באמת שהיה לי רעיון לפוסט אחר, אבל אז עין הדג יצאו עם היומית הזו, על רימייק של מועדון ארוחת הבוקר, ולא יכולתי שלא להגיב. מאה”ב הוא אחד מאותם סרטים שפליטי שנות השמונים הסנובים יותר בינינו מסתכלים עליהם בבוז ואומרים שהם אוסף קלישאות מופרך. יוצאי שנות השמונים עם קצת יותר אמפתיה לתקופה, כמוני, יודעים לענות שהסרט הוא לא אוסף קלישאות, הוא המקור. הקלישאות נולדו מהעתקת המקור הזה[1]. אבל זה לא מה שחשוב בסרט הזה. מה שחשוב בסרט הזה הוא שהוא הגדיר בצורה מזוקקת תקופה. לא רק תקופה בהיסטוריה, אלא תקופה בחייו של כל אדם, וככזה הוא סרט על-זמני, על כל המגרעות שלו.

עבורי, ספציפית, זה סרט שקשור בדברים מאוד אישיים, ובבן-אדם אחד במיוחד, שהיווה השפעה משמעותית על האדם שאני היום והצורה שאני מגדיר את עצמי. למעשה, הוא היה כל כך מזוהה איתי בתקופת בית הספר בקרב חברי לכיתה עד שבספר המחזור של התיכון הציטוט מתוך “Changes” של דיוויד בואי שמופיע בתחילת הסרט התלווה לתמונה שלי. איכשהו נתפסתי אז בעיניהם כמורד. אלוהים יודע למה.

אה, והיה גם הפורים ההוא שהתחפשתי לג’ון בנדר.

לא משנה.

הקישור מעין הדג מוביל לכתבה שמתארת את הסרט החדש המדובר. ובכן, זה לא בדיוק רימייק. אולי סרט בהשראת מאה”ב. הסיפור הכללי הוא של קבוצה של אנשים בשנות העשרים לחייהם שהיו אמורים להיות ביחד על טיסה אבל לא יכלו לעלות עליה מסיבה כלשהי, וכך יוצא שהם מבלים פרק זמן מסוים יחדיו בנמל התעופה. יש להניח שבפרק הזמן הזה הם ילמדו להכיר אחד את השני, יתגברו על ההבדלים השטחיים ביניהם, אולי יעשנו קצת סמים ואם יהיה לנו קצת מזל, אולי תכלל גם שיחה על בחור עם אלפנטיאזיס בביצים.

זה לא שאי אפשר להעביר הרבה סצינות מהמקור לסרט החדש, אבל אני מתקשה להבין איך אפשר להעביר את האווירה של בי”ס תיכון לאווירה של אנשים שתקועים בנמל תעופה. הסרט כולו סובב סביב מרי נעורים כנגד סמכות – הורית, בית-ספרית, וחברתית (כלומר, הסמכות של קבוצת השווים שלך לקבוע עבורך מה מותר לך או אסור לך לעשות). אפילו השרת הופך לדמות סמכותית, הן כלפי התלמידים (“אני העיניים והאוזניים של המוסד הזה, ידידי”), ואפילו כלפי המנהל עצמו (כאשר הוא תופס אותו מציץ בתיקים סודיים של תלמידים)[2] .

אלו הסמכויות החיצוניות האלו שמקבעות כל אחד מהתלמידים במקומו ומצריכות תהליך של הכרות כדי לגרום להם בכלל להכיר אחד בשני כשווים – וגם זאת רק בסיטואציה הקיימת: פרט לאליסון שטוענת שאין לה חברים בכלל, יתר התלמידים מודים בשלב כלשהו שבפעם הבאה שיפגשו, הם יחזרו לתפקידים החברתיים המקוריים שלהם.

איפה כל זה נמצא בסיטואציה בנמל התעופה? מדובר פה על אנשים שנמצאים במצב זמני, שלא יפגשו עוד לעולם אלא אם ירצו בכך, שהמעגל החברתי שלהם אינו חופף כלל. מדובר על אנשים מבוגרים, עם שליטה ניכרת במסלול חייהם, לפחות ביחס לתלמיד בתיכון. גם אם עדיין אפשר לחלק אותם לקבוצות חברתיות, הניגודים לעולם לא יהיו קיצוניים כמו אלו שניתן להציג בתקופת הנעורים.

עדכון של מועדון ארוחת הבוקר לשנות ה-2000 היה יכול להיות רעיון מרתק, אבל לא נראה שהסרט המדובר הולך להיות משהו כזה בכלל. הוא ישחזר, אם בכלל, רק חלק שולי (וקלישאתי יחסית) מהרעיון המרכזי של הסרט. לאור פערי הזמנים אפילו אי אפשר להגיד שזה סוג של “איפה הם עכשיו” (כי עכשיו התלמידים של תיכון שרמר צריכים להיות באזור שנות ה-40 שלהם). ובכל מקרה, במילותיו של הבמאי ג’ון יוז:

they’d never come back together again. There’s no excuse that could ever put them in the same room ever again. There isn’t anything in their lives after high school relevant to that day.

