יש איזה ויכוחון קטן בבלוגוספירה לגבי “קפה טוש“. האמת היא שאין לי עמדה. לא שוטטתי שם כי הרעיון העקרוני (קהילה עסקית, בעיקר קהילה של ברנז’ת הפרסום וההיי-טק) לא קסם לי במיוחד. חיכיתי שאנשים יקשרו לבלוגים מעניינים שם, כי אני עצלן (בינתיים העלתה חכתי בעיקר את יצירת המופת הפיוטית הזו – וכמה פוסטים שעוסקים בקפה באופן כללי, בדרך כלל לא באופן חיובי במיוחד, כמו הפוסט המפורסם של צביקה בשור על זה שלא הרשו לו להשתמש בתמונה שלו שעברה עיבוד מחשב (זה כי הם לא אנונימיים כמו כל הילדים האלה שרצים באינטרנט. הם אנשי עסקים רציניים, ולכן הם צריכים שיראו תמונה ברורה שלך. אה, כן, וגם כדי שאנשי העסקים הרציניים יוכלו להציע חברות לכמה שיותר כוסיות)).
אז אני מה ‘כפת לי אני? אני לא בדיוק מה-early adopters של כל עניין הבלוגים הזה. אמנם מה-שמו מ-Yנט התעקש לקרוא לאייל הקורא בלוג במשך כמה שנים טובות, אבל מה הוא מבין.
אבל אחד התחביבים שלי הוא איסוף טמבליזמים. טפשות אנושית שיותר משהיא מרגיזה, היא מצחיקה. אבל עדיין קצת מרגיזה. מהפוסט הזה של יובל הגעתי לפוסט הזה של סיוון קלינגבייל. הפוסט עצמו הוא די טמבלי בפני עצמו, אבל לא ברמה מספקת כדי להצדיק את כל הקשקוש הזה שלי כאן. מה שבאמת תפס לי את בלוטת הטמבליזם ונענע אותה במשך כמה דקות היא התגובה של אליהו ביטון (תחפשו לבד. אין קישורים ישירים לתגובות בקפה טוש. בטח יש לזה הסבר עסקי מצויין). ביטון ניסח מניפסט ארוך שבו הוא מסביר לא רק למה הקפה הוא הכי שולת!!!!!1 בעולם, אלא למה כל החתיארים האלה שמתלוננים בחוץ פשוט מ-פ-ח-דים, ובגלל זה כל הביקורות. ברשותכם, כמה ציטוטים:
“הקפה הוא אתר התוכן הדוגל בחשיפת המשתמש במודע (ואולי בכפיה מסויימת). אבל מה שמענין יותר הוא ההיענות הגדולה של האנשים. שי גולדן כתב על על זה שלאנשים נמאס מאנונימיות. אני לגמרי מסכים איתו (וגם אמרתי זאת לנתן ליפסון עוד בכנס – נשבע לך – נתן תגיד לה, נתן! נתן?). כבלוגר, נוצרת בינך ובין המגיבים אינטרקציה ואינטימיות רשת, אבל היא כפופה לגבולות שהמגיב מציב בדבר החשיפה שלו. הרבה מהמגיבים קוראים לעצמם בניקים למינהם שאינם חושפים אותם וגם אלה שמזדהים בשמות, בדרך כלל אינם מספקים פרטים נוספים. האינטרקציה בקפה איפוא העלתה את הקשר בין הבלוגר למגיב ברמה אחת לפחות. דוגמא מאלפת לדעתי אפשר לראות בבלוג של וולווט שהביאה עימה קבוצת מגיבים שהלכה עימה לאורך כל הדרך (אבל אותה צמה..) עוד טרם הקפה ולאט לאט עם התאקלומתם בקפה הם נעשו פחות אנונימיים”
