נדב (הנשגב בעמים, שמש האדם וכיו”ב) גער בי על הגישה האופטימית שלי לגבי יכולתו של החינוך לרפא את כל מכאובינו. אני, כמובן, מסכים עם כל מה שהוא אומר (בכל זאת, הבן-אדם מאכסן את הבלוג שלי), חוץ מהטענה שהוא מבקר אותי. אני לא טענתי (או לפחות לא התכוונתי לטעון) שאם נתקן את מערכת החינוך, הכל יהיה יופי טופי. הטענה שלי היא שזה חייב להיות הצעד הראשון, היסוד הבסיסי ביותר לריפוי החברה הישראלית. אם נצליח להשפיע משמעותית על תלמידי התיכון של היום, הרי שתוך ארבע שנים אנחנו מעמידים קבוצה משמעותית של אזרחים שמהווים את רובם המכריע של חיילי צה”ל, שמהווים גורם מכריע בכל מערכת בחירות ושנמצאים בעמדה הטובה ביותר לתקן את כל מה שדורש תיקון במדינה הזו – במיוחד את התרבות הפוליטית שלה.
אבל ארבע שנים זה כנראה טווח לא סביר. אנחנו צריכים להסתכל לטווחי זמן ארוכים יותר: 10 שנים, 15 שנים. אלו טווחי הזמן שבהם ניתן לבצע שינויים מהותיים, משמעותיים. מה שנוכל לעשות בטווח הזמן הקצר יותר, ההשפעה שיכולה להיות לנו על “דור המדבר” – זה רק מעט. לא חסר משמעות, אבל גם לא מהפכני.
לא, זה לא יספיק בפני עצמו. כן, צריך פעולות במישורים נוספים. אבל אני לא יכול לפתור הכל, בטח שלא מכאן, אז אני מנסה לקדם את השינוי במה שאני חושב שאני יכול לעזור בו, ומקווה שאחרים ינסו לתקן את מה שהם חושבים שהם יכולים לתקן.
עם הביקורת השניה של נדב קצת יותר קשה לי להתמודד, בעיקר בגלל שאני לא בטוח עד כמה האופטימיות שלי כאן מוצדקת. יש סיכוי טוב שדווקא הפסימיות שלו היא הריאלית יותר:
מהיכרות עם דובי, אני מניח שמה שהוא רואה כקבלת הזר וכדחיית הגזענות, אחרים יראו כרפיסות קומה וכפתח להתבוללות, שלא לומר סמולנות עוכרת ישראל.
ההנחה של דובי, שיש איזה ‘חינוך’ אוניברסלי שכולם בעדו, איננה מבוססת. דובי רוצה חינוך לערכים – זה טוב ויפה. אבל השאלה אילו ערכים, ולאיזו דמוקרטיה מחנכים, היא שאלה פתוחה – ואותן המחלוקות שהיו מתגלעות בשאלות מדיניות בטחוניות יצוצו, באדרת אחרת, בשאלות של חינוך ערכי.
הערכים שלי הם באמת לא הערכים של רוב אזרחי ישראל. הערכים שלי הם ליברליים, ואילו רוב האזרחים הם לאומנים. ישראל, אי אפשר להתחמק מזה, צריכה מתישהו (בעתיד הקרוב, עדיף) להחליט מה היא: מדינה ליברלית, או מדינה לאומנית. הניסיון של המדינה לחמוק מהבעיה הלאומנית שלה על-ידי השלת תפקידיה והעברתם לגופים יהודיים או על ידי אפליה לא-כל-כך סמויה של אזרחיה הלא-יהודים אינו יכול להמשיך לאורך זמן. אני טוען זה זמן רב כי הליברליזם צריך להפוך למעין דת מדינה: הלכה דתית שאינה עומדת בדרישות הליברליזם צריכה להיות מוכפפת לו בכוח. החלופה היחידה היא ההפך, היינו ביטול הליברליזם והכפפת החירות האישית לדרישות דתיות.
