“Here is something I read in Darwin’s journal. He was amused by a theory of a contemporary philosopher, William Whewell. ‘Says length of days [is] adapted to duration of sleep of man!!! & not man to planets,’ Darwin wrote. ‘Instance of arrogance!!’”

— Cathleen Schine (The Evolution of Jane)

הנה מה שמעסיק בימינו את הליגה נגד השמצה בארה”ב: חבר הפרלמנט המקומי של ג’ורג’יה הפיץ תזכיר לפיו תורת האבולוציההיא מזימה יהודית. לפי התזכיר, מוצאה של תאוריית המפץ הגדול הוא במיתוס הפרושי המתואר בספרי הקבלה. תמיד אהבתי את הדתיים הפונדמנטליסטים שלא מצליחים להבדיל בין התאוריה של ראשית היקום לתאוריה של מוצא המינים, כאילו מדובר בתאורייה אחת רציפה. אני מניח שלדעתם, תיאור היווצרות העולם על פי המדענים הוא משהו כמו “בהתחלה היה פיצוץ גדול, ואז האדם התפתח מהקוף”. גם זה סוג של אגוצנטריות…

בכל מקרה, מכיוון שתורת האבולוציה היא מיתוס יהודי, אסור ללמד אותה בבתי הספר. במקום זאת, חבר הפרלמנט הנכבד דורש שבבתי הספר ילמדו אך ורק “עובדות מדעיות”. מהן העובדות המדעיות, אתם שואלים? אז זהו, יש פונדמנדטליסטים נוצרים שפשוט מבקשים שלא ילמדו שום דבר לגבי מוצא היקום או מוצא המינים בבתי הספר, וזהו. יש כאלו שמבקשים שילמדו גם את התורה המדעית וגם את “מדע” הבריאתנות, כדי לאפשר לילדים לבחור. אבל לחברים של חבר הפרלמנט האמור, יש להם אתר אינטרנט. תאמינו לי שאתם חייבים ביקור. זה לא סתם שהבחור יוצא כנגד תורת האבולוציה וטוען שהאמת מצויה רק בתנ”ך. הבן-אדם… רגע, אתם צריכים לקרוא את זה בשפת המקור:

Levitating Globe

“An electromagnet and computerized sensor hidden in its

display stand cause the Earth to levitate motionlessly in the air.“

Could God have engineered something like that for the real Earth?

The Bible and all real evidence confirms that this is precisely what He did, and indeed:

The Earth is not rotating…nor is it going around the sun.

כן, מה שאתם שומעים. הבחור טוען נחרצות שהמודל הקופרניקאי הוא שקרי, שהעולם עומד במקום, והשמש סובבת סביבנו. אלו העובדות המדעיות שנציג הציבור הזה רוצה שילמדו בבתי הספר. זה, ולא השקרים הזולים של המדענים האלו שרוצים שנחשוב שכדור הארץ מקיף את השמש ולכן (כנראה) האדם התפתח מהקוף.

אפשר לבלות כמה שעות מבדרות באתר הזה, ואני ממליץ לכם להכנס לכמה מה”מאמרים” המבדרים, וזאת חרף חוסר היכולת המשווע של יוצרי האתר לשמור על אותו פונט למשך שתי שורות רצופות.

אבל זה לא מה שעצוב. מה שעצוב זו התגובה של הליגה נגד השמצה. במקום ללעוג לאותו בור ועם הארץ ולשמוח שמייחסים את אחת האמיתות המדעיות המאתגרות ביותר למחשבה היהודית העתיקה, הם טוענים כנגד אותו טמבל שהתזכיר שלו “מעלה בזכרון תמונות דוחות של היהדות ששימשו במשך אלפי שנים כדי להכפיש את העם היהודי כאנשי-כת מניפולטיביים”. כן, זאת הבעיה.

---

אגב, הציטוט הנפלא שבראשית הרשומה מגיע מספר מצויין שזה עתה סיימתי, בשם “האבולוציה של ג’יין” מאת קת’לין שיין. ספר חמוד, אנושי וחכם, וכולל גם, כבונוס, הרבה אנקדוטות על דרווין. מעניין לראות שמגפת ריבוי סימני הקריאה פשתה כבר בקרב בני המעמד הגבוה של המאה ה-19.

