• בו’נא עוף מכאן

    פעם דודו טופז, בימים שהוא עוד היה סאטיריקן מצחיק ולא מטומטם מעיק, העיר שבעברית הישראלית יש המון ביטויים שגורמים לשומע לא להיות בטוח מה רוצים ממנו, מפאת היותם אוקסימורוניים במקצת. אני זוכר רק את “בו’נא עוף מכאן”, אבל זה כל מה שצריך. “בו’נא עוף מכאן” זה מה שצריך להגיד עכשיו לממשלה שלנו. אולמרט צריך ללכת הביתה, וכך גם פרץ, אבל הממשלה צריכה להשאר על כנה.

    זה נכון מה שאומר אולמרט ומה שאומר פרס (לא פרץ, פרס. פרץ יודיע מה הוא חושב מחר. הייתי מכניס כאן בדיחה אבל נמאס לי): היציבות השלטונית בישראל היא חשובה, ולא נרוויח שום דבר מבחירות כעת. אבל זה לא אומר שאולמרט יכול להמשיך לכהן בתפקידו לאור כל החקירות נגדו ובמיוחד לאור מסקנות (הביניים!) של ועדת וינוגרד. העור הדמוקרטי מעקצץ למשמע הדברים, ורק גירוד הגון של העקיצה הזו ששמה אולמרט יוכל להביא מזור.

    לכנסת יש את הכלים להביא אי אמון קונסטרוקטיבי באולמרט, ולהכתיר תחתיו ראש ממשלה אחר. אם אולמרט היה ראוי לשבריר של כבוד, הוא היה מארגן את המהלך בעצמו, ודואג להעביר בכנסת החלטה להעביר אותו מתפקידו ולמנות במקומו את ציפי לבני.

    כן, ציפי לבני. הרבה אנשים שואלים את עצמם “למה, בעצם, ציפי לבני? מה היא עשתה בשביל מדינה?” האמת? לא יודע. אבל היא האפשרות הכי הגיונית עכשיו. במצבנו העגום, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחפש את מי שהכי מתאים לתפקיד – עלינו להסתפק במי הכי פחות לא מתאים אליו, ואני חושב שעם המידע הקיים, לבני היא הבחירה הנאותה. היא תוכל למשוך את הממשלה עד סוף הקדנציה עם מינימום בעיות ומקסימום לגיטימציה ציבורית, וכך נחסוך את השטות של מערכת בחירות נוספת. שוב.

    ואם תהיה עוד מלחמה בקרוב? האמת, יש לי חלום רטוב לראות את נסראללה מודה בתבוסה צבאית לאישה. אני חושב שזה יהיה נפלא. ובכל מקרה, אני לא חושב שיש מישהו אחר שאפשר לסמוך עליו יותר כרגע. אם יש משהו אחד שאני יכול לסמוך על ציפי לבני לגביו, זה שהיא תדע להתייעץ עם מומחים ממנה בתחומים הרלוונטיים כדי להגיע להחלטה הנכונה ביותר הזמינה באותו הרגע. וזה, הרי, כל מה שפרץ ואולמרט היו צריכים לעשות כדי להמנע מהטמטום שהיו לנו בקיץ 2006.

  • דוקטור הו והו

    דוקטור הו, למקרה שאתם לא מכירים, היא סדרת מד”ב בריטית שרצה ברציפות משנת 1963 ועד 1989, בוטלה, חזרה למעין-פיילוט ב-1996, בוטלה שוב, וחזרה, שוב, למסכי ה-BBC בשנת 2005, מאז היא רצה זה שלוש עונות מצליחות ומוצלחות. הסדרה התחילה את דרכה כתוכנית חינוכית לילדים – הדוקטור המסתורי וחבריו למסע הפליגו בספינת החלל-זמן שלו, הטארדיס (TARDIS: Time And Relative Dimension in Space1 ) לעבר ולעתיד, ובתוך כך לימדו את הצופים הצעירים שיעורים בהיסטוריה ובמדע, אך עם חלוף הזמן כולם הסכימו שהפרקים ההיסטוריים גרידא יוצאים די משעממים, והם נזנחו לטובת תמות יותר מד”ביות, תוך ויתור על כל יומרה חינוכית2. הסדרה שמרה על תמימות כלשהי למרות השינויים, ובכל שנותיה נחשבה, למרות האלימות והאימה שהיו מעורבות בה תמיד, לתוכנית ילדים.

