• מלקוש

    מספרים שטולקין טען פעם שהביטוי היפה ביותר בשפה האנגלית (אם מתעלמים מהמשמעות והאיות שלו) הוא cellar door.

    המילה היפה ביותר בעברית (בעיקר בגלל המשמעות שלה), לדעתי, היא “מלקוש”. זו מילה בדיעבדית. כל טמבל יכול לדעת מתי מגיע היורה: קל לזהות את הגשם הראשון. אבל כדי לדבר על המלקוש אתה צריך לדעת בוודאות שלא יהיו גשמים נוספים אחריו, וכמו שאמר נילס בוהר, תחזיות זה דבר מאוד מסובך, בעיקר בכל הנוגע לעתיד.

    אני תוהה אם קיימת מילה מקבילה בשפות אחרות. קשה לי להאמין שכן. זו מילה כל-כך… עברית. קשה לי להאמין שיש אחרים שחשבו להמציא מילה למשהו שאי אפשר לדעת שככה קוראים לו עד שיעברו לפחות כמה שבועות מהרגע שרואים אותו.

    יש, אגב, עוד מילים שאני לא בטוח שיש בשפות אחרות. ידוע, למשל, שאין מקבילה אנגלית ל”שמחה לאיד”, אבל דוברי האנגלית אימצו מילה מקבילה מגרמנית (schadenfreude). אבל, למשל, לביטוי “תתחדש” טרם מצאתי מקבילה בשפה אחרת. ברכה שאומרים למישהו כשהוא קונה או מקבל משהו חדש. הייתי מצפה שדווקא תרבויות צרכניות כמו התרבות האמריקאית ימצאו משהו דומה לזה, והנה, דווקא בעברית קיימת המילה המוזרה הזו.

    איזה עוד מילים יחודיות לעברית אתם מכירים?

  • הקפה גילו את אמריקה

    יש איזה ויכוחון קטן בבלוגוספירה לגבי “קפה טוש“. האמת היא שאין לי עמדה. לא שוטטתי שם כי הרעיון העקרוני (קהילה עסקית, בעיקר קהילה של ברנז’ת הפרסום וההיי-טק) לא קסם לי במיוחד. חיכיתי שאנשים יקשרו לבלוגים מעניינים שם, כי אני עצלן (בינתיים העלתה חכתי בעיקר את יצירת המופת הפיוטית הזו – וכמה פוסטים שעוסקים בקפה באופן כללי, בדרך כלל לא באופן חיובי במיוחד, כמו הפוסט המפורסם של צביקה בשור על זה שלא הרשו לו להשתמש בתמונה שלו שעברה עיבוד מחשב (זה כי הם לא אנונימיים כמו כל הילדים האלה שרצים באינטרנט. הם אנשי עסקים רציניים, ולכן הם צריכים שיראו תמונה ברורה שלך. אה, כן, וגם כדי שאנשי העסקים הרציניים יוכלו להציע חברות לכמה שיותר כוסיות)).

    אז אני מה ‘כפת לי אני? אני לא בדיוק מה-early adopters של כל עניין הבלוגים הזה. אמנם מה-שמו מ-Yנט התעקש לקרוא לאייל הקורא בלוג במשך כמה שנים טובות, אבל מה הוא מבין.

    אבל אחד התחביבים שלי הוא איסוף טמבליזמים. טפשות אנושית שיותר משהיא מרגיזה, היא מצחיקה. אבל עדיין קצת מרגיזה. מהפוסט הזה של יובל הגעתי לפוסט הזה של סיוון קלינגבייל. הפוסט עצמו הוא די טמבלי בפני עצמו, אבל לא ברמה מספקת כדי להצדיק את כל הקשקוש הזה שלי כאן. מה שבאמת תפס לי את בלוטת הטמבליזם ונענע אותה במשך כמה דקות היא התגובה של אליהו ביטון (תחפשו לבד. אין קישורים ישירים לתגובות בקפה טוש. בטח יש לזה הסבר עסקי מצויין). ביטון ניסח מניפסט ארוך שבו הוא מסביר לא רק למה הקפה הוא הכי שולת!!!!!1 בעולם, אלא למה כל החתיארים האלה שמתלוננים בחוץ פשוט מ-פ-ח-דים, ובגלל זה כל הביקורות. ברשותכם, כמה ציטוטים:

    “הקפה הוא אתר התוכן הדוגל בחשיפת המשתמש במודע (ואולי בכפיה מסויימת). אבל מה שמענין יותר הוא ההיענות הגדולה של האנשים. שי גולדן כתב על על זה שלאנשים נמאס מאנונימיות. אני לגמרי מסכים איתו (וגם אמרתי זאת לנתן ליפסון עוד בכנס – נשבע לך – נתן תגיד לה, נתן! נתן?). כבלוגר, נוצרת בינך ובין המגיבים אינטרקציה ואינטימיות רשת, אבל היא כפופה לגבולות שהמגיב מציב בדבר החשיפה שלו. הרבה מהמגיבים קוראים לעצמם בניקים למינהם שאינם חושפים אותם וגם אלה שמזדהים בשמות, בדרך כלל אינם מספקים פרטים נוספים. האינטרקציה בקפה איפוא העלתה את הקשר בין הבלוגר למגיב ברמה אחת לפחות. דוגמא מאלפת לדעתי אפשר לראות בבלוג של וולווט שהביאה עימה קבוצת מגיבים שהלכה עימה לאורך כל הדרך (אבל אותה צמה..) עוד טרם הקפה ולאט לאט עם התאקלומתם בקפה הם נעשו פחות אנונימיים”

    עכשיו, נתעלם לצורך העניין מכל נושא המוניטין האינטרנטי שערן אוהב לדבר עליו, ואפילו נתעלם מכך שרוב האנשים שאני קורא בבלוגלי כותבים תחת שמם האמיתי או מפרסמים אותו בצורה ברורה אחרת (השם שלי, למשל, מופיע בעמוד האודות, וגם אפשר להסיק מהו מהקישורים בצד ל”עמוד הזה והזה של דובי קננגיסר”). תכל’ס, השם “אליהו ביטון” אומר לי לא הרבה יותר מאשר “מוישה זוכמיר”, והרבה פחות מאשר “שוטה הכפר הגלובלי” או “מקס הזועם”. זה שיש תמונה שלו גם לא עוזר הרבה, אלא אם במקרה יש לי דעות קדומות על אנשים שנראים כמו הדמות בתמונה. אם אני אייחס חשיבות מיוחדת לפוסט או תגובה של מישהי בגלל שהיא ממש כוסית, למשל, זה אומר עלי שאני קורא עם הזין. אז מה הועילה ההתעקשות על הזדהות בשמי האמיתי ובתמונתי האמיתית? פעם, באולטינט, הייתה מדיניות של שמות אמיתיים בלבד שנאכפה בקפדנות. רק כמה שנים אחרי זה נודע לי שכמה מהכותבים המרכזיים כתבו במשך שנים תחת שם בדוי, סתם, פרינציפ.

    בולשיט. הרבה יותר מייצג אותי הלוגו של הבלוג שלי מאשר איזו תמונה יחסית טובה שלי שאני אצליח לדלות מאיפשהו.

    זה מה שעושה לך את זה? לדעת איך קוראים לי? הלאה.

    “ג. הסטטוס. לדה מרקר יש את הסטטוס שלו. סטטוס שנבנה במשך שנים. הקפה העניק מהסטטוס של דהמרקר לבלוגריו. זאת בניגוד לבלוגר שמרגיש שהוא צמח ביחד עם האתר ובנה את המוניטין של האתר ביחד עם בלוגו (ראי מקרה רשימות למשל). הרעיון שבלוגר בן יומו יזכה לסטטוס כה יקר שלא הוא עמל עליו בניגוד לאותם בלוגרים (שאולי בצדק זכאים להוקרה על המוניטין שצברו) גם הוא תורם לאותה עצבנות שמזכירים את הקפה.”