אז למרות ההתלהבות הראשונית שלי למקרא היומית, לא, אני לא ממש מצפה ל-Bumped.

[1] כן, כן, Heathers, שמעתי.

[2] הפעם האחרונה שראיתי את הסרט, דומני, הייתה לפני איזה שלוש ארבע שנים. אני פשוט זוכר אותו בעל פה.

נראה שהתגברתי על הג’ט לג, ויש לי שתי עבודות לכתוב עכשיו, מה שאומר שזה זמן מצויין לכתוב פוסט עם כמה הערות על המדינה הזאת שרובכם חיים בה כרגע.

1. נורא כיף לנהוג בארץ. נגיד שאני עומד ברמזור. במדינות אחרות, אני צריך להסתכל על הרמזור ולהמתין שיהפוך לירוק. בארץ, לעומת זאת, יש שירות נפלא: אני יכול להסתכל מהחלון על נופי ארצנו הנפלאים, וכשהרמזור הופך לצהוב, מישהו מאחור ידאג לצפור לי. הבחור פשוט הבחין שכבר שלוש אלפיות השניה עברו מאז שבאופן מובהק האור ברמזור אינו אדום, וטרם זזתי, ולכן מן הראוי להפנות את תשומת ליבי לליקוי החמור הזה. מאוד נוח.

2. דומני שיהודה פוליקר הוציא אלבום חדש לאחרונה. זאת אומרת, זה מה שהשדרנית אמרה. קשה לדעת, כי כל השירים שלו מאז שבנזין התפרקה נשמעים בדיוק אותו דבר.

3. ואם אנחנו בענייני מוזיקה: לגלגל”צ (כן, האזנתי לגלגל”צ, יש לכם בעיה?) יש פטיש מוזר לאלאניס מוריסט. שמעתי יותר שירים שלה מאשר של כל זמר או הרכב אחר בשבועיים שהייתי שם, וזה כולל את פסטיבל אהוד בנאי והפליטים וגם השיר הזוועתי הזה, “הכל דבש”, שמשום מה מישהו החליט שיש לו תכונה חיובית כלשהי.

4. הפעם האחרונה בה ביקרתי בירושלים הייתה זמן קצר לפני הנסיעה, לצרכי ביורוקרטיה של סיום התואר השני. עשינו אז מהנסיעה טיול יומי, ונחרדנו לגלות שכל המקומות שאהבנו לבלות בהם נסגרו, התקלקלו או הפכו לכשרים (שזה סוג של התקלקלו). במהלך הטיול האחרון שוב היינו צריכים לנסוע לירושלים, אז שוב הפכנו את זה לטיול יומי. השארנו את הילד אצל הסבא-סבתא ונסענו לשם בלי יותר מדי ציפיות – אבל הופתענו לטובה. כל הרחובות החפורים שסבלתי מהם כשגרתי בירושלים הפכו לכבישים נוחים לתפארת, הכביש החדש שמתפצל מכביש 1 לכיוון צפון ירושלים הופך את הנסיעה לגבעה הצרפתית לנוחה וקצרה במידה מגוחכת, וארוחת הבוקר של “פיתויים” במושבה הגרמנית שמה בכיס הקטן כל בית קפה שאפשר לחשוב עליו במרכז. ללא ספק גולת הכותרת של הביקור שלנו בארץ.

5. משהו לא בסדר בארץ. באמת. עם 10 מעלות היה לי קריר בארץ, אבל כשנחתנו למינוס מעלה עם שלג קל בקנדה, דווקא היה לי נעים ונחמד. אולי זה היה קשור לצורך לסחוב שבע מזוודות פלוס קרטון של ספרים.

6. זה לא קשור לביקור שלי, אבל רק רציתי לצחוק עליכם קצת על כל עניין חוק הצנזורה.

7. זין. תחת. ציצים. עם קצת מזל, תוך כמה חודשים העמוד הזה יחסם לרובכם אוטומטית על ידי מערכת הצנזורה החדשה של השר אטיאס. ניה ניה!

8. בניגוד לנויפלד, הטיסה שלנו דווקא עברה בלי עודף עצבים. גם הילד התנהג למופת.