עכשיו, נתעלם לצורך העניין מכל נושא המוניטין האינטרנטי שערן אוהב לדבר עליו, ואפילו נתעלם מכך שרוב האנשים שאני קורא בבלוגלי כותבים תחת שמם האמיתי או מפרסמים אותו בצורה ברורה אחרת (השם שלי, למשל, מופיע בעמוד האודות, וגם אפשר להסיק מהו מהקישורים בצד ל”עמוד הזה והזה של דובי קננגיסר”). תכל’ס, השם “אליהו ביטון” אומר לי לא הרבה יותר מאשר “מוישה זוכמיר”, והרבה פחות מאשר “שוטה הכפר הגלובלי” או “מקס הזועם”. זה שיש תמונה שלו גם לא עוזר הרבה, אלא אם במקרה יש לי דעות קדומות על אנשים שנראים כמו הדמות בתמונה. אם אני אייחס חשיבות מיוחדת לפוסט או תגובה של מישהי בגלל שהיא ממש כוסית, למשל, זה אומר עלי שאני קורא עם הזין. אז מה הועילה ההתעקשות על הזדהות בשמי האמיתי ובתמונתי האמיתית? פעם, באולטינט, הייתה מדיניות של שמות אמיתיים בלבד שנאכפה בקפדנות. רק כמה שנים אחרי זה נודע לי שכמה מהכותבים המרכזיים כתבו במשך שנים תחת שם בדוי, סתם, פרינציפ.
בולשיט. הרבה יותר מייצג אותי הלוגו של הבלוג שלי מאשר איזו תמונה יחסית טובה שלי שאני אצליח לדלות מאיפשהו.
זה מה שעושה לך את זה? לדעת איך קוראים לי? הלאה.
“ג. הסטטוס. לדה מרקר יש את הסטטוס שלו. סטטוס שנבנה במשך שנים. הקפה העניק מהסטטוס של דהמרקר לבלוגריו. זאת בניגוד לבלוגר שמרגיש שהוא צמח ביחד עם האתר ובנה את המוניטין של האתר ביחד עם בלוגו (ראי מקרה רשימות למשל). הרעיון שבלוגר בן יומו יזכה לסטטוס כה יקר שלא הוא עמל עליו בניגוד לאותם בלוגרים (שאולי בצדק זכאים להוקרה על המוניטין שצברו) גם הוא תורם לאותה עצבנות שמזכירים את הקפה.”
אז זהו, שלקפה טוש יש היום, מבחינתי, סטטוס של מרזב. מה שמר אליהו לא מצליח לקלוט הוא שהעובדה שיש לאכסניה שלך שם אדיוטי במיוחד שמקושר לגוף תקשורתי גדול לא נותנת לו שום סטטוס מיוחד. אנשים יקראו את הבלוג שלך שם רק בגלל שאתה כותב מעניין (או בגלל שאתה כוסון, במקרה של הקפה), בדיוק כמו בכל מקרה אחר. קצת מכעיס אותי לפעמים לראות אנשים שנכנסים לרשימות למרות שלדעתי זה לא מוצדק – אבל זה בגלל שברשימות אמורה להיות “ועדת קבלה” קפדנית, ומהם אני מצפה ליותר. עקרונית, גם זרובבלה טרימבובלר יכולה לפתוח בלוג בקפה הטוש מחר ולכתוב עד מחרתיים כמה שהיא שונאת רוסיות בנות 20. אז יהיה לה “סטטוס”? מעניין.
דאבל וואמי:
“ד. הכמות – הקפה צמח כמעט בין לילה. כאחת הוצפה הבלוגיספרה במאות בלוגרים. “תחרות תחרות” אומר לעצמו הבלוגר הזקן “אבל כאן מדובר בשיטפון על גבול ההצפה”. יש אם כן סיבה לדאגה.
ה. ההצלבה – הקפה יצר מארג של בלוגרים שהם גם מגיבים פעילים אצל בלוגרים שהם גם מגיבים פעילים אצל….נדמה לי שזו תופעה (כמעט) יחודית.”
