מכיוון שעכשיו צריך להמציא שם למלחמה שמסתבר שהייתה פה בקיץ, אני מכריז בזאת על תחרות השם התיאורי המוצלח למלחמה. משהו שמאפיין את המלחמה בצורה שהיא יותר מאשר סתם תיאור בנאלי. משהו עם רבדים, כמו “ששת הימים”, כמו “יום כיפור”, לא סתם “לבנון 2”.

הנה כמה הצעות בשביל הספתח:

• מלחמת שלום החיזבאללה
• מלחמת אלוהים-אדירים-עמיר-פרץ-שר-הבטחון-מה-חשבנו-לעצמנו?
• מלחמת לבנון 2: הפעם זה באמת היה אין ברירה!
• המלחמה על הבית שאולמרט מכר ברווח נאה
• מלחמת האין שום צורך במהלך קרקעי טוב בעצם נכניס כמה חיילים פנימה רגע לפני הסוף

אני בטוח שלכם יהיו שמות מוצלחים יותר. תביאו אותה.

אני מאוד אוהב ספרים. יש לי ספריה נאה שמרשימה את כל מי שאני מכיר חוץ מאשר את החברים שלי, שלהם יש ספריות עוד יותר מרשימות. אני אפילו אוהב לקרוא את הספרים הללו – לאט ובמקוטע, כהרגלי, אבל אוהב.

הבעיה היא שאני לא יודע לקרוא ספרים. אני מניח שזו הסיבה שאני אף פעם לא אהיה סופר גדול. כשאני קורא ספר, אני אף פעם לא מבין מה הסיבה לדברים שמתרחשים שם, אני לא מצליח לזהות מוטיבים, רעיונות, מסרים. כשאני מסיים ספר בדרך כלל יש לי הרגשה של “ומה קרה אז?”. מבחינתי מה שחשוב בספר הוא שהוא יהיה מעניין, ושהוא יהיה אמין – כלומר, שיראה לי סביר שהדמויות שתוארו לי יעשו את מה שהן עושות, במגבלות העולם שבנה הסופר. אבל אני אף פעם לא מצליח לראות עמוק יותר מזה. את החטא ועונשו קראתי בשקיקה, למרות שזה היה לבית ספר. אבל כשניתחו לפני את הספר גיליתי שלא הבנתי כלום. גרוע מכך – גם אחרי שהסבירו לי הכל בפרוטרוט, עדיין לא הבנתי כלום. אני זוכר את העלילה בקווים כלליים, וזהו, פחות או יותר. להסביר מה יש שם? יוק.

פעם כתבתי סיפור שהדמות הראשית בו היא של הומו. אני לא הכרתי אז אף הומו, ולא היה לי מושג מה סביר עבורם לעשות, אבל כתבתי. הקראתי את הסיפור הזה בערב במה אחד, ובהפסקה, ניגש אלי מישהו. העיניים שלו נצצו. הוא לא אמר לי מילה, רק אחז ביד שלי והנהן ארוכות, נרגש. אני מניח שהוא הומו. אין לי מושג אם הוא חשב שאני גם הומו או לא, אבל הסיפור שלי עשה לו את זה בגלל שהצלחתי לקלוע לאמינות של הדמות, לפחות בשביל הבחור הזה. זה מה שחשוב לי, בסך הכל. מבחינתי, זה כל מה שסיפור צריך לעשות.
אני אוהב שמספרים לי סיפור, ובאמת שלא אכפת לי מה עומד מאחורי מה שקורה שם, כל עוד זה לא נשמע לי עקום מדי. ככה זה גם בסיפורים שאני כתבתי: אני מספר סיפור כי הוא נשמע לי מעניין, ואני משתדל שהוא יהיה אמין. כמו שמישהו מספר סיפור שקרה לו פעם – פשוט כי הוא מעניין, לא כי יש רבדים נסתרים מתחת. אם מישהו שואל אותי מה המשמעות של פרט כלשהו בסיפור, אין לי תשובה. אין משמעות. זה נשמע לי טוב, זה נשמע כמו משהו שיכול לקרות באמת. בגלל זה קשה לי מאוד לחרוג מהבנאליה בסיפורים שלי – קשה לי לדמיין אנשים עושים את מה שהם צריכים לעשות כדי להוביל את הסיפור הלאה. בשלב כלשהו אימצתי מילה של פראטצ’ט: נרטיוויום. זהו החלקיק הפיזיקלי שגורם לכך שדברים יקרו משום שהם טובים לסיפור. זה מה שגורם לכך שדברים שהם בסיכוי של אחד למיליון יקרו בסבירות של שתיים לשלוש. הדמות עשתה כך וכך כי הנרטיוויום גרם לה לפעול כך.