קבלו ציטוט:

“זהו מסמך שלא מוסיף כבוד לכנסת”, אמרה איציק, ובמקרה נתקלה באחד מקודמיה, דן תיכון, ושאלה אותו מה עליה לעשות. תיכון אמר שהיא חייבת לנקות מיד את הכתם הזה לבל ידבק בכנסת ודחק בה…

מה? מה דחק היו”ר לשעבר תיכון את היו”רית וממלאת מקום הנשיא דליה איציק לעשות? מהו הכתם הנורא שאסור שידבק בכנסת הנקייה מכל רבב שלנו? האם זהו הנשיא האנס? האם ראש הממשלה שידו בפרשיות שחיתות מפה ועד הודעה חדשה? האם עוד פעם מישהו הצביע פעמיים? או אולי שוב שכחו להשאיר את המוח?

לא, לא. הכתם הוא ועדת הבחירות שמקום משכנה היה עד לאחרונה בכנסת ועכשיו גורשו בבושת פנים בשל דו”ח חמור של מבקר המדינה. ושוב מתוך הכתבה:

 מסיבה זו היא צריכה דווקא להודות לוועדה על ההזדמנות שנתנה לה להפוך את משכן הכנסת מתחנת רכבת לבונבוניירה.

שלא תבינו אותי לא נכון, מי שנקלע למשכן הכנסת וראה את שורת המשרדים המכוערים של ועדת הבחירות יבין את ההשוואה לתחנת רכבת, אבל אני לא בטוח אם זו אכן כוונת הכותב, ואם זוהי כוונת הכותב, אני חושש שזוהי לא הבעיה החמורה ביותר של המשכן כרגע. אם ועדת הבחירות כן או לא יושבת בתוך המשכן זה לא ממש משנה, נראה לי, לתדמית של הכנסת או לתפקוד שלה. כשלים ניהוליים ופליליים צריך לתקן בדרכים הרלוונטיות. לזרוק את הועדה לשכון באיזה בניין שכוח-אל בפינה השמאלית התחתונה של ירושלים זה לא מה שיעזור לאף אחד.

בכלל, כל הכתבה הזו קצת תמוהה, לא? מאיפה זה הגיע פתאום? מה זה רמות השטנה שמופנות שם כנגד אנשי ועדת הבחירות? גם אם נקבל שהם סרחו והם חרא של אנשים, כל העסק הוא די פתאומי, לפחות עבור צרכני התקשורת. לא היה הגיוני להכניס אותנו בסוד העניינים בצורה קצת יותר הדרגתית? אני, בכל מקרה, התייאשתי באמצע הכתבה מלהבין מה בדיוק הלך שם ולמה זה מעניין מישהו מעבר לכך ש- היי! – עוד מוסד ממוסדות המדינה מוכה בשחיתות.

לזרוק תפוח רקוב אחד מתוך המגירה לא יהפוך אותה לבונבוניירה אם כל השאר גם הם מלאים תולעים.

אורי ברייטמן כתב על “מניפסט הנקניקיות” – מסמך העוסק בהונאות קליקים ובנזק שהן גורמות לעסקים קטנים שמפרסמים באמצעות שירותים כמו גוגל אדסנס וענקי אינטרנט אחרים. הונאת קליקים מתרחשת כאשר בעל אתר מקליק בעצמו על הפרסומות שמופיעות אצלו כדי להרוויח כסף (יש גם הונאות קליקים באמצעות צד שלישי, אבל לא ברור לי איך זה עובד). הנזק ברור: מדובר לרוב בעסקים קטנים שנדרשים לשלם לכל קליק שהם מקבלים. אם מישהו סתם מקליק על קישורים, הוא גורם הפסדים למפרסם בלי שום סיכוי להרוויח כסף. לעסק מספיק קטן, ההוצאות הללו עלולות להיות גדולות. יותר מכך – אם אותו מפרסם הגביל את סכום הכסף החודשי שהוא מוכן להוציא עבור קליקים, הרי שהקלקה מיותרת כזו גורמת לכך שהפרסומות שלו לא מופיעות בפני אנשים שכן עשויים להיות מעוניינים בשירות. כאן, הונאות הקלקה פוגעות גם במפרסמים וגם בבעלי האתרים שמציבים בהם פרסומות, שכן הם מפסידים את הרווח החוקי שהם היו יכולים להרוויח מההקלקות.

