מילון אוקספורד לילדים, שמכיל כ-10,000 מילים, מצא לנכון להוציא כמה מילים מיותרות מהמהדורה החדשה. מדובר בעיקר בדברים שילדים לא עשויים להתקל בהם בימינו: בלוטים, תלתנים, ערבות, עורבים, אוכמניתיות (blackberries). אין ברירה: צריך היה לפנות מקום לכמה מילים שאף ילד בן 7 לא יכול להסתדר בלי לבדוק את משמעותן במילון: בלוג, נגן MP3, תא קולי ו – הו, האירוניה – בלקברי.

על הדרך, אגב, הם גם ניקו כמה מונחים אחרים שלא רלוונטיים לחיים המודרניים בעולם המערבי, כמו נזירה, הטבלה, קדוש או תהילים. אני ממליץ לשים את ההגדרה של “צרכנות” על הכריכה.

לאור ממצאי המחקר המעמיק שלי, החלטתי להסב את הבלוג לעסקי הפיצה. בחודשים הקרובים אפרסם מגוון פוסטים שעוסקים בטווח הנושאים הרחב והמעמיק שמכסה התחום הזה, החל מנפלאות העגבניה וכלה במוראות הפפרוני. בינתיים אתם מוזמנים לבקר באתר ולהנות מהעיצוב החדש והפיצתי.

פיצו לשלום!

השפעת הפיצה על הצלחת הבלוג: מחקר סטטיסטי

דובי קננגיסר, אוניברסיטת טורונטו

מזה מספר שנים מבקשים חוקרי רשת מקצועיים וחובבנים לגלות את הנוסחא הנכונה ליצירת גידול במספר הכניסות לבלוגים. מחקר זה מבקש לחקור את השפעותיו של גורם מפתיע ולא-אינטואיטיבי שנתגלה לאחרונה כבעל השפעה מרחיקת לכת בנושא זה: פיצה.

רקע

בשנים האחרונות התפתחה תעשיה בזעיר אנפין של עצות לקידום בלוגים. הגם שרבות מהעצות עוסקות בעניינים חיצוניים כגון עיצוב הבלוג, שימוש בכלי SEO כאלו ואחרים וכיו”ב, חלק מהעצות המוצעות עוסקות בתוכן הרשומות עצמו. למשל, Gow (2008) מדווחת על שימוש בכותרות הכוללות מילות מפתח נפוצות כדי להשיג תוצאות גבוהות במנוע החיפוש “גוגל” לעיתים קרובות. כן ידוע על נוהג בקרב בלוגרים מסויימים לכתוב רשומות אודות סיפורים “חמים” בחדשות כדי להשיג כניסות נוספות מקרב הגולשים שמחפשים מידע בנושא. כפי שדווח לאחרונה (קננגיסר 2008; גפן 2008) מספר רשומות בבלוגים שכללו את המילה “פיצה” בכותרת הרשומה זכו למספר כניסות חריג בגודלו לעומת הבלוג המארח. הגילוי נעשה באופן מקרי, אמנם, אך הממצאים היו מרשימים, והצדיקו עריכת מחקר ארוך טווח ומעמיק יותר לבחינת השפעת הפיצה על מספר המבקרים בבלוג מסויים.

מתודולוגיה

המחקר מתבסס על נתונים שנאספו לאורך כחודש (מיום 8.11.08 עד 7.12.08) ב”בלוג” “לא שומעים” של הכותב. במהלך חודש זה התפרסמו 22 פוסטים, מתוכם ארבעה (18.18%) שכללו את המילה “פיצה” בכותרת הפוסט. מקרה אחד מתור הארבעה שימש כמקרה מבחן מיוחד: המדובר בפוסט שכלל לא עסק בפיצה, וכלל את המילה בכותרת לשם בחינת התאוריה המוצגת במאמר זה בלבד. המשתנה התלוי הוא מספר המבקרים (“יוניקים”) באתר ביום נתון. החלופה של מספר הכניסות לבלוג נפסלה בשל נתון חריג (oulier) שנכלל בגוף הנתונים באחד מימי החודש, כפי שדווח בעבר (קננגיסר 2008). פרט למקרה חריג זה, המתאם בין שני המשתנים גבוה מאוד, ואין הבדל משמעותי בתוצאות הניתוח הסטטיסטי ביניהם.

שני משתנים מסבירים נבדקו: הופעת המילה “פיצה” בכותרת ביום נתון; וכן משתנה ביקורת של מספר הפוסטים שפורסמו בבלוג ביום הנתון. בשל הפרשי השעות בין טורונטו לבין מיקומם של רוב קוראי הבלוג (ישראל), הוחלט לכלול רשומות שפורסמו אחרי השעה שמונה בערב (שלוש לפנות בוקר בשעון ישראל) במניין הרשומות של היום הבא. כלל זה הוחל גם לגבי המשתנה המסביר הראשון. ((הבחירה בשעה שמונה בערב היא אקראית למדי, אך הקדמתה לשבע או שש בערב אינה משפיעה על תוצאות הניתוח. ביטול התנאי לחלוטין משפיע לרעה על המתאם בין המשתנים, כפי שניתן לצפות.))