9. ספיקינג אוף ד’ה ילד:

המשך…

(כשיעבור הג’ט לג אולי אני אכתוב כמה מילים על החופשה בישראל. בינתיים אני סתם אגיב לנושא האחרון שמתרוצץ לו באינטר-נטים בימים אלו)

אז מסתבר שאיגוד האינטרנט ערך כנס שכלל גם פאנל בנושא ווב 1.0, 2.0, 3.0 – נושא אידיוטי לכל הדעות שכופה על הדוברים בפאנל איזושהי מערכת של טרמינולוגיה שמקשה עליהם להגיד משהו שאי אפשר לצחוק עליו (אלא אם הם בוחרים ללכת בדרך הבנאלית של להגיד שזו שטות להגדיר את האינטרנט ב”עידנים” כאלה, במיוחד כאשר כל עידן נמשך בערך יומיים [ראה אשר עידן, תמיד] – יון פדר, עושה רושם, אמר משהו כזה כסוג של דיסקליימר, אבל אחר כך המשיך להשתמש בטרמינולוגיה הפגומה בכל מקרה). מכיוון שכך, ומכיוון שדב אלפון הראה שהוא מבין עניין והעליב את ציבור הבלוגרים (ובכך, כמובן, השיג את ליטרת ההתייחסויות שלהם), רבים קפצו והגיבו על הדברים והראו כמה שעורכי הארץ וטמקא לא מבינים כלום.

נתחיל מהסוף: ווב 3.0 – בעולם שבו רוב האנשים לא יודעים מה זה, בעצם, ווב 2.0 (ומכיוון שרוב האנשים לא יודעים מה זה, רוב הזמן באמת אין למושג הזה משמעות, למרות שבמקור הייתה לו), קצר אדיוטי לדבר על ווב 3.0. גל מור נתן הגדרה מעניינת וממצה של הכוונה המקורית של המונח, אבל ספק אם מישהו מהדוברים בפאנל, או יותר ממיעוט זעיר מהקהל שלהם, ידע את זה. למעשה, האמת היא שאין לי מושג אם ההגדרה של מור נכונה או מדוייקת היסטורית – לי אין מושג מה זה ווב 3.0. אבל לפחות ההגדרה שלו היא בעלת משמעות בהירה, אז אני אשמח לדבוק בה.

אבל עיקר העניין, כמובן, הוא בביקורת על הדברים שנאמרו על ווב 2.0 יקירתנו. בואו נתחיל מהציטוטים מיד שניה שיש בידינו:

רואה שחורות מתלונן בגלוב על כך שאלפון “השמיץ את הרשתות החברתיות ואת טוויטר, וכרך אותם ואת הבלוגים תחת הכינוי “פיתוח סקסי של ICQ””. מדובר, לדעתי, בהבנה לא נכונה של דבריו של אלפון. על פי הציטוט מאתר הטוש, אלפון אמר “אומרים לי שרשתות חברתיות או אתרים כמו טוויטר הם הבלוגים החדשים. ההמצאות האלה חביבות, אך בעיני אינן קשורות לתוכן גולשים. אני רואה בזה פיתוח סקסי של ICQ.” כלומר אלפון שולל את הטענה שיש דמיון בין רשתות חברתיות או טוויטר לבלוגים – הם, בניגוד לבלוגים, אינם קשורים לתוכן גולשים. ההתייחסות לאיציק היא מוזרה משהו, וכנראה אומרת משהו על עולמו הרוחני של אלפון, אבל אם נתייחס רק למהות ולא לאופן ההצגה, דומני שהכוונה היא שבינתיים הרשתות החברתיות מייצרות הרבה רעש וזעף אך אינן אומרות דבר. אני חייב להודות שגם אני טרם זיהיתי תוצר תרבותי מעניין מתוך הרשתות החברתיות (מלבד עצם קיומן, כתופעה אנתרופולוגית – אבל תוכן שנובע מתוכן? יוק). ייתכן שיהיה כזה בעתיד, אבל אני לא ממש רואה איך. אני גם לא חושב שזו המטרה.

ובאשר לבלוגרים: ובכן, כן, אם אני אקרא 10,000 בלוגרים סביר להניח שאני אפיק מכך לא הרבה יותר מאשר אם אני אקרא 400 כתבים של הארץ. הבעיה היא שרוב הבלוגרים לא כותבים שום דבר מעניין (אותי), שזה בסדר, כי אף אחד לא מצפה ממני לקרוא אותם. אבל אלפון משום מה חושב במונחים של הכל או כלום (או לקנות את העיתון המלא או לא לקרוא שום דבר מתוכו), בעוד שהאינטרנט התפתח דווקא כמקום שבו יש המון חומר, והקורא בוחר לעצמו מה לקרוא מתוכו על בסיס שיקולים מסויימים (דירוג גוגל, המלצות בדיג, קישורים מבלוגים, או מנויי רסס, לדוגמא). דבריו של יון פדר על כך שלפי אנשי וויקיפדיה עצמה רק עשרה אחוז מהערכים באתר ראויים קשורים גם הם בכך: אני לא “קונה” את אנציקלופדיה וויקיפדיה שיושבת לי על המדף ומשמשת אותי כמקור מרכזי או כמעט בלעדי למידע, ואף אחד לא קורא את וויקיפדיה “מכריכה לכריכה”. אין לי נתונים, אבל אני מאמין שרוב הכניסות לשם מגיעות ממנועי חיפוש. אני מחפש מידע על, נגיד, שייקספיר, ווויקיפדיה זו התוצאה הראשונה. ערכים “לא ראויים” הם גם, לרוב, כאלו שאנשים לא יחפשו אותם בין כה וכה, ואם כן – אז הם ראויים בעיניהם. (סוג אחר של ערכים לא ראויים הוא ערכים שדורשים הרחבה או תיקון, ועל זה נציין רק שכמו כל דבר באינטרנט, וויקיפדיה היא פרוייקט בבנייה מתמדת).

