אריזות ביסלי גריל המשווקות לחו”ל נקראות, משום מה, ביסלי ברביקיו. לביסלי ברביקיו קוראים ביסלי סמוקי. אין לאנשים שום כבוד למותג.

אז האייל הקורא, מחמל נפשי, הבייבי הראשון שלי, פרסם זעקה לעזרהמודעת דרושים לעורכים מתנדבים, מה שמסמן כנראה את סופו של הדבר הכי גדול ומשמעותי שעשיתי אי פעם. לא שלא ראו את הסוף – סקירה של ארכיון האתר תראה תמונה ברורה של שקיעה איטית ומייסרת, מקצב לא שפוי של מאמר ליום בחודשים הראשונים לקיומו של האייל (כשהייתי עורך יחיד!), עם הירידה הבלתי נמנעת למאמר ליומיים ואחר כך לשלושה, עבור במאי 2007 שבמהלכו פורסמו רק שני “מאמרים” – אחד במסגרת מדור השירה ואחד במסגרת מדור הטריוויה ועד דצמבר של אותה שנה, שהיה החודש הראשון (אך לא האחרון) במהלכו פורסם מאמר אחד בלבד. בכל הנוגע לאיכות התגובות (או המאמרים, למעשה) אינני יכול להעיד – זה מספר שנים שאינני קורא אפילו את רוב המאמרים, שלא לדבר על הדיון.

אני לא מאשים אף אחד, כמובן. צוות העורכים שנשאר לטפל באייל כשאני התחלתי להתנדף ולבסוף עזבתי סופית עשה מאמצים הרואיים – אפשר לזהות בארכיון את אותם חודשים בהם העורכים התעוררו מלאי עזוז והתאמצו להכניס חיים חדשים באתר. אבל הבלתי נמנע הוא בלתי נמנע: עקומת הסטנדרטים הלכה ועלתה, ועקומת הזמן הפנוי והמרץ הלכה וירדה עם השנים, והתוצאה היא סטגנציה. זה מה שקרה לי, זה, ללא ספק, מה שקרה גם לשאר.

בחודשים הראשונים לחייו של האייל, כאמור, הצלחתי לפרסם מאמר חדש כמעט מדי יום. את הפעם הראשונה שבמשך שבוע שלם התפרסמו מאמרים רק אחת ליומיים אני זוכר היטב: זה היה השבוע שיצאתי לאבט”ש, והספקתי להכין רק שלושה מאמרים מראש. אני גם זוכר איך ממרום מגדל השמירה שלי כתבתי בעט מאמר על סאות’ פארק – מאמר שנשלח בפקס לטל, שהקליד ופרסם אותו בעת שלי כלל לא הייתה גישה לרשת.

כדי לעמוד בקצב הזה, ובהנתן הרגלי העבודה הגרועים שלי, הקורבן הראשון היה איכות העריכה: מאמרים פורסמו בדרך כלל רגע אחרי שסיימתי לערוך אותם, בלי לעבור הגהה אצל איש, כמובן שבלי לעבור תהליך של אישורם מול הכותב. מאמרים שכותביהם ביקשו לאשר אותם לפני הפרסום התעכבו זמן רב: אם אני לא יכול להשתמש בהם כדי למלא את החור של היום, תמיד אמרתי לעצמי, אני יכול לערוך אותם מאוחר יותר. מאמרים שאני עצמי כתבתי – והיו רבים מהם, 2-4 בחודש בשנה הראשונה – פעמים רבות לא עברו עריכה כלל.

אתם יכולים להבין שככל שעבודת המערכת נעשתה ביורוקרטית יותר וארוכה יותר, עם הליכים של הגהה ואישור הכותב ועריכה על ידי עורך שני וכו’, וככל שהקשר בין עריכת מאמר לבין הדדליין לפרסומו הלך והטשטש, כך ירד הסיכוי שאני אעשה משהו במערכת, חרף גערותיו המתמשכות של טל. בסופו של דבר ירדתי מכס העורך הראשי והפכתי לעורך בין שווים. לרבות הימים נבנתה היררכיה אחרת בתוך המערכת, ואני לאט לאט התפוגגתי לגמרי. כשטל סירב להוציא אותי מרשימת הדיוור של המערכת הוריתי לג’ימייל לסנן את הדוא”ל ממנה ישירות לפח האשפה. לבסוף טל נכנע והוציא אותי לגמרי. ועכשיו זה.

אני לא בטוח שיש לאייל זכות קיום באינטרנט של ימינו. כשחשבתי לראשונה על הקמתו, הייתה לי סיבה אגואיסטית לחלוטין: רציתי שאנשים יקראו את המאמרים שלי, אבל ידעתי שעם קצב פרסום המאמרים הדלוח שהנפקתי (אחד לכל כמה חודשים), אין סיכוי שאנשים יכנסו בתכיפות לאתר כדי לבדוק מה חדש. האייל הקורא – עוד לפני שידעתי שאפשר להוסיף לו תגובות – היה הדרך הזדונית שלי לרפד את החורים בין המאמרים שלי במאמרים של אנשים אחרים, כדי לגרום לקוראים פוטנציאליים לבקר לעיתים קרובות. זה עבד טוב מהמצופה, כמובן. אבל כיום יש בלוגים, ויש קוראי רססים ועדכונים אוטומטיים בדוא”ל והמלצות בגוגל רידר ואגרגטורים מקוונים ועוד דברים טובים, ומספיק אנשים קוראים את הבלוג שלי. אני בטוח שהרבה אחרים חושבים אותו הדבר.

הצעתי בעבר רפורמות באייל, שגם אם לא נדחו על הסף, הרי שמעולם לא הועברו לשלב היישום. הצעתי להפוך את האייל לסוג של אגרגטור אנושי משופר – לא סתם מקבץ קישורים מומלצים כמו שהיה ב“שמה” ז”ל, אלא להפוך ל”עורכים של האינטרנט”: פרסום מחדש של פוסטים משובחים במיוחד לאחר שעברו עריכה. יצירה של אינטגרציה משופרת עם הבלוגוספירה הישראלית שתפעל לטובת כל הצדדים. אני חשבתי שההתעקשות של המערכת על העקרון של חומר מקורי בלבד (התעקשות שהייתי שותף ואחראי לה בראשית דרכו של האייל, אך שלדעתי מיצתה את עצמה לפני זמן מה) פוגעת ביכולת של האייל להשאר רלוונטי. אבל גם הגרסה המרוככת של ההצעה שלי הוטבעה בים של ביורוקרטיה מערכתית ומעולם לא הגיעה לידי ביצוע.