תוצאות

איור 1 מציג השוואה בין מספר הרשומות ביום נתון לבין מספר המבקרים בבלוג באותו היום. כפי שניתן לצפות, נמצא מתאם מרשים ומובהק בין מספר הרשומות ביום נתון לבין מספר המבקרים בבלוג באותו יום (טבלה 1).

איור1

מספר הרשומות ביום לעומת מספר המבקרים בבלוג

הערה: מספר הרשומות מופיע כשהוא מוכפל פי 100 כדי להיות בר השוואה למספר המבקרים

עם זאת, כפי שניתן לראות מטבלה 1, המתאם בין קיומו של פוסט עם המילה “פיצה” בכותרת לבין מספר המבקרים הוא גבוה הרבה יותר.

טבלה 1

מתאמי פירסון בין המשתנה התלוי (מספר המבקרים) לבין מספר הרשומות בבלוג וקיומה של רשומה עם המילה פיצה בכותרת

במבחן רגרסיה משתנה “מספר הרשומות” מאבד עוד יותר מכוחו, אך נותר מובהק בכל זאת. כפי שניתן לראות בטבלה 2, למודל הכולל את שני המשתנים המסבירים יש שונות מוסברת של כ-70 אחוז.

טבלה 2

מודל רגרסיה עבור המשתנה התלוי “מספר המבקרים בבלוג”

הדגמה חזותית של הפער המשמעותי בין כמות המבקרים ביום בו פורסמה רשומה עם המילה “פיצה” בכותרת לבין יום בלי רשומה כזו ניתן לראות באיורים 2, 3 ו-4. איור 2 מציג את כלל המקרים במחקר לפי תאריך. ניתן לראות בבירור כי הימים בהם פורסמה רשומה עם המילה “פיצה” הם חריגים בגרף. איור 3 מציג את כלל המקרים בחלוקה לפי מספר הרשומות בכל יום. שוב, ניתן לראות כיצד הגידול במספר הפוסטים משפיע על השונות של מספר המבקרים, אך אינו חורג מטווח מספר המבקרים בימים עם מספר נמוך יותר של רשומות, או אף בימים בלי רשומות חדשות בכלל. לעומת זאת, ימים בהם התפרסמו רשומות עם המילה “פיצה” בכותרת חורגים בבירור מעבר לטווח המצופה מימים עם מספר רשומות דומה. לבסוף, איור 4 מציג את סך המקרים בחלוקה בינארית לפי משתנה ה”פיצה” לבדו. כפי שניתן לראות, כל המקרים בהם פורסמה רשומה עם המילה “פיצה” בכותרת מתרכזים ברבעון הראשון (ימני-עליון) של הגרף, בעוד כל המקרים ללא רשומה כזו מתרכזים ברבעון הרביעי (שמאלי-תחתון) של הגרף.

איור 2

מספר המבקרים באתר לפי תאריך וקיום רשומה עם המילה “פיצה”

איור 3

מספר המבקרים באתר לפי מספר הרשומות וקיום רשומה עם המילה “פיצה”

איור 4

מספר המבקרים באתר לפי קיומה של רשומה עם המילה “פיצה”

דיון וסיכום

הממצאים שהוצגו לעיל הם חד-משמעיים ומהווים פריצת דרך בלתי צפויה בתחום חקר הבלוגים: הוספת המילה “פיצה” לכותרת רשומה מביאה לזינוק ברור במספר הקוראים באותו היום. גילוי זה מעלה מספר סוגיות חשובות.

ראשית, יש לשים לב כי הזינוק במספר הקוראים אינו חורג מעבר ליום בו פורסמה הרשומה עם המילה “פיצה”. אמנם ניתן לזהות עליה קלה במספר המבקרים בימים שלאחר פרסום רשומה שכזו, אך באופן כללי מספר המבקרים חוזר למחרת הפרסום קרוב יותר לרמות המקובלות בבלוג עד להופעתו של פוסט נוסף עם המילה בכותרת. כמו כן, כדי ניתן לראות ממקרה המבחן המיוחד, שילוב המילה “פיצה” בכותרת מבלי שלדבר יהיה קשר לתוכן הרשומה, כי הדבר אמנם מביא לקפיצה משמעותית במספר המבקרים, אך עדיין מדובר במספר מבקרים קטן מהכמות שמגיעה לבלוג בעקבות פרסום רשומה שעיקר תוכנה עוסק גם הוא בפיצה. מאידך, מדובר במקרה בודד ויש מקום לחקור עוד את מהות הקשר בין הופעת המילה “פיצה” בכותרת רשומה שאינה עוסקת בפיצה, לבין גידול במספר המבקרים.

