין “חוסר סובלנות” להתבטאויות של קבוצות שלא מסכימים איתן. הארל אמנם ערכה מחקר אמפירי ולא נורמטיבי, אבל אני ארשה לעצמי להניח שהיא מייחסת עדיפות מוסרית לגישה השלישית הזו. היא כינתה אותה “סובלנות רב-תרבותית”. המשמעות של גישה זו היא סובלנות כלפי התבטאויות של קבוצות שהאדם מוצא את דבריהן מכעיסים (disagreeable היה הביטוי שהופיע בשאלון, אם אני זוכר נכון – הקבוצות בקבוצה הזו כללו פעילי זכויות להומוסקסואלים ולאומנים קוויקביסטים), אך סירוב למתן זכות דיבור לקבוצות שההתבטאויות שלהן מבקשות לשלול את אותה החירות מאחרים (גזענים למיניהם). כלומר, העקרון הליברלי שזכותך לעשות הכל כל עוד אינך פוגע בזכויותיו של אחר מורחב כאן גם אל הדיבור עצמו: מותר לך להגיד הכל כל עוד אינך שולל את זכותם של אחרים לחופש דיבור.

אני מוצא את הגישה הזו קוסמת מאוד. היא תואמת את התגובה האינסטינקטיבית של רבים מאיתנו, כמו יערת גשם באותו דיון באייל, שכתבה:

את חופש הביטוי הוא איבד כשרצח אדם שגם היה ראש הממשלה, ובכך התנגד לעקרונות הדמוקרטיה. לא רוצה דמוקרטיה, לא צריך.

השאלה, כמובן, היא איך דואגים לשלול את חופש הדיבור רק ממי שבאמת אינו זכאי לו לפי ההגדרה הזו, מבלי שההיתר העקרוני הזה לשלילת חופש הדיבור יאפשר דווקא לבלתי-סובלניים לשלול את חופש הדיבור ממי שזקוק להגנה הזו יותר מכל.

בהנתן שאין שום דרך להבטיח שזה לא יקרה, מה יותר גרוע? לאפשר חופש דיבור לכולם תוך כדי הסתכנות בכך שהדבר יביא להגבלת הדיבור של חלשים בסופו של דבר, או לאסור חופש דיבור מוציא (excluding), תוך סיכון שהאיסור הזה ישמש בידי המוציאים עצמם כדי לשלול את חופש הדיבור מאותם החלשים עליהם האיסור בא להגן?

שאלה טובה.

ערן שאל בתגובה לפוסט שלי על זכייתו של אובאמה מה דעתי על כך ש”הצעה 8″ בקליפורניה זכתה לרוב. למי שלא מכיר, הצעה 8 ביקשה לשלול מזוגות הומוסקסואלים את הזכות להנשא שניתנה להם על בסיס החלטה של בית המשפט העליון של קליפורניה. כדי לעקוף את בית המשפט ההצעה ביקשה לשנות את נוסח חוקת המדינה עצמה כך שתקבע שנישואין יכולים להיות רק בין גבר אחד ואשה אחת.

ההצעה, כאמור, זכתה לרוב. האירוניה ההיסטורית היא שאחת הסיבות לרוב הזה היא דווקא ההצבעה המאסיבית של שחורים בבחירות הללו – בשל התמודדותו של אובאמה – שהצביעו באופן דיספרופורציונלי בעדה. אינני מכיר את המספרים המדוייקים, אך בהחלט יתכן שהייתה זו הצבעתם של השחורים שהכריעה את הכף.

האמת היא שכמו שאמרתי לערן בתגובות, אין לי הרבה מה להגיד על זה. זה בעיקר עצוב לראות את אמריקה הולכת צעד אחד קדימה שני צעדים אחורה, אבל זה הדבר הכי קרוב שיש לקידמה בימינו. בנוסף, ואני מתנצל מראש בפני קוראי המשתייכים לקהילת הלהב”ט, אבל אני באמת לא מייחס חשיבות גדולה במיוחד ליכולת להתחתן ולהשתמש במילה “נשואים”. מה שחשוב בעיני הוא הזכויות המוקנות לזוגות הומואים ולסביות, ולא איך מכנים את הקשר ביניהם בטפסים רשמיים. בגלל זה אני חושב שיש הצעת חוק הרבה יותר חשובה שלא זכתה כמעט להתייחסות בתקשורת ועברה אף היא. במדינת ארקנסו החליטו האזרחים לאסור על זוגות לא-נשואים לאמץ ילד. זו, כמובן, לשון סגי נהור: המטרה היא למנוע מזוגות הומוסקסואלים (שאינם יכולים להתחתן במדינה) מלאמץ ילדים, או אפילו מבן-זוג אחד לאמץ רשמית את ילדיו של בן-הזוג השני. על הדרך לא הפריע להם גם לאסור על זוגות הטרוסקסואלים שאינם מעוניינים להתחתן לאמץ ילד. מה אכפת להם?

בכך ארקנסו הצטרפה למועדון האקסקלוסיבי שכולל את יוטה ומיסיסיפי שאוסרות גם הן על אימוץ על ידי זוגות לא נשואים (במיסיסיפי האיסור מתייחס לזוגות הומוסקסואלים בלבד), כמו גם לפלורידה שלא מתביישת לאסור על אימוץ על ידי מי שמזוהה כהומוסקסואל בלי קשר למצבו המשפחתי.