כן, התנועה שאני מבקש להקים תקדם סדר יום ערכי מסויים, לא סתם סדר יום. חינוך מסויים, לא סתם חינוך. ברשומה שאני מקווה להשלים בימים הקרובים אני אפרט את ה”חזון” שלי ללימודי האזרחות (ובהשלכה, על מטרת מערכת החינוך כולה) מרמת היסודי ומעלה. אינני חושב שיש מקום להסתיר את הכוונות שלי מכלל הציבור. ישפטו הם אם הם מעוניינים בסחורה שיש לי להציע אם לאו. מי שמסכים איתי, אני מקווה, יחבור אלי להוביל לשינוי. מי שיתנגד לדרכי, אני מקווה, יפעל בדרכים הדמוקרטיות להביע את התנגדותו. אין לתנועה חברתית דבר גרוע יותר מהתעלמות מצד כל הגורמים המעורבים. לעצם הקיום של תנועה חברתית כזו, אם תצליח לעורר מעורבות של אזרחים, אם תצליח לעורר שיח ציבורי סביב הנושאים שהיא מעלה – גם בעד ההצעות שיועלו וגם נגדן – תהיה השפעה לא חסרת חשיבות על עצם התרבות הפוליטית בישראל. יש כאן, ללא ספק, התנגשות עם כמה מהבעיות והסתירות שעומדות בבסיס מדינת ישראל. יחד עם זאת, לדעתי ההתמודדות עם הבעיות הללו, בגלל האופי הפחות מוחשי שלהן, תהיה קלה יותר מאשר התמודדות חברתית ישירה עם שאלת השטחים והפלסטינים. ההשפעות על הסוגיות הללו תהיינה, אבל בעקיפין.
ברור, ברגע שהדברים מוצגים כך, הסיכוי להצליח נראה נמוך הרבה יותר. לא, אינני מטיל את כל יהבי על המהלך הזה. סיכוייו נמוכים וזה ידוע לי, ואין לי כוונה להרים ידיים אם יכשל, רק בגלל שנכשל. אבל אני מרגיש שאני חייב לנסות.
—
ואם כבר אנחנו בענייני פוליטיקה, יהונתן קלינגר רוצה לרוץ לכנסת. קלינגר הוא, ממה שיצא לי לקרוא ממנו*, איש טוב וראוי, שאני אף תומך בעמדותיו בנושאים רבים. אבל הוא מדבר על אותה שגיאה שכנגדה יצאתי בפוסט שלי שמלונקק לעיל: הוא רוצה להקים מפלגה חדשה:
גוף פוליטי צעיר, גוף לא מושחת שיוכל לקום ולהגיד: “אנחנו לא מסכימים על הרבה דברים, אבל יש לנו הרגשה שיכול להיות כאן יותר טוב, בואו נתאגד ביחד”
כלומר, שוב, מפלגה שאין לה מצע (קפיטליסטים יחד עם סוציאליסטים, ימניים יחד עם שמאלניים, וגם נציג דתי אחד, כמובן), שכל מה שמאפיין אותה הוא שם, קופירייטר, חצי מיליון שנקלים וזה שהם כולם צעירים, יפים ולא מושחתים. נקיון כפיים הוא הדבר שהכי קל לזקוף לזכותך כאשר אתה מחוץ למערכת. חבל שההיסטוריה מלמדת שאף אחד לא נכנס לכנסת על נקיון כפיים (ישראל אחרת, תפנית ועוד אלוהים יודע כמה שמות נשכחים) — ובצדק. זה שמישהו שמעולם לא היה בכנסת גם לא התלכלך בשחיתות זה לא בדיוק הישג גדול. אגב, אם כבר, דווקא לאנשים שבאו מושחתים מראש יש רקורד יותר טוב (פלאטו שרון, ואולי גם גאידמק יצטרף למועדון האקסקלוסיבי, רחמנא ליצלן).