המכניזם הגורם לגידול במספר המבקרים בעקבות רשומה הכוללת את המילה “פיצה” אינו ברור, ודורש מחקר מעמיק יותר. ניתן לשער מספר אלטרנטיבות להסבר התופעה: אהבתם הרבה של גיקים לפיצה, למשל; או העדפה של מתכנתי “גוגל” לפיצה שגורמת למתן העדפה בתוצאות החיפוש לעמודים המכילים את המילה במקום בולט. מספר קוראים של טיוטות מוקדמות של מחקר זה העירו כי יתכן שבעת עריכת המחקר ארע ארוע בעל משמעות, כגון הרעלה באריזות פיצה קפואה, שהביא גולשים רבים לחפש כל פריט מידע חדש בנושא. שללנו את האפשרות הזו באמצעות מחקר ניתוח תוכן שהתמקד בפרסומים בתקשורת שכללו את המילה “פיצה” בהקשרים שונים בתקופת המחקר. הידיעה היחידה שהתגלתה בעקבות מחקר זה היא כתבה שולית במקומון המקוון “mynet” שעסקה בשירות הקלוקל שניתן על ידי בעל פיצריה לילד אוטיסט. אין זה סביר להעריך שיש קשר בין ארוע זה לבין ממצאי המחקר.

הסבר התוצאות שהוצגו במחקר זה, אם כן, נותר למחקר נוסף בתחום. ניתן לזהות כבר עכשיו מספר כיווני מחקר שעשויים להניב תוצאות נאות: איתור מילים נוספות המביאות לזינוקים במספר הקוראים; איתור מנגנונים אוטומטיים שעשויים לקדם רשומות המכילות את המילה “פיצה”; כמו גם מחקרים אנתרופולוגיים מקיפים יותר בקרב קהילת הגולשים לאיתור העדפה מבנית לנושא הפיצה בקרב קבוצה זו.

הגילויים שנחשפו במחקר זה מוכיחים כי ישנה עוד כברת דרך בפני חוקרי תרבות הרשת לפני שנוכל להסביר ולנבא במדוייק התנהגות גולשים בכלל והצלחה של בלוגים ספציפיים בפרט. מצד שני, פריצת הדרך הגלומה בגילויים אלו מבטיחה עולם מחקר שלם שטרם נבחן על-ידי הקהילה האקדמית העוסקת בתחום. לאור זאת אנו מצפים כי הספרות המחקרית שתצא מתוך מחקר זה תהיה עניפה ותשרת היטב את הבנתנו את התחום.

אחת הרעות החולות של הרב-תרבותיות היא שהיא גורמת לאנשים להרגיש צורך להתנצל על כך שהם הרוב. אין זמן טוב כמו כריסטמס כדי לראות את זה. אנשים רבים – במיוחד נותני שירותים, אבל זה חילחל כבר מעבר – לא יאחלו יותר “מרי כריסטמס”, כי זה יוצר את הרושם כאילו הם חוגגים איזה חג נוצרי בטעות. לא, הם יאחלו “הפי הולידייס”, שזו אמירה הרבה יותר כללית. מזל שיש חנוכה בערך באותו הזמן, וגם איזה חג מוסלמי (עיד אל משהו, אני לא רב-תרבותי, תעזבו אותי), שלא לדבר על “קוואנזה” שבכלל המציאו כדי שיהיה לאפריקאים משהו לחגוג אם בא להם לזנוח את הדת הלבנה, כך שאפשר להעמיד פנים שכל הקישוטים ברחוב והמסיבות והסיילים והכל זה לא לרגל יום הולדתו של ישו – חס וחלילה! – אלא לרגל “עונת החגים”.

למה שאדם יהודי או מוסלמי יעלב מזה שנוצרי מאחל לו בתמימות חג מולד שמח? איזה חלאת אדם צריך להיות כדי שלא לחייך בחזרה ולאחל לאותו אדם חג שמח בחזרה ולהסתפק בכך?

כל העסק מתחיל להיות הרבה יותר בעייתי בגן ילדים. הילדים הרי לא יודעים איזה ממגוון החגים שחוגגים סביבם בבת אחת הוא “שלהם”, ואף אחד לא עושה מאמץ עודף להפריד ביניהם. כך, למשל, בגן שלנו זוג הזמרים/ליצנים שבאו למסיבת “החגים” לא רק שרו שיר אחד שבו כל בית הוקדש לחג אחר בעונה עם אפס הבדל בין החגים (כולם חגים שנועדו לחגוג ביחד עם המשפחה ולהביא שמחה ואור!), הם אף הגדילו ושרו שני שירי חנוכה (אחד מהם בעברית!), ובלי שיפריע לאף אחד עברו לשיר שירי סנטה קלאוס. אף ילד בגן הזה, אלא אם סיפרו להם אחרת בבית, לא יודע שסביבון זה לא קשור לכריסטמס, ושסנטה לא אוכל לביבות. מיותר לציין, אגב, שאף אחד מהשירים לא הזכיר איזה ילד אחד שנולד בבית-לחם לפני כאלפיים שנה.