בחוקים כאלה נמצא הסיכון האמיתי שבהחלטות כמו הצעה 8: בשימוש בהפרדה שנוצרת בין זוגות סטרייטים להומוסקסואלים כדי להרחיב את הפער בזכויות. מזכיר קצת את השימוש שעושים בישראל בשירות צבאי כדי לשלול זכויות מהמיעוט הערבי (איכשהו החרדים מצליחים תמיד לזכות בכל הזכויות הללו).

אז זהו, זה מה שיש לי להגיד על הצעה 8.

דורה קישרה לקריקטורה הזו, שכנראה מנסה לרמוז משהו לגבי צבע השיער של אובאמה לעומת קודמיו בתפקיד. אני, כהרגלי, התעלמתי מהפואנטה האמיתית של האיור, ושמתי לב למשהו שונה לגמרי: לינקולן הוא הנשיא הראשון עם זקן בתולדות ארה”ב. מיום הבחרו ב-1861 ועד סוף הקדנציה של וויליאם טאפט ערב מלחמת העולם הראשונה, לכל הנשיאים האמריקאיים היה שיער פנים כלשהו – זקן, שפם או שניהם, פרט לשניים: אנדרו ג’ונסון, סגנו של לינקולן שהפך לנשיא אחרי הרצחו, ווויליאם מקינלי, שסתם נדחף; שניהם, יש לציין, כיהנו רק קדנציה אחת.

אף נשיא לפני לינקולן או אחרי טאפט לא התהדר בשפם או זקן. האם חזותו היחודית של לינקולן, ונשיאותו ההיסטורית, הביאו להעדפה מתמשכת בקרב הציבור האמריקאי לפוליטיקאים מזוקנים? ומה גרם להעלמותם הפתאומית של המשופמים למיניהם מקרב הנשיאים לאחר מלחמת העולם הראשונה?

הרי לכם נושא לתזה.

בחירתו של ברק אובאמה לנשיא ארה”ב ה-44 היא ארוע היסטורי לכל הדעות: מעולם לא היה נשיא אמריקאי עם שם כל-כך עברי. אה, והוא גם שחור, שזה די נחמד.

אבל הרבה פרשנויות מתפרסמות בימים אלו שמציגות את התוצאות כיותר חריגות ממה שהן באמת. אז מה לא קרה בבחירות בארה”ב?