    אז זהו, שלקפה טוש יש היום, מבחינתי, סטטוס של מרזב. מה שמר אליהו לא מצליח לקלוט הוא שהעובדה שיש לאכסניה שלך שם אדיוטי במיוחד שמקושר לגוף תקשורתי גדול לא נותנת לו שום סטטוס מיוחד. אנשים יקראו את הבלוג שלך שם רק בגלל שאתה כותב מעניין (או בגלל שאתה כוסון, במקרה של הקפה), בדיוק כמו בכל מקרה אחר. קצת מכעיס אותי לפעמים לראות אנשים שנכנסים לרשימות למרות שלדעתי זה לא מוצדק – אבל זה בגלל שברשימות אמורה להיות “ועדת קבלה” קפדנית, ומהם אני מצפה ליותר. עקרונית, גם זרובבלה טרימבובלר יכולה לפתוח בלוג בקפה הטוש מחר ולכתוב עד מחרתיים כמה שהיא שונאת רוסיות בנות 20. אז יהיה לה “סטטוס”? מעניין.

    דאבל וואמי:

    “ד. הכמות – הקפה צמח כמעט בין לילה. כאחת הוצפה הבלוגיספרה במאות בלוגרים. “תחרות תחרות” אומר לעצמו הבלוגר הזקן “אבל כאן מדובר בשיטפון על גבול ההצפה”. יש אם כן סיבה לדאגה.

    ה. ההצלבה – הקפה יצר מארג של בלוגרים שהם גם מגיבים פעילים אצל בלוגרים שהם גם מגיבים פעילים אצל….נדמה לי שזו תופעה (כמעט) יחודית.”

    פה הטמבליזם מגיע לשיאיו הגבוהים ביותר. למעשה, פה הפסקתי לקרוא בגלל שחששתי ששלפוחית האדיוטיות שלי (שמחוברת לבלוטת הטמבליזם) תתפוצץ אם נגיע לרמות גבוהות יותר.

    וואו! מאות בלוגרים! בין לילה! נוספו לעשרות האלפים שכבר ישנם! איך נעמוד בזה?!

    כן, שנציין שגם אתרים אחרים שקמו בעת האחרונה כפלטפורמה לבלוגים (*אהם!*) אספו תחת שרתיהם מאות בלוגרים כמעט בין לילה? שנציין גם שמקום אחד מסויים שאני מכיר באופן אינטימי גם ריכז תחתיו מאות בלוגרים מעניינים, ולא סתם טמבלים עם יותר מדי תארים אחרי השם ופחות מדי דברים מעניינים להגיד מתחתיו?

    אבל סעיף ה’ הוא פשוט מבריק. זו לא סתם התעלמות. זו בורות מוחלטת. בא אדם שככל הנראה לא נכנס לבלוג בחייו, ומסביר לנו למה הפלטפורמה של הקפה היא לא פחות ממהפכנית: בלוגרים, שימו לב, שמגיבים אצל בלוגרים אחרים! בו’נא, זה מדהים! זה ישנה את כל הצורה של האינטרנט. רגע רגע, יש לי עוד רעיון, שניה: בואו נשים בעמוד הראשי קישור לפוסטים חדשים שהתפרסמו! זה יהיה מדהים! אנשים יוכלו להכנס לאתר, ולראות איזה פוסטים חדשים עלו בבלוגים שהם לאו דווקא קוראים! רגע רגע, בא עוד משהו: בואו נמציא איזו טכנולוגיה מהפכנית שמאפשרת לאנשים לדעת כשבלוגר שהם אוהבים מעדכן את הבלוג שלו! זה יהיה כמו קסם! זה מדהים! זה פנומנלי! תביאו לי את האחראי על האינטרנט!