וכדי שלא נחשוב בטעות שיש איזשהו הבדל בין החגים או מנהגיהם, חילקו בגן להורים(!) דפים עם מידע על תקופת החגים והחגים השונים שנחוגים בעת הזו. כך, למשל, נכתב אודות מה שהם מכנים בפשטות “העץ”:

כן, עץ החג הוא מסורת בקרב כל התרבויות, ובכולן הוא מסמל בדיוק אותו דבר, ובכלל לא משהו שקשור לתרבות הנוצרית (ולכן זה בסדר שהוצב עץ בכניסה לגן – אם זה היה סמל נוצרי בלבד, חס וחלילה, אסור היה להציב אותו). להגנת הגן נציין שרעיון “שיח החנוכה” הוא לא מקורי שלהם. יהודי צפון אמריקה המציאו את המנהג הזה כדי שלילדים שלהם גם יוכל להיות עץ כמו לחברים שלהם. כך גם נולד המנהג המוזר לתת מתנה בכל יום מימי החנוכה.

(כן, גם עץ חג המולד עצמו הוא לא בדיוק מסורת נוצרית מקדמת דנא, אלא אחד מאותם ערבובים שמתרחשים בהיסטוריה של הדת בין פסטיבל עונתי לבין חג נוצרי שנחוג באותה תקופה. ובכל זאת, המסורת הזו התפתחה בקרב נוצרים, לא בקרב יהודים, מוסלמים או הינדים).

אז חנוכה שמח לכולכם, ואל תשכחו לקשט את שיח החנוכה שלכם, כדי שסנטה יוכל להשאיר לכם סביבונים מתחתיו.

אז העבודה חזרה להשתמש בפתקי הצבעה ממשהו שנקרא “נייר”, והכל בא על מקומו בשלום. ובכל זאת, ספיח אחד יש לי מסיפור הפאדיחה של העבודה. בין התגובות על השימוש במערכת ממוחשבת לניהול הפריימריז היו שטענו (טוב, נו, קלינגר) שאם כבר מערכת הצבעה ממוחשבת, אז רק בקוד פתוח, כי אחרת אף אחד לא יודע מה יש בפנים.

יש לי תהיה בנושא: מה שהופך את הקוד הפתוח לחסין יותר לפרצות למיניהן הוא שכל אחד יכול לקחת את הקוד המקורי, לבדוק אותו, ואז לקמפל ולהשתמש בתוכנה. אבל תוכנת הצבעה בקוד פתוח תקומפל על ידי החברה שתנהל את ההצבעה, כלומר, על ידי אותם אנשים שאנחנו לא סמכנו עליהם עם תוכנה קניינית. איך בדיוק פרסום הקוד-לכאורה של מערכת ניהול ההצבעה עוזר לנו אם אין לנו שום שליטה על איזה קוד מקמפלים מפעילי ההצבעה? מאיפה לנו לדעת שהקוד שבדקנו וסרקנו בשמונים-אלף עיניים הוא אכן הקוד שיקומפל ויופעל על מחשבי ההצבעה, בלי תוספים ושינויים?

אשמח להסברים.

אביעד מבקש לבדוק אם ה”אינטר-נט” הזה טוב למשהו חוץ מהחרמת פיצריות שאף-אחד לא מכיר:

בעקבות התקף הלב אמי עוברת להתגורר בעפולה ונאלצת להשכיר את דירתה בנצרת עילית.

4 חדרים, 110 מ”ר, מטופחת, מיזוג מרכזי, לא מרוהטת (יש רק ארונות מטבח), קומה 13 (מתוך 16), יש מעלית, יש גם חנייה, יש דוד חשמלי, יש שירותים כפולים ובמקלחת יש גם מקלחון וגם אמבטיה. המטבח מסודר למדי, הדירה פונה לכיוון צפ’ מערב, ממוקמת מול מרכז מסחרי ומול תחנות אוטובוס ובסה”כ – זו באמת אחלה של דירה.

המחיר המבוקש הוא: 2,200 ש”ח ותאריך הכניסה הוא: 1/1/2009.

אנא מכם, עזרו לי למצוא דיירים לדירה של אמי, אחרת לא יהיה לה כסף לדירה בעפולה והיא תיאלץ להמחיז מחדש את עלובי החיים.

ניתן ליצור קשר ב<צונזר בדיעבד>

תנו לו בראש, הפיצו (והפיצה!) הלאה, ספרו לחבריכם. חנן, אני מצפה לטור בלא רלוונטי עם המלצה “להעביר”.

ואם יוצא מזה משהו, תגידו לי, כי זה נורא ישעשע אותי שבלוגר מטורונטו עזר להשכיר דירה של מישהו מרמת-גן בנצרת עילית. גלובליזציה וכאלה.

