אז מסתבר שהיום אושר חוק שמקים בישראל זרם חדש בחינוך הממלכתי, בעל השם הקליט “הזרם הממלכתי המשלב הדתי-חילוני”. מה בתוכנית? חינוך “חילוני” (יעני, ממלכתי, כי אין הרבה חילונות בחינוך הממלכתי), עם קצת תוספת של דת. כי אתם מבינים, זה לא מספיק שלומדים תנ”ך מכיתה א’ ועד הבגרות, זה לא מספיק שיש גם שיעורי תושב”ע, “ערכים”, תל”י (תגבור לימודי יהדות), וכמובן ההפגזה המתמדת לקראת כל חג וחג – צריך, בכל זאת, גם קצת יידישקייט. מה רע?

יאיר שלג כותב (בפונט נורא גדול, משום מה) על השקר שמאחורי ההצגה הזו של זרם חינוכי “משלב”, שלכאורה יכלול גם חילונים וגם דתיים: החל ממנהיגיו הפוליטיים של המחנה הדתי, שרידדו את ההצעה כי לעולם לא יסכימו לתמוך בלימודים חילוניים לתלמידים דתיים, וכלה באחרון הפרוגרסיביים שבקרב הציבור הדתי עצמו, שעם כל הרצון הטוב, פשוט לא מסוגלים לאפשר לילדים שלהם ללמוד כשבכיתה יושבת, רחמנא ליצלן, תלמידה בגופיית בטן או עם תחתונים מבצבצים[1].

אז בשביל מה זה טוב? בשביל כל אותו זבל יודאו-ניו-אייג’י שמציע לחילונים ללמוד גמרא כדי “להתחבר לשורשים שלהם”, כאילו שבגלל שהם קשורים גנטית למישהו שהסתובב עם שטריימל וזקן, זה הופך את ה”חוכמה” היהודית לרלוונטית להם. רק שעכשיו במקום שאנשים מבוגרים יסכימו מרצונם החופשי לשחת את זמנם על זה, הופכים להם את החיים לקלים יותר: המצפון היהודי שלהם יושקט משום שהם שולחים את הילדים שלהם ללמוד גמרא. יהדות ביי פרוקסי.

שלא תבינו אותי לא נכון. אני לגמרי בעד לימודי דת – דתות הן חלק חשוב מהתרבות האנושית וההיסטוריה של העולם, לטוב ולרע – אבל הייתי שמח אם הגישה הייתה קצת יותר, נו – חילונית. ללמוד על דתות, לא את הדת היהודית. וברבים, לא ביחיד. ובביקורתיות. בקיצור, כל הדברים האלה שאף פעם לא יתבצעו בסביבה “מעורבת”, כי לעד ידוע כי כשם ששרשרת חזקה רק כמידת החוליה החלשה ביותר, כך סביבה מעורבת תהיה דתית כמידת דתיותו של הפרט הדתי ביותר. כמו שהראה שלג, כאשר החוליה הדתית ביותר אינה מצליחה לכפות את דתיותה על סביבתה, היא פשוט נסוגה לתוך גטו דתי יותר.

אז חבר הכנסת מלכיאור והפרופסורית טרטמן יכולים לספר לנו עד מחר על קירוב הלבבות והכנעת הקיצוניות. אסור שתהיה זהות בין קירוב בין הציבור החילוני לציבור הדתי, לבין קירוב הציבור החילוני לדת. עצם התפיסה הזו מעידה על כך שהדתיים יסכימו לקבל את הציבור החילוני רק כאשר החילונים יהפכו לדתיים. כל מה שהציבור החילוני מבקש כדי לקבל את הציבור הדתי הוא שהציבור הדתי יקבל את החילונים כמות שהם. ועד שזה יקרה, אסור לחילונים לזוז סנטימטר.

העצוב הוא שהחילונות בארץ היא כל כך רפויה וחסרת עמוד שדרה, עד שאין ספק בידי שהורים רבים יתמוגגו משמחה לשמע האופציה החדשה, ועוד דור של החילונות הישראלית ימצא את עצמו משוטט לנצח במדבר.

