שוב חגגנו חג אזרחי, רק שהפעם היינו חמושים באוטו, כך שיכולנו לצאת ולחקור כמה משכיות החמדה של טורונטו שלא נמצאות במקרה על המסלול של הסאבווי. שתי מטרות הוגדרו: פארק סאניברוק, שסמוך לגנים הבוטניים (בהם כבר ביקרנו לפני אי אלו שבועות), ואתר מפעל הלבנים העתיק, שכיום נמצא בתהליכי שימור והפיכה למוזיאון, ושמוקף ביער עם אגמונים ונחלים. לצערנו, את המצלמה לקחנו רק למפעל הלבנים, כך שלא תזכו לראות את הנחל הנפלא שעובר לאורך הפארק. אז הנה קצת יער ואגמונים, בשביל הנשמה (סליחה מראש על הגדלים המוזרים. ניסיתי להפוך את זה למשהו נורמלי אבל לא הצליח. אפשר להקליק על התמונות כדי לקבל אותן במצבן הטבעי):

המשך…

הוול סטריט ג’ורנל דיווח לאחרונה על לחץ שמפעילים מנהלים בוולמארט על עובדיהם להצביע בבחירות הקרובות לנשיאות בעד ג’ון מקקיין הרפובליקני ולא בעד ברק אובמה הדמוקרטי, בגלל הצעת חוק שאובמה הבטיח לתמוך בה שתקל על הקמת איגודים מקצועיים במקומות עבודה אמריקאיים ((דרך כלוב הקופים)). אפשר להגיד כל מיני דברים על הידיעה הזו – קל מאוד ללעוג לוולמארט ולנסיון המצחיק שלהם לשכנע את העובדים שאיגוד מקצועי רק ייקח מהם דמי חבר ולא יתרום להם כלום.

אפשר גם לתהות לגבי החוק שאובמה הבטיח לתמוך בו, לפיו מעסיק לא יוכל לדרוש בחירות חשאיות לשם הקמת איגוד, אלא ידרש להסתפק בחתימתם של 50 אחוז מהעובדים. האינסטינקט הדמוקרטי שלי אומר שבחירות חשאיות תמיד עדיפות על פני “הצבעה” גלויה, שנתונה להרבה יותר לחצים מצד בעלי האינטרסים.

אבל אז קרה לי משהו שגרם לי לשנות לגמרי את הכיוון של הפוסט הזה. כתלמיד לתואר מתקדם אני גם זכאי (למעשה, נדרש, כתנאי לקבלת המלגה שלי) לעבוד כעוזר הוראה במחלקה. כעוזר הוראה, אני חבר אוטומטית באיגוד המקצועי של עוזרי ההוראה באוניברסיטה. בבחירות שנערכו בשנה שעברה לא השתתפתי – לא היה לי זמן, וגם ככה זה לא ממש נראה לי רלוונטי ישירות אלי, וגם אם כן, מה אני יודע על הנושאים שעומדים על הפרק? מסתבר שהייתי צריך להיות מעורב.

בשל ניהול כספי לקוי של הפקולטה, כל המחלקות ידרשו בשנים הקרובות לבצע קיצוצים לא נעימים בתקציביהן. האיגוד המקצועי שלי החליט לעמוד על הרגליים האחוריות ולהלחם כנגד פגיעה בסטודנטים, אבל הם החליטו לעשות זאת בצורה שלחלוטין אינה מקובלת עלי, תוך מאבק למען דרישות שאינני תומך בהן, וממה שהבנתי, גם רבים אחרים במחלקה אינם תומכים בהן. גרוע מכל, הם יוצאים מנקודת מוצא של יריבות עם המחלקה. המחלקה היא המעסיק שלי, כן, אבל בזה לא מתמצה מערכת היחסים בינינו. המרצים שאני עובד איתם הם גם המרצים בקורסים שאני לומד, הם המנחים שלי לתזה וחברים בועדת התזה שלי, הם מסייעים לי במחקרים שאני עורך והם גם עמיתי למקצוע. אינני יכול לקבל כהנחת מוצא שמדובר פה באיזו “הנהלה קפיטליסטית” שמנסה “לסחוט ממני כמה שיותר”. האנשים שאחראים לביצוע הקיצוצים בתקציב לא מרוויחים כלום מהמהלך הזה, ואני מאמין להם לחלוטין שהיו מעדיפים שלא לקצץ אף שעת עבודה לאיש, אבל זה בלתי אפשרי. אם האיגוד המקצועי היה יוצא כנגד האוניברסיטה בכללותה על עצם הקיצוץ – ניחא, אבל לתקוף את המחלקה שרק מנסה למצוא דרך להתמודד עם המשבר הזה? לא מקובל עלי.