דבריו של יון פדר בכנס זוכים גם הם לתלונות מרואה שחורות, ושוב אני חושב שזה יותר תוצאה של קריאה לא אוהדת של הדברים (ומגבלות הפורמט בהם הוצגו) ופחות אי התאמה אמיתית בין דעותיו של פדר לאלו של ר”ש. אני לא מסכים עם פדר שוויקיפדיה תחרב תוך כמה שנים, אבל אני מסכים עם דעתו שאנשים מאבדים את הרצון לכתוב ערכים עם הזמן – פדר רק שוכח שאחרים תופסים את מקומם. פדר אולי חושב (או לפחות מסתמך בעקיפין) על מה שכתב מנסור אולסון אי שם בשנות ה-60 באחד הטקסטים המצוטטים ביותר של תורת הבחירה הרציונלית, בו הוא הוכיח כי התאגדות רחבה לשם השגת טוב כללי כלשהו, שאינה מעניקה הטבות פרטניות לחברים בה על בסיס השותפות שלהם בעול, היא בלתי סבירה בעליל. אני לא אכנס כאן לביקורות על הטקסט הזה, אבל רק אציין שאפשר למצוא בתוך התזה של אולסון עצמה את התשובה לשאלה אין יתכנו פרוייקטים כמו וויקיפדיה וקוד פתוח, ושהם אינם מנוגדים לרציונליות שהוא הניח. גם אנשים רציונליים לגמרי, ואפילו כאלו שאינם מציבים את טובת הכלל לפני טובתם שלהם, יכולים להשתתף בפרוייקטים כאלו, אם בונים אותם בצורה הנכונה.

ר”ש חושב שהדוברים הללו דומים לאותם נזירים שהחזיקו בידיהם את המפתחות לידע הקדוש וניצלו זאת כדי לשלוט על ההמון הנבער מדעת. הוא טוען שהמצאתו של גוטנברג שחררה את ההמונים ואפשרה להם גישה למקורות ידע חלופיים ודרך החוצה מן הבערות. אבל ההמצאה של גוטנברג שחררה, לכל היותר, את האליטות. היא לא לימדה אנשים קרוא וכתוב, והיא לא עודדה אותם לעשות כן. כך גם האינטרנט וווב 2.0: הם אינם מדרבנים אנשים ליצור יצירה איכותית, ואינם מעודדים אותם לעשות כן. רוב האנשים ממשיכים לעשות על הרשת בדיוק מה שהם עושים מחוץ לה, ומשתמשים בפלטפורמות החדשות כמו רשתות חברתיות בדיוק באותו אופן שבו השתמשו בפלטפורמות הישנות (וכאן ההשוואה של אלפון ל-ICQ היא קולעת במיוחד). דרושים אנשים בעלי חזון וראייה מיוחדת כדי להוציא אותנו מן העולם הזה ולהכניס אותנו לעולם החדש. עצם היצירה של הפלטפורמות החדשות היא סוג של חזון, אבל זה לא מספיק.

עדיין לא קם לנו המרטין לותר שימסמר את 95 התזות שלו לדלתות הכנסיה ויצור בקרב ה”המונים הנבערים” את אותו צורך שהניע אותם לצאת מבערותם. עדיין לא נוצרה אותה אווירה תרבותית או חברתית שבמסגרתה יצירת תכנים משמעותיים ברשת הופכת מסתם עיסוק צדדי של כמה גרפומנים לחלק מהשקפת העולם של כולנו. יש לא מעט דמיון בין התהליך שעברו הנוצרים בתקופת הרפורמציה לתהליך שהעולם (המערבי?) צריך לעבור עכשיו: מראיית העולם כמקום שהפרשנות שלו נתונה כולה בידיהם של קבוצה מסויימת, בעוד ההמונים רק צורכים אותה מדי פעם ורוב הזמן עוסקים בענייניהם בשקט, לראיית העולם כמקום שדורש הגות מתמדת של כל אדם ודיון פרטי וציבורי על הנושאים הללו, כדי לאפשר שיפור מתמיד של הסביבה בה אנו חיים.