    בכל הגלגול הראשון של הסדרה, מ-1963 ועד 1989, היה רק ניסיון אחד ליצור סדרת “ספין-אוף” מדוקטור הו, תוכנית בשם “K-9 and Company” שהתבססה על דמותו של הכלב המכני K-9 שליווה את הדוקטור הרביעי, כשלצידו דמותה של העיתונאית שרה ג’יין סמית’, שהייתה שותפתם למסע של הדוקטורים השלישי והרביעי. לתוכנית הופק פיילוט שאף שודר ב-BBC ב-1981, אבל הפיילוט לא פותח לסדרה מלאה.

    לעומת זאת, לסדרה החדשה, שרצה זו העונה השלישית, כבר פותחו שתי סדרות-בת. מול האופי הטינאייג’רי של דוקטור הו, שתי הסדרות פותחו כדי להרחיב את המשיכה של העולם של דוקטור הו לכיוון עולם המבוגרים ועולם הילדים. לצערנו, בשני המקרים הצורה בה עשו זאת היא באמצעות הסתמכות על קלישאות של הז’אנרים. דוקטור הו הייתה תוכנית מהפכנית, ועדיין מנסה (ומצליחה, לעיתים) לחדש. קשה לחשוב על משהו דומה לה3. ככזו, קשה גם להתאים אותה בדיוק לקבוצת גיל מסויימת (וזה, אולי, חלק מסוד קסמה). הנסיון לבנות סדרות על בסיס העולם של דוקטור הו שיפנו במופגן לקבוצות גיל מוגדרות כמעט נועד לכשלון.

    טורצ’ווד (Torchwood – אנאגרמה של Doctor Who) מיועדת לקהל הבוגר. היא זכתה לנחיתה רכה כאשר כל העונה השניה של הסדרה החדשה של הדוקטור כללה טיזרים לקראת עלייתה לאוויר, כולל פרק שהוקדש כל כולו לסיפור הרקע שמסביר כיצד נוצר ארגון “טורצ’ווד” – הארגון הבריטי הסודי שנועד לאסוף ולהשמיש טכנולוגיה חוצנית לשימוש האימפריה הבריטית. בפרסומים המוקדמים הסדרה הוגדרה כ”בוגרת ואפלה יותר” מהדוקטור, אבל לא לקח הרבה זמן כדי לראות שמה שהמשווקים התכוונו ב”בוגרת” היה “מינית”. הסדרה מלאה בכמויות אדירות של מין. הדמות המובילה, קפטן ג’ק הרקנס (שהופיע כמלווה של הדוקטור כבר בעונה הראשונה של הסדרה החדשה) הוא חייזר רב-מיני (הוא ישכב עם כל מגדר של כל גזע), ומין בגרסאות שונות ומשונות (בעיקר משונות) מהווה חלק מרכזי משני הפרקים הראשונים של הסדרה (לא טרחתי לראות את השאר, אבל הבנתי שהם לא שינו ממנהגם הנלוז בהמשך). ההשוואה בין “מין” לבין “בוגר” היא די מעצבנת, ותמיד הנחתי שהיא בעיקר אמריקאית. מעיק לראות אותה גם אצל הבריטים. יש פה טעות לוגית: זה שפורנוגרפיה זה למבוגרים בלבד, לא אומר שכל מה שמיועד לקהל מבוגר חייב להיות פורנוגרפי.

    “הרפתקאות שרה ג’יין סמית’” מיועדת לקהל הצעיר. שרה ג’יין (אליזבת’ סליידן) היא אולי אחד המלוות האהובות ביותר של הדוקטור (היא גם כיכבה לצידו בעונות הפופולריות ביותר של הסדרה, בעיקר עבור הקהל האמריקאי). היא גם אהובה מאוד על מפיקי הסדרה לדורותיה. המפיק המקורי של דוקטור הו רצה להחזיר אותה לסדרה בעונה של 1981, כדי להקל על הקהל את המעבר מהדוקטור הרביעי לחמישי4. סליידן סרבה, ובמקום זאת הוצע לה לחזור לתפקיד של סמית’ בסדרת הבת עם K-9. אמנם הרעיון הזה לא יצא לפועל בסופו של דבר, אבל חיבתם של המעריצים והמפיקים לסליידן לא פגה. סליידן חזרה להופיע בסדרה באחד מפרקי הסדרה החדשה (יחד עם K-9), בדיוק שלושים שנה אחרי הופעתה האחרונה בסדרה. כאשר ה-BBC פנו למפיק של דוקטור הו בהצעה להפיק תוכנית ילדים חדשה, הציע להם המפיק ראסל ט. דיוויס תוכנית המבוססת על דמותה של סמית’, בהמשך לארועי אותו הפרק בסדרה החדשה (K-9 הודח לתפקיד אורח קטן בלבד, לפחות לפי שעה).