פעם הייתי בסדנת כתיבה עם איזו סופרת מפורסמת שמעולם לא קראתי. כל מפגש התחיל מזה שאנחנו דיברנו על סיפור שאחד מאיתנו כתב – מה אהבנו, מה לא בסדר, איך הסיפור גרם לנו להרגיש, בסוף הסופרת המפורסמת אמרה את דברה, ואחר כך הכותב השיב והסביר, ודיברנו על איך אפשר לשפר את הסיפור ומה כדאי לפתח בו.

אני לא כל כך התאמתי לשם, אם לומר את האמת. כל הסיפורים שלהם נשמעו לי פלצניים מדי. אמנותיים מדי. לא הבנתי אותם בכלל. לא הבנתי מה הם רוצים או למה שהקשקוש שלהם יעניין אותי. כשהם דיברו על הסיפורים שלהם הם השתמשו במונחים מהבגרות לספרות, מוטיבים, לייטמוטיף, רבדים, מטאפורות. ההערות שהיו לי על הסיפורים שלהם היו מאוד פשוטות: אהבתי/לא אהבתי, והערות “קטנוניות” על דברים שלא הסתדרו לי מבחינת ההגיון הפנימי של הסיפור. זה כל מה שאכפת לי, שהסיפור יהיה אמין בעיני. שהוא לא ישבור לי את השעיית אי-האמון. הם לא אהבו אותי, בלשון המעטה. הם גם לא אהבו את הסיפורים שלי, אבל אני מניח שזה בגלל שהם לא משהו.

אני קורא בשביל הבידור, מה שהופך אותי לקורא נחות למדי – כמו מי שקורא רק רומנים למשרתות, או רק ספרי טיסה. באמת, ההגיון אומר שהטעם שלי בספרים צריך להיות המקביל הספרותי לסרטי אקשן. העניין הוא שאני דווקא אוהב ספרות יפה. קראתי רוב מה שתורגם לעברית של דוסטוייבסקי, אני מעריץ של בולגקוב וחובב גדול של נאבוקוב. יש לי את כל מה שג’וזף הלר כתב אי פעם, כל דיקנס שהצלחתי לשים עליו את היד, כל כתבי אוסקר ווילד, שייקספיר, לואיס קרול, אדגר אלן פו, קראתי ואהבתי את הגיבן מנוטרדם ועוד כהנה וכהנה ספרים שאין טעם לפרט. בקיצור, הטעם שלי לגמרי לא מתאים להגדרה של “קריאה בידורית”. אם הייתי קורא סיפור עלי, הייתי חושב שאני דמות לא אמינה. ובכל זאת, הנה אני. כן, אני אוהב גם סופרים פחות נחשבים. צ’אק פלהניוק (“מועדון קרב” ועוד ספרים מצויינים שאתם לא מכירים, לצערכם), וטרי פראטצ’ט, למשל, עומדים אצלי לא רחוק מדיקנס וחברים. גם בקולנוע, אגב, הטעם שלי יכול להיות מוגדר “מגוון” באותו אופן.