ובכל זאת, חשוב לזכור שאם לותר היה מתחיל את הדיון התוך-כנסייתי שלו לפני המצאת הדפוס, הוא לעולם לא היה יוצא החוצה. אלוהים יודע כמה לותרים היו לפניו שהושתקו על ידי הכנסיה. אין ספק שהיו רבים לפני המצאת הרשת שניסו לקדם השקפת עולם כמו זו שתיארתי. אך לדעותיו של לותר (בין אם התכוון לכך או לא) היה מדיום חדש להפצה שהפך אותן למשמעותיות מחוץ לכנסיה. היום, אולי עוד יקום איזה לותר וידביק טוקבק לדיון במקום מרכזי שבו יפרט חזון כה מפותח ומשכנע עד שהוא יופץ לכל עבר באמצעות הפלטפורמות הקיימות וישנה את העולם. לא בין לילה, ולא תמיד ישירות, אבל תוך מספר שנים. שינויים כאלו תמיד מרגישים בלתי סבירים, בעיקר במצב של עודף אינפורמציה תמידי שאנחנו מתקיימים בו, אבל הם אפשריים, וייתכן בהחלט שעוד יתרחשו.

—

בשיחה עם ידידה שעובדת במעריב שמעתי ממנה על התפתחות מעניינת בתקשורת הישראלית. באקדמיה שולטת ההנחה שעם השתלטות האינטרנט והטלוויזיה על התפקיד של ספקי החדשות הבלעדיים, למעשה, של חלק גדול מהציבור, העיתונות (זו הרצינית, לפחות, אבל בארץ אפילו הטבלואידים נופלים תחת ההגדרה הזו, בהשוואה למה שקורה בשאר העולם) תפנה יותר ויותר למלא את המקום של פרשנות מעמיקה של הארועים. אבל מסתבר שהתהליך האמיתי שמתרחש הוא שונה. אכן, ה”כרוניקה” (כפי שהגדירה זאת אותה ידידה) נדחקת לעמודים הפנימיים כלא רלוונטית לקוראי העיתון: הם כבר מעודכנים מספיק במה שקורה מרגע לרגע דרך כלי התקשורת האלקטרוניים. אבל את מקומה לא תופסת פרשנות של אותה כרוניקה, אלא נושאים אחרים לגמרי. בטרמינולוגיה ששולטת בתוך מערכות העיתונים הנושאים הללו מכונים “אג’נדה”.

לא מדובר באג’נדה אמיתית, משום שהעיתונים, כמובן, בוחרים רק בנושאים שלא יעוררו אנטגוניזם בקרב רוב הקוראים, שהתמיכה בהם היא פחות או יותר גלובלית (אם כי המדיניות הספציפית לקידומם יכולה להיות נתונה לדיון, מה שמכונה valence issues) – התנגדות לשחיתות, סיוע לנזקקים (כל עוד התקצוב של אותו סיוע מעורפל), מניעת השתמטות מצה”ל. בקיצור, פופוליזם.

זה מעניין משום שזה מציב את העיתונות במצב מוזר. מצד אחד, כבר לא מדובר בעיתונים המפלגתיים של פעם. כיום אנחנו מצפים למידה של אובייקטיביות מהעיתונות, גם אם כדאי להשאר סקפטיים תמיד. אבל האג’נדה הזו של העיתון מוכתבת מלמעלה, על ידי העורך הראשי. כתב או עורך זוטר שאינו תומך במאבק בהשתמטות נאלץ להתכופף לדרישות העיתון. מצד שני, אם העיתון מקדם אג’נדה, איך אני יכול לסמוך על מה שאני קורא שם? ואם אני לא יכול לסמוך על העיתון על פי עצם ההגדרה של העיתון את עצמו, אז למה לי לקרוא אותו?

אני חושב שמדובר בסטייה שגויה מהדרך, בניסיון נואש של העיתונים לשמור על קוראים בעת שהם נעשים פחות רלוונטיים ל”המונים”. אני לא חושב שזה יצליח, ואני בטוח שזה לא יכול להחזיק מעמד לאורך זמן. מעניין איך זה יתפתח הלאה.

(אני מבטיח שמאוד בקרוב אני אסיים עם העבודה הארורה הזו ואז אפסיק להטריד את מנוחתכם בהרהורים שהיא מעלה בראשי, ואחזור לנדנד עם הרהורים על דברים סטנדרטיים יותר).

אז בכל מקרה, עכשיו שאני יודע יותר על ההיסטוריה של אירן במאה ה-20 מאשר מה שאני יודע על ההיסטוריה של ישראל, עולה השאלה האם זה שההיסטוריה של אירן יותר מעניינת מזו של ישראל (וטרום-ישראל) – מה שנראה לא סביר על פניו; או שפשוט לימודי ההיסטוריה בבתי הספר הצליחו (הפתעה הפתעה) להרוס סיפור טוב ולהפוך אותו לרשימת מכולת של עליות?