    כמו תוכניות ילדים רבות, התוכנית מתבססת במידה בלתי סבירה על דמויות של ילדים, ואם לשפוט לפי פרק הפיילוט (היחיד ששודר עד כה), גם על תמות מתוך עולמם של הילדים. לצידה של סליידן מופיעות דמויות ראשיות של ילדים בלבד, כאשר המבוגרים משמשים או בתפקידים שוליים או כנבלים. יש בכך טעות וזלזול מסויים בקהל היעד של התוכנית. כן, גם דוקטור הו התחילה כשבצוות הייתה “נערה” (נכדתו של הדוקטור), אבל תפקידה היה שולי יחסית לתפקידם של המבוגרים, ובכל מקרה, התמות שהוצגו היו תמות אוניברסליות, ולא משהו שנועד לפנות ספציפית למוחם הפעוט-לכאורה של ילדים. ילדים יכולים ורוצים להבין נושאים שחורגים מהעולם המיידי שלהם. הם לא רוצים לצפות בתוכנית מד”ב כדי לראות את העולם המשעמם שלהם, גם אם זורקים לתוכו מפלצות עם זרועות תמנון. הם רוצים שיתייחסו אליהם כמו שמתייחסים אל כל קהל אחר. אם אין הגיון וסיבה לכפות את הסיפור על דמויות בגיל העשרה, אפשר כדאי ורצוי לבנות אותו סביב דמויות מבוגרות. הילדים לא ירתעו מזה. להפך.

    כן, זה אומר שהדמויות הבוגרות שלכם תאלצנה לצמצם משמעותית את ההתייחסויות שלהן לענייני ליבידו, אבל הדוקטור הצליחו לגרור ככה 26 שנה (בסרט הטלוויזיה משנת 1996, לראשונה, הדוקטור נישק את המלווה שלו. מאז, משום מה, יוצרי הסדרה החדשה נותנים לדוקטורים שלהם למזמז כל מה שזז). אין שום סיבה שדמויות מבוגרות בסדרה המיועדת לילדים פשוט יעקפו את ענייני המין ויתעסקו במה שלשמו בנו: לפוצץ חייזרים מרושעים.

    על טורצ’ווד, כאמור, ויתרתי אחרי שניים-שלושה פרקים. לגבי שרה ג’יין סמית’ אני אחרוץ את הדין אחרי שהפרקים הרגילים של הסדרה יתחילו וצאת. על הדוקטור, כמובן, אני לא מוותר. השאלה היחידה היא למה יוצרי הדוקטור מוצאים לנכון לדלל את השם הטוב של הסדרה הנפלאה הזו עם מוצרים נחותים כל כך. האם מתיחת המותג תורמת במשהו ליוקרה של הדוקטור? לדעתי, התשובה היא לאו גדול ועצום. היא רק פוגעת בה. יוצרי דוקטור הו צריכים להגביל את עצמם, בהקשר של העולם המיתולוגי הזה, לסדרה האחת הזו. הנסיון מלמד שסדרות בת של העולם הזה פשוט לא שוות את המאמץ – עם כל החיבה לסליידן הנפלאה.

    [1] – יש לא מעט בעיות עם השם הזה, בהיסטוריה הפנימית של הסדרה. סוזן, נכדתו של הדוקטור, טוענת בפרק הראשון של הסדרה שהיא המציאה את הקיצור הזה, אבל בהמשך אנחנו לומדים שיש הרבה טארדיסים, ושכולן מכונות כך. המעריצים ניסו למצוא תירוצים לזה, אבל הסיבה האמיתית, מן הסתם, היא שהמיתולוגיה של דוקטור הו נכתבה תוך כדי כתיבת התוכנית, והתוצאה, כמו תמיד, היא שיש פאשלות מדי פעם. עצם זה שלדוקטור הייתה נכדה מעלה תהיות שלא זכו מעולם לתשובות בתוך הסדרה, ולא ידוע לי על התייחסויות בסדרה הקאנונית לילדים של הדוקטור או לבת זוגו בעבר.

    2] – עם זאת, סיפור היסטורי לגמרי אחד, בלי שום אלמנט פטנסטי או מד”בי כלל, הופיע בשנת 1982 – Black Orchid. הסיפור ההיסטורי האחרון שהופיע לפניו כבר היה ב-1967.