אבל כל הספרים האלה, עושה רושם, מתבזבזים עלי. אני לא מבין כלום. אני סוגר ספר, וחוץ מהעלילה בקווים כלליים, כלום לא נשאר. אלוהים יודע למה אני ממשיך לקרוא, או למה אני נהנה מזה כל-כך.

זה הוידוי שלי: אני דובי, ואני לא יודע לקרוא.

(וכל זה בגלל “אוגרים סיביריים” של תומר גרוסברג שהגיע לספריה שלי, אני חושב, במסגרת מבצע החמישה ספרים במאה של סלקום בקיץ האחרון. ספר בסדר. לא מפעים, לא יצירת מופת, וגם ספר עישון, אבל אחרי שמתגברים על זה, הוא די נחמד, בסך הכל. מיותר לציין שאין לי מושג מה הלך שם. אבל יש שם אוגר. אני מניח שהוא מסיביר, במקור. האוגר, זאת אומרת.)

יש הרבה דברים להגיד על נאום הלא פופולרי של אולמרט (יש גם וידאו חלקי), ואני בטוח שאת כולם יגידו. אני רק רציתי לציין משפט אחד מתוכו:

“הניסיון לשים בפרופורציה את יצרני הפאניקה המקצועיים פה אצלנו – זה מקום העבודה שלי”

אמר האיש שכדי להכניס לממשלתו את מחרחר המלחמה ליברמן, הקים לראשונה בתולדות ישראל את “המשרד לאיומים אסטרטגיים” שמטרתו התמודדות עם האיום האיראני. בואו נראה כיצד מר ליברמן, שהוא כמובן לא יצרן פאניקה מקצועי בכלל, מתמודד ברוגע ובשלוות נפש עם האיום הזה:

“המצב עם איראן דומה למצב באירופה ערב מלחמת העולם השנייה“

אין ספק, אולמרט. זה מקום העבודה שלך. אתה יצרת אותו, אתה הכנסת אליו את האנשים האלו. עכשיו לך הביתה.

אם יש משהו חיובי בקפיטליסט היומי, זה שהוא מאפשר לי מדי פעם לנסח מחדש את העמדות שלי בנושאים שונים (פעם זה היה התפקיד של האייל… איך חולפת תהילת עולם). אחת מהן היא עמדתי (הלא פופולרית) בנושא הפריימריז. אני נגד. הנה הסבר מתוך תגובה שפרסמתי לרשומה בנושא שם:

 לשיטת הפריימריז יש שתי בעיות שגורמות להטיות: 1. מי שמתפקד מסיבות אידיאולוגיות למפלגה הוא בד“כ קיצוני יותר מאשר המצביע הממוצע של אותה מפלגה (ולכן ימשוך את המפלגה לכיוונים בלתי רצויים לה ולמצביעיה – בדרך כלל הרחק מהמרכז). 2. גרוע מכך – בישראל, רבים מהמתפקדים כלל אינם מצביעי המפלגה שהם התפקדו אליה. מסייעת לכך, כמובן, העובדה שלא כל המפלגות מקיימות פריימריז. כך, תאורטית, יכולים כל מצביעי ש“ס להתפקד לליכוד ולהשפיע באופן מכריע על דרכה של התנועה.
כלומר, במצב בישראל, בו רוב הציבור לא מתפקד למפלגות, ולאנשים אין יותר מדי סנטימנטים אתיים בנושא, שיטת הפריימריז חשופה מדי להטיות, בין אם מכוונות ובין אם לא. כדאי להזכיר סקר שנערך בזמנו בקרב מתפקדים למפלגות, שבו רובם של האנשים שהצביעו בפריימריז של אחת המפלגות הגדולות כלל לא היו מודעים לכך שהם חברים במפלגה כלשהי, והיו ביניהם לא מעטים שאפילו לא התביישו להכריז שהם מתכוונים להצביע למפלגה אחרת.
לכן, מוטב אולי לסמוך על עמדתה של ועדה מסדרת שלפחות אפשר להיות בטוחים שטובת התנועה והצלחתה האלקטורלית, כמו גם שמירה על הקו האידיאולוגי שלה, עומדים בראש מעייניה.