כי אם מוצדק החשד שלי שהאופציה השניה היא הנכונה, אז אני רוצה לציין שאני חש שנגזל ממני משהו. ואני אומר את זה למרות שבתיכון הייתה לי מורה נפלאה להיסטוריה (בלה גוטרמן, לימים ד”ר וגם העורכת הראשית ומנהלת הוצאת יד ושם – לא להאמין שאשה כזו הייתה מורה להיסטוריה ואזרחות בתיכון בזמן שעבדה על הדוקטורט שלה. חבל שאין עוד הרבה כמותה. אין ספק שזה שהיא הייתה המורה שלי לאזרחות השפיע על איפה שאני נמצא היום. אני שמח להגיד שידעתי להכיר בערכה עוד כשלימדה אותי, בניגוד למורים אחרים שהצטערתי בדיעבד על היחס שלי אליהם). איפה הייתי? אה, כן. הנראטיב הציוני (אויש) שמכתיב את תוכנית הלימודים בישראל, שלא לדבר על המלחמה הפוליטית המתמדת סביב תוכנית הלימודים הזו פוגעים בדבר שלשמו נתכנסו הנוגעים בדבר: קירוב אזרחי ישראל הצעירים להיסטוריה של המדינה ויצירת זהות לאומית מתוך גאווה אמיתית בהיסטוריה הזו. אבל גאווה כנה ואמיתית, כזו שעמידה בפני פגעי הזמן וההתבגרות, חייבת להתבסס על שני דברים: ראשית, התמודדות כנה עם המציאות, כולל הפנים הפחות יפים שלה, של הקמת המדינה ו-60 שנות קיומה; ושנית, ולא פחות חשוב: יצירת עניין אצל הלומדים, שיעודד אותם להעמיק ולחקור, או, למצער, לזכור את שלמדו כסיפור מעניין, ולא לשכוח הכל שתי שניות אחרי שהניחו את העפרון בסיום בחינת הבגרות.

פעמים רבות מדי מנסים מחנכים ליצור עניין אצל “הנוער” על ידי שימוש במה שהם חושבים שנופל תחת ההגדרה של “טכנולוגיה מודרנית”, משהו שהילדים מבינים טוב יותר אינטואיטיבית. בזמני זה היה, כמה משעשע, פרקים מהסדרה האלמותית “ארץ מולדת”, מאוחר יותר אני מניח ש”הכל אנשים” של מודי בראון הפכה לאמצעי המועדף. מוזר שאף אחד לא חשב להעיף מבט בספרי ההיסטוריה המזוויעים שנדרשנו לקרוא, עם הטקסטים הדידקטיים והתמונות שהיוו אילוסטרציה לכלום, בלי להפוך את ה”נרטיב” ל”narration”, בלי לתרגם את רצף הארועים לשמות. כן, לעזאזל, אני רוצה דרמטיזציה של הארועים! אבל דרמטיזציה לא חייבת להופיע על גבי מסך הטלוויזיה, היא יכולה להעשות הרבה יותר טוב, בהקשר של לימוד ארועים היסטוריים, על גבי דפי הספר.

אם רק כותבי תוכנית הלימודים יפסיקו לחשוב על הספרים הללו כספרי לימוד ויתחילו לחשוב עליהם כספרי היסטוריה; אם יפסיקו לחשוב על התלמידים כאוטומטים חסרי עניין ויתחילו לחשוב עליהם כילדים שישמחו לשמוע סיפור טוב; אם יפסיקו לחשוב על המידע במונחים של שאלות בבחינה ויתחילו לחשוב עליו כטקסט שנועד לעורר סקרנות – אולי יחול השיפור המיוחל.

מצד שני, מה אני מבין בחינוך.

לקריאה נוספת:

פוסט ראשון

בריאתנות מגדירה את עצמה כתאוריה מתחרה לתורת האבולוציה, ומחליפה את הרעיון של ברירה טבעית מבין מוטציות מקריות ברעיון של “תכנון תבוני”. למעשה, בריאתנות היא שם מכובס לדתיות. טקסט היסוד של הבריאתנים הוא התנ”ך, וכל מטרתם היא להוכיח שתורת האבולוציה שגויה ושבעלי החיים, כמו שאר העולם, נבראו על-ידי אלוהים.

העצוב בעניין הוא שלמרות שהם מגדירים את עצמם כענף מדעי, הם אפילו לא מנסים לבצע מחקר שיאשש את התאוריות שלהם או יניב ניבויים שונים. כאמור, הם רק רוצים להפריך את תורת האבולוציה והרעיון שהכל מקרי.