לפני מספר שנים, במסגרת המו”מ בין האיגוד לאוניברסיטה, הוסכם שהאוניברסיטה תתחייב לתת לכל דוקטורנט משרות עוזר הוראה במשך ארבע שנים לפחות כמספר המשרות שקיבל בשנתו הראשונה. כלומר, אם קיבלתי שתי משרות הוראה בשנה הראשונה, מובטח לי שאקבל שתי משרות גם בשנתי השניה, השלישית והרביעית. זה יופי טופי לכל הסטודנטים שנה א’ של אותה שנה בה נחתם ההסכם, אבל לא צריך להיות גאון כלכלי כדי לדעת מה קרה אחת מהשנה הבאה: סטודנטים שנה א’ לא רשאים לקבל יותר ממשרת הוראה אחת. תודה רבה, איגוד מקצועי יקר. נעמתם לי מאוד.

היפה פה הוא שהמחלקה דווקא באה לקראת הסטודנטים. רק 210 שעות מתוך משרות ההוראה של הסטודנט מחושבות כחלק מהמלגה. כל מה שמעבר לכך מקבל תשלום נוסף (על פי תעריף של כ-36 דולר לשעה). אני, כמו שאר הסטודנטים שהתחילו ללמוד יחד איתי, קיבלנו משרות הוראה של 280 שעות. כלומר, האוניברסיטה התחייבה בפנינו לתשלום של 70 שעות נוספות מעבר למלגה שכבר הובטחה לנו.

במסגרת הקיצוצים, הפעולה הראשונה שהמחלקה הודיעה היא קיצוץ מספר שעות העבודה של סטודנטים שיכנסו השנה – ניחשתם נכון – ל-210 שעות בלבד. נגד זה, כמובן, האיגוד המקצועי לא נלחם. מעניין את התחת שלהם סטודנטים שיתחילו ללמוד רק בשנה הבאה. הם כאן כדי לייצג את החברים הנוכחיים באיגוד, והסולידריות היא מהם והלאה. אז על מה הם כן נלחמים? הם נלחמים על כך שהמחלקה הודיעה שסדר העדיפויות לקבל משרות הוראה במסגרת כמות המשרות המצומצמת שיש לה להציע בשנה הקרובה הוא כזה:

1. משרות שהמחלקה התחייבה לתת לסטודנטים במסגרת ההסכם הקולקטיבי הקיים;
2. משרות של 210 שעות לסטודנטים בשנה א’;
3. משרות לסטודנטים בשנתם השישית והלאה.

האיגוד, כמובן, הזדעק על כך שסטודנט בשנתו השישית עלול להשאר בלי שום משרת הוראה. לא, רגע, הרשו לי לתקן זאת: ידוע כיום שאף סטודנט שביקש משרת הוראה לא סורב השנה. האיגוד מזדעק על כך שהמחלקה הציגה זאת כך שניתן להבין שסטודנטים בשנתם הראשונה מקבלים עדיפות על סטודנטים עם פז”מ – וזה, לדידם, עילה להכרזה על סכסוך עבודה ויציאה לשביתה אפשרית(!).

כן, כל הסיפור הוא דרישות של פז”מניקים לשיפור תנאים.