1. לא היו אחוזי שיא של הצבעה. חרף ההערכות שדיברו על 130 מיליון מצביעים, נכון לעכשיו עם 98% מהמחוזות מדווחים, סך הקולות עומד על כ-120 מיליון. יש סיכוי טוב שעם הקולות החסרים הבחירות הנוכחיות יתעלו מעל לכמות המצביעים ב-2004 (כ-122 מיליון מצביעים, שהם כ-55 אחוזי הצבעה – האחוז הגבוה ביותר מאז 1968), אבל לא בהרבה, ובוודאי שהם לא יעברו את אחוז ההצבעה ההיסטורי מבחירות 1960 (62.8 אחוז). ((נראה כאילו יש דרכים שונות לחשב את אחוז ההצבעה בין מקורות שונים. אני מתבסס על הנתונים שפה (שימו לב שאחוז ההצבעה ב-2008 בגרף שבקישור מבוסס על הערכת יתר מופרכת לגמרי לאור המספרים הקיימים). עם זאת, היחס בין הבחירות השונות בתוך כל שיטה נשאר עקבי בין השיטות.))
2. לא היה פער חריג לטובת אובאמה. אמנם בחירות 2000 ו-2004 התאפיינו בתוצאות קרובות מאוד, במיוחד בספירת האלקטורים, אך אלו שתי המערכות האלה שחריגות, ולא המערכת הנוכחית. לא צריך להרחיק יותר מדי אל העבר כדי למצוא פערים הרבה יותר משמעותיים בין המנצח למפסיד בבחירות לנשיאות. בבחירות 1996 ניצח קלינטון את דול בספירת האלקטורים 379 כנגד 159. ארבע שנים קודם לכן ההפרש היה קטן רק במקצת: 370 כנגד 168. נכון לכתיבת שורות אלו, לפני ההכרעה בצפון קרולינה, למקקיין כבר יש 173 אלקטורים, ואובאמה יכול להגיע לכל היותר ל-364 אלקטורים.
3. המשבר הכלכלי לא הכריע את הבחירות. על פי הסקרים, אחרי שהשפעת הועידה הרפובליקנית שככה, אובאמה שב להוביל כבר בראשית ספטמבר, עוד לפני שהמשבר נגלה לעיני הציבור עם קריסת לימן בראת’רס. משם והלאה, הפער בסקרים גדל בהתמדה אך בקצב אחיד ומתון. בשום שלב לא היה “זעזוע” ששינה את תוצאות הבחירות בצורה משמעותית.
4. הקמפיין המצויין של אובאמה לא הכריע את הבחירות. תוצאות הבחירות תואמות בדיוק מרשים את התחזיות שניפקו מודלים מקובלים במדע המדינה האמריקני. אולי המפורסם שבהם (וגם אחד הפשוטים) הוא מודל ה”לחם ושלום” של היבס. החישוב של היבס במרץ השנה צפה למועמד הרפובליקני 46-47 אחוזים מהקולות. מרץ. זה עוד לפני שהפריימריז הדמוקרטיים אפילו הוכרעו, שלא לדבר על המשבר הכלכלי הנוכחי או הקמפיין של אובאמה. 46 אחוזים זה בדיוק מה שיש למקקיין על פי הספירה הנוכחית. זה לא שלקמפיין אין השפעה: במאמר מבריק שאלו גלמן וקינג איך זה שתוצאות הבחירות כל כך צפויות, ובכל זאת הסקרים משתנים כל כך הרבה? התשובה שהם מציעים היא שהקמפיין חושף בפני המצביעים את העובדות האמיתיות עליהן מתבסס המודל, וכך מסייע להם בסוף להגיע להצבעה הצפויה מראש. התשובה הזו נראית לי הגיונית וסבירה. אבל משמעותה היא שלאובאמה האדם הכריזמטי, הסוחף והמבריק, לא הייתה שום השפעה על תוצאות הבחירות. באותה מידה, לצבע עורו של אובאמה גם כן לא הייתה השפעה ברורה על התוצאות, על פי המודל הזה.
5. מה שמביא אותנו ל”אפקט ברדלי”. אפקט בראדלי, על שם טום בראדלי, שחור שהתמודד למשרת מושל קליפורניה בראשית שנות ה-80, הוביל בסקרים אך לבסוף הפסיד. ההסבר שניתן לכך הוא שמצביעים שנשאלו על העדפותיהם על-ידי סוקרים לא רצו להראות גזענים, ולכן דיווחו על תמיכה במועמד השחור למרות שהתכוונו להצביע ליריבו הלבן. אפקט בראדלי צץ לראשונה במערכת הנוכחית בראשית 2008, אבל החל לצבור תאוצה בעיקר לקראת סוף ספטמבר – כאשר ההובלה של אובאמה בסקרים הפכה לבולטת ויציבה. החברים בכלוב הקופים הציגו סדרה בת שלושה חלקים במסגרתה הודגם מדוע, ככל הנראה, אפקט בראדלי לא פועל כנגד אובאמה. תוצאות הבחירות עצמן, שתואמות את ניבויי הסוקרים, תומכות במסקנה הזו. ואם תהיתם למה בכל זאת חלק מהסקרים ניבאו לאובאמה יתרון של 10 אחוזים ויותר, אולי הגרף הזה יסייע לכם להבין.

אבל חוץ מזה, כל מה שאומרים לכם נכון.

פוסט אורח שנשלח אלי מה-29 באוקטובר, 2012 על ידי דוקטורנט צעיר למדע המדינה.

כבר מזמן זו נהייתה קלישאה להגיד על פוליטיקאי שאפתן שהוא “רוצה להיות אובאמה”. כאשר הנשיא האמריקאי הוביל את אחד הקמפיינים המבריקים ביותר לראשות המפלגה הדמוקרטית ואז לנשיאות ארה”ב במהלך 2007-2008, הוא לא רק עשה מהפכה של ממש בפוליטיקה האמריקאית: הוא שינה את התפיסה של כל העולם לגבי מה זו פוליטיקה ואיך היא צריכה להראות. ואכן, יותר מכל מערכת בחירות קודמת, אנשים שאין להם שום קשר לארה”ב עקבו בעניין רב אחרי מערכת הבחירות האמריקאית, תלו תקוות במועמד הדמוקרטי וחשו שהם עצמם מעורבים בעשיית היסטוריה. בקנדה מערכת בחירות שלמה הוכרזה, התבצעה והוכרעה בפחות מסך זמן הפרסום שאובאמה רכש ברחבי ארה”ב לקראת הבחירות – וכל הזמן הזה הציבור הקנדי הפגין אפאתיות מוחלטת כלפי ההתמודדות במדינתו שלו, והתלהבות רבתי כלפי המועמד לנשיאות אצל השכנה מדרום.

מדובר פה יותר מאשר בכריזמה. אובאמה עשה מהפכה בצורה שבה קמפיינים מנוהלים מבחינה ארגונית גרידא. כמויות הכסף האגדיות שזרמו אליו מכל שדרות האוכלוסיה האמריקאית הן משהו שאיש לא האמין שבכלל אפשר להשיג. הקמפיין של אובאמה הצליח לעשות מה שאינספור קמפיינים של עידוד הצבעה (“get out the vote”), בעיקר בקרב צעירים, לא הצליחו לעשות, ואחוז ההצבעה בארה”ב עלה במידה משמעותית בבחירות 2008. מדעני מדינה מכירים מזה שנים את הרעיון של “בעלות” של מפלגות על נושאים: הרפובליקנים חזקים בחוץ ובטחון, הדמוקרטים יותר חזקים בנושאים הכלכליים. אובאמה הצליח לקבל בעלות על מושגים מופשטים כמו “שינוי”, וחשוב מכך – “תקווה”. במידה לא מועטה הקישור המנטלי החזק אצל אמריקאים רבים בין המועמדות של אובאמה לבין הרעיון המופשט של “תקווה” פוגע באובאמה בבחירות הנוכחיות, לאחר שהאמריקאים גילו שתקוות לא תמיד מתגשמות ((עם זאת, אי אפשר לקחת מאובאמה סדרה חשובה של הצלחות, וכפי שמעידים הסקרים, האמריקאים לא מתכוונים להחליף את אובאמה בזמן הקרוב)).