זה לא מפתיע, כמובן, אבל זה בכל זאת עצוב. לא משום שאני חושב שיש משהו ברעיונות שלהם בתחום האבולוציה, אלא בגלל שהמודלים שהיו יכולים לנבוע מהתאוריה שלהם היו שמישים להפליא בתחומים אחרים – ספציפית, במדעי החברה. מודלים רבים במדעי החברה מתבססים על מטאפורה ביולוגית של אבולוציה, מוטציה, רקומבינציה וברירה טבעית. הבעיה איתם היא שרעיונות, מוסדות, עקרונות מוסריים, תרבויות וכל מה שקשור בבני אדם אינו מתפתח עצמאית, אלא מתפתח באמצעות התבונה האנושית. מדובר פה, ללא ספק, במקרה של “תכנון תבוני”.

ריצ’ארד דוקינס השתמש בזמנו במטאפורה הביולוגית כדי להעלות סברה מעניינת: שרעיונות, אבני היסוד של התרבות האנושית, מתנהגים כמו בעלי חיים (או חיידקים). הם מתקיימים על גבי המצע של התבונה האנושית, והברירה הטבעית שלהם מתבססת על התאמתם ל”אקלים” התרבותי שבו הם התפתחו או שאליו נדדו. זה רעיון נפלא שכל בן-עשרה סקרן שנתקל בו מתייחס אליו לתקופה קצרה כאל הרעיון המבריק ביותר בעולם, ואחרי כמה זמן זונח אותו. חוץ מאיזה ספר וחצי ושניים שלושה מאמרים בכתבי עת דרג ז’, הרעיון הזה לא קיבל שום התייחסות מדעית. לדעתי, זה חבל. הרעיון הוא קביל. המטאפורה היא יותר מדימוי מוצלח, ואין סיבה שאני מצליח לחשוב שלא לנסות לתאר התפתחות והתפשטות של רעיונות בצורה הזו.

המגבלה היחידה שקיימת היא העניין הפעוט הזה, שרעיונות אינם עוברים מוטציות מקריות, אלא הם מפותחים למטרה מסויימת על ידי ישויות תבוניות. כלומר, רעיונות נשפטים לחיים או למוות לא רק על סמך התאמתם ל”אקלים”, אלא גם על סמך יכולתם לפתור בעיות אמיתיות בעולם האמיתי, או לפחות על ידי יכולתם ליצור נראטיב מסויים שיהפוך ערימה של עובדות אובייקטיביות למשהו שבני אדם יכולים להבין ולעשות איתו משהו.

אם המטאפורה הביולוגים נהנית מקורפוס עצום של מחקר על אפידמיולוגיה והתפתחות אבולוציונית, הרי שהמטאפורה הבריאתנית נופלת על קרקע עקרה. אין ממה לבנות את המטאפורה הזו, ולכן המטאפורה מאבדת את קסמה העיקרי עבור חוקרים פוטנציאלים: היכולת להתסמך על מודלים קיימים במקום לבנות חדשים מאפס. בקיצור, המטאפורה הזו לא משרתת את העצלנות הטבעית של חוקרים (במדעי החברה?).

וחבל.

לא יכולתי להוכיח את זה קודם, אבל היום ראיתי משהו שמבחינתי הוא הוכחה ניצחת לכך שהקנדים הם רובוטים שרק מעמידים פני בני אדם.

דמיינו לעצמכם סיטואציה: יש אוטובוס שיוצא אחת לכמה עשרות דקות מקמפוס א’ לקמפוס ב’. האוטובוס הזה ממתין בתחנה כעשר דקות לפני שהוא יוצא. נניח שהגעתם לתחנה, האוטובוס כבר ממתין שם ויש אנשים בתוכו, אבל הדלת סגורה. בחוץ, יש לציין, מינוס חמש מעלות. מה תעשו? בני אדם אמיתיים יגשו לדלת האוטובוס וידפקו או יסמנו לנהג לפתוח, נכון?

אני ראיתי היום בדיוק סיטואציה כזו. בחורה התקרבה לאוטובוס – ואז נעמדה סמוך לעמוד שמסמן את התחנה, והביטה לכיוון הכללי של האוטובוס כאילו היא ממתינה שאוטובוס יגיע. זה נראה כמו משחק מחשב עם בינה מלאכותית מקולקלת. נשבע לכם שזה הבהיל אותי.

ולא שלא היו סימנים מקדימים. כמו התור המופתי שאנשים עומדים בו באותה תחנה ממש כשהם מחכים לאוטובוס – תור ממש, אנשים עומדים עשר דקות או רבע שעה, בקור, בסדר מופתי. לא יושבים בצד ומחכים שהאוטובוס יגיע ואז מסתדרים מהר בשורה כשהוא בא, לא – תור, בעמידה, כל הזמן. לקח לי המון זמן להסתגל לזה. כשאני מחכה לאוטובוס, נראה לי הגיוני להסתובב קצת, למתוח רגליים, להסתכל על דברים מסביב או לשבת לקרוא ספר על שפת המדרכה. אבל אם אני עושה זאת, אני בעצם מוותר על המקום שלי בתור – וזה אומר שאם התור נעשה כל כך ארוך שהוא ממלא יותר מאוטובוס אחד, בעצם אני צריך לחכות לאוטובוס הבא.