גם אני חשבתי לפעמים להקליק על פרסומות באתרים שלי – זה די מפתה, בסופו של דבר, להרוויח כמה סנטים על כל הקלקה על העכבר. אבל אני נמנע מלעשות כן, אלא אם אני באמת מתעניין בתוכנה של מודעה מסויימת (מה שקורה אחת לירח כחול, בערך). מצד שני, הכותרת שנתתי לאזור הפרסומות בבלוג היא “משטח הקלקה”, כי אני כן מקווה שאנשים יקליקו שם, אפילו אם הם לא באמת מתעניינים בתוכן המפורסם, כי אני רוצה להרוויח – אף אחד לא שואל אותי אם הפרסומת החדשה לאבקת כביסה כלשהי מעניינת אותי כשהיא קופצת לי מול העיניים בטלוויזיה; אף אחד לא שואל אותי אם אני מעוניין בהסרת שיער לצמיתות כשהבאנר מתחיל לרקוד לי מול העיניים במחשב.

אז זה לגיטימי לבקש מאנשים להקליק סתם על פרסומות? האם התפקיד שלי הוא לגרום לאנשים להקליק והתפקיד של המפרסם הוא למכור את המוצר שלו, או שהתפקיד שלי הוא גם לדאוג שמי שמקליק באמת יתעניין במוצר המפורסם?

אני? אני בעד האופציה הראשונה. לכו, תקליקו.

מחקר חדש מגלה כי (הפתעה הפתעה!) הבלוגרים לא יביאו את המהפכה. החוקרות עטרה פרנקל פארן וד”ר תהילה שוורץ-אלטשולר מאוניברסיטית בר אילן גילו (לתדהמתן?) כי “הביטוי העצמי המקוון כפי שהן רואות אותו אינו חתרני כפי שמקובל אולי לחשוב”, וכי “הבלוגרים הבולטים מחקים את התקשורת הממוסדת והולכים ומתקרבים אליה” וגרוע מכך: “הם מקיימים יחסי תלות עם מוסדות התקשורת הממסדיים…בעלי הבלוגים הנפוצים הצליחו בגלל שהם יודעים לכתוב, ובאופן לא מפתיע, רבים מהם עובדים במקומות שיש בהם מה לעשות עם ידע בכתיבה. כלומר, התקשורת”.

הטענה הזו מזכירה לי את התלונות של אנשים מסויימים כנגד הסטודנטים על כך שהם לא מובילים מהפכה חברתית, שהם לא פועלים לשינוי החברה (ותמיד, אבל תמיד, הכוונה היא לשינוי שמאלה). לאחרונה מישהו אפילו העלה את השאלה מדוע סטודנטים לא מקימים מפלגה סוציאל-דמוקרטית שתביא סוף סוף לשינוי המבוקש. והשאלה שאני תמיד משיב היא: למה לעזאזל שהם יעשו משהו מהדברים הללו? הסטודנטים הם קבוצה הטרוגנית של אנשים מכל מיני סוגים, עם כל מיני אמונות ומגוון תחומי עניין, וחוץ מהיותם רשומים במוסד להשכלה גבוהה, אין להם שום דבר מן המשותף. אין שום סיבה שדווקא הם “יובילו את המהפכה”, או אפילו שהם יחפצו באחת (למעשה, דווקא הסטודנטים הם כנראה אלו שהולכים להרוויח הכי הרבה מהשיטה הקיימת. למה שישנו אותה?).

אותו דבר אפשר להגיד על בלוגרים. מה ההפתעה הגדולה בכך שקבוצה הטרוגנית של אנשים שבסך הכל רצו להפיץ את דעותיהם, עמדותיהם והגיגיהם לכל מי שיסכים להקשיב, אינם מובילים איזושהי מהפכה חברתית? איזו סיבה יש להם לרצות להוות “אלטרנטיבה”? תכל’ס, הם (אנחנו) בסך הכל אנשים שבתקשורת הישנה אין להם יותר מדי סיכוי להביע את עצמם כמו שהיינו רוצים (או בכלל). זה לא אומר שאנחנו רוצים לשנות את השיטה, רק להוסיף לה עוד נדבך. זה לא אומר שאנחנו יוצאים נגד התקשורת הישנה ורוצים להחליף אותה. לי אישית אין בעיות מהותיות עם העקרונות הכלליים של התקשורת הישנה.