השאלה היא האם מדובר פה על מקרה יחידאי, או שמא אפשר לבנות “מודל אובאמה” שעל בסיסו פוליטיקאים אחרים יכולים להתנהג כדי לשפר את סיכוייהם בבחירות. לא מעט פוליטיקאים ניסו לעשות כן – בגרמניה מפלגת הירוקים בלמה נסיגה מדאיגה בכוחה בין השאר על ידי שחזור הקמפיין של אובאמה, באוסטריה דווקא מועמד מפלגת הימין הצליח להחזיר את מפלגתו לימי הזוהר שלה במהלך שרבים השוו (בצדק או שלא) לקמפיין ההיסטורי של אובאמה.

בישראל מפלגת העבודה תחת הנהגתו של אופיר פינס אמנם לא שחזרה את ימי גדולתה אבל הצליחה לחזור לליגה של הגדולים ולתת פייט רציני לליכוד על חשבון התפוררותה של קדימה. פינס, כזכור, לא השאיר את ההשוואות לאובאמה לידי הפרשנים וזיהה את עצמו עם המנהיג האמריקאי בכל הזדמנות. השם “אובאמה” הופיע כמעט בכל נאום בחירות, ואותו ארוע זניח שבו פינס הצליח לתפוס את אובאמה ללחיצת יד מביכה הוצג לראווה במסגרת תשדירי הבחירות של המפלגה.

אז מה הוביל להצלחה האדירה והמפתיעה של הסנאטור מאילנוי? יש שמייחסים את ההצלחה שלו למשבר הכלכלי שתקף את ארה”ב זמן קצר לפני הבחירות, אך צריך לזכור שאובאמה זכה להצלחה מפתיעה עוד לפני שנתגלו ממדי האסון. בכלל – כל הסבר של הצלחתו של אובאמה חייב להסביר לא רק את הנצחון בבחירות לנשיאות, אלא גם את הזכייה במועמדות המפלגה מול מועמדת מנוסה ובעלת שם: הילארי קלינטון. הזכייה הזו לא הייתה קשורה בדבר למשבר הכלכלי.

פרשנים אחרים מייחסים את ההצלחה למלחמה בעירק ולעייפות כללית מהמדיניות של בוש. מקקיין עצמו ניסה להרחיק את עצמו מבוש מבחינה פוליטית ואפילו מבחינה אישית. הציבור, כך אומרים הפרשנים, לא קנה את זה. נצחונו של אובאמה היה יותר הפסדו של מקקיין. על פי הפרשנות הזו, כל מועמד דמוקרטי היה מנצח בתנאים הללו. גם התיאור הזה נראה לי בלתי סביר. עברו הרבה שנים מאז שמועמד דמוקרטי זכה כשעל הפרק היו נושאים של חוץ ובטחון, ולאובאמה ממש לא היה הרקע הדרוש כדי לנסוך באמריקאים את התחושה שהוא האדם הנכון ביותר כדי לנהל את המלחמה הזו.

התזה שאני עובד עליה בימים אלו מנסה לבחון את “מודל אובאמה”, לראות האם היה מדובר בצירוף מקרים שהוביל לנצחון האדיר לפני ארבע שנים, או שמא מדובר בקמפיין מנוהל היטב ששילב מועמד רהוט, שימוש מושכל באינטרנט ופנייה מתוחכמת לדור הצעיר דרך רגשות חיוביים (“תקווה” ו”שינוי”) – מודל שניתן לחקות ולהפעיל בצורה יעילה במערכות בחירות אחרות, במדינות אחרות. בין השאר אני אשווה את הקמפיין של אובאמה לשלושת הקמפיינים שמניתי לעיל: הירוקים בגרמניה, מפלגת העם באוסטריה ומפלגת העבודה בישראל, ואבחן האם המודל יושם כראוי ומה היו תוצאות הבחירה במודל הזה עבור המפלגות השונות.