ראוי גם לציין שסטודנט בשנתו השישית הוא בעל סיכוי הרבה יותר גבוה מאשר סטודנט בשנה הראשונה לזכות במענקים, מלגות ופרסים, כמו גם לעבוד במשרות הוראה במכללות או אפילו באוניברסיטה עצמה. כלומר, מצבו הכלכלי שפיר בהכרח הרבה יותר מאשר זה של הסטודנט בשנה הראשונה שיאבד כמה מאוד דולרים בגלל שהאיגוד המקצועי שלנו שם עליו זין ומעדיף לטפל בת”ש של הוותיקים.

לא יכולתי לעמוד מנגד, ושלחתי דוא”ל ל”נציגה” שלי באיגוד, בו הסברתי לה בדיוק מה לא מקובל עלי בהתנהלות שלהם, ומדוע אני אתנגד נחרצות ובקול רם לכל הצעה להשבתה של עוזרי ההוראה. התשובה שלה כללה בעיקר העלבויות והסברים שלא מסבירים כלום, וניסיון להציג את המחלקה כאותו חזיר קפיטליסט נטול פנים שאני אמור לבוז לו ולשנוא אותו, ולדעת שהוא רק רוצה לנצל אותי. צר לי, אני מכיר את המחלקה שלי. ניצול זה לא הביזנס שלהם.

הסיפור הזה הצטרף לסיפור שקרה לי לפני מספר חודשים. לקראת הקיץ הגשתי בקשה לעבוד כעוזר הוראה בסמסטר הקיץ – מספר המשרות בסמסטר הזה מצומצם מאוד, ומקובל לקבל סטודנטים על בסיס כישורים וצרכים כלכליים. נאמר לי גם שכסטודנט בינלאומי, שאינו רשאי לעבוד מחוץ לקמפוס, יש לי סיכוי טוב למדי לקבל משרה. לצערי הרב לא זכיתי למשרה, ולכן מאוד שמחתי כשקיבלתי דוא”ל מהאיגוד לפיו הם חושדים באי סדרים באופן חלוקת המשרות, וביקשו מהסטודנטים שלא זכו למשרה למרות שהם חושבים שהם זכאים לה ליצור איתם קשר. כתבתי להם דוא”ל והסברתי להם שאמנם אין לי המון כישורים בתחומים הרלוונטיים, אבל יש לי הרבה מאוד צורך כלכלי.

התשובה שקיבלתי מהם הייתה בערך ככה: אנחנו לא מעוניינים להתלונן על זה שסטודנטים בינלאומיים לא קיבלו משרות. להפך, אנחנו רוצים להתלונן על זה שסטודנטים בינ”ל קיבלו עדיפות, על חשבון סטודנטים “בעלי כישורים רבים יותר” (קריא: הפז”מניקים). כדי להגיש תלונה בשמי, הם ביקשו שאני אנקוב בשמו של סטודנט שקיבל משרת הוראה ושאני חושב שהוא בעל כישורים פחותים ממני למלא את המשרה.

WTF?

אני סטודנט שנה א’, אני לא מכיר אף אחד מהסטודנטים האחרים, בטח שלא מספיק כדי להגיד, על סמך רשימת השמות בלבד, מי מהם מוכשר יותר או פחות ממני להעביר קורס בנושא מסויים.

חזרתי לנציגה שלי ואמרתי שתודה, אבל לא תודה.

אז, לסיכום, איגודים מקצועיים זה חשוב, אבל לפעמים וולמארט צודקים, והם גורמים נזק בלי לשאול אותי בכלל לדעתי, ופועלים כנגד האינטרס שלי כעובד.