קחו דוגמא: בעברו הרחוק של האייל ניסינו להתחיל מדור חדש: כנסת האייל, בו נציע לדיון הצעות חוק חדשות שהועלו בכנסת. המדור היה כשלון היסטרי מסיבות טכניות ונגנז. לימים הקמתי את “משמר הכנסת“, ובאתי למערכת (שכבר לא ממש הייתי חבר בה) בהצעה להחיות את המדור עם פוסטים מתוך הבלוג. הדרישה של המערכת הייתה לאותו סיכום עם כל כותב אחר: פרסום ראשון באייל, ורק לאחר שבועיים יותר פרסום מחדש בבלוג – להמתנה הזו, כמובן, צריך להוסיף את ההמתנה עד שהמאמר יעבור עריכה, מה שיכול לקחת, כפי שידעתי, חודשים מספר. הבלוגרים שביניכם כבר בטח העוו את פניהם, אבל אני ידעתי שזה המצב, ולכן הסכמתי. ההסדר החזיק מעמד לשני סיפורים בדיוק. המאמר השני מביניהם כבר לא פורסם בבלוג אחרי הפרסום הראשוני באייל. הרגשתי שאין בזה טעם, והחלטתי להתמקד בבלוג עצמו בלי פרסום “מקביל” באייל. מובן שאם האייל היה מסכים לקבל לפרסום פוסטים מתוך הבלוג ההסדר היה יכול להמשך ולקדם גם את האייל וגם את הבלוג, אבל הדבר לא יצא לפועל.

שוב, אני לא מאשים איש. אני מבין את הרקע לרוב ההחלטות הללו, והייתי שותף להחלטות דומות בעבר. אבל אני מאמין שהתנאים השתנו ברשת, ושהאייל לא יצליח להמשיך להתקיים בלי שינוי מהותי במדיניות המערכתית שלו.

יהיה לי מאוד עצוב לראות את האייל נעלם, מרחק נגיעה מהשלמת עשור שלם על גבי מסכי המחשבים של אינספור קוראי עברית בארץ ובעולם. אני מקווה שגם אם יוחלט לסגור את האתר, ימצא מי שיסכים לממן לפחות את שימורו באוויר, לא רק כאנדרטה אלא גם כמאגר מכובד מאוד של דברי טעם ודיונים מרתקים.

ממרחק השנים, כמו גם מהמרחק הנפשי של מי שיצא מהמערכת ואינו שותף לה יותר, אני מביט על גוויעתו של האייל בצער רב, אך במידה של הבנה שכך הם פני הדברים ושזהו טבעם של אתרים, במיוחד אתרים בלתי מסחריים. היה שלום, ילדי היקר, ותודה על כל שנתת לי.

(ניסיתי לכתוב כותרת יצירתית יותר, אבל כל מה שיצא לי היה קלישאה, מה שכמעט הביא אותי להשתמש בכותרת “כרוניקה של כותרת ידועה מראש”, אבל בסוף החלטתי שלא).

רביב דרוקר כותב בבלוג שלו על אחת הפינות האפלות של התקשורת הישראלית:

אני עושה לפחות 10 שיחות ביום אוף דה רקורד. לפחות. אבל מה זה אוף דה רקורד? אגב, אם תקשיבו לשיחות שלי לא תשמעו בדרך כלל מישהו שאומר שהן אוף דה רקורד. חוץ מנודניקים כפייתיים (כמו אהוד ברק וציפי לבני) רוב בני השיח שלך לא טורחים להגיד שזה אוף דה רקורד. זה ברור מאליו. זו הנורמה. זו הנורמה לגבי שיחות במזנון הכנסת. זו הנורמה לגבי שיחות טלפון. זו הנורמה.

מה זה אוף דה רקורד? המשמעות הרשמית של המושג, כפי שהוא משמש בעולם שמחוץ לישראל, היא שמה שנאמר בשיחה אינו יכול לשמש את העיתונאי. עד כדי כך האיסור הזה חזק, שאם עיתונאי מקבל מידע קודם ב”אוף דה רקורד” ואחרי זה ממקור אחר, זה עדיין בעייתי לחשוף אותו. אוף דה רקורד משמעו מעין טובת הנאה לעיתונאי: הנה משהו שרק אתה יודע, ואסור לאף אחד אחר לדעת. זה טוב ליצירת אינטימיות וסולידריות בין העיתונאי לבין המקור, אבל זה לא טוב לקוראי העיתון. ישנם עיתונים ועיתונאים רבים בעולם שפשוט אינם מוכנים לקיים שיחה תחת תנאי של “אוף דה רקורד”. אם אתה מוכן לדבר רק אוף דה רקורד, אין לי, כעיתונאי, טעם לקיים את השיחה הזו. אלך למצוא את המקורות שלי במקום אחר.

ישנו מגוון של תנאים לקיום שיחה עם עיתונאי – החל מ”און דה רקורד” פשוט (מותר לצטט, מותר לייחס), עבור ב”לציטוט, אבל לא לייחוס” (אפשר להגיד “לפי מקורותי”, או “לפי גורם בכיר” – בדרך כלל הכינוי הספציפי של המקור יוסכם בין העיתונאי למקור בעת קיום השיחה; הדוגמא הקלאסית היא “מקור מדיני בכיר במטוסו של מזכיר המדינה”, שהיה הקוד הלא ממש סודי להנרי קיסינג’ר – אבל מספיק כדי שיוכל להכחיש במקרה הצורך) ועד “שיחת רקע”, שמשמעה שמותר להשתמש במידע שניתן, אבל אסור לייחס אותו לשום גורם ואסור לתת ציטוטים ישירים. תחת התנאי הזה מתקיימים הרבה תדרוכים של צה”ל לעיתונאים: הם מקבלים את המידע לגבי מה צה”ל טוען שהתרחש בארוע כלשהו, אך אסור להם לייחס את המידע הזה לשום מקור. הם יכולים פשוט לחזור על המידע כעובדה, או לנסות להשתמש בו כדי להגיע למקורות מידע אחרים.

בארץ, כמובן, המושג אוף דה רקורד מוסמס לחלוטין. כפי שמתאר דרוקר ברשומה שלו, בעצם אוף דה רקורד הוא מצב נזיל שניתן לשיקול דעתו של העיתונאי, כולל ניחוש של הסנקציות שהמקור יפעיל בעתיד אם בכלל במקרה של הפרת התנאי. הרעיון ש”אוף דה רקורד” הוא הנחת היסוד וצריך לקבל אישור מיוחד כדי לייחס ציטוט למקור הוא מגוחך למנוגד לכל האתיקה העיתונאית. שיחה עם עיתונאי, אלא אם הובהר אחרת מראש, היא תמיד “און דה רקורד”. אחרת, המקור אינו נותן לעיתונאי אפשרות להכריע מראש אם הוא לא מעדיף ללכת לחפש את המידע שלו במקום אחר, שלא יגביל אותו בפרסומו. זה, כמובן, במיוחד חשוב בנוגע ל”אוף דה רקורד” המוחלט.