כאשר אני מדבר על אהרל’ה ברנע, אני לא מרגיש את עצמי מחוייב לסטנדרטים של אמת שחורגים מהסטנדרטים שלו עצמו. במהדורה של היום (אתמול, נו) ידע כתבנו לענייני סטטיסטיקה ושקרים אחרים לספר שסקר חדש של גאלופ מעניק לאובמה יתרון של שני אחוזים בלבד על מקקיין בבחירות בארה”ב. כבר אמרתי שיתכן שברנע מנפח סיפורים כי משעמם לו, אבל זה כבר קצת מגוחך: הוא התחיל לבדות חדשות. הסקר האחרון של גאלופ מעניק לאובאמה יתרון של 7 אחוזים (51 לעומת 44) – ירידה קלה לעומת הסקר הקודם (53 מול 43), אבל בתחום הסטייה הסטטיסטית. גם לא מדובר פה פשוט בבלבול בין סוקר אחד לאחר. אף גוף חשוב לא פרסם סקר בעת האחרונה שמנבא שני אחוזי הפרש: ARG חוזים חמישה אחוזי הפרש, PEW קצת מתחרפנים עם 14 אחוזי הפרש (52-38), ראסמוסן חמישה אחוזים, הוטליין שמונה אחוזים, דיילי קוס שבעה אחוזים, וזוגבי ארבעה אחוזים. הכי נמוך שמגיעים זה גוף בשם GWU/Battleground, שאין לי מושג מי הם, שחוזים שלושה אחוזי הפרש בלבד.

מבחינת האלקטורים, אגב, לאובאמה יש כרגע רוב רק עם המדינות בהן יש לו רוב משמעותי – כלומר, גם אם כל המדינות שרק “נוטות” לכיוון אובאמה יעברו למקקיין, עדיין המועמד הדמוקרטי ינצח.

סתם, שתדעו.

אז הולכות להיות לכם בחירות. מזל טוב. איילת כתבה פוסט שתפס אותי קצת בהפתעה: היא מצטערת שהיא לא תוכל להיות בארץ לבחירות, כי זו הפעם הראשונה שהיא ממש יודעת למי היא רוצה להצביע. זה הפתיע אותי כי זה בדיוק ההפך מהמצב שלי: אני שמח שאני פה, כי זו אולי הפעם הראשונה שממש אין לי למי להצביע בבחירות, וזה די מנחם שיש לי תרוץ לגיטימי לגמרי למה לא הצבעתי.

אמנם המצב בהחלט יותר טוב ממה שהסתמן שהולך להיות לפני שאולמרט פרש – בחירות שבהן הייתה עומדת בפנינו הבחירה בין שלוש מפלגות גדולות שבראש כל אחד מהן עומד ראש ממשלה לשעבר שכשל באופן מחפיר – אבל אם יש משהו שעלה בבירור במהלך הפריימריז הללו, הרי הוא שאין שום סיבה ברורה לתמוך בלבני. כשמוסיפים לכך את העובדה שהיא עומדת בראש אחת המפלגות הבעייתיות יותר שקמו בישראל אי פעם, ועוד עם אופוזיציה מבית בילט-אין בדמות שאול “אני פורש מהפוליטיקה, רגע, בעצם לא” מופז, עולה התהיה עד כמה כדאי לישראל להמשיך עם הפארסה הזו שנקראת “קדימה”.

בזמנו, כשלבני נבחרה לראשונה לכנסת, משהו בצורת הדיבור שלה ובמעט מדבריה שעשו את דרכם אל סלון ביתי, גרם לי לחשוב שכדאי לשים עליה עין. רציתי לראיין אותה לאייל הקורא, אבל איכשהו אף-פעם לא הגעתי מעבר לשלב של להשיג את הטלפון של העוזר הפרלמנטרי שלה. ואז פתאום היא נהייתה שרת המשפטים, וכבר היה לי ברור שאין לה שום סיבה שבעולם להתראיין לאיזה אתר אינטרנט עם שם אינפנטילי, וויתרתי על זה.

אני לא יודע – לא, בואו נתקן את זה – אני די בטוח שאני, כמראיין, לא הייתי מוציא ממנה שום דבר יותר מהותי ממה שעיתונאים מנוסים ממני לא הוציאו. מצד שני, אולי בגלל הבמה השונה כל-כך, הייתי יכול להרשות לעצמי להתמקד בדברים שבראיונות רגילים לא עוסקים בהם. אתם יודעים, דברים שוליים כאלה כמו השקפת העולם שלה, האידיאולוגיה שלה ואיך זה משליך על המדיניות שהיא רוצה לקדם.

אבל אם לשפוט לפי מה שנאמר עליה בתקשורת, לבני נוטה להמנע משיחות ארוכות עם עיתונאים. אני מאוד חשדן כלפי אשים שלא רוצים לספר לציבור מה הם חושבים. לראש ממשלה אידיאלי, מבחינתי, צריך להיות בלוג (אמיתי, לא כזה, ובטח לא כזה), מקום שבו הם יספרו, בעצמם ממש, מה הם חושבים על נושאים שונים, שישתפו את הציבור בתהליך המחשבה שלהם. כן, ברור לי שזה אוטופיסטי, שיש אילוצים פוליטיים ושפוליטיקאים לא יכולים לחשוף את הקלפים שלהם כמו שאני יכול. למעשה, גם אני די טמבל שאני כותב בצורה גלויה באינטרנט, ויום אחד זה יבוא לרדוף אחרי ((אחת לכמה זמן אנחנו מקבלים באייל דוא”ל ממישהו שמבקש שנמחק תגובות או אפילו מאמרים שהתפרסמו באייל לפני אי אלו שנים, כי פתאום הם מגלים שלאייל יש פייג’ רנק גבוה, והמעסיקים שלהם יודעים להשתמש בגוגל)). אבל במינימום, אני מצפה שראש ממשלה – ובמיוחד אדם שרוצה להיות ראש הממשלה הבא שלי – יספר לי מה עמדותיו בנושאים שונים, או לפחות איזה עמדות הוא חושב שאני ארצה לחשוב שהוא תומך בהן.