לקריאה נוספת: מה ילדים לומדים בישראל בכיתה ה’?

[1] יצויין כי תחתונים מבצבצים זה איכסה פיכסה ואני באמת מקווה שהאופנה הזו כבר פסה מן הארץ בזמן שלא היינו שם, אבל זה לא קשור.

עלה בדעתי משהו לגבי פיצ’ר ה-note in reader של גוגל: הוא מאפשר הפרה רבתי של זכויות יוצרים. למעשה, הוא מעודד אותה. נניח שזה לגיטימי לקחת טקסטים שמועברים בסינדיקציה ולהוסיף אותם לרסס משלי, אותו אני חולק עם אנשים אחרים. פה אפשר להגיד שבעצם אני מפיץ הלאה את מה מלכתחילה נועד להפצה. אבל הבוקמרקלט של גוגל רידר מאפשרת לי לעשות הרבה יותר מזה: היא מאפשרת לי להכנס לאתר באינטרנט, כל אתר באינטרנט, לסמן את כל הטקסט או את חלקו, ולהעביר אותו לעמוד אינטרנט משלי – כלומר, לעמוד המשותפים שלי. הפעולה הזו שוללת את זכויות היוצרים מכותבי הטקסט. למשל, אם בלוגר או אתר אינטרנט החליט לחלוק ברסס רק פתיח של טקסט, אני יכול לעקוף את זה ולהעביר את מלוא הטקסט לתוך המשותפים שלי. למעשה, אני מניח שלא יהיה מסובך טכנית ליצור פיד של כל הכתבות, נגיד, בטמקא, שיכלול את מלוא הטקסט ולא רק את הפתיח כפי שקיים כיום, בלי פרסומות ובלי פלאשים[1]. קל וחומר, כמובן, לגבי אתר שאין לו שום פיד, ובכל זאת העתקתי את הטקסט שלו לתוך המשותפים שלי.

אני תוהה באיזה שלב יקום גוף כלשהו ויתבע את גוגל (ואת המשתפים?) על ההפרה רבתי הזו של זכויות יוצרים ברחבי הרשת. למעשה, מדובר פה על המקבילה הטקסטואלית של שיתוף קבצי מדיה.

(דובי, שזה עתה שיתף כתבה שלמה מתוך הלוס אנג’לס טיימס, שבכלל הגיע אליה דרך קישור שהופיע בבלוג שהוא מנוי על הרסס שלו).

[1] כלים כמו feed43 מאפשרים לעשות את זה גם כן, כמובן, אבל הם פחות בולטים ואינטואיטיביים מאשר הגוגל רידר.

ישראל היא מדינה עם הרבה כבוד: יש חוק יסוד כבוד האדם, יש את כבוד השופט, יש כיבוד אב ואם ויש כבוד המשפחה, יש את כיבוד זכר הנופלים ויש כיבוד זכויות האסיר, יש אנשים שחושבים שבשביל כבוד צריך לעבוד, יש אנשים שחושבים שכל עבודה מכבדת את בעליה, ויש אנשים שבשבילם הכבוד הוא הכל. בשביל מדינה עם כל כך הרבה כבוד, איך יצא שאנחנו כל-כך מזלזלים אחד בשני? שאיש אינו מכבד את החוק, את חברו או את עצמו?

האם ייתכן שהבעיה היא בכלל סמנטית?

עם כיבודים!

באירופה של תחילת העת המודרנית היה כבוד לאריסטוקרטיה, היה כבוד ללוחמים האמיצים, היה גם כבוד (אבל פחות) לסוחרים העשירים. לכבוד הזה קראו (באנגלית, לפחות) honour. עברו אי אלו שנים, ובמקומות שונים החלה להתפתח פילוסופיה ליברלית, כזו ששמה את הפרט, את האדם הבודד, במרכז. הנחת היסוד של הפילוסופיה הזו הייתה שכבוד הוא לא משהו שאדם מחזיק בו מתוקף מעמד או מעשים מסויימים, וצריך להגן עליו מפני פרטים אחרים שמבקשים לבזות אותו. הליברליזם קבע כי כל אדם נולד עם כבוד, וכי תפקידה של המדינה הוא להגן על הכבוד הזה, ולאפשר לאנשים לחיות את חייהם מבלי שתהיה פגיעה בכבודם. לכבוד החדש הזה קראו dignity.