אז מה מפריע ליהונתן? “כדי להגיע למקום כלשהוא במפלגת העבודה דרוש מפקד ארגזים, מפקד שאני לא יכול (כלכלית ושחיתותית) לבצע”. כלומר, הוא מאמין שהוא יכול לעבור את אחוז החסימה (62 אלף קולות, בבחירות האחרונות), אבל הוא לא מאמין שהוא יצליח לגייס 15 אלף מתפקדים שיבחרו בו בפריימריז של העבודה (האמת היא שהמספר הדרוש הרבה יותר נמוך, אלא אם הוא מתכנן להתמודד על ראשות המפלגה, וכמובן שגם אנשים שנפקדו על-ידי המתמודדים הראשיים צריכים לבחור במועמדים נוספים, ואין סיבה שלא יצליח לשכנע אותם להצביע עבורו). הוא מעדיף דמוקרטיה ישירה, אבל הוא לא מעדיף דמוקרטיה שבה האזרחים פעילים ומשתתפים גם מעבר לקלפי ביום הבחירות, למשל באמצעות פעילות דרך מפלגה. הוא מעדיף להקים מפלגה חדשה לגמרי ולהסתמך על קופירייטינג טוב, אבל לא מוכן להשקיע את מה שנחוץ כדי להקים סיעה חדשה (סיעה במשמעות של פלג בתוך מפלגה, לא במשמעות של הסיעה בכנסת) בתוך מפלגת העבודה. הוא מעדיף ללכת ללקט מצביעים במדבר הפוליטי במקום לנסות להניע את הדור הצעיר לפעילות פוליטית ולתמיכה במפלגה שיכולה להפוך באמת לכוח מוביל בפוליטיקה הישראלית. הוא מעדיף להקים לעצמו צריף רעוע במקום לשפץ את מפלגת העבודה מבפנים כדי שתרגיש כמו הבית הפוליטי שלו.
יונתן, אני מעודד אותך להכנס לפוליטיקה, ומריע לך על הנכונות להשקיע ולנסות לעשות את ישראל למקום טוב יותר. יש סיכוי לא קטן שכשאני אסיים את לימודי ואחזור לארץ, גם אני אנסה לעשות את אותו הדבר. אבל, אנא, אל תקים מפלגה. אל תגמור כמו איתי בן-חורין וחבר מרעיו ל”ישראל אחרת”. בוא ונפצח בקמפיין להתפקדות של צעירים למפלגת העבודה. בוא נקים כוח פוליטי בתוך המפלגה, שיסייע לנו ולשכמותנו לקדם את הרעיונות שלנו באמצעות כלי שרק מחכה שימלאו אותו בתוכן. לא התפקדות לצרכי הצבעה שמתפוגגת רגע אחרי הפריימריז, אלא גוף אמיתי שיפעל באופן מתמשך בתוך מוסדות המפלגה כדי לקדם את הערכים ששנינו מאמינים בהם, ושיביא, ברבות הימים, לבחירת מועמדים המקובלים עלינו לכנסת, ולהשפעה מכרעת על מדיניותה של מי שהיא, עדיין, אחת המפלגות הגדולות בישראל. ואולי – רק אולי – הגוף הזה יאפשר למפלגת העבודה להפוך למפלגה המרכזית שהיא יכולה להיות, מפלגה שצעירים — בין אם כמוך ובין אם כמו כל מצביעי הגמלאימים למיניהם — יכולים לראות בה לא רק בית פוליטי, אלא נציגים אמיתיים שלהם, של הערכים שלהם ושל המדיניות שהם מעוניינים בה.
עשינו דיל?
* האמת היא שקשה לי לקרוא את הבלוג שלו: כל מילה שניה היא קישור, כל מילה שלישית מודגשת, והתוצאה היא עומס ויזואלי שלא קל לי להתמודד איתו. אז אני קורא פוסטים ספורדיים שלו, בעיקר על בסיס המלצות בגוגל רידר.