ואתם צריכים לראות את התור של למעלה מ-50 מטר כשמוכרים את כרטיסי הנסיעה החודשיים המוזלים לסטודנטים. אללי…

רובוטים. לא סתם רובוטים – רובוטים פסיכים.

טמקא מדווחים על החלטת ועדת השרים לענייני חקיקה לתמוך בהצעת חוק דבילית משהו של אורית נוקד להטיל מגבלות על פרסומות לג’אנק פוד שמציבות את האוכל הזבלי בשורה אחת עם צריכת סיגריות ואלכוהול. הצעת החוק גם אוסרת (איכשהו) על הופעת ידוענים בפרסומות שכאלו. מעניין איך מוגדר ידוען לצרכי החוק. במדינה שבה כל דוגמנית זוטרה הופכת ל”מלכת הילדים” תוך יומיים וחצי ושמקצוע המשחק דורדר לרמה כזו שהדרישה היחידה כיום משחקן ראשי במחזמר היא סיבולת לב-ריאה גבוהה (ועמידות למנות יתר של חני נחמיאס[1]), קשה לראות איך מישהו יכול להוביל פרסומת בלי להפוך בעצמו לידוען באותו רגע.

אבל לא על החוק רציתי לדבר. טמקא מדגישים שהחוק בא להגן על הילדים(TM) מפני מגפת ההשמנה. ידוע, להווי, כי השמנה היא מחלה ויראלית העוברת באמצעות צפייה בפרסומות בטלוויזיה. אבל לא על זה רציתי לדבר.

כאילוסטרציה לכתבה, כמובן, טמקא דחפו תמונה של ילד שמן אוכל. עד כאן, שום דבר חריג. אבל טמקא החליטו, משום מה, שסתם תמונה קטנה של ילד שמן לא מדגישה את חומרת הבעיה. כדי שנוכל לחוות את בעיית ההשמנה במלוא עוצמתה, טמקא מאפשרים לנו להגדיל את תמונת האילוסטרציה של הילד השמן.

התוצאה היא זו.

הגדלת התמונה היא פריבילגיה שנשמרת למקרים מאוד ספציפיים – כשהכתבה עוסקת בידוענים (עדיף ידועניות), או בארוע שצולם והקורא עשוי לרצות לראותו באופן ברור יותר. אבל להגדיל תמונת אילוסטרציה זה, נראה לי, רעיון מקורי למדי.

עמדתי לתת את תמונות האילוסטרציה מז’אנר “איפה אבא?” למקרי אונס כדוגמא אבסורדית ליישומים אפשריים אחרים של תמונות אילוסטרציה ניתנות להגדלה. אבל, אלוהים אדירים, טמקא הקדימו אותי.

מה שיפה בסיפור הוא שבאותה כתבה, מתחת לתמונת הילד השמן, יש עוד תמונת אילוסטרציה, של המבורגר. כיאה לעיתונות אחראית ולנושא הכתבה, את ההמבורגר דווקא אי אפשר להגדיל…

[1]  דיסקלייזמר: הכותב לא צופה בתוכנית ה”ריאליטי” המרומזת לעיל. אבל כל הערוץ הישראלי מלא בפרומואים מעצבנים.

דמיינו לעצמכם את הדברים הבאים:

מענק ביטוח בריאות. מממממ….

שילוב בתעסוקה. אההההה…

סיוע בהקמת עסק. הו, כן!!!

התרגשתם?

לא, כי משרד העליה עלה לאחרונה בקמפיין בערוץ הישראלי של צפון אמריקה בו הוא מפציר בישראלים לשעבר “לחזור הביתה“, ומבטיח “חבילת הטבות מרגשת”, כך ממש, לאלו שיעלו חזרה לארץ בשנת ה-60 למדינה.

טוב, נו, היה יכול להיות יותר גרוע. היו יכולים לקרוא לזה “חבילת הטבות מפתה”. אז באמת הייתי נאלץ להקיא.

כבוד השר יעקב אדרי,

מענק בביטוח הבריאות? באמת? זה מה שיחזיר אותי לארץ? באמת? זה מה שיחזיר אותי לחיקכם?  אולי עדיף שתתרכזו בלטפל בדברים כאלו (סתם דוגמא), או במצב מערכת החינוך בארץ, או בכל אותם אלפי הדברים האחרים שבאמת גורמים לאנשים להעדיף שלא לחזור לארץ? ואם כבר ביטוח בריאות לאומי, אתה יודע מה יכול להיות נחמד? אם לא תדרשו מאנשים שחוזרים לארץ תשלום שישה חודשים מראש כ”פדיון” עבור תקופת המתנה לפני שיהיו זכאים לטיפול בארץ. זה רעיון יותר מוצלח מאשר להכריח אותם לשלם, ואז להחזיר להם את הסכום הזה…