[אבל] זה לא באמת רלוונטי בכל מקרה. אין זה משנה איך נבחרות הרשימות לכנסת, משום שההכרעה הסופית על מבנה הכנסת היא בבחירות עצמן. אפשר, תאורטית, ליצור מפלגות באמצעות הטלת קוביות, ולאפשר לאנשים לבחור ביניהן. כל עוד לאנשים יש בחירה בין אופציות מובחנות, הדמוקרטיה מוגנת. רוצה לומר, בבואו לבחור, הבוחר בוחן את המפלגות כפי שהן מוצגות בפניו ברשימות לכנסת, ואין זה משנה כלל כיצד נבחרו הרשימות הללו – הבוחר נדרש לבחור ביניהן. הבוחר יכול להחליט להכניס למגוון השיקולים שלו גם את מידת הדמוקרטיות הפנימית של המפלגה, אבל אם כבר, אני דווקא מעדיף, כמצביע, לדעת שמי שיחליט על דרכה של המפלגה הם האנשים שאני מצביע להם ברשימה, ולא גוף לא מוכר של כמה עשרות אלפי אנשים שהתפקדו למפלגה לפני מספר שנים, ואלוהים יודע אם הם אפילו תומכים בדרכה. את הפוליטיקאים אני מכיר. את המתפקדים, לא.

לפריימריז יש יתרונות רבים, אבל גם חסרונות רבים. להציג מפלגה שאין בה פריימריז כמפלגה שמנוגדת לדמוקרטיה זה מגוחך. זה כמו להגיד שלאדם אסור להצביע לאותה מפלגה פעמיים, כי זה לא דמוקרטי שהוא לא נותן צ‘אנס למפלגות אחרות. המפלגות מייצגות עמדות, והמצביעים בוחרים מפלגה על פי עמדותיה. ולא להפך, כמו שאתה טוען: שהמפלגות מייצגות מצביעים, והמצביעים בוחרים עבור המפלגה את עמדותיה.

בעקבות הפוסט הקודם שלי שהראה לי מה זה להעיר לאחרים על שגיאות וטעויות, שאלו אותי מה זה ה”חוק וישנה” הזה שדיברתי עליו. ואכן, חוק וישנה, מאבני היסוד של הקיום האנושי, אינו מופיע באופן ברור בשום מקום ברשת. חברי הוויקיפד גם הבהיר לי שלא כדאי לי לנסות להכניס את החוק לוויקיפדיה, כי הם יבואו להרביץ לי בלילה. בלית ברירה, אני אכתוב פוסט בנושא כאן, בתקווה שגוגל, ברוב חוכמתו הגוגלית, ידע להפנות אנשים לכאן כשידרשו לשאלה – “מהו חוק וישנה?”

חוק וישנה, על שם המתמטיקאי וקורא האייל עוזי וישנה, קובע נחרצות כי כל אימת שאדם יתקן שגיאה של אדם אחר, בהכרח תיפול שגיאה בדבריו שלו. סוג של קארמה, אני מניח. מפתיע כמה פעמים החוק הזה מוכיח את עצמו – אפילו כשהטעויות האמורות הן במאמרים מדעיים.

לשם הסרת ספק: חוק וישנה הוא על שם עוזי וישנה משום שעוזי הוא שגילה אותו, לא משום שעוזי סיפק דוגמאות לחוק.

זהו, עכשיו אתם יודעים. צאו לעולם, הפיצו את הבשורה. אל תתנו לקונספירטורים של וויקיפדיה למנוע מכם את האמת העגומה!

עדכון: חברים, עשינו זאת!