    תופעה יחודית! מה שמשעשע זה שהוא באמת מאמין בזה. בגלל זה הוא השתמש במילה “מארג”, שמראה שיש לו אוצר מילים רחב והוא גם אינטליגנט, ולא בסתם איזו “קהילה” פושטית כמו כל השאר. לא, בקפה אין סתם “קהילה”, יש “מארג”.

    (והמהדרין יאמרו שבבלוגלי יש מארג’).

    בגרגרן שלי יש בלוגים מכל הפלטפורמות הגדולות בישראל, ולא מעט בלוגרים עצמאיים. בקפה עוד לא מצאתי מישהו שאני רוצה לקרוא כל פוסט שלו (או אף פוסט שלו, למעשה). יכול להיות שזה אני. יכול להיות שאני צריך ללכת לחפש ולא לחכות שיביאו לי, יכול להיות שאני פשוט לא קהל היעד הרלוונטי. הכל יכול להיות. אבל לחשוב שלבלוגרים מפריע שנפתחה פלטפורמה חדשה כי יש “שטפון” של בלוגרים חדשים ש(מה? לוקחים לנו את הפרנסה? הביאו בלוגרים זרים מתאילנד?) – זה כבר טמטום שקשה לי להתמודד איתו. לפיכך, מר ביטון, אתה מקבל את אות הקלון הדוביי. אתה בטח לא תדע על זה, כי עושה רושם שאתה לא יוצא מגבולות ה”מארג” שלך (וגם עושה רושם שאין טראקבקים במערכת המהפכנית של הקפה), אבל אני בטוח שהנשמות הטובות שקוראות אותי כבר יידעו אותך.

    גברת קלינגבייל, אני מוותר לך על העתק של אות הקלון לאות סולידריות עם אחות למסדר האנשים עם שמות שאף אחד לא יודע לאיית.

  • ברוך שפטרנו, מר אולמרט

    אז עכשיו שאולמרט הודיע על כוונותיו לקבל מחדש את תמיכת הבוחר, אפשר (סוף-סוף? מותר להגיד סוף סוף אחרי שנה אחת בלבד?) לסכם את התקופה המאוד בעייתית הזו שתזכר בספרי ההיסטוריה שלנו כ”ממשלת אולמרט”.

    המשך…

  • משהו מסריח

    קראתי היום כתבה ב-Globe and Mail הקנדי על אישה שהורדה פעמיים מאוטובוסים בגלל שהיא הסריחה מבושם (“Very Irresistible”, שמו. יש אפילו תמונה שלה מחזיקה בבקבוק). מה יותר חזק, זכותו של אדם לנשום בצורה סבירה ברחוב (או באוטובוס), או זכותו של אחר להריח איך שבא לו? האם גם אדם שלא התקלח חודש יועף מהאוטובוס? הייתה בזמנו פרסומת שם אדם עולה לאוטובוס עם קופסא של גבינה צרפתית מסריחה, ובעת שהוא יושב בקדמת האוטובוס יתר הנוסעים מצטופפים מאחור בגועל.

    השוואה מתבקשת היא לעישון. בד”כ טיעונים נגד עישון במקומות ציבוריים נוגעים לפן הבריאותי. העניין הוא שכל העסק הזה של עישון פאסיבי עומד על כרעי תרנגולת נטולת סידן, מבחינה מדעית. המחקרים שהוכיחו פגיעה בריאותית באנשים בוגרים כתוצאה מעישון פאסיבי הם מעטים ובעייתיים מאוד מבחינה מתודולוגית.

    אני מעדיף לדבוק בטיעון ההסרחה, שהוא הרבה יותר רלוונטי וברור ומיידי: כשמעשנים לידי, מסריח לי. כשמעשנים במקום סגור, מסריח לי מאוד וגם הבגדים שלי מסריחים ליתר היום. סרחון הוא מפגע מהותי שאי אפשר לזלזל בו. מאוד מקובל להעיר לאנשים מרעישים, אבל משום מה זה נחשב לא לגיטימי להעיר למישהו מסריח.