ישנם הבדלים מהותיים בין שני סוגי הכבוד הללו. המרכזי שבהם, דומני, הוא שהכבוד הראשון יכול להפגע ממילים, מאקטים סימבוליים, מרמיזות וממעשים של צד שלישי כלשהו, שאינם משפיעים ישירות על בעל הכבוד. הכבוד מן הסוג השני, לעומת זאת, חסין לכל אלו. הוא לא נמדד בעלבונות או ביחסם של אנשים אחרים אל הפרט. בעוד שהראשון נמדד במידת היחס המועדף שזוכה לה האדם המכובד, השני נמדד דווקא בשיוויון לו זוכה הפרט ביחס לשאר הפרטים בחברה. אדם זוכה לכבוד מהסוג השני כשאין מפלים אותו לעומת אחר.

(respect הוא כבר משהו אחר – הוא מתייחס להתייחסות של צד ב’ כלשהו לפרט. בעוד שכבוד מהסוגים הראשון והשני הוא משהו שאדם מחזיק בו ומגן עליו מפני פגיעה על ידי אחרים, כבוד מהסוג השלישי הוא משהו שאפשר רק לקבל או לתת, אך לעולם לא להחזיק בו).

בישראל, כאמור, אין הבדלה בין הכבודים השונים. כשישראלי חושב על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הוא מבין שאסור למדינה להעליב אותו; הוא מבין שיש לו זכות להגן על הכבוד שלו, גם אם זה אומר להשפיל מישהו שמאיים עליו, או לדקור מישהו בסכין. הישראלי חושב על “להתקיים בכבוד” וחושב על חיים של אנשים מכובדים, עם בית שרשום על שמם וכל מיני מותרות קטנות – כי גם להם מגיע, כי יש להם כבוד: טלוויזיה בכבלים, רכב צמוד, טלפון סלולרי – הוא לא חושב על שיוויון זכויות ושיוויון הזדמנויות. להיות שווה לכל השאר, עבור הישראלי, זה לא מספיק מכובד, ולכן אנחנו רודפים כל הזמן אחרי הזנב של עצמנו, מאמינים שלנו – דווקא לנו – מגיע יותר מאשר לכל האחרים. כי לנו, יש יותר כבוד.

אין פואנטה לפוסט הזה. רק הרהור שעלה בי. האם יכול להיות שהמקור לכל כך הרבה בעיות בחברה הישראלית הוא הבלבול הקטן הזה בין שני מונחים שהופרדו בעולם הליברלי, אבל בישראל נשארו כמילה אחת?

הפוסט הזה של זיו הזכיר לי שרציתי לכתוב משהו על הסיינטולוגיה. במורד הרחוב שלי, על פינת סט. מארי ויאנג, יושב אחד הסניפים של הכת הזו. אנשים נחמדים עומדים לפעמים בחוץ ומנסים לשכנע עוברים ושבים לעבור “בחינת מתח”. חלון הראווה של הסניף מכיל עשרות עותקים של ספר אחד: דיאנטיקה, של ל. רון האבארד. מבט פנימה אל תוך החנות חושף עוד ועוד עותקים של אותו ספר יחיד, אינספור עותקים.

אחת לכמה זמן נאספים ממול לחנות מפגינים, נושאים שלטים ועוטים מסכות (כנראה מחשש מתביעות או הטרדות על ידי חברי הכת הנחמדים).