יש סוגה ספרותית בישראל שאני לא סובל. אני מכנה אותה “סיפורי סיגריות”. המאפיין העיקרי שלה הוא שכל הדמויות בסיפור – כל אחת ואחת מהן, שולית ככל שתהיה – מעשנת. זה לא משנה אם מדובר בחנון או בספורטאי, בבליין או בפרופסור, כולם מעשנים. הסיפורים הללו לעיתים קרובות יתעכבו על האופן בו הם מעשנים, יפרטו בדיוק איזה סיגריה מעשנת כל דמות. מקרים קיצוניים במיוחד הם הסיפורים שבהם, עושה רושם, הסיגריות הן הן הדמות הראשית, כל השאר היה רק תפאורה לסיפור על עישון סיגריות.

הספר שאני קורא עכשיו, “אוגרים סיביריים”, הוא ספר סיגריות. כל הדמויות בו מעשנות. המספר, הדמות הראשית, אמא שלו, הגרושה שלו, המלצרית שלו. לעזאזל, אני מוכן לנחש שבשלב כלשהו גם האוגר שלו יקבל איזו שאכטה. אני לא מבין את זה. הסופרים האלו, הם לא מודעים לזה שרוב האנשים, מה לעשות, לא מעשנים? הסטטיסטיקות מדברות על משהו כמו שני שליש מהאוכלוסיה שלא מעשנים. הרבה יותר מזה אם מתעלמים מגילאי צבא פלוס מינוס שנתיים שלוש. אבל בסיפורי סיגריות, האנשים הללו לא קיימים.

אומרים שכל סופר מספר בעצם על עצמו. אבל סופר שלא מצליח לדמיין דמות שפשוט לא מעשנת – היא לא צריכה לעשות משהו אקטיבי בעניין, פשוט לא לעשן – משהו מאוד דפוק בו.

אני זוכר שבזמנו זה גם מאוד הפריע לי בסדרת הטלוויזיה “הפוך”. גם שם כולם עישנו. כשאפילו דמותו של יששכר החנון הוצגה באקראי כמעשנת, היה לי ברור שיש פה פאק של הכותבים: הם לא מסוגלים לדמיין מישהו שלא מעשן.

אני תוהה אם מדובר בבעיה של מעשנים באופן כללי. בבלוג של הופמן כתב אחד המגיבים על פוסט שעסק בסיגריות שהוא הוציא את כל הלא מעשנים מהחיים שלו, כי אנחנו לא נחמדים. היו לא מעט שם שהביעו הבנה לטענה הזו. האם יתכן שהעישון משפיע על אנשים כל כך הרבה עד שהם פשוט נעשים עיוורים (מרצון או שלא) לאנשים הלא מעשנים? זה יסביר את חוסר ההתחשבות, את אי היכולת להבין ש-כן!- הסיגריה שלכם מסריחה, ולא נעים להיות בסביבתכם, ו-כן!- זה מסריח גם אם אני סתם הולך מאחוריכם ברחוב, ו-כן!- אין שום הבדל בין להצית סיגריה לידי בבית קפה לבין לשבת לידי באותו בית קפה ולחרבן במכנסיים כי ככה כיף ונעים לכם. זה מסריח וזה מגעיל, וזה שאתם נהנים מזה לא אומר שאני צריך להסכים לסבול בשבילכם.

אבל לא התכוונתי להכנס למצב מסיונרי.

סקוט אדמס (לדילברט) כתב על תוכנית טלוויזיה חדשה ברשת פוקס בשם האם אתה חכם יותר מילד בכיתה ה’? הרעיון מאוד פשוט: מדובר בתוכנית טריוויה שכל השאלות שבה נלקחו מתוך ספרי לימוד לכיתה ה’. כדי להגדיל את ההשפלה של המשתתפים, בתוכנית גם משתתפים ילדים אמיתיים בכיתה ה’, שמשמשים כ”גלגלי הצלה” – כלומר, המתחרה המבוגר יכול לבחור לשאול ילד בכיתה ה’ מה התשובה לשאלה שהוא נשאל, אם הוא לא יודע. קטעים ובידוריה ensues.