דרוקר מספר שלעיתים קרובות אהוד ברק היה מתחיל תדרוך לעיתונאים בהצהרה שהשיחה היא “אוף דה רקורד אמריקאי” (רוצה לומר – אוף דה רקורד נורמלי, לא הגרסא הישראלית). במדינה נורמלית עם עיתונות נורמלית ופוליטיקאים נורמלים, ברגע שברק אמר דבר כזה כל העיתונאים צריכים לקום ולעזוב את החדר. אין שום ערך לתדרוך הזה – להפך, הוא יגביל את העיתונאים. אבל מדובר פה בארץ הישראבלוף, ולכן הוא כאילו אומר שזה אוף דה רקורד והעיתונאים כאילו לא ישתמשו בזה, ואחרי זה הם יעשו מה שבא להם ולו זה לא יפריע.

זה מצחיק כי אנחנו, משתמשי האינטרנט, כל הזמן דנים בסוגיית האנונימיות, איך זה משפיע על ההתנהגות שלנו שאנחנו לא יודעים מי בצד השני והצד השני לא יודע מי אנחנו. ערן נהג לדבר על עניין המוניטין שצוברת זהות אינטרנטית, ועל כך שעיקר החשיבות הוא לא בשימוש בשם האמיתי של הכותב, אלא בשמירה על כינוי אחד קונסיסטנטי ברחבי הרשת. אבל הנה דווקא מקרה שבו העיתונות הממוסדת משתפת פעולה עם הסתרה מכוונת של זהויות הדוברים, בדיוק כדי לאפשר להם להגיד דברים שהם לא מוכנים לעמוד מאחוריהם. תשוו את זה לאזהרות שכתבה אילנה תמיר ליחצ”נים כשהזמינה אותם לשלוח הודעות לעיתונות לבלוגרים המעוניינים בכך:

הניחו מראש שכל דבר שתשלחו יכול להתפרסם. אל תסמכו על הבלוגרים ש”יוציאו אתכם טוב”.

(ומאידך: “כבדו את אלמוניותם של הבלוגרים שבוחרים לכתוב שלא בשמם האמיתי” – היפוך משעשע של המצב מול עיתונאים רגילים). כלומר, מול הבלוגרים הנחת היסוד חוזרת להיות מה שהיה צריך להיות המצב בתקשורת המיינסטרימית: מה שנאמר יכול להתפרסם (מכיוון שמדובר בהודעות לעיתונות, אין כאן אפשרות של הסכמה מראש על תנאים אחרים).

זו בסך הכל עוד סיבה לכך שהעיתונות הישראלית רופסת וחסרת כח: כל עוד הנחת היסוד היא שהכל “אוף דה רקורד”, כל עוד ההגדרה של “אוף דה רקורד” תהיה נזילה (ומכאן שהיא מובילה לצנזורה עצמית מחשש לפגיעה במקור חשוב), וכל עוד עיתונאים יסכימו לשתף פעולה עם אנונימיות של מקורות בלי שום סיבה מוצדקת, לא תתכן עיתונות ביקורתית ומשפיעה, ואנחנו נשאר עם עיתונאים שמנסים להוציא טוב אפילו את היחצ”נים…

מישהו המליץ בגוגל רידר על טור שהופיע בהארץ, מאת בראדלי בורסטון, תחת הכותרת “הכחשת שואה נוסח ישראל“. בהמלצה צוטט הטקסט הבא:

אסון דארפור, ובעיותיהם של אפריקאים הבורחים מאסונות ומלחמות אינם סוגיות שישראל אמורה לפתור. מדינה כה קטנה, שיש לה לא מעט בעיות קשות משל עצמה, אינה יכולה לפתוח את שעריה לאלפים רבים מני ספור של פליטים. אבל ישראל יכולה לשמש כמודל, כמקדם – כן, כמצפון – של מאמץ הומניטרי שהעולם המפותח כולו אמור להשתתף בו. הסופר והעיתונאי גרשום גורנברג הציע שישראל תכריז בפומבי על מחויבותה לקלוט מספר מסוים של פליטים שבהם תוכל לתמוך, ותזמן ועידה בינלאומית ב”יד ושם”, המקום שבו נציגי האומות “יידחקו לפינה ויתמלאו ברגשות אשם, עד שיסכימו להתחייב לקליטת מספר מסוים של פליטים”.

שזה פחות או יותר מה שאני אמרתי (עם הרבה יותר פירוט והרבה פחות פאתוס) רק לפני שנה שלמה. אני עדיין חושב שהתוכנית שלי מוצדקת, צודקת וחשוב מכל – מוסרית הרבה יותר מהזוועה שמכונה “חוק וילנאי”. לנוחותכם, להלן התוכנית:

א. אין “בעיית פליטים”. הפליטים אינם בעיה. הפליטים הם קורבנות של אסון הומניטרי. הבעיה היא איך לטפל בפליטים שמגיעים לארצנו באופן שגם יהיה הומני ונכון, וגם לא יכביד על ישראל ויכולתה לשרת את אזרחיה.

ב. הסכסוך בסודן שהפך לרצח עם (שאינו מוכר ככזה על-ידי האו”ם) הביא להפיכתם של כשני מיליון איש לפליטים. מובן כי גם אם רק חלק קטן מהם יצליחו לעשות את דרכם לישראל, הטיפול בהם יהיה מסובך, יקר ובעייתי למדינה קטנה וחלשה כלכלית כמו ישראל. יתר על כן, שטף גדול של פליטים למדינה קטנה כמו ישראל יכול לערער את מאזנה הדמוגרפי בקלות יתרה וליצור מיעוט משמעותי בתוכה. לפיכך, לא ניתן לצפות מישראל לשכן לטווח ארוך את הפליטים. מאידך, ישראל היא המדינה הדמוקרטית החופשית היחידה שהפליטים יכולים לעשות אליה את דרכם הקשה ושבה הם יכולים לקוות לקבל טיפול נאות. לישראל אסור להשיב פניהם ריקם, כמדינה שעדיין זוכרת וכואבת את אסונו של העם היהודי לפני למעלה מ-60 שנה, ישראל לא יכולה להתעלם מאסונם של אלו ההופכים קורבנות לרצח המוני כיום.

ג. לאור כל זאת, על ישראל להכריז מיד כי היא מוכנה לשמש כראש חץ של הסיוע הבינלאומי לפליטי דארפור, ולפנות לאו”ם ולקהילה הבינלאומית בתביעה לשתף פעולה איתה כדי להשיג את המטרה ההומניטרית הזו.