אתמול הלכתי לבנק כדי להפקיד צ’ק. יתכן שיש דרך להפקיד צ’ק דרך הכספומט, אבל אני טרם גיליתי מהי, וחוץ מזה אין תשלום על הפקדת צ’קים בדלפק (ניה ניה!) ואני עצלן, אז עמדתי לי בתור והמתנתי. מכיוון שהתור היה יחסית ארוך ואני לומד למבחן ההיסטרי שיש לי עוד שבועיים וחצי, שלפתי את חומר הקריאה שלי מהתיק והתחלתי לקרוא. האיש שעמד מאחורי בתור, גבר זקן, התחיל לדבר, כנראה אלי. אני לא זוכר מה הוא אמר, העיר הערה כלשהי על התור בבנק או על מזג האוויר או מה שלא יהיה, אבל לא היה לי ממש אכפת והעדפתי לקרוא את החומר שלי במקום להכנס לשיחה נטולת תוכן עם איזה זקן משועמם. אז ניצלתי את זה שגבי בכל מקרה הופנה אל האיש, והתעלמתי תוך שאני ממשיך לקרוא. האיש ניסה שוב את מזלו, וכשראה שאני לא מגיב, התחיל לתהות מדוע אני לא מגיב:

You no speaka de English?

הוא אמר, והוסיף עוד איזו הערה על ה”זרים” האלו ((ברצינות, עכשיו, אני באמת נראה כמו מישהו שיש לו מבטא כזה?)). מכיוון שגם ההערה הזו לא עזרה לו, הוא המשיך לשער השערות לגבי כישורי האנגלית שלי, עד שמישהו לפני בתור הסתובב ואמר “אתה יודע שזה ממש לא מנומס?” – ברגע הראשון חלפה בראשי האפשרות שהוא מתכוון שזה לא מנומס שאני מתעלם מהזקן, והתכוונתי להתעלם בגסות גם ממנו, אבל אז הוא הוסיף שההערות הגזעניות הללו ממש לא ראויות. מה שמעלה את השאלה – להגיד על מישהו שהוא לא דובר אנגלית, זה גזעני?

בכל מקרה, הזקן מאוד נעלב מההערה של האיש, והתחיל לצעוק עליו שהוא לא יגיד לו מה להגיד ומה לא להגיד, זו מדינה חופשית עם חופש דיבור, וחוץ מזה, הוא לא המלך ארתור(?!) שיגיד לו מה לעשות. בשלב הזה ניגש אל הזקן המאבטח במקום. זו הייתה טעות. מאבטחים פה בטורונטו, כמו בארץ, נוטים להיות מהגרים. קרה המקרה והאנגלית של המאבטח נשמעה בדיוק כמו האנגלית השבורה הבדויה שהזקן ייחס לי. הזקן ניצל את ההזדמנות כדי להסביר למאבטח שהוא לא מבין מה הוא אומר, והוא צריך לדבר אנגלית נורמלית. או אז ניגש אלינו אדם בחליפה, הציג את עצמו כמנהל הסניף, וביקש מהזקן לסור הצידה. הזקן התחיל לטרטר לו במוח על איזו הלוואה שהוא לקח מהבנק בשנות ה-50 או משהו כזה, אבל הם הלכו הצידה וגם ככה לא ממש טרחתי להקשיב – זו, הרי, הייתה כל הפואנטה. לא להקשיב  לזקן הטרחן.

לא הייתי מציין את כל הארוע המטופש הזה אילולא הפרט הבא. כשהגעתי סוף סוף אל הדלפק, ניגשה אל מאחורי הכספרית פקידה בכירה כלשהי והתנצלה בפני על שנאלצתי לסבול את האמירות הגזעניות הללו, ושהם רוצים שלא ארגיש שלא בנוח לבוא לסניף. כפיצוי על הפגיעה בי(?), קיבלתי כרטיס שי ע”ס ארבעה דולר לטים הורטונס, רשת הדונאטס/קפה דלוח הגדולה בקנדה. שזה משעשע להפליא.

בדרך חזרה הביתה קניתי אייס קפה ודונאטס לי ולאשתי, על חשבון הבנק ובאדיבות הזקן הטרחן.