אם כבר מישהו מסרב להכיר במהפכה שכן מתרחשת, אלו הם אנשים כמו שתי החוקרות הנכבדות, שחושבות במונחים של “או זה או זה”, שחושבות שאנשים מוגבלים למספר מצומצם של מקורות מידע, ולכן אם מישהו קורא בלוגים, הוא צריך לקרוא רק בלוגים, וזה צריך להיות מספיק. זה לא נכון. הבלוגוספירה והאינטרנט באופן כללי עובדים בגלל שהנחת היסוד היא שאנשים מצליחים להיות קשובים להרבה יותר מקורות כיום מאשר בעבר, ולא בגלל שמישהו חושב שהאינטרנט באמת יחליף לגמרי את התקשורת הממוסדת. האינטרנט הוא תוספת, הוא גם פלטפורמה נוספת לתקשורת הממוסדת וגם פלטפורמה חדשה לגמרי עבור המוני אנשים שרוצים להביע את עצמם, גם אם קהל הקוראים הוא מצומצם למדי. זו המהפכה האמיתית, והיא כבר התרחשה.

אלטרנטיבה? אני לא צריך אלטרנטיבה. אני בסך הכל אדם רגיל, למה שאני אנסה להפוך לאלטרנטיבה למשהו רק בגלל שבא לי לפרסם את דברי בבלוג? החוקרות רוצות לקבור את הביטוי האישי באינטרנט בשוליים של החברה (והם באמת היו הראשונים לאמץ את הטכנולוגיה החדשה), אבל ברגע שהמיינסטרים נחשף לאפשרות החדשה להתבטא, השוליים, כהרגלם, חוזרים להיות שוליים.

שר התקשורת, אריאל אטיאס (ש”ס) הוא ההוכחה הניצחת לכך ששר לא צריך להבין שום דבר בענייני משרדו כדי להיות שר מצויין. כשאטיאס נכנס לתפקיד רבים לגלגו על ההחלטה המוזרה לשים בן אדם שמצהיר שאינו צופה בטלוויזיה בראש המשרד שאחראי על התקשורת. אבל ככל שהזמן עובר אפשר לראות יותר ויותר את היתרונות שבמצבו של אטיאס.

שרים רבים בישראל מאמינים שתפקידם כשר שמופקד על X הוא לדאוג לחברות ולעובדים של המגזר הזה. שרי תקשורת קודמים חשבו שתפקידם הוא לדאוג לאינטרסים של חברות התקשורת ושל זכייני הטלוויזיה (וגם להיות צנזורים לעת מצוא, אבל זה לא קשור). אטיאס הבין שזה כלל לא נכון. הוא אינו מייצג את חברות התקשורת מול הממשלה, הוא מייצג את הציבור מול חברות התקשורת. האינטרס שהוא צריך להגן עליו הוא זה של האזרחים צרכני התקשורת, גם אם זה אומר שחברות הסלולר יתעצבנו עליך ובזק יעשו לך פרצוף.

כך קרה שאטיאס גרם למה שעבור צרכני תקשורת בישראל שווה-ערך לביאת המשיח, בערך: גם “סיימו” סוף סוף את השדרוג בן ארבע השנים של אתר 144, וגם פתחו סוף סוף מודיעין טלפוני מאוחד של כל ספקי התקשורת הנייחת והסלולרית בישראל. פלאי פלאים! מסתבר שאם לא אכפת לך להרגיז את הברנז’ה, אפשר להזיז דברים במדינה הזו. ישראל צריכה עוד שרים כמו אטיאס.

---

אך פטור בלא כלום אי אפשר. אתר 144 החדש (b144, אגב, כי אי אפשר בלי קצת אנגלית, משום מה) הוא אתר… מוזר.נניח שאתם צריכים את מר משה כהן מהרצליה. אינכם זוכרים בדיוק היכן הוא גר, אבל אם תראו את הכתובת תזכרו מיד. אתר 144 המחודש לא יעזור לכם כלל: הוא מציג רק את חמש התוצאות הראשונות של כל חיפוש, ואם יש יותר, מציע לכם לחפש גם לפי שם רחוב. למה? ככה.

לא ברור איזה משאבים בדיוק בזק מצפים לחסוך באמצעות הפיצ’ר המטופש הזה שלא היה אפשר לחסוך באמצעות אופטימיזציה פשוטה של מאגר המידע, או למה הם חושבים שלמצוא מספר טלפון באינטרנט צריך להיות בעייתי יותר מאשר לעיין בספר טלפונים.

נו, זה אתר בהרצה. אולי הם ישתפרו בהמשך.

או שאולי שוב כבוד השר יאלץ להתערב כדי שהלקוחות של חברת התקשורת הגדולה ביותר בארץ יזכו לשירות סביר.