אני לא אומר שלבני לא תהיה ראש ממשלה טובה. אני בטח שלא אומר שהיא לא, ככל הנראה, האופציה הפחות גרועה מבין השלוש שעומדות בפנינו. אבל תמיכה בלתי מסוייגת בה, עד כדי כך שנלבין את המפלגה שמאחוריה? לא מסוגל.

אז למי אני אצביע? לעבודה בראשות ברק? תחת פרץ עוד היו לי שיקולים בעד, אבל עבודה תחת ברק היא כמו קונדום משומש של מישהו אחר: שום תועלת פוטנציאלית לא תגרום לי להתגבר על הגועל שבלתמוך בברק שוב. את מרצ מוטב לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה הפוליטית של ישראל כיצור חסר תועלת, חסר שיניים וחסר עניין. שמאלה משם אני לא הולך בכל מקרה. ימינה מקדימה לא רלוונטי. אז מה נשאר כבר?

יום הבחירות בארץ, כנראה, ילווה מצידי בקצת יותר עניין מאשר, נגיד, יום הבחירות שהיה פה לפני זמן לא רב (שום דבר לא השתנה, תודה ששאלתם: ממשלת המיעוט השמרנית נשארה ממשלת מיעוט שמרנית), וזה ששעת פרסום המדגמים אצלכם זה אי שם באחה”צ שלנו רק יהפוך את זה לנוח יותר לעקוב אחר המתרחש. אבל, אם לומר את האמת, אני לא יכול להעלות על הדעת תוצאות שתגרומנה לי לרגשות כאלו או כאלו, לכאן או לכאן.

—

אחד הדברים שאני חושב עליהם לאחרונה הוא על ההבנייה החברתית של אפלייה. למה אני מתכוון? אם מקקיין יבחר לנשיאות, פיילין תהיה האשה הראשונה בתפקיד סגנית נשיאה בארה”ב. אם אובמה יבחר, הוא יהיה הנשיא השחור הראשון. ב-1996 התמודד מול ביל קלינטון אחד בשם בוב דול, שאתם בטח לא זוכרים. אם הוא היה נבחר לנשיאות, האם הוא היה הראשון במשהו? אתם לא יודעים את זה, אבל כן. הוא היה הנשיא עיוור הצבעים הראשון בהיסטוריה של ארה”ב. רבים ציינו בסיפוק את האפשרות שציפי לבני תהיה האשה השניה שתהיה ראש ממשלה בישראל. לישראל, למיטב ידיעתי, לא היה מעולם ראש ממשלה עיוור צבעים. למעשה, עד כמה שהצלחתי למצוא, אף פוליטיקאי מוביל באף מדינה חשובה בעת האחרונה אינו עיוור צבעים. זאת, למרות שמדובר בקבוצה שמהווה משהו כמו 8% מאוכלוסיית הגברים וכאחוז מאוכלוסיית הנשים בעולם כולו. האם ישנה אפלייה מבנית כנגד עיוורי צבעים?

כשדנים בייצוג נשים, אחת השאלות שתעלה היא האם נשים הן באמת המייצגות הטובות ביותר של האינטרסים של נשים. התשובה היא שלא, אבל זה לא רלוונטי: כל עוד באופן קבוע נשים מיוצגות בייצוג-חסר בפרלמנט, זה סימן לאפליה כנגד נשים. אם לא הייתה אפלייה מבנית כנגד נשים בפוליטיקה, הרי שבממוצע הן היו מיוצגות באופן יחסי לחלקן באוכלוסיה – לפעמים קצת יותר, לפעמים קצת פחות.

אותו מדד יכול לשמש כדי לבדוק אפליה מבנית לכל קבוצה: אם מערכות ((כתבתי “מערכות” ולא “אנשים” משום שבמערכת יתכן שהאפליה מגולמת לא בכך שאנשים לא מצביעים למישהו מקבוצה מסויימת, אלא שאנשים מקבוצה מסויימת, מסיבות מסויימות, נוטים פחות להתמודד על משרות בפרלמנט)) באמת היו “עיוורות צבעים” כלפי קבוצות שונות באוכלוסיה, הן היו מיוצגות באופן פחות או יותר יחסי בפרלמנט. אבל כשמסתכלים על קבוצה כמו עיוורי הצבעים, חייבים לתהות איך זה יכול להיות שבאופן עקבי אנחנו זוכים לייצוג חסר למרות שה”אפליה” שלנו היא שקופה בעליל: אנשים לא יודעים עלינו כלום.

אפשר בקלות להציג קייס לאפליה של עיוורי צבעים. ההתעלמות הציבורית מהצרכים שלנו מגיעה על כדי סכנת נפשות. עיוורי צבעים רבים (כמוני, למשל) לא מסוגלים להבדיל בין האור הצהוב לאדום ברמזור, ובלילה האור הירוק דומה עד כדי זהות לאור שמפיקות מנורות הרחוב הנפוצות ביותר.