שלא תבינו אותי לא נכון – אני מאוד מאוד מקווה ש-Spore יהיה כל מה שמקווים שיהיה. אני אפילו אשקול לקנות סוף סוף מחשב שולחני נורמלי רק כדי לשחק בו ((המחשב היחיד שיש לי כרגע הוא לפטופ יליד 2003 שלא מסוגל אפילו להריץ את יוצר היצורים)). אבל יש משהו בהייפ סביבו שנשמע לי מוכר, מוכר מדי. לשם הדגמה:

אם הציפיות בעולם משחקי הווידאו יתגשמו, היציאה של Spore בספטמבר הקרוב תיזכר כנקודת מפנה היסטורית בתחום. משחק הסימולציה השאפתני, שפיתוחו ארך שש שנים, אמור לא רק לכבוש קהלים חדשים שלא נגעו במשחקים עד עתה – אלא גם להוכיח לספקנים שהתעשייה הרווחית להפליא הזו יכולה להחשב לאומנות ממש. כתב ניוזוויק, שהתנסה בגרסה מוקדמת ב-2005, סיפר כי עולם הגיימינג עוד מחכה ל”אזרח קיין” שלו, יצירת המופת הבלתי מעורערת שתרשים גם את מי שאינם חובבי המדיום. לדברי אותו הכתב, Spore יהיה לא רק זה, אלא גם “ספר התורה, ‘מוצא המינים’ ו-‘2001: אודיסיאה בחלל’ כאחד” של הגיימינג…

השחקן-אלוהים המתחיל אמנם לא שולט על כל פרט בדרך, אבל קובע את הבחירות החשובות – ממבנה התא הבודד, דרך מספר הרגליים, הכנפיים והשיניים שיהיו ליצור החדש, ועד לכיוון ההתפשטות בחלל. היצורים וסביבתם מגיבים להחלטותיו.

(דורה קישינבסקי, כלכליסט)

אם תאמצו קצת את הזכרון הגיימרי שלכם, התיאורים הללו, הסופרלטיבים, אפילו הפיצ’רים של המשחק, ישמעו מוכרים להפליא.

בסוף שנות ה-90 הכריז יוצר המשחקים המהולל פיטר מולינו על משחק שיעשה מהפכה בעולם משחקי המחשב, משהו שמעולם לא נראה, חוויה שלא תתואר: משחק אלוהים שבו השחקן באמת משחק אל, כזה שנענה לתפילות המאמינים ומעניש את הכופרים, כזה שעושה ניסים ומטפח את העם הנבחר שלו, וגם נלחם באלים אחרים במאבק להפוך לאל היחיד בעולם. המשחק השאפתני, כך הובטח, יהיה יצירת אמנות של ממש, ישתמש בבינה מלאכותית מתקדמת והשחקן יהיה בו שותף לבניית העולם, לא אחראי בלעדי למתרחש בו אבל גם לא בובה על חוט שמובלת על ידי מתכנני השלבים לאותן החלטות כמו כל שחקן אחר. שנתיים לפני יציאתו, ב-1999, כבר החל המשחק לזכות בפרסים על מקוריות, ועם צאתו לחנויות הוא זכה לביקורות נלהבות וציונים חריגים – וכמובן עוד ועוד פרסים על מהפכנות וגאונות ומקוריות.

ואז אנשים קנו אותו, ושיחקו בו, ובזה פחות או יותר זה נגמר. Black & White, המשחק עם הכי הרבה הייפ בראשית שנות ה-2000, התגלה כמשחק בינוני, חוזר על עצמו, ולא ממש מהנה. כן, שיחקתי אותו עד הסוף, אבל חוץ מהשקיעות הבאמת יפות והבילוי שבזריקת כפריים רנדומליים למעמקי הים, קשה להגיד שזה היה שוס גדול.

ההילולה סביב “נבג”, שנמשכת כבר כמה שנים טובות, מזכירה יותר מדי את מה שהלך סביב “שחור ולבן”. המילים אותן מילים, התיאורים אותם תיאורים, ההבטחות אותן הבטחות. מה הסיכוי שהאכזבה לא תהיה אותה אכזבה?