    [3] – האמת היא שקשה לחשוב על משהו דומה לה בעיקר משום שהיא קדמה לכל מה שאפשר להעלות על הדעת. אפילו הבורג של מסע בין כוכבים התבססו במידה כזו או אחרת על ה”סייברמן” של דוקטור הו.

    [4] – בסוף התפקיד שונה לדמותה של דיילת אוויר אוסטרלית בשם טיגן ג’ובנקה. המשמעות של השינוי הייתה שבמעבר מהדוקטור הרביעי לחמישי, ילוו אותו שלוש דמויות שהוצגו בעונה האחרונה בלבד – שתיים מהן בשני הסיפורים האחרונים (בהתאמה) של העונה! (והשלישית, אדריק, סתם מעצבן, אבל זה לא קשור). המהלך, מן הסתם, לא תרם יותר מדי למצבה של הסדרה בטבלאות הרייטינג, שהתחיל להתערער בתקופה זו. עם זאת, יאמר לזכותו של פיטר דיוויסון, הדוקטור החמישי, שהסדרה חזרה לרייטינג טוב במהלך העונה הראשונה שלו.

  • יום ללא גוגל!

    הוף, דווקא רציתי לכתוב פוסט אחר בנושא הרבה יותר מעניין, אבל המפעיל שלי בגוגל “אסור להקליק” אדסנס יצר איתי קשר והבהיר לי שאם אני לא כותב עוד היום כמה מילים טובות על המפעל הפילנטרופי הנפלא הזה, הם ינכו לי שליש מהרווחים שלי החודש (20 סנט).

    האמת היא שאם ליאור לא היה מפנה אלי אצבע מאשימה משל היה הוא המהפכן הדמוקרטי ואני המלוכן אדום-המעיל, באמת שלא הייתי נכנס לדיון הזה. אבל אם כבר, אז כבר.

    לא, אני לא מסיר את הגוגל אדסנס מהאתר. לא, אני לא מרוויח מזה מליונים. בשלושת החודשים שהעסק רץ אצלי צברתי משהו כמו 15 דולר, רובם בחודש הראשון. אבל מצד שני, אני לא רואה סיבה לא לתת לעצמי את הסיכוי לעשות כמה גרושים מהצד אם במקרה יוצא לי. אז אין לי שום כוונה להחרים את גוגל.

    דבר המשווק הויראלי:

    אם אתם בלוגרים ואתם מרגישים את גוגל יושבים לכם מאחורי הגב כל פעם שאתם מתיישבים לכתוב פוסט, אם חשבתם לכתוב פעם משהו ואז פחדתם לעשות את זה מכוון שעלולים להוריד לכם את הפרסומות, תשקלו מחדש את עצם היותכם בלוגרים!

    נכון. מסכים עם כל מילה. איך מזה אנחנו מגיעים למסקנה שצריך להחרים את גוגל? הנה הצורה שבה אני פועל, כבלוגר עם אדסנס: כרגיל. כשאני יושב לכתוב פוסט, אני לא שואל את עצמי האם הפוסט הזה מפר את תנאי השימוש של גוגל (למשל, לא תהיה לי שום בעיה לכתוב איזה דרעק של שרות זה, אם כך הייתי חושב). אני גם לא חושב איזה מילים כדאי לי לשלב בפוסט כדי למשוך פרסומות יוקרתיות ורלוונטיות עבור הקוראים שלי. אין לי מושג אפילו איזה פרסומות עשויות להיות רלוונטיות עבור הקוראים שלי (רמז לחברים בגוגל: אני בספק אם רבים מקוראי יתעניינו בריקודי בטן, ואני די בטוח שקהל הקוראים שלי אינו משתייך ברובו לקבוצת האוכלוסיה שצריכה להתחיל לחשוב על צוואה, תודה). אני כותב את הבלוג בדיוק כמו שכתבתי אותו לפני שהוספתי אליו את הפרסומות של גוגל.

    ואם גוגל יבואו אלי יום אחד ויגידו שהפרתי את תנאי השימוש? אז אני אומר להם “אה. אוקיי.” ואם הם יתעקשו וידרשו שאני אסיר תכנים מהבלוג, אני אסביר להם יפה מאוד שהפרסומות שלהם יורדות קודם. ובזה נגמר העניין. כל עוד הם לא מטרידים אותי, אני רואה בזה מערכת סימביוטית נאה: הם מציגים לקוראים שלי פרסומות (שככל הנראה לא ממש מעניינות אותם), ואני, בתמורה, זוכה בעוד עמוד באינטרנט שאני יכול לרפרש באובססיביות כדי לראות שעדיין לא הקליקו על כלום.