ד. ישראל תקים ישובים זמניים בהם יתגוררו הפליטים עד למציאת פתרון קבוע עבורם. הקהילה הבינלאומית תסייע לישראל במימון הקמת הישובים הללו תוך מינימום פגיעה בערכי הסביבה. הקהילה הבינלאומית אף תסייע בידי ישראל לספק את צרכיהם של התושבים הזמניים מבחינת מזון, תרופות, טיפול רפואי וכל צורך נוסף. לשם כך תוקם קרן בינלאומית שתופקד בידי ישראל ותשמש אך ורק לצורך זה.

ה. מדינות העולם תתחייבנה לקבל אליהן אחוז קבוע מתוך הפליטים המגיעים לשערי מדינת ישראל, באופן ובקצב שיאפשרו שימור של מספר מוגבל בלבד של שוהים בכל עת בישובים הזמניים בישראל. ישראל תיקח על עצמה גם היא מציאת פתרון קבע בתחומיה לאחוז מתוך הפליטים, תוך התחשבות בשטחה הקטן ובאוכלוסייה המקומית הקטנה יחסית של מדינת ישראל.

ו. האו”ם ונציגיו מוזמנים להשתתף בניהול היישובים הזמניים ובארגון ותיאום יישובם מחדש של הפליטים במדינות השונות המשתתפות בפרוייקט.

ז. ישראל רואה לעצמה תפקיד היסטורי לסייע לעמים וקהילות הנמצאות בסכנה, כגון פליטי דארפור – על אחת כמה וכמה כאשר היא יכולה לשמש ראש גשר יחיד עבור קהילה זו. עם זאת, ישראל אינה יכולה להתמודד עם משימה מסדר גודל כזה לבדה. באם תתקל ישראל בסירוב הקהילה הבינלאומית לא יוותר לה אלא, בלב כבד, למנוע מהפליטים להגיע לישראל, או להחזירם למקום מוצאם עם הגיעם לארץ. מדינת ישראל מודעת להשלכות המשמעותיות של פעולה כזו, ולכן אנו מפצירים בקהילה הבינלאומית לסייע לנו כך שנמנע מפעולה כזו.

על החתום,

דובי.

אגב, כדאי (במובן הרע של המילה) לקרוא את התגובות המחפירות לטור הזה. מישהו צריך לטלטל את האנשים האלה.

אח”י דקר תרגמה תבנית חדשה לוורדפרס, בשם seashore. מיד כשראיתי את התבנית אהבתי אותה – מצד אחד היא בגוונים בהירים שתמיד מועדפים עלי, ומצד שני היא לא לבנה עד כדי ספרטניות כמו הקובריק ריוומפד שהשתמשתי בו עכשיו, וכל זאת תוך שימור צמד העמודות החביב עלי כל כך. כבונוס, הכיווניות של התבנית החדשה (פוסטים מימין, עמודות משמאל) הרבה יותר הגיוני עבור הקורא העברי. אז תודה לחנית.

התמונה הנפלאה (לטעמי) שבהדר צולמה על-ידי אשתי במהלך הביקור שלנו לפני כשבועיים בקונסרבטוריום הפרפרים שבאזור הניאגרה. מקום יפהפה ולדעתי הרבה יותר מהנה מאשר המפלים עצמם כיעד לתיירים. בכל מקרה, הפרפרים נועדו לסמל את האביב שהגיע אלינו באיחור. אם כי ברגעים אלו ממש משתוללת סופת ברקים אימתנית מחוץ לחלון עם גשם והכל. אני מקווה שעד מחר בבוקר יתבהר, כי דווקא תכננו לנצל את האוטו החדש לטיול לאחד האגמים הקטנים באזור.

בואו נעזוב את הנושאים הלא חשובים ונדבר קצת דוקטור הו. (ספויילרים לצמד הפרקים האחרון. אם טרם ראיתם, אל תקראו, אם אין לכם שום כוונה לראות, אתם יכולים לדלג, זה לא יעניין אתכם).

1. בואו נבהיר דבר אחד קודם: סטיבן מופאט, האיש הנחמד שכתב את הילד הריק, מצמוץ ו(בודק בוויקיפדיה) “הנערה באח“, הוא אליל נפלא ונשגב, והייתי מקריב לו פרות וכבשים מדי ערב אם זה היה עוזר לשכנע אותו לכתוב עוד פרקים לסדרה. זה שהוא גם כתב את ג’קיל רק מוכיח שעונה שלמה של דוקטור הו בסגנון מופאט יכולה להפוך לפנינה טלוויזיונית שתזכר לדורות. מופאט יודע להפחיד, הוא יודע לשחק על החרדות של הצופים, והוא עושה את זה באלגנטיות בריטית שאף אמריקאי לא יצליח לשחזר. צמד הפרקים “שקט בספריה/יער הצללים” הוא עוד סיפור הצלחה, פחות או יותר ראשון בעונה לא היסטרית עד כה (למרות שהחזרת הסונטארנים היה צעד חביב).

2. ב”קונפידנצ’יאל” האחרון מופאט אומר שסופה של פרופ’ ריבר סונג הוא סוג של גן עדן, שעבור מי שלא מאמין בקיומה של נפש (כפי שהוא, כנראה, לא מאמין), שמירה של מכלול הזכרונות והמחשבות של אדם הוא הדבר הקרוב ביותר לחיי נצח שאפשר להעלות על הדעת. עושה רושם שהוא באמת ובתמים מאמין שמדובר בסוף טוב עבורה. לטעמי, מדובר בסוף מזעזע, בהתעללות מתמשכת. זה לא גן-עדן, זה הדבר הקרוב ביותר שאתאיסט יכול לדמיין לגהינום. והמצאותם של חברי הצוות הלא מלהיבים שלה שם איתה רק מחריפה את המצב.

3. יש משהו מאוד מטריד בסיפור על ילדה ש”כל כך אהבה ספרים”, שהוריה הפכו אותה לליבה של ספריה של כל הספרים בכל ההיסטוריה של היקום, אבל כל מה שרואים אותה עושה בעולם הדמיוני שלה זה לצפות בטלוויזיה. פאשלה אטומית של מופאט, לדעתי.

4. הסצינה המצמררת ביותר היא זו שבה דונה מגלה פתאום שכל הילדים בעולם שהיא חיה בו הם אותם ילד וילדה משוכפלים שוב ושוב ושוב. זו הייתה בחירה נכונה לגלות את פניה של מיס אוונג’ליסטה ברגע הזה, ולו משום שבפני עצמו הגילוי הזה לא באמת מפחיד. אפילו בקונטקסט הקיים הוא סוג של אנטי-קליימקס, והיה צפוי פחות או יותר מהרגע שגילינו מי מתחת לרעלה.