כשהייתי באולטינט אחד החברים שם (לא אורי תדהר, אחד אחר) נכנס לכת. אני זוכר את הויכוחים שלנו שם, את ההכחשות הנמרצות שלו לגבי כל שביב מידע שהצלחתי לדלות מרשת האינטרנט הצעירה, את הטענה שלו שהוא בכלל לא משלם להם הרבה כסף. אני זוכר שבאמת דאגתי – מדובר היה בבחור אינטליגנטי למדי, לא באיזה מטומטם. והנה, בכל זאת, הוא נפל ברשתה של כת חסרת כל הגיון. אין לי מושג איפה הוא היום, מה הוא עושה או אם הוא עדיין בכת.

אז אם גיליתם שמישהו בסביבתכם מתחיל להתקרב לסיינטולוגיה, עשו לו ולכם טובה, ותגררו אותו משם בכל הכח.

(ולא, לחזור בתשובה זה לא יותר טוב, למקרה שמישהו ישאל. אבל הסיינטולוגיה מתלבשת על אנשים בלי שהם ידעו על מה מדובר, ולכן היא יותר מסוכנת).

מכיוון שהרבה יותר כיף לפנטז על הספרים שאני אוציא מאשר ממש לערוך את המחקרים שהם אמורים לכלול, התחלתי לאחרונה לדמיין לעצמי את ההקדמה שאכתוב לגרסא העברית של הספר שיהיה מבוסס על התזה שלי, שנכון לעכשיו אני לא לגמרי בטוח על מה היא תהיה.

כן.

בכל מקרה, מכיוון שאני קורא יותר מדי טקסטים לאחרונה והכל מתערבב בראש, לא לקח הרבה זמן עד שנושאי הפמיניזם התנגשו חזיתית בסוגיית מדינת הלאום, ויצרו את הרעיון לפרק שיעסוק בהשפעת המדינה הליברלית על מוסד המשפחה (כותרת טנטטיבית: Burning Down The House: How the Liberal State Destroyed the Nuclear Family). אז, כאמור, התחלתי לחשוב על תרגומים לעברית לכל מיני משפטי מפתח, ופתאום עלה בדעתי שבישראל יש רק “בתי אב”. המילה המקובלת באנגלית היא households – משקי בית. אבל כשמדברים בניתוחים סטטיסטיים (למשל של הלמ”ס) על משפחות שגרות תחת קורת גג אחת, מדברים תמיד על “בתי אב”. איזה מונח פטריארכלי, שלא לומר ארכאי. “בית אב” מעלה בי אסוציאציות שבטיות למדי: חמולה בת שלושה דורות לפחות שבראשה עומד האב הסמכותי שכולם נשמעים למרותו. איפה זה ואיפה המשפחה הגרעינית הסטנדרטית בישראל, עם שני הורים ילד וכלב. שלא לדבר על משפחות אלטרנטיביות כמו זוגות של הומואים או לסביות, או משפחות שבראשן אם חד-הורית (לפחות במשפחות עם אב חד-הורי המונח “בית אב” עוד נשמע רלוונטי). ומה עם סתם גבר שגר לבד? גם הוא “אב” לצורך העניין?

אני תוהה מה מקור המונח “בית אב”, מתי התחיל השימוש בו? מדוע ממשיכים להשתמש בו למרות שקיימות חלופות קצת יותר נייטרליות מבחינה מגדרית?

בעלי הוצאות ספרים שרוצים להתחיל מו”מ על הוצאת הגרסא העברית של הספר רב-המכר שלי (תאריך היעד לסיום הדוקטורט הוא 2012, אז אנחנו מדברים על 2015 בערך – צריך להזדרז!), מוזמנים ליצור איתי קשר בדוא”ל.