    אם מישהו באמת חושב שהכסף שהוא עשוי להרוויח מאדסנס שווה לו צנזורה עצמית, אז או שממש כיף לו כי יש לו קוראים עם אצבע קלה על הלפט-קליק, או שהוא טמבל. אני לא משתייך לאף אחת מהקטגוריות הללו, ולכן אינני רואה סיבה לזרוק את גוגל מהמדרגות לפני שהם עשו משהו שיפריע לי.

    בסופו של דבר, הם מציעים לי שירות, והם רשאים לקבוע איזה כללים שבא להם עבור השירות הזה. לא נאה לי? לא אקח. נכון לעכשיו, הכל יופי טופי.

  • ונשיא בעמך

    לרומניה יש נשיא אהוב על העם, אבל שנוא על הרוב בפרלמנט (ששייך לצד השני של המפה הפוליטית). אז בלי שום סיבה נראית לעין חוץ מזה שבא להם, הפרלמנט התחיל הליך של הדחה כנגד הנשיא (שאין לי מושג איך מאייתים את השם שלו בעברית, אז תסלחו לי) – וזה, למרות שבית המשפט העליון של רומניה כבר הבהיר להם שלא נעברה שום עבירה שיכולה להצדיק הדחה. ההליך כשל משום שחסרו להם קולות בודדים(!) כדי להשיג את הרוב הדרוש של שני שליש מהפרלמנט.

    אז במקום זה הם החליטו פשוט להודיע שהוא לא מסוגל למלא את תפקידו (מה נקרא נבצרות במקומותינו) ולמנות במקומו את יו”ר הפרלמנט, עד שהם יצליחו למצוא דרך אחרת להעיף אותו.

    אני רואה את זה, וחושב על הכנסת שלנו שלא הצליחה (מה לא הצליחה, אפילו לא ניסתה!) להדיח נשיא שמואשם באונס וממיט חרפה על המדינה כולה. מה אני אגיד לכם… לא נעים.

  • לא קרה כלום, זו רק צפירה

    מאז שאני לא בתוך מסגרת פורמלית כלשהי – בית ספר, צבא – אני מתקשה להחליט מה לעשות עם עצמי בצפירות. כתבתי על זה פעם טור באייל, בפעם הראשונה שעמדתי בצפירה לבד.

    היום זה תפס אותי לגמרי בהפתעה. אני בחופשה מהעבודה למטרות כתיבת התזה שלי, אז אני מנותק לגמרי מהעולם החיצון. טלוויזיה אין לנו כבר הרבה זמן (כלומר, יש, אבל היא מחוברת רק ל-Wii), ופחות או יותר הדחקתי שיום השואה היום. בנוסף לכל הצרות, השעון על המחשב שאני עובד עליו עכשיו לא מכוון, אז אפילו לא ידעתי שהשעה 10 מתקרבת.

    ואז פתאום זה התחיל. הסתכלתי סביבי. אשתי הייתה בחדר אחר, מסדרת את הבית, כרמל ישן בלול בסלון.

    צעדתי את הכמה צעדים עד לדלת של החדר ויצאתי החוצה, וככה עמדנו, אני בצד אחד של המסדרון ואשתי בצד השני.

    זה לא היה יכול להמשך לאורך זמן, ולבסוף זה הגיע: כרמל התעורר מהצפירה ומיד התחיל לבכות. שנינו היססנו לרגע, ואז פנינו אליו, להרגיע אותו. הרמתי אותו בידיים והמשכתי לעמוד, מתנדנד מצד לצד, מחבק אותו, מנשק לו את העורף. שששש… אל תדאג. לא קרה כלום. זו רק צפירה. ששש…

  • גוגל קוראת מחשבות (שוב)

    בבלוג של גוגל הודיעו על שירות חדש לדוברי הינדי: תרגום אוטומטי מ”הינדגליש” לכתב הינדי. מכר שעסק בכתיבת תוכנות עבור קהלים אסיאתיים הסביר לי פעם כמה זה מסובך לכתוב על מחשב רגיל ולהפוך את הטקסט לכתב סיני (במקרה ההוא, אבל זה נכון לכל כתב שיש לו הרבה יותר מדי סימנים): איך שזה היה אצלם, האדם כותב טקסט באותיות אנגליות, לפי שיטת תעתוק מסויימת, ובסוף כל מילה המחשב מנסה להפוך את המילה לפיקטוגרמה הנכונה. לפעמים יש כמה אפשרויות, אז המחשב מציע את כולן (בשאיפה), והכותב צריך לבחור את הנכונה. זה נשמע מייגע להפליא, ואני מאוד מקווה שמאז ששמעתי את ההסבר הזה (לפני עשור וחצי בערך), חל שיפור בשיטה.