אדמס מתלונן על כך שהסיבה שאנשים מבוגרים לא יודעים את כל הדברים האלו היא שמה שמלמדים ילדים בכיתה ה’ הוא נטול כל ערך פרקטי, והמשיך לכתוב מה הוא חושב שעדיף ללמד ילדים בגיל צעיר כדי שיצליחו בחיים.

מה שאני חשבתי עליו, דווקא, הוא כמה עגומה תהיה תוכנית טלוויזיה כזו בישראל. אני די בטוח שילדים בכיתה ה’ כיום לא לומדים כלום. הנה העמוד הרלוונטי אתר משרד החינוך. היסטוריה לומדים רק מכיתה ו’, בעוד שאזרחות, מולדת וחברה לומדים רק מכיתה ב’ עד ד’. מה יש בכיתה ה’? ובכן, יש “משחקי מחבט לכיתות ה’ – י’” (נשבע לכם), ועוד בערך 20 תוכניות של חינוך גופני לסוגיו, כולל משהו שנקרא “התעמלות ספורטיבית”, שזה בכלל לא אותה מילה פעמיים וגם לא חוזר על עצמו. יש גם משהו שנקרא “חינוך לתרבות הפנאי”. ובנוסף גם שיעורים בתקשורת המונים, שזה “חינוך לצפייה מַעריכה וביקורתית בטלוויזיה ובקולנוע” (אני עדיין לא ממציא כלום). כמובן שיש גם תושב”ע ותל”י (תגבור לימודי יהדות. תרומתה הבלתי נשכחת של לימי למערכת החינוך), ואם חסר לכך קצת יידישקייט, יש גם שיעורי מקרא (מגן הילדים ועד י”ב!). בשביל השמאלנים יש גם מערך לימוד בערבית מדוברת לבתי ספר עבריים. יש “חינוך לבטיחות בדרכים ולטיפוח תרבות בהתנהגות בדרכים”, וכמובן שגם “חגי ישראל ומועדיו”, כי בתל”י כנראה לא כיסו את החלק הזה.

בקיצור, חוץ מלימודי בר מצווה וריצות סביב החצר, מה שילדים בכיתה ה’ לומדים זה אנגלית, חשבון, גאוגרפיה וגם תוכנית של מדע וטכנולוגיה שלפי עמוד הבית שלה, “בכיתות ה-ו תורחב הלמידה להיבטים מורכבים יותר של תופעות, תהליכים ומערכות, ויובלטו קשרי הגומלין הקיימים בין המרכיבים השונים” – למעשה, זו התוכנית היחידה שבה ממש נראה כאילו לומדים משהו. אולי זה יספיק לאיזה פרק או שניים של תוכנית הטלוויזיה הישראלית ההיפותטית שלי. מצד שני, יש לי הרגשה שאם יביאו לשם ילדים בכיתה ה’ וישאלו אותם שאלות לגבי זה, מי שיצא הכי טמבל מכל העסק הם דווקא המורים שלהם.
מה אתם הייתם רוצים שילמדו בכיתה ה’?

“בית השקעות מכובד כזה, שפונה לקהל יעד אקסקלוסיבי כל כך, חייב ליצור לעצמו תדמית אמינה ונוצצת. ואכן, באפסילון לא חסכו: מהספאם היוקרתי שהם שולחים ועד האתר היוקרתי שהם פתחו בפלאנט נענע*, שנבנה בתשומת לב קפדנית לפרטים, כמו לאיית את שם החברה AFSILON במקום Epsilon.”