מסתבר שהפינה שלנו של הבלוגוספירה גועשת בגלל איזו בדיחה מטופשת בהיתוך קר ועוד התחכמות לא מדהימה בחדר 404. אדר מ”סלט ירוק” מחתה נמרצות כנגד ההתבדחויות הזריזות יתר על המידה, ובעקבות זאת נכתבו מספר פוסטים בבלוגים שונים – אצל עידוק, ארז רונן, נמרוד אבישר ויתכן שגם אצל אחרים. אבל התגובה שהכי הסכמתי איתה היא זו של שרון גפן:

בשלוש השנים בהן גרתי בירושלים, אותן שנים שלאחר רצח רבין שבמהלכן נתניהו חיסל לדעתו את הטרור ולכן אוטובוסים התפוצצו על ימין ועל שמאל, שותפותיי במעונות ואני היינו מתעוררות פעם-פעמיים בחודש לפחות לצלילי סירנות המובילות ניצולי פיגועים אל הדסה עין כרם או הדסה הר הצופים.

הדרך העיקרית שלנו להתמודד עם הפחד האמיתי מאוד הזה של לנסוע, למשל, בקו 18 שהתפוצץ יום קודם, או המחשבה שבדיוק שבוע קודם שתינו קפה באיזה בית קפה שעלה בסערה השמיימה, היתה לצחוק על זה. בצורה הכי כואבת ושחורה שרק יכולה להיות. כי אם לא היינו מנסים להתמודד עם זה איכשהו, היינו מתחרפנים לגמרי.

אבל כנראה שעכשיו, עשור אחרי, אני “תל אביבית מנותקת”, ואותו הומור שפעם שמר על שפיותי בעולם מטורף הוא סימפטום של חוסר רגישות. אם אני לא אנסה לראות בדברים האלה משהו שאפשר לצחוק עליו, אפילו קצת, אני אבכה. כל הזמן. כי כמה שאני מנסה, אני לא מצליחה להדחיק את זה (ואללה יודע שאני משתדלת).

זה הזכיר לי את היום ההוא, של הפיגוע בקפיטריה בהר הצופים. אני גרתי אז בגבעה הצרפתית. הקפיטריה בפרנק סינטרה הייתה מקום שישבתי בו אז בערך פעם בשבוע, לאכול צהריים. זה הפיגוע שהגיע הכי קרוב אלי אי פעם. ובכל זאת, אחרי ההלם הראשוני, כשהתמונות המבולבלות ממקום הפיגוע עדיין זרמו אל אולפני החדשות ומהם לטלוויזיה שלי, אני הייתי בטלפון עם ידידה שלי, גם היא סטודנטית באוניברסיטה, ותוך כמה דקות כבר התחלנו להריץ בדיחות, לצחוק על “עדת הראייה” שהייתה בכלל בספריה המרכזית בזמן הפיצוץ, להעלות ספקולציות על סטודנטים ממורמרים שיזמו את הפיגוע ועוד ועוד. לפחות עלי אי אפשר להגיד שאני “תל-אביבי מנותק” או שחייתי בבועה.

כמו ששרון כתבה: חייבים לצחוק, כי החלופה השפויה היחידה היא בלתי נסבלת לאורך זמן.

מישהו, אני כבר לא זוכר מי, נתן קישור לכתבה המרתקת הזו מהניו-יורקר, אודות “העקצוץ“. הכתבה מתארת גילויים ורעיונות חדשים בתחום הנוירולוגיה, שקושרים בין התופעה המוכרת של פאנטומים בקרב קטועי גפיים לבין אנשים שסובלים מעקצוץ כרוני, כאבי גב כרוניים ושאר תופעות שבדרך כלל נוטים לשייך אותם לבעיה עצבית. על פי הכתבה, חוקרים משערים כיום כי הבעיה היא בכלל לא בעצבים, אלא דווקא במוח עצמו. אצל קטועי הגפיים למשל, ההנחה עד כה הייתה שקצות עצבים שנחתכו ממשיכים לשגר שדרים אל המוח, וכך נוצר הפאנטום. על פי התאוריה החדשה, ההפך הוא הנכון: מכיוון שהמוח הפסיק לקבל שדרים מהעצבים באזור שנקטע, הוא משלים את התחושות בעצמו על פי “ניחוש” שמתבסס על כל מיני דברים, כמו השדר האחרון שהתקבל מהאזור, סימנים ויזואליים ועוד.