(הערה: פוסט זה משמש גם כקבוצת ביקורת עבור מחקר פורץ דרך על הבלוגוספירה הישראלית בפרט ופיצות בכלל)

מדי פעם מתקשרים אלינו, או דופקים לנו בדלת, מתרימים של ארגוני צדקה שונים. מאוד לא נעים לי מהם, כי לכולם יש מטרות מאוד נאות, ולא יפה להגיד “לא” במפורש. מצד שני, אין לי כסף גם ככה, והם תמיד מבקשים סכומים “קטנים” כמו 25 דולר, שאני מרגיש רע להוציא אפילו על משהו שאני רוצה, שלא לדבר על משהו שלא מעניין אותי בכלל.

הדרך הטובה ביותר להתחמק מהם, כמובן, זה להסכים עקרונית, ולבקש שישלחו את הפרטים והטפסים בדואר. זו גם, כמובן, הדרך הכי מגעילה להפטר מהם, כי המשמעות עבורם היא שהם הולכים לבזבז עלות של משלוח מכתב אל מישהו שאין לו שום כוונה לתרום.

אני מנחם את עצמי בזה שאני מעולם לא ביקשתי מהם להציק לי, ואין לי דרך למנוע מהם מראש להתקשר אלי (ארגוני צדקה אינם נכללים בהוראות החוק שמחייב חברות טלמרקטינג להמנע מלהתקשר למי שנרשם ברשימה ארצית מיוחדת). אז זו אשמתם.

—

ספיקינג אוף מצבי הפיננסי הקשה, בזמן האחרון אני מקבל הרבה דואר ממס הכנסה. המפליא הוא שהוא מאוד חיובי. אחרי שקיבלנו החזרים של למעלה מ-700 דולר עבור מס הכנסה, היום קיבלתי את הצ’ק השני שלי ממה שמכונה “החזרי מע”מ”: משפחות מעוטות הכנסה מקבלות כסף מהמדינה כסוג של החזר על המע”מ שסביר להניח ששילמנו לאורך השנה. נכון לעכשיו אנחנו מקבלים כ-150 דולר ברבעון בהחזרים הללו, אבל סביר להניח שזה יפחת החל משנה הבאה, לאור העליה הקלה בהכנסותינו ב-2008. כיף לקבל כסף מהמדינה, במיוחד כשלא ציפיתי לו.

זה לא משהו שאפשר להגיד לעיתים קרובות, אבל בימים האחרונים מתרחשת דרמה אמיתית ומרתקת בפוליטיקה הקנדית. מכיוון שבארץ הכל די משמים עד לבחירות, חשבתי שאולי תהנו לשמוע על מה שמתרחש כאן.

תקציר הפרקים הקודמים: במקור היו לקנדה שתי מפלגות גדולות: הליברלים והשמרנים. לאורך השנים הצטרפו פה ושם מפלגות שלישיות קטנות שבאו והלכו, בלי להשפיע יותר מדי – אולי פה ושם ממשלת מיעוט קצרת ימים, אבל לא הרבה יותר מזה. המהפכה באה ב-1993. המפלגה השמרנית (או בשמה המלא הנפלא: המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית), שהייתה בשלטון עם 169 מושבים (מתוך 295) התפרקה לחלוטין בבחירות. אחוז המצביעים נפל מכ-43 לטיפה יותר מ-16, והם זכו בדיוק בשני מושבים בפרלמנט. מה קרה לכל המצביעים שלהם? המפלגה השמרנית נבנתה בשנות ה-80 על קואליציה אלקטורלית מוזרה של מערב קנדה וקוויבק – שתי קבוצות שתופסות את עצמן כשוליות בציבוריות הקנדית, ומאשימות בעיקר אחת את השניה. ב-93′ שתי מפלגות תפסו את מירב הקולות בקרב שתי הקבוצות הללו: מפלגת הרפורמה, שגנבה את רוב הקולות של השמרנים במערב, והבלוק הקוויבקיסטי (נחשו איפה). יחד עם הליברלים והמפלגה השלישית השמאלית הותיקה – הדמוקרטים החדשים – היו בפרלמנט הקנדי לא פחות מחמש מפלגות. המצב הזה נמשך לאורך שנות ה-90, עד שבראשית העשור הנוכחי התאחדו השמרנים ומפלגת הרפורמה (שמאז שינתה את שמה ל”ברית הקנדית”) תחת השם “המפלגה השמרנית הקנדית”, ותחת הנהגתו של ראש מפלגת הרפורמה, סטיבן הרפר. מאז, קמו בקנדה שלוש ממשלות מיעוט: ממשלת מיעוט ליברלית ב-2004, ושתי ממשלות מיעוט של השמרנים ב-2006 וב-2008.

כמו שאתם מבינים, אין הרבה יציבות במערכת מאז האיחוד של השמרנים. מה שכנראה עולה לכם בראש כרגע הוא: מה זה לעזאזל ממשלת מיעוט? בשיטה הקנדית (כמו הבריטית והאמריקאית), צורת חלוקת המושבים נועדה “לייצר” רוב. מרבית הזמן גם כאשר מתמודדות מספר מפלגות ריאליות, עדיין אחת המפלגות מצליחה להשיג רוב של המושבים עם כשליש מהקולות. זה מספיק קשה לישראלים לעכל, אבל הרעיון שאפילו כשזה לא עובד, המפלגה הכי גדולה תשלוט לבד, זה כבר בכלל לא ברור. למה, בעצם, הם לא עושים קואליציה?