5. בתסכית “המשחק” פוגש הדוקטור (החמישי) את לורד קרלייל, המתווך המפורסם ביותר בשיחות שלום בהיסטוריה של הגלקסיה (או משהו כזה). הדוקטור מגיע במיוחד כדי לצפות בו מתווך בפעם האחרונה בשיחות שלום (שקר כלשהו). אך הדוקטור מגלה עד מהרה שהמתווך די חסר אונים, ולהפתעתו המתווך טוען שהם מכירים, ושהדוקטור הוא ידידו הטוב ביותר – למעשה, אין לו מושג איך לתווך בשיחות שלום, ומאז ומתמיד הוא בסך הכל שיחק תפקיד עבור הדוקטור בעת שזה טיפל בעניינים מאחורי הקלעים. בסוף הסיפור הלורד מת בנסיבות לא נעימות, וכשהוא נפרד מהדוקטור הוא מספר לו שכל פעם שהם נפגשו, היה משהו עצוב בעיניו של הדוקטור, ועכשיו הוא מבין מדוע: כל מפגש איתו הזכיר לדוקטור את סופו של הלורד, סוף שהדוקטור עצמו גרם בכך שהפך את הלורד למתווך המפורסם שהיה.

נשמע מוכר?

לא שזה מפריע לי – זה יופי של רעיון לסיפור ואני תמיד שמח כשרעיונות מוצלחים מהתסכיתים עוברים היטב למסך הקטן. חבל רק שכמקובל בסדרה החדשה, כל אשה הופכת לאובייקט פוטנציאלי לקשר רומנטי. למעשה, הדוקטור לא ממש מקיים קשרים ארוכי טווח עם אנשים בלי שאלו יהפכו לרומנטיים. אולי זה הזמן להכניס איזה נוסע ממין זכר (וסטרייט) לתוך הטארדיס. ישנו, כמובן, גם ההבדל שהדוקטור העשירי כלל לא שמע על ריבר סונג קודם לכן, בניגוד לדוקטור החמישי ששמע רבות על לורד קרלייל ולמעשה נסע במיוחד כדי לצפות בו.

בסוף המשחק, אגב, הדוקטור פונה מיד ל”משימה” של סיוע בתיווך כל אותן שיחות שלום שהוא ידע שקרלייל תיווך. המפגש הבא של הדוקטור עם סונג, לעומת זאת, לוטה בערפל.

6. “ואשטה נראדה” זה יופי של שם למפלצת.

אני שמח לראות שהדיון שניסיתי לעורר סביב נושאי החינוך (תקציר הפרקים הקודמים) מגיע מעבר למעגל הבלוגרים שאני מכיר (אם כי הייתי שמח אם משהו מזה היה עובר לפסים יותר מעשיים). מודי כתב תגובה לפוסט שלי שקרא לתנועה אזרחית לקידום החינוך בישראל (וגיא ענה לו בדברים שאני מסכים איתם באופן חלקי). אני כל כך לא מסכים עם מה שמודי כתב שחשבתי שזה שווה פוסט נפרד בפני עצמו.

נעבור נקודה נקודה.

חינוך הוא בעייתי בטווח הזמן.

כמו שכתב גיא: תהליכים דורשים זמן. מי שחושב שאין טעם לחשוב על פרקי זמן של עשור ויותר לעולם לא ישיג דבר. למעשה, אחד הדברים שאני מקווה שחינוך טוב יותר לגבי מהות הדמוקרטיה ישיג הוא התובנה הזו בקרב האזרחים שדברים לא משתנים בבת אחת, שדמוקרטיה אמנם פועלת במרווחים של ארבע שנים (או פחות) בין בחירות לבחירות, אבל אין משמעות הדבר שזה טווח הזמן שבו עלינו לחשוב, אלא רק שזה פרק הזמן שבו אנחנו נדרשים לחשוב מחדש, ולהחליט אם להמשיך או לשנות כיוון. זה גם עונה לתהיה שנדב העלה קודם לגבי האכזבה והיאוש של הדור שאני מקווה שיגדל בארץ אחרי שהם יצביעו בבחירות ולא יקרה שום דבר מדהים מיד.

אחד הדברים שמעודדים חשיבה לטווח קצר, ובהיזון חיובי גם נגרמים על ידי אותה צורת חשיבה, זה שכבר למעלה מעשור ומחצה (מאז ממשלת רבין השניה) לא כיהן אף ראש ממשלה לשתי קדנציות רצופות, פרט לאריאל שרון (שהקדנציה הראשונה שלו הייתה מקוצרת מראש). אחרי חוסר יציבות מתמשך שכזה, אנשים מתחילים לחשוב שכך מן הראוי שיהיה, שככה זה בדמוקרטיה. הם שוכחים שבמדינות נורמליות, אותה מפלגה (אם לא אותו אדם) עומדת בראשות הממשלה במשך 8, 12, לפעמים 16 שנים. אצלנו זה לא קרה מאז נפילת שלטון הליכוד ב-92′ (וגם אז היה מדובר בחלק מהזמן בממשלת אחדות). כשמפלגה יכולה להאמין ברצינות שיש סיכוי שהציבור יאפשר לה להמשיך לשלוט עוד קדנציה, היא תתכנן לטווח ארוך. כשראשי ממשלה (שלא לדבר על שרים) יכולים להסתכל לא יותר משנתיים שלוש קדימה, אין זה מפתיע שאנחנו מתרגלים לחשוב בטווחי זמן כאלו.

הסיבה העיקרית שתהליכים דורשים זמן, היא שמדינה מודרנית היא גוף גדול מאוד, שהממשלה יכולה להשפיע עליו רק בשוליים. כמו לשנות את כיוונה של מיכלית נפט ענקית, צריך לעשות את זה לאט ובזהירות. במילותיו של אלן קיירנס (עם תרגום תרבותי קל): “עבור מאמן בקבוצת כדורסל, כל מהלך הוא מהלך חדש מאפס. עבור הממשלה, המצב שונה. כל המהלכים הישנים משוחקים על המגרש שוב ושוב ושוב על ידי יחידות של המדינה שממלאות את הוראותיהן של ממשלות שעברו מן העולם לפני שנים. כל ראש ממשלה במדינה מבוססת, אם כן, יושב על גבי פירמידה של מדיניויות מן העבר, שניהולן חסין למדי בפני מעמדו כראש הרשות המבצעת של המדינה המודרנית”.

אני מבקש לחזור לחשוב בטווחי זמן ארוכים. אין זה אומר שאפשר להפקיר את ההווה ולהגיד שעוד 15 שנה הכל כבר יסתדר, אבל זה כן אומר שבמקביל לכיבוי השריפות המיידי, אנחנו צריכים לפעול כדי שבעוד 15 שנים כבר לא תפרוצנה שריפות חדשות.

אה, ואני גם דוחה מכל וכל את הטענה שלא תהיה מדינה עוד 15 שנה. זו אמירה חסרת אחריות וחסרת משמעות.