    עכשיו גוגל מציעה משהו חדש, תוך שימוש באותם עקרונות טכנולוגיים שאפשרו לגוגל לספק כל כך הרבה שירותים מצליחים. המשתמש מתבקש לכתוב הינדית באותיות אנגליות, כפי שהם נוהגים לעיתים קרובות בצ’אטים (פשוט כי זה קל). הוא לא נדרש להשתמש בתעתיק מסויים אחד. אפשר לתעתק באופן פונטי לפי מה שנראה לך טוב. גוגל תנסה “לתרגם” את המילה שכתבת לכתב הינדי. עכשיו מתחיל הקטע המעניין: אם תתקן את התרגום של גוגל (בגלל שהתעתוק הניח הנחה שגויה לגבי הכללים שהמצאת לעצמך), גוגל תזכור את התיקון הזה, ותשתמש בידע הזה לגבי תרגומים עתידיים — של כלל המילים. כלומר, למעשה, המנוע של גוגל ייצור מנוע תרגום ספציפי עבור צורת הכתיב שלך. אני מניח שהם גם יידעו לקשר בין מנועים בעלי מאפיינים “דומים” כדי לשפר ניחושים ראשונים.

    אני תוהה אם עקרון דומה יכול לפעול גם לגבי תעתיקים של “היבליש”. אמנם אין בעיה משמעותית בכתיבה בעברית על מחשב (היי – לנו יש פחות אותיות מאשר לאנגלית!), אבל זה נשמע ניסוי מעניין.

    אגב, אחד היישומים המעניינים ביותר של העקרון הטכנולוגי שמאחורי השירות החדש של גוגל הוא תרגום מכונה המבוסס על למידה עצמית של המנוע. גם על זה גוגל עובדים, באמצעות עשרות “אבני רוזטה” מודרניות, כגון התרגומים הרשמיים של האו”ם למגוון מסמכים שהם מפרסמים בכל השפות הרשמיות של הארגון. בפעם האחרונה ששמעתי, התוצאות שלהם היו מדהימות, ביחס ליכולות של מנועי תרגום מוכרים.

  • צפון קוריאה – איך זה עובד?

    אחד הבלוגים החביבים עלי הוא “עדכון ראש המדינה” של JJ. הבלוג הזה עוקב אחרי מינויים ובחירות ברחבי העולם של ראשי מדינה, וכולל לרוב פרטים מעניינים על מקומות שלא ידעתם עליהם שום דבר.

    הפוסט האחרון שהתפרסם שם עוסק בצפון קוריאה, ומדובר בסיפור כל כך מעניין, שמצאתי לנכון לתרגם אותו להביא לפניכם:

    “האדון המחוייך הזה מונה אתמול לראש ממשלת צפון קוריאה. כמו בכל החלטות הממשלה בצ”ק, לא ניתן כל הסבר למינוי הזה או לכך שראש הממשלה הקודם פוטר. יחי ראש הממשלה החדש!

    השאלה המתבקשת היא – רגע, לצפון קוריאה יש ראש ממשלה? אני עצמי הייתי מזועזע.

    שיטת הממשל שלהם היא, בלשון המעטה, מבלבלת, אבל באופן תיאורטי הולכת בערך ככה:

    קים איל-ג’ונג היה מנהיגה הראשון של צפון קוריאה. הסובייטים מינו אותו כמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית אחרי שהצבא הסובייטי יצא את חצי-האי ב-1948. מספר ימים לאחר מכן, הפרלמנט הקומוניסטי החדש מינה אותו לראש הממשלה. ב-1972 החוקה הצפון קוריאנית תוקנה, וקים איל-ג’ונג שדרג את עצמו למעמד של נשיא, ועל הדרך לקח לעצמו סמכויות חדשות ורחבות יותר. מישהו אחר מונה להיות ראש ממשלה, אבל התפקיד עצמו שונמך והפך לבלתי רלוונטי וחסר משמעות. זה התפקיד שהבחור למעלה קיבל. הוא לא צריך לעשות יותר מדי חוץ מאשר לכהן בראשות “אספת העם העליונה” של צפון קוריאה, שלפי מאמר אחד מהווה “חותמת גומי” וש”מתאספת באופן בלתי-סדיר פעם או פעמיים בשנה”. אני בטוח שהוא מסתדר.