    אבל זה מתחיל להשתנות, כמו שניתן לראות מהכתבה למעלה. כל עוד זה משהו שהאדם יכול לשלוט בו, הלגיטימציה הציבורית להסרחה הולכת ופוחתת. אני מאמין שיש לזה גם קשר לקמפיין המתמשך נגד עישון במקומות ציבוריים. אנשים פתאום מרגישים שהם יכולים לנשום בהנאה במקומות ציבוריים, שהם יכולים לצאת לבית קפה בלי להרגיש כאילו הם השתכנו במאפרה. את הגילוי החדש הזה הם משליכים גם על ריחות בעייתיים אחרים, ודורשים אוויר נקי לא רק מזיהום תברואתי, אלא גם מזיהום ריחני.

    מן הארכיון: סיפור מעושן

  • רועדות לך הידיים?

    הירשזון מתחיל את הנפילה הגדולה שלו. זה מתחיל, כרגיל, בניסיון להשיג קצת אמפטיה: ‘”מצבו האישי והבריאותי של שר האוצר הולך ומידרדר”. כך אמרו הלילה (יום ג’) מקורביו של אברהם הירשזון’.

    אבל אני לא בטוח שהבחירה דווקא בתופעות של עצבנות קיצונית (ידיים רועדות ועישון בשרשרת) היא מוצלחת כדי להסיח את הדעת מההאשמות הכבדות נגדו. דווקא גורם לו להראות אשם. עוד הם טוענים, אגב, כי “בסופו של דבר לא יוכל לעמוד בלחץ הציבורי, ויתפטר נוכח החשדות שנחשפו נגדו”. ואני אומר – שר האוצר היקר, למה לחכות סתם? זה הרי עולה לך בבריאות. אם אתה יודע בלבבך פנימה שההאשמות מוצדקות, לך הביתה כבר עכשיו. אם אתה יודע שאתה חף מפשע, צא החוצה, אמור את הדברים בלב שלם, והלחם על חפותך, אבל אל תיקח ללב.

  • עידן הרפורמציה

    אני לא אוהב רפורמות. יותר נכון, אני לא אוהב את המילה “רפורמה”, ובמיוחד את שימוש היתר שעושים בה בימינו. לפני כמה זמן שמעתי ביקורת על שר לשעבר זה או אחר שהתלוננה על כך שבתקופתו לא הייתה אף “רפורמה”. אבל שר לא נמדד ברפורמות שלו, אלא בתפקוד המערכת תחתיו. בכלל, למה תמיד צריך רפורמות, שנרמז מהן על שינויים כוללים ברמה המערכתית? מה רע בתיקון הדרגתי? שינוי? שיפור? שפצו”ר? במדינה שבה שרים מתחלפים כל שנה בערך, לדרוש מכל שר לעשות רפורמה זה לדרוש חוסר יציבות במערכות המדינה. אני הייתי רוצה לראות שר אחד שנכנס למשרד ואומר “בחנתי את החומר, ולא צריך רפורמה – צריך להגיע לרמת תפקוד גבוהה תחת המדיניות הקיימת”. הוא יקבל את תמיכתי.

    That said, יש לי חיבה בלתי נשלטת לרעיון העקרוני שמאחורי הרפורמה החדשה שמציעה השרה יולי תמיר במערכת החינוך, לפיה תלמידים ידרשו להציג הבנה וחשיבה בבחינות, ולא סתם לשפוך חומר ששונן על הדף. אין ספק שחלק מהחיבה הזו נובעת מכך שאני בעצמי סנילי, ולכן תמיד ראיתי בבחינות של שינון אפליה כנגד המגבלה האישית שלי. אבל זה יותר מזה: העובדה היא שגם מי שמצליח בבחינות שינון לא זוכר שום דבר לטווח ארוך. חומר הלימוד יחלחל ויספג רק אם התלמידים ידרשו להבין אותו, להפוך בו ולמצוא בו משמעות, סימנים ותבניות חוזרות.