שחר כתב פוסט עם כל מיני רעיונות ל“דורות הבאים” של יצירת סיפורים. אני לא ממש בטוח שרוב הרעיונות הם סבירים (משחקי מחשב מנסים כבר שנים להציע קונספטים של משחק שכל שחקן יחווה בצורה שונה לחלוטין, אבל זה תמיד נשאר בגדר הבטחות, למרות שזה המדיום המתאים ביותר למה ששחר מתאר). אבל הרעיון האחרון שלו, מה שהוא מכנה “בלוגנובלה”, הוא מגניב ברמות שלא יתוארו. בבסיסו, מדובר פה על המרה של פורמט משחק גילום התפקידים השולחני הקלאסי ((למעשה, לא הקלאסי, אלא צורת ה-Free Form שהתפתחה עם התבגרות המדיום)) למדיום של בלוגים.

שחר כולל ברעיון שלו גם מקביל בלוגי ל”שר המשחק” ((השם המקובל הוא “שליט המשחק” (או “שליט המבוך”, במקור ה-דנ”די), אבל אי שם בשנות ה-90 הצעתי לתרגם ל”שר המשחק”, והחלטתי שאני מאוד אוהב)) שישלוט בדברים מאחורי הקלעים, יספר לאנשים מה קורה בחיים של הדמויות שלהם ויתאם את הסיפור. לדעתי הרבה יותר מעניין לקחת את זה דווקא לכיוון של “joint narration” – “סיפור משותף”. רבים מכם ודאי שיחקו בזה בשעות משעממות במיוחד בבית הספר: מישהו כותב שורה, מעביר לבא בתור, והוא מוסיף עוד שורה, ואחרת מוסיפה שורה נוספת וכו’ וכו’, כך שנוצר סיפור, לרוב מטופש בעליל ונטול עלילה להחריד. גרסאות מתוחכמות יותר של זה משוחקות בתוך עולם מוגדר פחות או יותר – יש בו “שר משחק”, אבל במקום לנסות לנתב את הדמויות ולכפות עליהן מציאות, הוא נמצא שם כדי לשרת אותן, לשחק את הדב”שים (“דמויות בלא שחקן”, אנשים שהם חלק מהסיפור, אבל שאינם מגולמים על ידי אחד השחקנים בקבוצה ((כששיחקתי ארס מגיקה עם יוסי גורביץ לפני — וואו — הרבה זמן, הוא נתן לשחקנים שלא היו שותפים לסצינה מסויימת לגלם דב”שים שונים, גם כדי שלא ישעמם לנו, וגם כדי להכניס יותר אי-וודאות לתוך העולם. לעולם נזכור בחיוך את גאמבי, הסוס המדבר המטומטם ביותר בהיסטוריה, שאני המצאתי, פיתחתי וגילמתי))). בגרסא הקיצונית ביותר אין שר משחק, וכולם ממציאים את העולם סביבם כל הזמן. זה דורש המון אמון ובגרות מצד השחקנים – מאוד קל להתדרדר במשחק כזה למשחקים ילדותיים של “אה, כן? אז אני שורק לדרקון האדום שלי והוא צולה אותך באש שלו!” “אה, כן? אז אני מספיק לקפוץ לתוך הנהר לפני שהוא מגיע, ואחרי שהוא עובר אני יורה בו שני חיצים שפוגעים לו בדיוק בנקודת התורפה שלו!” וכו’ וכו’ – אבל כשזה מצליח, זה נפלא.