חינוך הוא גם בעייתי מבחינה אתית. הרעיון הוא ש”אנחנו” לא מצליחים לשכנע את כלל הציבור בהשקפותינו הליברליות, אז בוא נכנס בילדים ונשכנע אותם.

מודי הוא לא הראשון שמבין אותי ככה, אז בהחלט יכול להיות שזו אשמתי, ואני מקווה שכוונותי יובהרו לכשאסיים את הפוסט הארור ההוא עם תוכנית החינוך שלי. בקצרה, אינני מציע השתלטות עויינת. בניגוד לגיא, אני אינני מעריץ את ש”ס על ההצלחה שלהם לשכנע הורים עניים מדי או טפשים מדי לשלוח את ילדיהם לסדנאות הפרופגנדה שלהם וכך לזכות בעוד כמה תומכים. אני מתנגד לתפיסה של מלחמה על דעתם של ילדים באמצעות בורות והסתרה. אני גם מתנגד לתפיסה הקונפליקטואלית הזו, לפיה מערכת החינוך יכולה להתפס כשדה קרב. אני לא מבקש להסתנן, להשתלט או להחדיר בכוח. אני מבקש ללמד את המציאות, לתת לילדים כלים אמיתיים לנתח ולהבין את המקום והתרבות שהם חיים בהם, ומאמין שהם יבחרו נכון. אני לא מאמין שאפשר לכפות דמוקרטיה על ציבור שאינו מעוניין בה – אבל כדי שהציבור יוכל להחליט אם הוא מעוניין בה או לא, הציבור צריך להבין את שיטת הממשל הזו ואת משמעותה והשלכותיה.

חינוך בבית-ספר לא יכול לחנך לדמוקרטיה ולכבוד, כי הוא לא דמוקרטי ולא מכבד. מה שלא תעשה.

הבל ורעות רוח. לא ברור לי איפה ולמה נוצרה התפיסה שבגלל שדמוקרטיה היא שיטת שלטון טובה, זה אומר שכל דבר חייב להתנהל באופן דמוקרטי. לא ברור לי למה כדי ללמד מישהו מהי דמוקרטיה, חייבים לעשות את זה על דרך ההדגמה. לדעתי, ההפך הוא הנכון. התנהגות אזרחית במסגרת דמוקרטית חייבת להיות מבוססת על הבנה מוקדמת של המערכת – כאשר אדם פשוט נזרק אל תוך מערכת דמוקרטית בלי הכנה מוקדמת, התוצאה תהיה, במקרה הטוב, לא מיטבית. זה בדיוק מה שדיברתי עליו כתפיסה של מדע המדינה כמדע של נהגי מוניות: כל אדם בלי שום ידע או הכנה, לפי תפיסה זו, יכול להבין את המערכת בדיוק כמו מי שלמד אותה. משום מה התפיסה הזו לא תופסת לגבי חשבון או כתיבה וקריאה: שם ברור לכולם (חוץ, אולי, מאנשי “השפה כמכלול”) שלפני שזורקים מישהו לתוך סביבה מספרית או כתובה, מישהו צריך ללמד אותו לחשב, או לקרוא ולכתוב. התפיסה שאומרת שבתי ספר צריכים להיות, איכשהו, סביבה דמוקרטית כדי ללמד דמוקרטיה, מקבילה בעיני לרעיון שהמטלה הראשונה של ילד בכיתה א’ צריכה להיות לכתוב ספר.

לגבי ה”בית הספר לא מכבד”, אסתפק בלהגיד שאין שום אמת באמירה הזו. מכיוון שמודי לא טרח לפרט או לבסס, אני לא חושב שיש סיבה שאני אעשה כן.

אי אפשר באותם אמצעים להעביר החלטה אחרת, נניח, חוק שמחייב את חברי הכנסת אכן לבוא לעבודה

פופוליזם.

נראה לי שהשלטון האמיתי הוא בעיתונות, ומי ששולט בעיתונות הן 19 המשפחות.

וואו, איזה בלאגן. 19 המשפחות שולטות בעיתונות? ואני חשבתי שזה 3-5 משפחות ששולטות בתקשורת הישראלית. (אגב, שמתם לב באיזו אלגנטיות התחלף המספר 18 ב-19 בשנים האחרונות? איזו משפחה נוספה לרשימה, ואיך זה קרה?)

אין לי שמץ של מושג למה מודי חושב שהשלטון האמיתי הוא בעיתונות. אני יכול איכשהו להבין טענה שהאוליגרכיה הכלכלית בישראל מכתיבה את מדיניות הממשלה, אבל מה בין זה לעיתונות? במקסימום, העיתונות היא עוד כלי של האוליגרכיה כדי לקדם את האינטרסים שלה. המסקנה של מודי, לעומת זאת, מניחה כיוון הפוך:

כדי להזיז משהו צריך פרופגנדה. צריך שליטה בעיתונות, ולכן עדיף שבמקום שקלינגר יקים  מפלגה, שיקים עיתון.

למה צריך עיתון? מאיפה באה המסקנה הזו? איך בדיוק קלינגר יצליח במשהו עם העיתון שלו, אלא אם במקרה יש לו כל כך הרבה משאבים שהוא יוכל להפוך למשפחה ה-20?

בכלל, החשיבה הנפסדת הזאת, כאילו התקשורת היא חזות הכל, באמת שנמאס לי ממנה. התקשורת היא לא חזות הכלום. איש לא הצליח בשום דבר מהותי על ידי לכידת תשומת הלב של התקשורת. זו האסטרטגיה הגרועה ביותר שאפשר לחשוב עליה לקידום פרוייקט אזרחי כלשהו.

השיטה הכי טובה היא הפחדה.

טוב, עם זה אני פשוט לא מסכים. לא, השיטה הכי טובה היא לא הפחדה, אלא שכנוע באמצעות ידע, באמצעות הצגת העובדות לאשורן והסתמכות על ההגיון הישר של אנשים. דמוקרטיה שמתקיימת על יסוד פחד היא לא דמוקרטיה, היא דיקטטורה.

קמתי, שטפתי פנים, צחצחתי שיניים, התלבשתי, קניתי אוטו. אח”כ הלכנו לפארק ליד הבית שם היה פסטיבל תופים ג’מייקני עם המון מתופפים ודוכנים שמכרו דברים ג’מייקניים וסתם שאנטיים, ואכלנו מנה של אוכל מאלזי כלשהו, שזה בכלל לא קשור לג’מייקה אבל ככה זה עם המולטיקולטורליזם. חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים.

(דובי, שרצה לספר שהוא קנה אוטו והלך לפסטיבל תופים ג’מייקני שהיה שלוש דקות הליכה מהבית שלו, אבל לא היה לו כוח לכתוב פוסט אמיתי.)