    המציאות הנוכחית היא שהמידע זמין. כן, יש רמה בסיסית של מידע שכדאי וראוי שיהיה לכל אדם ב”שלוף”, בלי להזדקק לאינטרנט. אבל זה שכדאי לי להכיר את הדרך מהבית לעבודה לא אומר שאני צריך לזכור בראש מפה שלמה של גוש דן. כדאי לזכור מונחים בסיסיים בחקר הספרות, אבל אין שום הגיון שילד יצטרך לשנן לבגרות ניתוח של שיר. הניתוח אמור להתבצע על-ידי הילד, בהתבסס על מה שהוא למד. אם לא, אז מה הערך שלו?

    אני תומך בעקרון שמערכת החינוך צריכה בעיקר ללמד ילדים ללמוד, כאשר לימוד ידע הוא רק בסיס ללימוד מיומנות למידה ויכולת עיבוד של ידע מורכב יותר.

    הבעיה העיקרית שיש לי עם יישום הרפורמה המוצעת היא, כרגיל, רמת המורים הבעייתית בישראל. כדי שמורה יוכל ללמד ילד ללמוד, מורה קודם צריך לדעת ללמד, וצריך לדעת להעריך כראוי יכולות למידה, עיבוד וניתוח של הילדים. זה יפה מאוד שחלק מהרפורמה הוא צמצום מצבי הכתבה בכיתות, אבל מי יכול להבטיח לי שהמורות בבתי הספר הישראליים יצליחו להעריך בצורה ראויה את כישורי הניתוח של הילדים במבחנים שהן תכתובנה? מורות רגילות לדרוש מהילדים לחזור אחרי מה שהן לימדו בכיתה. את זה קל לבדוק, גם אם המורה עצמה לא ממש מבינה מה היא מלמדת. אבל ילד שינסה לחדש, או שיחשוב על דברים מכיוון אחר, עשוי להתקל בחומה של אטימות מצד מורה שפשוט לא מבינה שגם מה שהילד עשה הוא נכון, כי לא ככה זה כתוב בספר.

    מאידך, יש חשש שהמורות תנקוטנה בגישה הפוכה, גישת “זו האמת שלו”, שתהפוך כל תשובה לנכונה בהכרח, ושבמקום לתגמל תהליכים של חשיבה, פשוט תאפשר לכל ילד לחרטט משהו ולגמור עם זה. מורות רבות, ממה שאני יודע, פשוט לא מסוגלות להתמודד עם המשימה של להבחין בין חרטוט שלא הושקעה בו מחשבה, לבין עיבוד וניתוח חכם של החומר הקיים.

    מה שמחזיר אותי למה שאני תמיד אומר: מקור הבעיה של מערכת החינוך בישראל אינו בתוכניות הלימודים, אינו בתנאי הלימוד ואינו בתקציבים. המקור הוא איכות נחותה של חלק גדול מסגל ההוראה – איכות שנובעת, בין השאר, משלושת הגורמים הללו כמו גם גורמים אחרים. כל ניסיון לטפל בבעיה חייב להתחיל משם, ולנסות לבנות תיקונים במערכת הקיימת במטרה להשיג סגל הוראה איכותי הרבה יותר לילדינו. ברגע שנשיג את זה, שאר הבעיות תפתרנה מאליהן.