כל הכתבה מרתקת, אבל משהו שתפס אותי במיוחד הייתה העובדה שרוב העצבים שנכנסים אל תוך האזור במוח שמעבד מידע ויזואלי כלל אינם מגיעים מהעין, אלא דווקא מאזורים אחרים במוח, כמו מרכז הזכרון. כלומר: רוב התמונה שנבנית אצלנו במוח כלל אינה מתבססת על השדרים (הדלים למדי) שמגיעים מהעין, אלא על הזכרון שלנו של הדברים שאנחנו יודעים שנמצאים מולנו. רובנו מכירים את הטריק המגניב שמכסים עין אחת ומניעים אצבע מול אזור מסויים בעין השניה – בשלב כלשהו קצה האצבע “נעלם” ובמקומו מופיע מה שיש מאחוריה (גרסא אחרת של אותו טריק אפשר למצוא כאן): זהו המקום שממנו יוצאים העצבים מן העין אל המוח, משמע אין שם קולטנים, אז המוח ממציא מידע לפי מה שנראה לו סביר וממלא את התמונה. התאוריה החדשה טוענת שהמוח עושה הרבה יותר מאשר להשלים חור אחד קטן ולא חשוב בתמונה שמפיקה העין: הוא ממלא את רוב התמונה הזו.

הסיבה שזה עניין אותי הוא בגלל הקשר להתפתחות של ילדים. אצל ילדים קטנים מאוד, לא קיים קבעון העצם, כלומר, כאשר כדור מתגלגל מאחורי הספה, הם אינם יודעים שהוא עדיין נמצא שם, פשוט לא בטווח הראיה שלהם. הם חושבים שהוא נעלם לחלוטין. בעת שקראתי את הכתבה תהיתי האם יתכן שמה שגורם לחוסר הזה הוא פשוט שאזור הזכרון לא יודע לשדר למרכז עיבוד התמונה את המשמעות של להיות מאחורי משהו. אינני יודע אם המכניזם שמאפשר את התפתחות קבעון העצם ידוע כבר בספרות המקצועית (אני אשאל את אשתי כשהיא תתעורר), אבל אם לא, בהחלט נראה לי הגיוני להסתכל לכיוון הזה.

אצל הבלונדינית כתבתי שאני לא שותף לציניות הכללית האופפת רבים בתקשורת ובבלוגוספירה לגבי אולמרט ועסקת השבויים. אבל יש משהו שמטריד אותי בבחירה לקבוע שהחטופים הם חללים בישיבת הממשלה במהלכה הוכרע גורל העסקה. בלי להכנס לעובדה שאכן רוב הסיכויים הם שהחיילים מתים, לא ברורה לי התועלת של ההכרזה הזו.

נדמיין לעצמנו לרגע שהחיילים חיים. העסקה התקבלה וכעת עומדת בפני החיזבאללה דילמה מעניינת: הם יכולים להחזיר שני חיילים חיים תמורת חמישה אסירים לבנוניים פלוס כמה גופות, או שהם יכולים לקבל את אותו המחיר בדיוק עבור שתי גופות חיילים. בהנחה שהחבר’ה מצפון הם לא בדיוק אנשים מוסריים במיוחד, וששום אמנה בינלאומית לא מחייבת אותם, ושאין לנו מושג מה שלום החיילים, איזו סיבה הגיונית יש להם שלא להוציא את החיילים להורג ממש עכשיו (ואם אפשר גם להעביר את הגופות איזה טיפול כימי שיזרז את הרקבון כדי שלא ישימו לב), ובכך למנוע יצירת תקדים בעייתי מבחינתם לשוויו של חייל ישראלי חטוף?

מדוע לא הוכנס לעסקה סעיף תנאי שמשנה את המחיר בהתאם למצבם של החיילים? ואם כבר לא הוכנס, למה לעשות לחיזבאללה את החיים קלים יותר ולצאת מתוך ההנחה שהמחיר המוסכם משולם תמורת גופות?