קבוצה של תלמידים “דתיים וחילוניים” (קרי: דתיים, בעיקר, אחרת לא היו מציינים) בהנהגתו של תלמיד ישיבה תיכונית, שיגרו מכתבים למנהלי בתי ספר ברחבי הארץ בדרישה להסיר את תמונת ראש הממשלה התלויה בביה”ס משום ש”אמות המידה המוסרית שראש הממשלה מייצג אינן מושא לחיקוי. ‘האחריות’ שראש הממשלה גילה אחרי מלחמת לבנון השנייה אינה האחריות שראוי לחנך לה”. מנהיג העוללים, אחד רועי גיפמן, תלמיד י”א, אמר כך לכתבת טמקא: “ראש ממשלה זה דבר מכובד, כמו מלך, זה מעמד הכי גדול היום בעם ישראל.” כך ממש: ראש הממשלה בישראל הוא כמו מלך. מדובר פה, להזכירכם, בתלמיד י”א – בחור שאו שלומד עכשיו אזרחות, או שכבר עשה את הבגרות שלו באזרחות בשנה שעברה. והוא מצליח להנפיק את המשפט המטומטם הזה. אז מה הפלא שאני כל הזמן מטרטר על הצורך בשדרוג משמעותי של לימודי האזרחות בישראל?

אגב, שימו לב גם שראש הממשלה הוא במעמד “הכי גדול היום בעם ישראל” – לא במדינה ישראל. מה שמוביל אותנו היישר ל–

יוסי גורביץ פרסם היום (אתמול, עבורכם) טור העוסק בהצעת החוק שעברה בקריאה ראשונה, לפיה ירושלים לא תהיה רק בירת ישראל אלא גם “בירת העם היהודי“. גורביץ מסיק מכך לא מעט דברים שאני מסכים איתם לגבי “התפוגגותה של הישראליות”, אבל מה שאני רציתי לדבר עליו הוא הקשר בין מה שיוסי כתב לבין מה שמתבשל אצלי בראש כאופציה לתזה לדוקטורט שלי.

(התראה: אין לי מושג. בהחלט יתכן שאני מדבר שטויות. אחרי שאסיים ללמוד למבחן הגדול שלי באוגוסט, אני מתכנן להתחיל לקרוא הרבה יותר בנושא הזה, ויכול להיות שבסוף התהליך אני אזנח את הכיוון הזה. לא לקחת אותי יותר מדי ברצינות, בבקשה, וביקורת שתחסוך ממני הרבה עבודה מיותרת תתקבל בברכה).

לאחרונה התחלתי לעבוד עם אחד המרצים שלי, שעוסק בנושאי אזרחות והגירה. אחת השאלות שעלו לי (וטרם הספקתי לדון איתו עליה) היא נושא מקור האזרחות. בטקסט שהוא עובד עליו כרגע, הוא מזהה כמקור האזרחות את מדינת הלאום. מדינה אני מבין – אבל למה לאום? מדינת הלאום הפכה, במאתיים השנים האחרונות, לסטנדרט: או שלאומים מקימים לעצמם מדינה, או, לחלופין, שמדינה דואגת לייסד לאום מתוך תושביה. זה נכון במדינות מערביות (חישבו על ה”עם” האמריקאי שמורכב כולו ממהגרים), וגם במדינות מתפתחות (לאומים אפריקאיים שמבוססים על הגבולות המקריים של אימפריות קולוניאליסטיות). הסיבה שנוח למדינות להיות מדינות לאום (ותסלחו לי על הפונקציונליזם, אני לא טוען שהפונקציה היא הסיבה לקיום הלאום) היא שהיות המדינה “שייכת” ללאום מקנה למדינה לגיטימציה. לפני היות הלאום, הלגיטימציה לשלטון השליט (אם נתעלם מה”לגיטימציה” של החסד האלוהי) הייתה הנאמנות האישית של הנשלט (לפחות הנשלטים בעלי העוצמה, החשובים) לשליט. המדינה, כמו שאמר לואי ה-14, הייתה השליט. לא רק שהמנגנון המדינתי היה הרבה פחות מפותח ממה שהוא היום, הוא גם היה הרבה פחות אוטונומי. לא היה רכוש הציבור, היה רכוש הכתר. בפוסט קודם (ומרתק, אגב) סיפר גורביץ על ז’אן ד’ארק ש”הלכה לצרפת” – כלומר, אל מלך צרפת. המלך, כמו בלוויתן של הובס, הוא התגלמות המדינה (אפרופו אותו תיכוניסט ממקודם).

אך ככל שהמדינה הייתה צריכה את נאמנותם של יותר מתושביה, ככל שהמנגנונים לתחזוק המדינה נהיה מורכבים ויקרים יותר, כך נוצר צורך למקור מוצלח יותר לנאמנות. הלאום הוא מקור שכזה. מדינת הלאום שואבת את הלגיטימיות שלה, ואת הנאמנות של תושביה, רק בעקיפין: קודם הם נאמנים ל”לאום” (המיוצר, או מדומיין) שלהן, ובעקבות זאת ובגלל זאת – הם נאמנים גם למדינה ששייכת לאותו לאום. כך קרה שבכל העולם, אזרחות שווה להשתייכות ללאום. למעשה, זו אותה מדינה. בדרכון מערבי לא כתוב “אזרחות” כמו בישראל, כתוב “nationality” (או המילה המקבילה בשפה המקומית). הליך ההתאזרחות במדינה מערבית אינו סתם תהליך פוליטי כמו שהמונח העברי מרמז – זהו תהליך פסיכולוגי, כמעט ביולוגי: naturalization – הפיכה לטבעי (למקום). כשתושב בריטי ממוצא לובי שלא טרח להתאזרח (למרות שכל משפחתו התאזרחה) נתפס על-ידי האמריקאים בעירק ונזרק לאחד מבתי הכלא הידועים לשמצה שלהם, הממשל הבריטי הודיע כי למרבית הצער, הוא לא יכול לסייע לאדם, בלי קשר לפרק הזמן שהוא חי באנגליה, אלא אם הוא בן הלאום הבריטי (“we cannot make representations of behalf of people, however long they’ve been in the UK, who are not our nationals”) – ומלשון לאו אנו לומדים שאם רק היה טורח לעבור את התהליך של התאזרחות בבריטניה, הוא היה הופך לא רק לאזרח, אלא לבן הלאום הבריטי.

השוו את זה לסעיף ה”לאום” שהופיע עד לא מזמן בתעודות הזהות שלנו (ועדיין קיים ברישום של כל אחד במשרד הפנים); לסירובה המתמשך של מדינת ישראל להכיר בקיומו של לאום ישראלי, חרף בקשות וחרף הרשימה הארוכה עד מאוד של לאומים “מותרים” שמתחזק משרד הפנים. בישראל אזרחות היא אזרחות, שאפשר לקבל בתנאים מסויימים, אבל לאום זה משהו אחר לגמרי, ואותו אפשר להשיג באמצעים שחופפים רק באופן חלקי את האמצעים לקבלת אזרחות.