  • מצביעי מרצ? גזענים?! מה פתאום

    אם יש משהו שצריך להטריד את עמיר פרץ יותר מכל בסקרים של סוף השבוע, זה לא זה שהוא מקבל משהו כמו עשרה מנדטים פחות מאשר מפלגת העבודה ברשות ברק או איילון. מה שצריך להטריד אותו זה מאיפה המנדטים האלו באים. איש לא מופתע כשהמנדטים באים מ”קדימה” המוכה. אבל הסקרים הראו שארבעה מנדטים (שאיילון וברק מרוויחים) באים דווקא ממרצ. כלומר, שני שליש ממצביעי מרצ (לפי הסקרים) מעדיפים את ברק על פני פרץ. מילא איילון, שאפשר להגיד שאף אחד לא מכיר אותו, ולכן יש אנשים שאוהבים את התדמית הנקייה שלו. אבל ברק?! אתם סניליים לגמרי? זה לא כאילו אפשר להגיד שאתם לא מצביעים לפרץ כי הוא נכשל. גם ברק נכשל, בצורה לא פחות מבישה.

    אגב, בחברים של ג’ורג’ הועלתה האופציה שפרס ינסה להגיע לראשות קדימה אם אולמרט יאולץ להתפטר. אתם מדמיינים לעצמכם מערכת בחירות שבה האופציות לראשות הממשלה יהיו פרס, נתניהו או ברק? מישהו אמר “דז’ה-שנות-התשעים” ולא קיבל? אני חושב שיש לי סחרחורת.

  • אני יודע לקרוא, אני פשוט לא יודע לדבר

    מסתבר שהבעיה שלי היא לא שאני לא יודע לקרוא, אלא שאני לא יודע לדבר. ספר שיצא לאחרונה בצרפת בשם “איך לדבר על ספרים שלא קראת” והפך לתופעת מו”לות בעולם דובר הצרפתית מסביר לאנשים שבעצם לא צריך לקרוא את הספרים הנחשבים כדי להיות אינטלקטואל. הסופר אפילו מספר שהוא הרצה באוניברסיטה על ספרים שלא קרא מעולם. אני חושב שאני מעדיף להיות בן-אדם שנהנה לקרוא ספרות יפה אבל לא יודע לדבר עליה, מאשר להיות כל-כך מופלץ שאני אתנאה בספרים שאפילו לא טרחתי לקרוא.

  • שיום מלחמות

    והזוכה הוא… “מלחמת לבנון השניה“! אני חושב שזו בחירה נפלאה כשם הרשמי של המלחמה שכמעט ולא הייתה, ולו משום שבאופן רשמי, מעולם לא הייתה בישראל מלחמת לבנון הראשונה. אני מציע מראש לקרוא למלחמה הבאה שלנו “מלחמת איראן הרביעית”, סתם בשביל הרושם.

    מספרים שכש”טירופו של המלך ג’ורג’ השלישי” הוצג בארה”ב, קראו לו רק “טירופו של המלך ג’ורג’”, כדי שהאמריקאים לא יחשבו שהם לא ראו את שני הסרטים הקודמים בסדרה. סתם, נזכרתי.

  • משחקים זה רע, ממ-קיי?

    ויינט מדווחים על (כן!) מחקר חדש שמראה שאנשים שמשחקים במשחקי נהיגה יקחו יותר סיכונים בנהיגה בכביש.

    שימו לב למתודולוגיה:

    הנבדקים שהשתתפו במחקר התבקשו למלא שאלון אודות הרגלי הנהיגה שלהם ומעורבותם בתאונות דרכים ולאחר מכן הם שיחקו במשחקי מחשב. חלק מהנסיינים שיחקו במירוצים וחלקם במשחקים אחרים שאינם כרוכים בפעילות אינטנסיבית כמו משחקי ספורט ולבסוף נבדקו התגובות שלהם בסימולטורי נהיגה תחת מצבי לחץ.

    הבנתם? נתנו להם לשחק במשחקי נהיגה, ומיד אחר כך, בדקו את ההשפעה של זה על הנהיגה שלהם — במשחק נהיגה אחר! והם גילו שההתנהגות שלהם הייתה דומה! מבריק. אני מאוד אוהב את ההנחה המרומזת של המחקרים הללו, שאנשים שמשחקים במשחקי מחשב הם מפגרים.