בהיסטוריה של קנדה, למיטב ידיעתי, לא הייתה מעולם קואליציה פורמלית. ב-1984 הייתה קואליציה לא פורמלית בפרובינציית אונטריו (פרובינציה בקנדה זה כמו סטייס בארה”ב), בין הליברלים לדמוקרטים החדשים. הד”חים תמכו מבחוץ בממשלת מיעוט ליברלית. זה הכי קרוב שהגיעו פה לקואליציה. במושג באופן כללי לא לגמרי נהיר לקנדים ונושא עימו מטען שלילי (אם תחשבו רגע על הפוליטיקה של בניית קואליציות בישראל, תבינו למה).

אבל עכשיו, לראשונה בהיסטוריה הקנדית, יש סיכוי טוב שהולכת לקום ממשלת קואליציה של הליברלים והד”חים, עם תמיכה מבחוץ של הקוויבקיסטים. זה מוזר, כי דווקא בבחירות האחרונות, אלו שסטיבן הרפר ארגן לעצמו לאחר שהחליט שהוא לא יכול להמשיך לשלוט עם “פרלמנט דיספונקציונלי” שכזה, התחזק כוחה של המפלגה השמרנית. לא מספיק כדי לתת לו רוב, אמנם, אבל התחזק. הרעיון שהמפלגה השניה בגודלה, שאפילו נחלשה במידה לא קטנה בבחירות האחרונות, היא זו שתקים ממשלה, הוא לא משהו שקל לקנדים לבלוע.

מצד שני, לשלוש מפלגות האופוזיציה יש כמה סיבות טובות לנסות להפיל את הממשלה, ובראשן התוכנית הכלכלית השנויה במחלוקת שהציג שר האוצר, שכבר הספיק לחזור בו מחלק גדול מהגזרות שבה. הם גם לא יכולים לחכות. בקנדה מי שאוחז בזכות לפזר את הפרלמנט (לבקשת ראש הממשלה) היא המלכה, דרך נציגתה בקנדה, הלוא היא המושלת הכללית מישל ז’אן. למושלת הכללית עומדת הזכות לסרב לראש הממשלה ולמנות ראש ממשלה אחר שינסה לקבל את אמון הפרלמנט (זה קצת דומה למעמדו של הנשיא בישראל, אבל לא בדיוק) ((אגב, המושלת הכללית עכשיו נמצאת בכלל באירופה. מי שממלא את מקום ממלאת מקום המלכה הוא נשיא בית המשפט העליון של קנדה.)). העניין הוא שמבחינה היסטורית, זה עשוי לקרות רק אם ראש הממשלה מבקש לפזר את הפרלמנט לפני שחלפו שישה חודשים מהבחירות האחרונות. הפעם האחרונה שבה המושל הכללי סירב לבקשת ראש הממשלה לפיזור הייתה ב-1926.

מאז הבחירות חלפו שבעה שבועות בלבד. הליברלים כבר הסכימו להמליך עליהם מחדש את סטפן דיון, המנהיג שהואשם בכשלון המפלגה בבחירות האחרונות, שכבר הודח באופן לא רשמי ושמאבק הירושה על מקומו היה בתנופה עד אתמול, כשסיעת הליברלים הסכימה להתאחד מחדש מאחורי דיון במפגן חריג של אחדות. שתי החברות לקואליציה הפוטנציאלית כבר חתמו על הסכם רשמי לחלוקת הקבינט (שלושת-רבעי לליברלים, רבע לד”חים), וקיבלו הסכמה מהקוויבקיסטים לתמיכה מבחוץ. ההסכם אמור, באופן רשמי, להחזיק עד אמצע 2011 (כלומר, הם לא מתיימרים להגיע לסוף הקדנציה ביחד). הקואליציה החדשה כבר פנתה למושלת הכללית וביקשה את הסכמתה להחליף את הרפר.

השמרנים, מצידם, לא מתכננים לוותר בלי מאבק במה שהם כבר כינו “קואליציה בלתי דמוקרטית” (כי קואליציות, מבחינת הקנדים, הן מטבען דבר לא דמוקרטי). בידיהם שלל כלים אדמיניסטרטיביים לעכב את היוזמה, כמו אפשרות להשעות את מושב הפרלמנט עד לתחילת ינואר, אז יוכלו להציג תקציב חדש. תקציב שיזכה לתמיכה ציבורית מהותית יקשה על המושלת הכללית להעביר את השלטון לקואליציה.