(עידו קינן באחד הפוסטים היותר קורעים שלו)

בהמשך לפוסט הזה, קראתי לאחרונה בנענע שבוויקיפדיה האנגלית החליטו לדרוש הוכחות ממי שטוען שיש לו תואר בתחום כלשהו. נענע מכריזים בעקבות זאת על “מותה של האנונימיות”.

אבל האמת היא שזה בכלל לא מותה של האנונימיות – הרי אנונימיות משמע אי חשיפת הזהות שלך, וחלק מהזהות שלך הם התארים שיש לך. אם מישהו מכריז על התארים שלו, הוא מעוניין לנצל את הזהות שלו כדי לקבל קדימות היררכית על-פני אחרים, שאין להם תארים או ששומרים את זהותם בסוד. ההחלטה לדרוש הוכחות כדי שיתייחסו לתואר שלך היא יותר מסתם לגיטימית. היא מאפשרת לאחרים לשמור על האנונימיות שלהם בלי שמישהו ינצל את האנונימיות שלו כדי להציב את עצמו מעליהם בהיררכיה. במידה מסוימת, זה צעד נוסף לקראת הפרדת העולם האינטרנטי מהעולם הרגיל, על ההיררכיות הקבועות בו. באינטרנט, אף אחד לא יודע שאתה כלב, אבל גם לא מעניין אף אחד אם אתה דוקטור.

אני קצת בהלם למקרא הידיעה הזו: אתר במה חדשה הושחת כליל ונתון בסכנת סגירה. הייתי מהכותבים היחסית מוקדמים בבמה חדשה, הייתי מקריא קבוע מערב הבמה הראשון במשך כמה שנים טובות (כולל ערבמה2 שאורגן מספר פעמים). כבר הרבה זמן אני לא כותב סיפורים, ומן הסתם גם לא עדכנתי את האתר ככה שגיבוי בן שנה וחצי זה מספיק טוב בשבילי, אבל זה עדיין מאוד מטריד.

זה אולי קצת ממשיך את הפוסט הקודם שלי לגבי אחסון ברשת – הנה סיבה טובה למה לא לאחסן דברים באינטרנט. כי הם יכולים להמחק. כרגע אני אפילו לא בטוח שיש לי גרסאות אלקטרוניות של כל מה שהיה בבמה חדשה. חלק מהדברים פשוט זרקתי שם בלי לטרוח לשמור על המחשב שלי. ההרגשה של רבים כאילו מה שנכנס לאינטרנט ישאר לנצח אינה מוצדקת: דברים נעלמים. באינטרנט יותר מבהרבה מדיה אחרים.

העלמות פתאומית של במה חדשה תחדד את מה שהרבה חוקרים מדברים עליו בדאגה כבר זמן מה: דורות עתידיים עשויים להסתכל על התקופה שלנו ולא לדעת כלום על מה שהתרחש בה, כי כל כך הרבה ממה שאנחנו עושים מאוחסן בצורה דיגיטלית, ולא יהיה זמין בעוד כמה עשרות שנים. תחשבו על קבצי המכתבים של אנשי רוח מפורסמים: היום הם כותבים הכל בדוא”ל, ושום דבר מזה לא ישאר עוד מאה שנה, אלא אם מישהו יטרח לארכב את זה כבר עכשיו.

אבל לי עדיין קשה להתגבר על ההלם. במה חדשה הייתה הבסיס לחלק לא קטן מהחיים שלי במשך לא מעט שנים. הרעיון שהאתר הזה פשוט לא יהיה שם יום אחד מעולם לא עלה על דעתי. כואב לי על כל האנשים שעדיין היו פעילים שם, הצעירים הרבים שהמקום היווה עבורם, פשוטו כמשמעו, במה, מקום מפגש ונקודת מוצא לכל כך הרבה דברים אחרים. כולי תקווה שיצליחו לשחזר כמה שיותר, ושהאתר יעלה מחדש לאוויר.

בועז, איתך בצערך.