בלוגים, כשחושבים על זה, הם מדיום מופלא ליצירת סיפור משותף כזה. הם אינם מחייבים אינטראקציה בין הבלוגרים: כל מה שצריך הוא שהדמויות השונות תחיינה באותו עולם ותקראנה זו את בלוגה של זו. הן יכולות “להפגש” ולכתוב על זה אחר כך. הן יכולות סתם להתייחס לאותם ארועים שהתרחשו ב”עולם” שלהן. ופה בדיוק מתחיל הקסם: מרגע שמסכימים על מסגרת מסוימת לעולם המשחק, כל בלוגר מתחיל לכתוב מנקודת מבטה של הדמות שלו. הוא יכול “ליזום” ארועים (לדווח על משהו שראה היום, לבקר משהו ש”קרא” בעיתון, להגיב ל”ארוע” שהתרחש בעולם המשחק), ובלוגרים אחרים יכולים להענות לו (להתייחס לאותם ארועים) או להתעלם. כיוונים של הסיפור ששאר השחקנים לא מרוצים מהם יגוועו (בניגוד למשחק פנים מול פנים) פשוט משום ששאר הבלוגרים במשחק לא יתייחסו אליהם, ועד מהרה אפשר יהיה “לשכוח” מהם.

אז במקום לחכות עד ששחר יחליט לבצע את הרעיון שלו, החלטתי לנסות להעלות את הרעיון שלי. אני מציע להקים קבוצת בלוגים (אולי על שרת/דומיין יעודי, אם מישהו יכול/רוצה להרים דבר כזה, אבל אפשר גם על השרתים הקיימים שלנו או בבלוגלי) עבור המשחק הזה. צריך להחליט על תמה כלשהי לעולם. מכיוון שאני עדיין מושפע מבטמן הייתי בוחר עכשיו תמה קומיקסית משהו – למשל, הרעיון שבסיס האקס-מן: בעולם שלנו מתחילה לקום קבוצה של מוטנטים בעלי כוחות מיוחדים. כיצד הדבר נראה ממקום מושבם של הבלוגרים? על מה יכתבו בלוגרים מוטנטים? איזה ארועים יתרחשו בעולם הזה?

אם למישהו יש רעיון מוצלח יותר לתמה, בהחלט אפשר להציע. אם מישהו רוצה להציע סיוע טכני להרמת הפרוייקט – חן חן לכם. וכמובן, אם מישהו רוצה להצטרף לקבוצה, נא להודיע לי, ונתחיל לעבור על משהו. לא פרוייקט שאפתני, לא אקדמיה ולא מהפכה חינוכית. פשוט משהו כיף. מי מצטרף?

הכלכלןעיתונאי המתוסכל כתב אתמול פוסט מעניין על עיתונאות ואמת והמרחק ביניהן. לכו תקראו. נכון מעניין? יופי. לא על זה רציתי לדבר ((אפרופו דברים שלא רציתי לדבר עליהם – לכו גם לקרוא את הטור של יוסי גורביץ על הכל באשה ערווה, ואת הרשומה של נדב על חופשות לידה, שניהם מעניינים ומחכימים כרגיל)). מה שרציתי לדבר עליו הוא עניין מס ההכנסה השלילי שמצויין שם לקראת הסוף. מה זו הבדיחה הזו?

מס הכנסה שלילי הוא רעיון שנועד לעודד אנשים לצאת לעבודה על ידי שליפתם מ”מלכודת הרווחה”. מלכודת הרווחה היא מצב שבו אדם צריך לבחור בין לשבת בבית ולקבל תשלומי רווחה שהם לא משהו, אבל מצד שני הוא לא צריך לעבוד עבורם, לבין לצאת לעבוד בשביל משכורת מינימום, שהיא אמנם יותר מתשלומי הרווחה, אבל לא הרבה יותר ולכן אפקטיבית הערך של העבודה שלו מבחינתו מאוד נמוך. מס הכנסה שלילי אמור לבטל את האפקט הזה. איך? על ידי כך שאדם שיוצא לעבוד בעבודה עם משכורת מאוד נמוכה מקבל תשלום מהמדינה שהופך את הרווח שלו מהמעבר לעבודה להרבה יותר גדול – כלומר, הוא לא נאלץ לוותר על כל תשלומי הרווחה שלו בגלל שהוא התחיל לעבוד, ולכן יש לו תמריץ גדול יותר לצאת לעבוד. מס ההכנסה השלילי, בתאוריה, הולך ויורד ככל שעולה הכנסתו של האדם, אבל בצורה הדרגתית, כך שבכל נקודת זמן תמיד יהיה כדאי לו לנסות להשיג העלאה, ולא יווצר מצב שכל הכסף שהוא הרוויח מקבלת ההעלאה מתקזז עם הכסף שהוא איבד כתוצאה מאובדן הקצבה.