אז מה היה לנו? סדרה של ממשלות מיעוט קצרות ימים, קואליציה שוברת מוסכמות בין מפלגות האופוזיציה כנגד מפלגת שלטון שרק התחזקה בבחירות האחרונות, מנהיג שהודח ברגע אחד וברגע הבא עשוי להפוך לראש הממשלה, דילמה חוקתית העומדת בפני מי שבימים כתיקונם ממלאת תפקיד טקסי בלבד בפוליטיקה – בקיצור, הרבה כיף. אני ממליץ לכם להמשיך לעקוב. הרבה יותר מעניין מבחירות שבהן ינצח ביבי.

תקציר הפרקים הקודמים: אשתי קראה בפורום על הפיצה-נאצי, אני פרסמתי העתק של המכתב פה, חנן כהן בדק ופרסם בלא רלוונטי, על הדרך כל העסק התפרץ גם ברחבי הפורומים הישראליים ובדוא”ל, מפה לשם הגיע עותק לאלו”ט שפנו לטמקא שפרסמו כתבה.

ואז ליהונתן קפץ איזה פיוז, והוא פרסם את זה בהיתוך קר למפגרים. שלא תבינו לא נכון – פוסט נפלא, חכם, שנון ומוצדק לחלוטין. גם אני לא מעביר דברים במייל. אני נוטה לחשוב שדברים כאלו צריכים להגיע לא יותר משתי נקודות מרחק מהמקור, אלא אם המעביר המרוחק יותר טורח לוודא שהמקור לגיטימי (מי שהפיץ קישור לכתבה בטמקא, למשל, נכנס לתחום הלגיטימי מבחינתי, בלי קשר למרחק מהמקור). הבעיה מתחילה באחת מאותן אמיתות עצובות של הסוציולוגיה המודרנית: אנשים הם מפגרים. כך קרה שברחבי הרשת התעוררו אנשים מבוהלים שחשבו שהסיפור על הפיצה-נאצי הוא מפוברק, ואילו הסיפור של יהונתן הוא אמת.

אנחה.

זה לא היה מזיז לי בכלל אילולא הדבר הביא אנשים מסויימים לחשוב שאני, כמו גם חנן, היינו מעורבים באיזו קונספירציה. למעשה, אפילו זה לא היה מציק לי – אנשים עם אפס יכולת הבנת הנקרא, שלא לדבר על חוש הומור, לא נמצאים בקהל היעד של הבלוג שלי בכל מקרה ((להבדיל מחנן – במקרה שלו, כל האתר שלו מיועד לאנשים כאלו.)). אבל הארוע הזה התרחש בסמיכות למשהו אחר, והשפיע עליו.

לפני מספר ימים קיבלתי דוא”ל מוזר ממישהו שאני לא מכיר שביקש שאני אצור איתו קשר כדי שיעביר לי משהו ליד האוזן (הניסוח שלו, לא שלי). הכתובת שלו הייתה תחת הדומיין של TBWA, חברת הפרסום. יעני, אחד מהרעים. לא נורא. השבתי לו, אמרתי לו שהוא יכול ליצור איתי קשר בסקייפ מתי שבא לו בהתחשב בשעון המקומי שלי. כעבור כשעה הסקייפ התעורר לחיים. הבחור עובד על קמפיין עבור חברת ביטוח מסויימת שמנסה, לדבריו, לעורר מודעות לנושא הפנסיה. לצורך העניין הם מרכזים “פרוייקט” של בלוגרים שיכתבו על הנושא (תוך גילוי נאות, כמובן, וגם קישור לאתר מיוחד שפתחה אותה חברה שירכז את הפרוייקט), והציע לי להשתתף. הוא גם הסביר לי שמכיוון שהוא חושב שיש טעם לפגם בתשלום לבלוגרים על דבר כזה, הם מציעים במקום לתרום 1000 ש”ח לעמותה ישראלית לבחירת הבלוגר.

כמה מילים על זה:

1. למה טעם לפגם? אם אני מודה בגלוי שאני כותב פוסט בשביל חברה מסחרית, למה לא לתת לי את האופציה לקבל על זה תשלום? כל עוד הכל גלוי, ובמצבי הפיננסי הנוכחי, אני לא רואה סיבה למה לא לתת לי לבחור להעניק את הכסף לעמותת “לדאוג שלדובי ומשפחתו יהיה מספיק אוכל החודש”.
2. האמת היא שזה ברור למה: לשלם לבלוגרים זה חתיכת בלאגן. לרובנו אין בדיוק תיק במס הכנסה, מה שאומר שהם צריכים לנכות לנו 50% מס במקור, ויש עוד המון אדמיניסטרציה מסביב. לתרום 1000 שקל זה קל: תורמים, כותבים בספרים שתרמנו, וזה גם פטור ממס. הידד.
3. מצד שני, 1000 ש”ח בשביל פוסט זה סכום נאה למדי, אפילו אם הוא לא מגיע לידי. בסיכום הכללי: אני לא רואה בעיה אתית בפרוייקט. מצד שני, יש לי בדיוק אפס דברים להגיד על פנסיה.