עיוורון צבעים אינה סוגיה שעולה על דעתם של מעצבי אתרים רבים – וכך נוצרים מצבים של טקסטים שקשה לנו לקרוא, או קישורים בצבעים שמבחינתי זהים לחלוטין לצבע של הטקסט הרגיל (אהם, אהם).

והנה, עיוורון צבעים אינה קטגוריה שעולה על דעתו של האדם הנורמלי כשהוא חושב על קבוצות שמופלות לרעה בחברה, או שלא מתחשבים בצרכיהן. ואז מגיעה ההבנה הזו, שמשום מה, באופן עקבי, אנחנו גם לא מיוצגים בפוליטיקה. שוב: אינני טוען שיש אינטרס של קבוצת עיוורי הצבעים שיש להגן עליו, אבל העובדה שעיוורי צבעים אינם מגיעים למשרות רמות בפוליטיקה קוראת דרשני.

מתי תהיה הפעם הראשונה שעיוור צבעים יהיה ראש הממשלה בישראל?

(תחזית: התגובה הראשונה תצביע על לפחות שני פוליטיקאים חשובים שהם עיוורי צבעים ותקלקל לי את כל התאוריה).

אחת הביקורות המעניינות שמעלים בלבניסטים כנגד פרשנויות מקובלות של המערכת הפוליטית היא שאי אפשר לדבר על מפלגות כעל ישויות שרוצות, שפועלות, ששואפות. הסיבה לכך היא שהבלבניזם נשען על פרשנות קיצונית במיוחד של עקרון האינדיבידואליזם המתודולוגי: רק בני אדם מסוגלים לחשוב ולהחליט, ולכן כל פעולה של קולקטיב צריכה ויכולה להיות מוסברת רק באמצעות הסבר של פעולותיהם של הפרטים המרכיבים את הקולקטיב.

זהו גם העקרון שמאחורי גישת הבחירה הרציונלית שמובילה כלכלנים ומדעני חברה אחרים רבים (למשל, אולסון): כדי להסביר פעולות של חברה (society) או של קבוצות בתוכה, אי אפשר לבחון את האינטרס המשותף של כל החברים בקבוצה, מכיוון שהקבוצה אינה יכולה לפעול כישות אחת בעלת דעת אחת. היא יכולה לפעול רק דרך פעולותיהם של כל הפרטים השונים בתוכה, והפעולות הללו מונחות על-ידי האינטרס האישי של כל אחת מהן.

כאמור, כלכלנים רבים אוחזים בגישה הזו, ולמעשה כל השיטה הכלכלית הקפיטליסטית מבוססת, ביסודה, על אינדיבידואליזם מתודולוגי (וגם פוליטי). לכן זה מפתיע כל פעם מחדש לראות עד כמה מהר הם שוכחים את העקרון היסודי הזה בבואם לנתח את המציאות.

“יש פגם במודל שלפי הבנתי הוא מסגרת תפקודית קריטית שמגדירה איך העולם עובד… אלה מאיתנו, לרבות אני עצמי, שהאמינו שהאינטרס העצמי של בנקים יגן על בעלי המניות שלהם, מוצאים עצמם עתה במצב של אי אמון ותדהמה”

כך אמר אלן גרינספן, לשעבר יו”ר הבנק המרכזי של ארה”ב, הפדרל ריזרב. תסתכלו טוב על הפסקה הזו. מה לא בסדר בה? “האינטרס העצמי של הבנקים”. על פי השקפת העולם של גרינספן, לבנקים יש רצונות, יש שאיפות, יש אינטרסים, והם פועלים כישות עצמאית על בסיס האינטרסים הללו. בקיצור, גרינספן לא יישם את האינדיבידואליזם המתודולוגי בבואו לבחון את הבנקים כגופים המשפיעים על הכלכלה — אותו אינדיבידואליזם מתודולוגי שבאמצעותו שלל התערבות של המדינה בכלכלה, התנגד להתאגדות של עובדים ופסל בחינה של אינטרסים כלל-חברתיים, ותחתם קידש את “האינטרס האישי” כפתרון לכל בעיה כלכלית.

אבל לבנקים אין אינטרס אישי. לבנקים יש מנהלים, סגני מנהלים, ראשי אגפים, יועצים בכירים, פקידות בכירה, ולכל אחד ואחד מהם יש אינטרס אישי משלו, ואף אחד מהאינטרסים הללו לא חופף למשהו שאפשר לכנות “האינטרס של הבנק”, ואף אחד מהאינטרסים הללו אינו חופף לאינטרסים האישיים של בעלי המניות בבנק. שהרי, מי האנשים שהרוויחו הכי הרבה מהמשבר הכלכלי הזה, בראייה רחבה? אלו הם מנהלי הבנקים, אותם אנשים – כיום כבר מותר לכנות אותם “חמדנים” ו”רודפי בצע” – שגרפו משכורות עתק, בונוסים חסרי תקדים ותנאי פרישה שקשה לדמיין. כל הכסף הזה שהם הרוויחו כל עוד הבנקים היו רווחיים, גם אם רק לטווח הקצר, נשאר בידיהם ((למעשה, סביר להניח שחלקו לפחות היה מושקע בבורסה, ושהם איבדו אותו במפולת הנוכחית, ובכל זאת, אין ספק שחלק גדול ממנו נותר אצלם)).