הוספתי, לתקופת ניסיון, פרסומות פה ובמשמר הכנסת. סתם מתוך סקרנות לראות אם מישהו בכלל יקליק. אני יודע שאני בדרך כלל אפילו לא מבחין בפרסומות כשהן שם…

היו לי כבר פרסומות של גוגל באתר הבית שלי במשך חודשים רבים, במהלכם נצברו בחשבוני 33 סנטים נכבדים. אני מקווה שפה תהיה הצלחה מרשימה יותר. לא שאני מתכנן לפרוש מהעבודה ולהקדיש את ימי ולילותי לבלוגים בזכות ההכנסות האלו, לצערי…

אתמול במהלך היום הייתה התקשורת מלאה בניבויים לגבי מה הנשיא יגיד בנאום שלו – משעה את עצמו, מתפטר, נבצר זמנית — בסוף, הנשיא הפתיע את כולם.

היום, העיתונים מלאים בניבויים לגבי מה יקרה היום בועדת הכנסת – תאושר נבצרות? לא תאושר? יחל מהלך להדחת הנשיא?

אם יש משהו שלמדתי מתקופתי כעורך באייל, זה שגופי תקשורת צריכים לדווח על מה שקרה, לא על מה שיקרה. העתיד הוא לא חלק מהמנדט של מדור החדשות. כן, אפשר לדווח על פגישות שנקבעו לעתיד, או על ישיבות שצפויות להערך, אבל תמיד צריך להיות כתוב שם שהן “צפויות”. אין זה ראוי שכתבה בעיתון או בחדשות תכלול מילים כמו “מחר יפגשו” או “היום תתכנס הועדה”. מדורי החדשות צריכים לדווח על מה שהם יודעים בוודאות, לא מה שהם מניחים שיקרה, או מצפים שיקרה.

ככל שהמערכת התקשורתית נהיית יותר מיידית, כך כלי התקשורת, ובראשם האיטרנט, מנסים להוציא ידיעות כמה שיותר מהר. המרוץ הזה, כך נראה לפעמים, הצליח להשיג את עצמו, והרבה פעמים כלי תקשורת מוציאים ידיעות על דברים עוד לפני שהתרחשו. כולם זוכרים את הפאדיחה של Yנט שדיווחו על נחיתת הקולומביה בשלום בעת שבשמיים עוד התחוללה הדרמה של התפרקות המעבורת. אבל לא כל הפאדיחות קולוסליות כל-כך. לפעמים הן בכלל אינן מורגשות.

למרבה השעשוע, ערוץ שתיים שמפמפמים לנו בימים אלו את העובדה שהם חשפו את פרשת הנשיא ראשונים, מדגימים לנו פאדיחה קטנה כזו: בפרסומת העצמית שלהם הם מראים את הפרשן אמנון אברמוביץ’ מספר לנו שהנשיא צפוי להתפטר בקרוב (זמן קצר אחרי חשיפת הפרשה) כדי למנוע אי נעימויות. נו, איך זה נשמע לנו היום, ה”דיווח” החדשותי הזה?

הגיע הזמן שהעיתונאים ישאירו את העתיד למקום היחיד שבו הוא אמור להופיע על דפי העיתון ובמהדורות החדשות: תחזית מזג האוויר.

נשיא ונצואלה, הוגו צ’אבז, הצליח להעביר היום חוק בפרלמנט שמאפשר לו שלטון מכח הכרזה למשך שנה וחצי – למעשה, החוק מנטרל לגמרי את הפרלמנט של ונצואלה. צ’אבז לא הסתיר עם בחירתו את כוונותיו לבטל את הסעיף בחוקה שמגביל את מספר הקדנציות שנשיא יכול לכהן – ויותר מכך, את כוונותיו להפוך לנשיא “לתמיד”. בכך ונצואלה צועדת צעד ראשון לכיוון שלטון אוטוריטרי. הגל האדמדם משהו ששוטף את מדינות דרום אמריקה בעת האחרונה יכול להפוך לגל אנטי-דמוקרטי, ולהחזיר את היבשת הזו, שכבר ידעה מהפכים רבים מדמוקרטיה לטוטאליטריות וחזרה, לאחור.

אבל יתכן שמה שאנחנו רואים מולנו חורג מדרום אמריקה. יתכן שהמהלך של צ’אבז יסמן את תחילת סופו של הגל השלישי של הדמוקרטיזציה.