עכשיו, מה מתוכנן בישראל? שימו לב:

מס הכנסה שלילי הוא תמריץ שמעניקה המדינה כדי לעודד את מי שיוצא לעבוד ובכל זאת זוכה לשכר נמוך. התמריץ מתבטא באמצעות תוספת של עד 400 שקל, שתוזרם לתלוש השכר שלוש פעמים בשנה לפי המפתח שנקבע.

1200 ש”ח בשנה. אפילו לא משכורת 13 עבור מי שמרוויח שכר מינימום. כלומר, לכל הפחות, במינימום, אדם שחי על קצבאות ויוצא לעבוד יפסיד את כל הקצבאות שלו פרט למאה שקלים בחודש, וגם אותם הוא יקבל רק אחת לארבעה חודשים. זה תמריץ? זה אמור להשפיע על מישהו?

תחליטו: או שיש מלכודת רווחה, ואז צריך לטפל בה (מוטב שלא על ידי קיצוץ תשלומי הרווחה לאפס), או שאין מלכודת רווחה, ואז מס ההכנסה השלילי כלל אינו רלוונטי כי לא צריך תמריץ לצאת לעבודה: התמריץ מגולם בפער הקיים בין הקצבאות לבין משכורת המינימום שאפשר להרוויח. אם אין צורך בתמריץ אז חבל על כספי המדינה, וחבל על הלעג לרש לעובדים שיקבלו סכום מגוחך כל כך כ”תמריץ” לצאת לעבוד.

בואו נניח לרגע שמישהו רוצה, מסיבה כלשהי, להיות חבר של עיתון, זה אני עוד יכול להבין, אבל איך אני אמור להגיב לזה שעיתון מבקש להיות חבר שלי?

שלא לדבר על התחושה של “אח גדול” – מאיפה העיתון מכיר אותי? (דורה ויונית, אני מאשים אתכן!) על מה הוא רוצה לדבר איתי? האם כלכליסט ישאיר לי מכתבי שרשרת על הקיר? האם יזמין אותי לבירה מדי פעם? מה לעזאזל אני אמור לעשות עם החבר החדש שלי? אנשים שהם חברים של כלכליסט: איך הייתם מגדירים את מערכת היחסים שלכם עם העיתון? (ולא, “זה מורכב” זו לא תשובה).

פשוט נורא מה שהולך פה בקנדה. לא רק שהם מגדילים את תקציבי המדע שלהם בלי שום התחשבות, עכשיו מסתבר גם שקנדה סובלת משפל של 30 שנה ברמת הפשיעה. זו כבר השנה השלישית ברציפות שרמת הפשיעה ברחבי קנדה יורדת. קנדה איבדה לא פחות משבעה אחוזים ממקרי הפשיעה שלה ב-2007 לבדה. ברחבי קנדה כולה נרצחו בשנה האחרונה 594 איש בלבד (או קצת פחות מ-1.8 מקרי רצח לכל מאה אלף איש, על בסיס אוכלוסיה של כ-33 מיליון תושבים).

מה שרק מוכיח, שוב, שישראל היא פשוט מקום טוב יותר לחיות בו – על פי נתוני משטרת ישראל לשנת 2006, נרצחו בשנה זו בישראל 182 איש (עליה של 11% לעומת 2005), שהם כ-2.6 מקרי רצח לכל 100,000 איש. סתם, ככה, שתדעו.