    קים איל-ג’ונג מת ב-1994, ולפי ההודעה הרשמית לעיתונות “חיות רבות מיררו בבכי”. כל מיני דברים מופרעים נעשו בתקופה קשה רגשית זו, כולל תיקון נוסף לחוקה שקבע שמר קים יכהן כנשיא לעד, גם במותו. אז אף אחד אחר לא יכול לקבל את המשרה.

    לא ממש היה מנהיג לצפון קוריאה בין 1994 ל-1998, והמצב החוקתי נהיה מאוד מעורפל. קים ג’ונג-איל הקטן, בנו של קא”ג, טופח לרשת את אביו, אבל נרתע מכך בתחילה. ב-1993, קים ג’ונג מונה ליו”ר מועצת ההגנה, מה שהפך אותו, למעשה, לראש הכוחות המזויינים, אבל המשרה לא הייתה חשובה במיוחד ועדיין היו מספר אנשים במנגנון המפלגתי והממשלתי שעלו עליו בדרגה (וזה בלי לספור את אביו, הנשיא המת).

    קים הקטן צבר בטחון עם השנים, ותככים תוך מפלגתיים הפכו אותו למועמד המוביל להנהיג את המדינה. ב-1998 החוקה תוקנה לקבוע כי יו”ר מועצת ההגנה היא “המשרה העליונה במדינה”, וקים זכה במינוי של המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, תפקיד שלא אויש זה זמן מה. אלו המשרות בהן הוא אוחז כיום, וזו הסיבה שקל יותר פשוט לקרוא לו “מנהיגנו הנערץ”.

    אגב, לראש הממשלה החדש קוראים קים יונג-איל. סתם חשבתי שזה משעשע.”

  • קורט וונגוט, ז”ל

    ב-CNN זה כותרת ראשית. ב-Yנט מסתפקים בינתיים במבזק. וגם בהארץ. מדינה דמיקולו.

    אבל זה לא מה שחשוב. קורט וונגוט הוא מהסופרים המעניינים שקמו במאה ה-20, והוא ייזכר בדורות הבאים כשם שהסופרים הגדולים של תחילת המאה ה-20 וסוף המאה ה-19 נזכרים כיום. הוא יצר פרוזה מוזרה, מתעתעת, שאף מנעה ממנה הכרה ציבורית בתחילת דרכו. אבל הברק שבכתיבתו ניצח ואיש אינו מפקפק עוד כיום בכשרון הנפלא ובחשיבות של יצירותיו.

    אני חושב שהספר העלילתי האחרון שהוא פרסם היה “רעידת זמן”. זה האחרון שלו שקראתי, בכל מקרה. לא בדיוק הספר המוצלח ביותר בהיסטוריה שלו, אבל אפילו ככזה הוא מעורר מחשבה. אחד העקרונות שהובילו את וונגוט לכל אורך חייו היה לעורר אנשים לחשוב בעצמם, לא לקבל דברים כמובן מאליו רק כי הם נפלו עליהם מגבוה. הוא היה סקפטי בכל הנוגע לדת, הוא היה פעיל נגד צנזורה (ואף סבל ממנה לעיתים), ומבקר חשוב של הממשלים האמריקאיים לאורך השנים. הרבה פעמים אומרים על אנשים שהם יזכרו כקול של שפיות. וונגוט לא כזה – הוא ייזכר כקול בלתי שפוי בעליל שקורא לנו שוב ושוב להתעלם ממה שאנחנו מכנים שפיות ולנסות לראות מעבר לה, מעבר לחיים הרגילים שלנו, התבניות שאנחנו תקועים בהן, ולחשוב עבור עצמנו. וונגוט תמיד קרא לנו להיות קצת לא שפויים בעצמנו, כדי לחוות את החיים כפי שהם באמת.

    וונגוט אמר פעם שכשהמינגווי מת, הוא הציב נקודה בסוף חייו. כשהוא ימות, הוא אמר, זה יהיה יותר כמו נקודה פסיק.

    הוא התכוון לזה לשלילה, אבל אני דווקא שמח על הנקודה פסיק הזו, כי היא טומנת בחובה הבטחה של המשך, שוונגוט לא לגמרי יעלם לנו אחרי מותו, שיהיו לו ממשיכים. שאלוהים יברך אותך, מר וונגוט.