הנטייה להפוך קולקטיבים מסויימים ל”שחקנים קולקטיביים” היא מובנת: קשה עד בלתי אפשרי למדל סיטואציה שבה יש אלפי שחקנים שונים עם העדפות ואינטרסים שונים. למעשה, קשה למדל סיטואציה עם עשרה שחקנים כאלו. ג’ורג’ טסבליס כתב ספר שלם שכל הפואנטה שלו הוא לפרק “משחקים” לחתיכות קטנות יותר כדי להראות שכאשר מסתכלים על המשחק בקונטקסט הנכון, גישת הבחירה הרציונלית מסבירה את כל הפעולות של השחקנים השונים – וגם הוא נפל לפח הזה של התייחסות לקולקטיבים מסויימים כשחקן קולקטיבי אחד. זה, אולי, הכשל המשמעותי ביותר של הגישה הזו: לא רק שקשה ליישם אותה כדי לנבא התנהגות במציאות, קשה אפילו ליצור מודלים עקביים בעולם תיאורטי, בגלל הסיבוך האקספוננציאלי של משחקים מרובי משתתפים.

השאלה שצריכה להשאל היא: איפה היו בעלי המניות? אלו האנשים שהאינטרס שלהם הוא הדבר הקרוב ביותר שאפשר לדמיין למשהו שדומה ל”אינטרס של הבנק”. הכשלון שלהם לפקח על הבנקים שהם, לכאורה, הבעלים שלהם, הוא הוכחה נוספת, כאילו היינו צריכים כזו, שאינטרס אישי אינו יכול להספיק כדי להציב מנגנון פיקוח על האינטרס האישי של אחרים. מנגנוני פיקוח מצריכים פעולה קולקטיבית, ופעולה כזו אפשר לעשות רק באמצעות קולקטיבים – למשל המדינה.

בתקופה כשעוד כתבתי סיפורים קצרים (הו, נעורים אבודים!), אבחנתי די מהר בעיה קבועה אצלי: כשאני יודע מה הולך להיות הסוף של הסיפור, אני לא מצליח לכתוב שום דבר עם אורך משמעותי. בגלל זה רוב הסיפורים שלי יצאו סיפורי פואנטה: כי התחלתי עם הסוף, ולא יכולתי לעצור בעד עצמי מלשעוט לעבר הסוף הזה מרגע שהתחלתי לכתוב. סיפורים שהתחלתי רק עם התחלה, לעומתם, נטו להתארך יותר, אבל לרוב בלי להגיע לסיום ברור והם נזנחו לצד הדרך, אלא אם הסיום הציץ פתאום מאחורי איזה רהיט בעלילה, ואז זינקתי עליו ונתתי סוף לסיפור.

יש לי בעיה דומה עם השיעורים שאני מעביר. הקורס שבמסגרתו אני מתרגל (אחד מהם, אבל השני פחות רלוונטי מסיבות טכניות שלא נכנס אליהן) עוסק בפוליטיקה של אירופה, ולפחות בסמסטר הראשון מתרכז בהיסטוריה של אירופה מאז מלחמת העולם השניה. בדרך כלל אני מגיע לתרגול הראשון בלי רעיון ברור למה אני הולך לדבר עליו. לשמחתי, מדובר בקבוצה החזקה ביותר שלי (וגם הקטנה ביותר – מסתבר שהסטודנטים שמוכנים לבוא ביום רביעי בשמונה בערב לתרגול הם סטודנטים מזן מיוחד ונדיר), כך שאני יכול להעלות רעיונות מאוד כלליים והם – כמה כיף! – יודעים לקחת את הזרעים הללו ולשחק איתם ולפתח אותם לכיוונים שלא חשבתי עליהם בעצמי, וכך אנחנו ממלאים 50 דקות בשיחה ערנית ומהנה.

הבעיה מתחילה עם יתר הקבוצות בקורס: מצד אחד, הם קוראים את הטקסט הרבה פחות בעיון (אם בכלל), והרבה פחות מעורבים בשיחה. כך שגם כאשר אני מתחיל את השיחה עם אותן שאלות כלליות, אני מרגיש שאני נאלץ לגרור את הדיון אחרי במקום שהם ירוצו איתו. התוצאה היא שאני גורר את הדיון בעקבות הדיון של הקבוצה הראשונה; בעצם, אני מנסה בכוח לשחזר את הדינמיקה של אותה קבוצה, רק שבמקום שהם יעלו רעיונות ואני אגיב, אני נאלץ להציג את שני הצדדים גם יחד. מצד שני, אולי זו אשמתי: אולי אני זה שיודע את “הסוף” שאני שואף אליו, ורוצה בכוח להגיע לאותם רעיונות שהגענו אליהם בשיעור ההוא, גם אם בכיתה הזו אין מי שייקח אותנו לשם. אולי אם הייתי פחות להוט להגיע לפואנטה שעכשיו אני יודע, הייתי מגלה שהם מסוגלים להגיע לפואנטה אחרת, מעניינת לא פחות.

לא קל ללמד.