טיפת רקע:  את רעיון הגלים של דמוקרטיזציה העלה הנטינגטון בספרו “הגל השלישי”. הוא תיאר שם שלושה גלים של דמוקרטיזציה שעברו על העולם, וביניהם תקופות של ריאקציה, חזרה לאוטוריטריזם. הגל הראשון החל במהפכה האמריקאית ונגמר בשנות ה-10 של המאה ה-20. השפל התאפיין בעליית הפאשיזם מחד והקומוניזם מאידך, והביא למלחמת העולם השניה. עם תום מלחמת העולם השניה החל הגל השני, שנגמר בראשית שנות ה-60. הגל השלישי החל באמצע שנות ה-70 ומבחינות מסויימות נמשך עד ימינו.

הצגה גראפית של שני הגלים האחרונים קיבלתי כמעט במקרה במסגרת עבודה שכתבתי על דמוקרטיזציה. אפשר למצוא אותה בעמוד 14 באיור 2 של העבודה הסמינריונית שלי The Democracy Disease.

מהגרף הזה אפשר לראות מה שנראה כמו תחילתו של שפל עם תחילת המאה ה-21, אך המגמה לא הייתה ברורה. אני מניח שהנשיא בוש קיווה שהמהלך שהוביל בעיראק יוביל לדמוקרטיזציה פורחת ברחבי העולם הערבי (זה, למעשה, הנושא של העבודה שלעיל). אבל למרות ניצנים ראשונים שהופיעו במדינות מסויימות באזור, עושה רושם שהעניין נגמר בלא כלום.

כעת, אולי, הרעה מתפרצת מכיוון הרבה פחות צפוי. האם פני מדינות דרום אמריקה מועדות למשטרים אוטוריטריים ואובדן הדמוקרטיזציה עליה עמלו זמן כה רב? ימים יגידו. אך ההיסטוריה מלמדת שברמה האזורית, יש נטייה להסחפות של מדינות אחרי מדינות אחרות בכל הקשור למידת הדמוקרטיות שלהן.

כלי התקשורת בישראל הזדרזו לדווח בעקבות גלי צה”ל על לא פחות מ-11 מקרי מוות של אנשים שחוסנו כנגד שפעת. לא אנשים שמתו כתוצאה מסיבוכים של החיסון, או אפילו של שפעת, אלא סתם 11 אנשים שמתו ובמקרה קיבלו לפני כן חיסון נגד שפעת. נסיונותיו של מנכ”ל משרד הבריאות לזרוק מעט סטטיסטיקה בריאה אל תוך הקלחת לא ממש עזרו כנגד התגובות הסרקסטיות של התקשורת רעבת הסנסציות.

דרך טובה אחת לקבל פרספקטיבה בנושא היא דרך השאלה הפשוטה הזו: איזה אחוז מהתמותה השנתית בישראל נובע מתאונות דרכים? אנשים רבים ישלפו תשובות באזור ה-20 אחוז ואף יותר מכך. אנשים עם קצת יותר מודעות אולי ירדו ל-10 אחוזים. כי הרי על תאונות דרכים אנחנו שומעים כל הזמן – כל מקרה מוות בתאונת דרכים זוכה לאזכור בתקשורת, ולא יכול להיות שאנשים נופלים כמו זבובים ואף אחד לא שומע על זה. נכון? אז זהו, שלא. בישראל, לפי ספר העובדות של ה-CIA, שיעור התמותה השנתי עומד על 6.18 איש לאלף. בחישוב זריז על בסיס שבעה מיליון איש בישראל – קצת יותר מ-43 אלף איש מתים בישראל מדי שנה. אם בישראל מתים כ-500 איש מדי שנה בתאונות דרכים, מדובר על קצת יותר מאחוז אחד ממקרי המוות בישראל — טרגדיה כל אחד ואחד מהם, כמובן, אבל עדיין, זה עוזר לשים דברים בפרופורציה.

עכשיו תחשבו על זה ש-11 אנשים מתו, מתוך מאות אלפי אנשים שחוסנו, כאשר מראש אוכלוסיית היעד של החיסונים הללו היא זקנה וחולה. ת’אמת? נס רפואי שלא מתו הרבה יותר.

אבל כלי התקשורת בישראל לא אוהבים לשים דברים בפרופורציות. הם לא רוצים לבלבל אותנו עם עובדות, כי זה עלול לעלות להם ברייטינג. אז הפחידו אותנו קצת. לא נורא. אף אחד לא מת מזה.

חבל רק שמהמנעות מהתחסנות אנשים דווקא כן מתים, כל הזמן.