  • לא רק בישראל

    כפי שסיפרתי בפוסט קודם, אני אתחיל בקרוב ללמוד באוניברסיטת טורונטו. לקראת הנסיעה ביררתי אפשרויות להעסקה במסגרת האוניברסיטה. במסגרת חבילת המימון שהאוניברסיטה הבטיחה לי, אני אדרש לקבל משרה של עוזר הוראה, אז בדקתי אפשרות לקבל יותר ממשרה אחת כזו. התשובה קצת הפתיעה אותי ב…ישראליות שבה. התשובה היא לא. ההסבר הוא שהחוזה של האוניברסיטה עם איגוד הסטודנטים לתארים מתקדמים קובע שהאוניברסיטה מתחייבת לתת לכל סטודנט בשנתו השנייה עד הרביעית לפחות אותו מספר שעות כעוזר הוראה שהוא קיבל בשנתו הראשונה.

    מכיוון שהאוניברסיטה לא רוצה להתחייב לאף אחד על יותר ממשרה אחת בשנים השנייה עד הרביעית, המדיניות היא פשוט לא לתת לאף אחד יותר ממשרה אחת בשנה הראשונה, ובשנה השנייה והלאה לתת בהתאם לצרכים. בקיצור, בגלל החוזה של האיגוד שאמור לכאורה להגן על הסטודנטים, נדפקו כל הסטודנטים בשנה הראשונה שלהם. אבל מי אמר שבשנה השניה שלי אני ארצה יותר ממשרה אחת? אולי מתאים לי דווקא בשנה הראשונה להיות מועסק יותר באוניברסיטה, ובשנים שאחר כך למצוא פרנסה ממקורות אחרים? למה להגביל אותי ככה? למה? ככה.

    הוף.

  • הלאה, אל המרחק

    מי שמכיר אותי יותר מהיכרות שטחית יודע שהחלום הגדול ביותר שלי הוא לנסוע לקנדה. אני מדבר על זה פחות או יותר בשבע השנים האחרונות – מאז שחזרתי מטיול קצר באונטריו והחלטתי שאני מאוהב עד מעל לראש במדינה הזו.

    זה לא שרע לי בישראל, או שאני לא אוהב את ישראל. אני לא מאלה שאומרים שזו חרא של מדינה ושאני רוצה לברוח מכאן. זה בכלל לא קשור לישראל – זה קשור לקנדה, וכמה שאני כן רוצה לחיות שם.

    לפני מספר ימים קיבלתי את הדוא”ל שמבשר לי שהתקבלתי ללימודי דוקטורט במדע המדינה באוניברסיטת טורונטו, מה שאומר שבקיץ הקרוב אני אגשים סוף סוף את החלום שלי ואעבור על משפחתי הקטנה לארץ חלומותי.

    האמת היא שהייתי על גבול הויתור עד לא מזמן. ההרשמה לדוקטורט הייתה ניסיון אחרון לפני שאנחנו מוותרים, קונים דירה איפשהו באזור מודיעין ומשתקעים סופית בארץ. אני אפילו לא האמנתי שאתקבל. רציתי להתקדם בחיים, להפסיק לחיות על מזוודות עם כל ה”או-טו-טו אנחנו נוסעים, אנחנו רק מחכים לויזה”. כבר ארבע שנים אנחנו ככה, ודי נמאס. אם לא הייתי מתקבל לשם, הייתי נרשם לעברית וגומר עניין.

    אפילו כבר חשבתי להתחיל לפלס את דרכי לפוליטיקה הישראלית (חרף מחאותיה של אשתי). נראה היה לי שזו תהייה קריירה פוטנציאלית טובה עבורי. מי יודע, אולי אני אמצא את דרכי לפוליטיקה הקנדית. למרות שקשה לי להאמין – יחסרו לי האמוציות שקשורות בפוליטיקה הישראלית. יותר סביר שאני אשאר, בהתאם לתוכניות, בגבולות האקדמיה וזהו. גם טוב. אולי אפילו הכי טוב.

    ואולי אנחנו נחזור לארץ. סך הכל – אנחנו נוסעים לדוקטורט. אמנם יש לנו בקשה לויזת הגירה בצינורות, וסביר שהיא תאושר במהלך השהות שלנו שם, וגם סביר שעד שאני אסיים את הדוקטורט אני אוכל כבר לקבל אזרחות קנדית, אבל אף אחד לא מתחייב שאני לא אחליט בסוף התקופה הזו שבעצם ישראל יותר טובה עבורי. אני לא סוגר דלתות ולא שורף גשרים. לא במקרה הזה.

    אז עוד כמה חודשים אני עובר לקנדה. לך תדע, אולי שם שומעים טוב יותר.