פה הטמבליזם מגיע לשיאיו הגבוהים ביותר. למעשה, פה הפסקתי לקרוא בגלל שחששתי ששלפוחית האדיוטיות שלי (שמחוברת לבלוטת הטמבליזם) תתפוצץ אם נגיע לרמות גבוהות יותר.
וואו! מאות בלוגרים! בין לילה! נוספו לעשרות האלפים שכבר ישנם! איך נעמוד בזה?!
כן, שנציין שגם אתרים אחרים שקמו בעת האחרונה כפלטפורמה לבלוגים (*אהם!*) אספו תחת שרתיהם מאות בלוגרים כמעט בין לילה? שנציין גם שמקום אחד מסויים שאני מכיר באופן אינטימי גם ריכז תחתיו מאות בלוגרים מעניינים, ולא סתם טמבלים עם יותר מדי תארים אחרי השם ופחות מדי דברים מעניינים להגיד מתחתיו?
אבל סעיף ה’ הוא פשוט מבריק. זו לא סתם התעלמות. זו בורות מוחלטת. בא אדם שככל הנראה לא נכנס לבלוג בחייו, ומסביר לנו למה הפלטפורמה של הקפה היא לא פחות ממהפכנית: בלוגרים, שימו לב, שמגיבים אצל בלוגרים אחרים! בו’נא, זה מדהים! זה ישנה את כל הצורה של האינטרנט. רגע רגע, יש לי עוד רעיון, שניה: בואו נשים בעמוד הראשי קישור לפוסטים חדשים שהתפרסמו! זה יהיה מדהים! אנשים יוכלו להכנס לאתר, ולראות איזה פוסטים חדשים עלו בבלוגים שהם לאו דווקא קוראים! רגע רגע, בא עוד משהו: בואו נמציא איזו טכנולוגיה מהפכנית שמאפשרת לאנשים לדעת כשבלוגר שהם אוהבים מעדכן את הבלוג שלו! זה יהיה כמו קסם! זה מדהים! זה פנומנלי! תביאו לי את האחראי על האינטרנט!
תופעה יחודית! מה שמשעשע זה שהוא באמת מאמין בזה. בגלל זה הוא השתמש במילה “מארג”, שמראה שיש לו אוצר מילים רחב והוא גם אינטליגנט, ולא בסתם איזו “קהילה” פושטית כמו כל השאר. לא, בקפה אין סתם “קהילה”, יש “מארג”.
(והמהדרין יאמרו שבבלוגלי יש מארג’).
בגרגרן שלי יש בלוגים מכל הפלטפורמות הגדולות בישראל, ולא מעט בלוגרים עצמאיים. בקפה עוד לא מצאתי מישהו שאני רוצה לקרוא כל פוסט שלו (או אף פוסט שלו, למעשה). יכול להיות שזה אני. יכול להיות שאני צריך ללכת לחפש ולא לחכות שיביאו לי, יכול להיות שאני פשוט לא קהל היעד הרלוונטי. הכל יכול להיות. אבל לחשוב שלבלוגרים מפריע שנפתחה פלטפורמה חדשה כי יש “שטפון” של בלוגרים חדשים ש(מה? לוקחים לנו את הפרנסה? הביאו בלוגרים זרים מתאילנד?) – זה כבר טמטום שקשה לי להתמודד איתו. לפיכך, מר ביטון, אתה מקבל את אות הקלון הדוביי. אתה בטח לא תדע על זה, כי עושה רושם שאתה לא יוצא מגבולות ה”מארג” שלך (וגם עושה רושם שאין טראקבקים במערכת המהפכנית של הקפה), אבל אני בטוח שהנשמות הטובות שקוראות אותי כבר יידעו אותך.
גברת קלינגבייל, אני מוותר לך על העתק של אות הקלון לאות סולידריות עם אחות למסדר האנשים עם שמות שאף אחד לא יודע לאיית.