אך מזה מספר עשורים החלו תהליכים שמסבכים את התמונה עד מאוד. יותר ויותר המדינות מגלות שהלאומיות שלהן היא מקור לבעיות, לא ללגיטימציה. כאשר הגירה בין מדינות נהפכת לנפוצה יותר ויותר, כאשר אזרחים רבים במדינות רבות מחזיקים בשני דרכונים, מה המשמעות של לאומיות כפולה? האם באמת אפשר לדבר על זהות לאומית שנקנית באמצעות תהליך ההתאזרחות כאשר כל-כך קל לאנשים כה רבים להחזיק בשתי אזרחויות? ומן העבר השני, מדינות רבות נקרעות על-ידי אוכלוסיה דו- או רב-לאומית. הלאום הבלגי קרס כמושג זה מכבר. הלאומיות הקנדית הייתה מוטלת בספק למין היווסדה. אבל גם במקרים פחות קיצוניים מגלות מדינות שלאזרחים שלהן יש זהויות קוואזי-לאומיות שאינן תואמות את הזהות הלאומית של המדינה. אם פעם כשהיו מדברים על ה”רמה הלאומית” (national level) היה ברור שמדובר ברמת כלל האזרחים, היום המשמעות הזו פחות חדה.

שתי הבעיות הללו הן בעיות שישראל מתמודדת איתה מאז ומתמיד: הלאום לו שייכת מדינת ישראל, עקרונית, הוא הלאום היהודי שמפוזר בכל העולם וברובו כלל אינו מחזיק באזרחות ישראלית; מאידך, ישראל למין היווסדה הכילה בתוכה מיעוט גדול מאוד שלא רוצה להפוך לחלק מהלאום היהודי ובין כה וכה הלאום היהודי אינו מעוניין בכך. לא מפליא, אם כן, שהפתרונות שישראל יישמה ומיישמת הם גם הפתרונות שמיושמים על-ידי מדינות מערביות. ההבדל, כמו תמיד, הוא במטרה. כמו שכותב גורביץ, הצעת החוק להכריז על ירושלים כ”בירת העם היהודי” תאמר לחמישית מאזרחי המדינה שהם אזרחים פחות חשובים מאנשים שכלל אינם חיים בארץ, מעולם לא חיו בה ובמקרה הטוב יבואו אליה רק כדי להיקבר. אבל בניגוד למה שכתב, אין זו “מכה סופית על התפיסה שישראל היא מדינת לאום” – להיפך: זו המשך המדיניות של הפרדת המדינה מהלאום כדי לשמר את עליונות הלאום היהודי על הטריטוריה של מדינת ישראל. אותה מדיניות שמפקירה את הזכות להחליט מי רשאי להתאזרח פה בידי רבנים, אותה מדיניות שאפשרה אפלייה בוטה כנגד אזרחי ישראל הערבים בזכות לרכוש בית על אדמות מדינה, שמקנה זכויות ניכרות ל”יוצאי צבא” (שאיכשהו כולל גם חרדים) כדי להגביל את מדינת הרווחה ליהודים בלבד. ישראל היא מדינת לאום פר אקסלנס, רק לא במשמעות שמיוחסת למושג הזה בעולם המערבי.

אבל, כאמור, גם במערב המשמעות הזו מתחילה להשתנות. גם במערב מתחילות מדינות להשיל את הזהות הלאומית שלהן ולהשאיר אותה למרחב הציבורי כמו שבעבר הושלה הזהות הדתית והפכה לעניינו של הפרט ולא לעניינה של המדינה. תחת זו, המדינה נאלצת לגשר על הפער שפעם גישרה עליו הלאומיות. היא נאלצת להתקרב לאזרחים וליצור איתם קשרים ישירים של זהות ונאמנות. אלא שכעת אין זו עוד זהות לאומית, אלא זהות ערכית, ואין זו נאמנות שמתבססת על שייכות כמו-מיסטית, אלא על השירותים שהמדינה מספקת לאזרח.

כן, המדינה הופכת, במובנים רבים, לספק הסלולרי שלכם.

רק שלמדינה יש יתרון אחד מהותי על פני ספק הסלולרי שלכם: יש לה מונופול אזורי. כדי להחליף אותה תצטרכו לא רק להשקיע משאבים רבים, כאב לב וקושי, אלא גם תדרשו קודם לכן לשכנע ספק אחר שאתם לקוח כדאי ורווחי. שוק המדינות הוא שוק עם ביקוש גבוה והיצע נמוך, ולכן הספקים יכולים להיות בררנים לגבי הלקוחות שלהם. אין לכם השכלה? לא עמדתם במבחני השפה? לא הוכחתם בקיאות בתרבות המקומית ונכונות להשתלב בה? על כל אחד מאלו מדינות רבות יסרבו לבקשת ההגירה שלכם. מדינות אחרות לא ישקלו אותה מלכתחילה כי הן פשוט לא מקבלות מהגרים.

לא מדובר בתהליך פשוט: בכל מדינה יש גוף משמעותי של אזרחים בעלי נאמנות לאומית שאינם מוכנים לאפשר למדינה שלהם לחדול מלהשתייך להם, והם מתנגדים לתהליך הזה ומנסים להאט ואף לעצור אותו. לא ברור גם כמה זמן תהליך כזה יכול להחזיק מעמד: האם המערכת הבינלאומית (הוף – הנה המילה הזו נדחפת שוב! — בינמדינתית?) יכולה להמשיך להתקיים כשהדבר היחיד שמבדיל בין מדינה אחת לאחרת היא חבילת השירותים שהיא מציעה?

המודל הפוסט-לאומי הזה, שאני מנסה לגבש כרגע, שמכיל את ישראל כדוגמא “אפלה” שלו ומדינות כמו קנדה כדוגמא “חיובית”, הוא מורכב, ואני לא בטוח שהוא מחזיק מים. אם הוא יסתבר כשימושי, הוא יכול לסייע בהבנת תהליכים שקורים הן ברמת המדינה והן ברמת המערכת הגלובלית בכל הנוגע לאזרחות, זהות לאומית והגירה. אבל זה חתיכת אם.

—

אין לי הרבה מה להגיד על הרשומה האחרונה של נדב (הנשגב בשמשות, עם האדם וגו’), על הספר “אריה בלילות” של מאיר שלו ויוסי אבולעפיה, אבל לא יכולתי להסתפק רק בהמלצה בגוגל רידר, אז הנה קישור. לכו לקרוא.