העניין הוא שעכשיו, גם ככה יש כל מיני אנשים בעולם שחושבים שהבלוג שלי הוא חלק ממזימה שיווקית. אם אני גם אפרסם עכשיו פוסט שהוא במוצהר “מדור פרסומי” ועוד ב(סוג של)תשלום, מה יהיה על המוניטין האינטרנטי שלי?

אז אני מתנצל, עמותת אלו”ט, אבל כנראה לא תקבלו מחברת ביטוח כלשהי את אלף השקלים שהתכוונתי לבקש מהם להעביר לכם. ולחברת הביטוח: הרגע חסכתי לכם את אלף השקלים המבוזבזים ביותר שהייתם מוציאים מאודכם.

ג’ון סיידס מכלוב הקופים קישר למחקר המדהים הזה של סקוט אלטהאוז וכלב ((כן, כלב. כמו בן-יפונה. יש לכם בעיה עם זה?)) ליטארו ממרכז קליין לדמוקרטיה. המחקר בחן מסמכים שהופיעו באתר הבית הלבן כהודעות לעיתונות בנוגע לחברות בקואליציה שהתארגנה לשם הפלישה לעירק ב-2003.

• החוקרים זיהו חמישה מסמכים שונים שאורכבו בשלב זה או אחר באתר.
• שלושה מהם תוקנו בשלב כזה או אחר אחרי פרסומם, מבלי לשנות את תאריך הפרסום. השינויים כללו שינוי מספר החברות בקואליציה כמו גם שינוי שמות החברות בקואליציה. חלק מהשינויים בוצעו, ככל הנראה, שנתיים אחרי תאריך הפרסום המצויין על המסמך.
• מתוך השלושה הללו, שניים נמחקו לגמרי מהארכיב, האחד בסוף 2004 והשני או בסוף 2005 או בתחילת 2006.
• מבין השלושה שנותרו באתר, כאמור, רק שניים לא שונו כלל – אך החוקרים לא מצאו שום עדות לכך שההודעות לעיתונות הללו הופצו אי פעם לכלי התקשורת בצורה כלשהי.
• שניים מבין המסמכים המאורכבים באתר כיום נושאים את אותו התאריך: 27 במרץ 2003. שניהם קובעים שבקואליציה חברות 49 מדינות, אבל אחד מהם מכיל רשימה בת 48 מדינות בלבד: קוסטה ריקה נמחקה מהרשימה הזו איפשהו בסוף 2004 בעקבות החלטה של בית המשפט העליון של קוסטה ריקה.

רבים מכם מכירים, בודאי, את אותן תמונות מפורסמות של סטלין ששופצו עם הזמן כדי להסיר מהן אישים שסר חינם בעיני הדיקטטור. שכתוב ההיסטוריה אינו נושא חדש. כאשר יש למישהו בעל כח אינטרס להציג את ההיסטוריה בצורה שונה ממה שהייתה – ותמיד יש אינטרס כזה – אפשר להיות בטוחים שיעשו נסיונות ליפות או להעלים עדויות קיימות. במקרה הנוכחי, לארה”ב היה חשוב להציג את הקואליציה שלה (“קואליציית הנכונים”) כרחבה ככל האפשר, ולהצניע שינויים בה לאורך הזמן כדי למנוע תחושה של התערערותה.

כאמור, אין כאן שום דבר שצריך להפתיע אותנו. מה שצריך להרתיע אותנו, או לפחות את אלו מאיתנו שעוסקים במחקר בעל מימד היסטורי, הוא הניצול של האמון שלנו בארכיוני הרשת כדי להציג מסמכים משופצים כמקוריים. גם תיקון התמונות מסתמך על התפיסה שנפוצה אפילו היום בקרב רבים ש”לראות זה להאמין” וש”המצלמה לא משקרת”. בודאי בימיו של סטלין מעטים ידעו עד כמה ניתן לשפץ ולתקן תמונות כך שהמציאות המוצגת בהן תהיה שונה מהמציאות האמיתית. חוקרים רבים כיום מסתמכים על ארכיונים דיגיטליים של גופים בעלי אינטרס כמקור אמין למידע היסטורי. המחקר הנוכחי מזכיר לנו כמה קל לשנות את הנתונים בארכיונים הללו. במקרה שנבדק הצליחו החוקרים להראות בעזרת ניתוח הקבצים עצמם שהם עברו שינויים. בעתיד, אפשר להניח, משפצי ההיסטוריה ידעו להיות זהירים יותר עם העקבות שהם משאירים אחריהם.

לא נותר לנו אלא להסתמך על הכלים הותיקים יותר של מחקר היסטורי: ארכיונים פיזיים של מסמכים אותנטיים, ועדיף עם הצלבה בין יותר מארכיון אחד, אם למי מהם עשויים להיות אינטרסים בשכתוב ההיסטוריה. זה לואו-טק, זה פראנואידי, אבל מסתבר שזה מחוייב המציאות.